בדואיסטן / מאיר דויטש

בדואיסטן

כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב

מאיר דויטש

סלע מאיר, 2022 | 224 עמ'

חולאי החברה הבדווית בנגב ידועים בדרך כלל. אבל רגילים לדבר על כל אחד מהם בפני עצמו, ובדרך כלל בהקשר חדשותי מיידי. על הכול כבר שמענו, זעיר פה זעיר שם. תאונות הדרכים והנהיגה הפרועה. הפשיעה המשתוללת, ההברחות והפרוטקשן באזורי התעשייה והמסחר והחקלאות בנגב. הכורח של יישובי הנגב להתבצר בתוך תעלות אנטי-טנקיות. חוות הסמים. היעדר השיטור והאכיפה. גנבות הרכב. הפוליגמיה, תעשיית ההתחזות של משפחות פוליגמיות למשפחות חד-הוריות לשם סחיטת הביטוח הלאומי, וייבוא הנשים מיו"ש. הבנייה הבלתי-חוקית, התביעות על שטחים עצומים. האסלאמיזציה, השותפות בטרור, חסימת הכבישים בימי פרעות תשפ"א. הגמלים המשוטטים בכבישים וקורבנותיהם. התחזותם של בני הנוודים ל"ילידים" בעלי זכויות על הארץ ומעמד מועדף במוסדות בינלאומיים. חלקות הענק המחולקות חינם לבדווים בגלל היותם בדווים וערי הרפאים שנבנו להם לאין יושב בגלל מריבות בין-שבטיות. מעורבות המדינה בתשלום דמי חסות. הגנבה הסיטונית של חשמל ומים, גרירת הרגליים באכיפת החוק, הגנבה הסיטונית של ציוד צבאי ואזרחי בשטחי אימונים של צה"ל. פסקי הדין של בתי משפט בישראל הנותנים גושפנקה לגזל קרקעות פרטיות ובלבד שהגוזל בדווי והנגזל יהודי. ועוד ועוד.

האם הרשימה הזאת מחדשת משהו? ייתכן ששום פריט בה אינו חדש לשום קורא. אבל ריכוזם של הדברים לרשימה אחת, ומתן רקע ועומק והקשר, הוא החידוש. שכן התמונה גדולה מסך חלקיה. וזו התמונה: בחלק גדול משטחה של ישראל קיימת דה-פקטו מדינה אחרת, מדינת אנרכיה, שישראל אינה מחילה עליה את החוק והמשפט, ואשר האלימים הגוברים בה הם בדווים – אך בדווים הם גם האומללים בקורבנותיה.

את זאת עושה הספר 'בדואיסטן', מאת מנכ"ל תנועת רגבים מאיר דויטש. לא קל לעשות זאת ובעיקר לא מקובל, משום שקשירת החוטים והפיסות והאנקדוטות יחדיו, חוטים ופיסות ואנקדוטות שהמכנה המשותף להם הוא אתני, היא בדיוק מה שהרשויות מתפתלות שלא לעשות שמא יחטאו ב"גזענות". אך הבעיה היא בעיה מגזרית מובהקת, המקרינה אל המגזר פנימה וממנו החוצה. רק הבנה כי הדבר שאין לדבר עליו הוא הדבר שמוכרחים לדבר עליו יכולה להוביל לשינוי.

סקירה מקיפה של סוגיית הבדווים בנגב סיפק כבר, בעצם, עקיבא ביגמן במאמר מקיף מעל דפי השילוח ("דור המדבר: הבדווים וישראל", גיליון 23, שבט תשפ"א). אך מתכונת של ספר שלם מאפשרת יריעה רחבה יותר, יתר פירוט ודוגמאות, ובמקרה זה אף מראה-עיניים בדמות תמונות צבע ומפות צבעוניות רבות. ניסיונו האישי של דויטש, בפרט במאבקים משפטיים אך גם בחוויות מהשטח, מוסיף גם הוא צבע.

מאתיים-וקצת עמודיו המרווחים של הספר נקראים כדו"ח של מכון מחקר אך גם ככתבת עיתון גדולה ומסמרת שיער. התמונה נבנית נדבך אחר נדבך, היבט אחר היבט; ומשהתגלתה במלואה, עובר המחבר לניסיון לפרק אותה למרכיבים שאפשר בכל זאת לטפל בהם בנפרד – לפחות בהיבטים הנוגעים לבנייה ולקרקע: להפריד בין הסדרת ההתיישבות הבלתי-חוקית לבין סוגיית תביעות הבעלות הגורפות. מקום לאופטימיות מספק בסוף הספר גם המבט אל שינויים אחדים במדיניות הרשויות בישראל בשנים האחרונות; ייתכן שהאסימון נפל, אם כי העניין מסונדל בשנה האחרונה שכן קיום הקואליציה תלוי במפלגה המגבה את האנרכיה הבדווית בנגב, רע"מ.

הצירוף בין אוכלוסייה סוררת המזדהה בחלקה עם אויבי המדינה, אתוס פראי של חיי שוד ושל שבט לשבט זאב, ומדינה רפת ידיים ורפת שכל החוששת מעימות ומצווי התקינות הפרוגרסיביים – הוא צירוף מסוכן, שככל שיוזנח כן יתקרב למעלת איום קיומי. הספר 'בדואיסטן' מספק התרעה סדורה ובהירה ונחוצה לקראת העתיד, מתוך תמונה מתסכלת עד אימה של ההווה.