ברבורים שחורים ואמיתות נשכחות

המלחמה באוקראינה משיבה אותנו לעקרונות יסוד הרלוונטיים בכל עת, וביניהם השמירה על מדינת הלאום היהודית מפני איום צבאי או דמוגרפי

דעיכתה של הקורונה פינתה מקום לפלישה רוסית לאוקראינה, כאילו כדי להשלים את הקריסה של תמונת העולם הרווחת במערב כבר כמה עשורים; תמונת עולם מאירת פנים, צבעונית, מרוצה מעצמה ופתוחה לרווחה, תמונה של חברה שבה הכול סבורים שהקדמה ניצחה את המגפות והכפר הגלובלי ניצח את המלחמות. שורה ארוכה של מושגים צפו ועלו לראשונה בחיינו לאורך הסאגה הבלתי נגמרת של הקורונה, משנים את כללי ההתנהלות של יחידים ושל רשויות; ושורה ארוכה של זיכרונות מרים שבו אל תודעתנו בשבועות שבהם פוטין בחר לבלום את אוקראינה באמצעות עימות צבאי מן הסוג הישן, ולהשיב את ארצו שלו אל מעבר לגרסה חדשה של מסך הברזל.

הערעור הזה על תמונת העולם הנאיבית משהו, שקנתה לה שביתה בשנים ארוכות של שאננות, מחזק את האמיתות הישנות, שלמעשה תמיד נותרו נכונות. למשל, שיש משמעות לקיומו של כוח צבאי ולנכונות להשתמש בו. שמדינות אינן יכולות להסתמך על מדינות אחרות שיגנו עליהן מרצונן הטוב. ש"אזרחי העולם" הוא מושג שנכון לשכבה דקה מאוד של אנשים. וגם שני דברים שמדינות 'וישגראד' ידעו תמיד, ומצאו עצמם בעמדה לעומתית לשאר האיחוד האירופי: שעל חירויות צריך להילחם, או לפחות להיות נכונים להילחם, ושגם אומה פרו-מערבית עשויה להיות פטריוטית.

כבר שנים אנו רגילים להיות עדים ל"מוות המוזר של אירופה", כלשונו של דאגלס מאריי; לכך שחברה מערבית הנושאת דגלים רבי ערך של חירויות האדם מאבדת את האמון בעצמה ומאפשרת לגורמים העוינים את החירויות הללו להתעצם בעוד היא מתכווצת דמוגרפית ומוראלית. זהו למעשה המאבק הגדול של השמרנות החדשה: "להגן על בשורת החירות המערבית" (כשם מאמרו של דניאל ג'ונסון בגיליון הראשון של 'השילוח') מפני אויביה – ומפני ההרס העצמי שהיא מחוללת בשם אותם ערכים עצמם. יש לקוות שהדם הרב הנשפך לשווא באוקראינה יעניק לפחות למערב מתנה אחת: קריאת השכמה.

ומה שנכון למערב נכון גם לישראל. במין אירוניה היסטורית נסמך חידוש חוק האזרחות אל פולמוס קליטת הפליטים מאוקראינה, והעלה אל השיח הציבורי שוב את שאלות היסוד של מהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית.

כמובן, מציאות שבה הדלת נטרקת בפני פליט מלחמה, שקרוביו חיים דווקא כאן, היא מציאות שצריך למנוע; וועדת החריגים חייבת להיות מצוידת בחמלה אנושית ובלב רחום. אבל על כך, נראה, אין מחלוקת. המחלוקת היא על הצורך של מדינת ישראל – הנחלצת כמובן-מאליו לקבל אל תוכה מספר בלתי מוגבל של פליטים זכאי חוק השבות (לא רק מאוקראינה, אלא גם מרוסיה וממדינות אחרות המתערערות במלחמה), כלומר יהודים או בעלי זיקה ליהדות – להתנדב לקליטה יזומה של רבבות פליטים אחרים, אוקראינים מן השורה. אנשים שכבר יצאו מאזורי הקרבות, ושמדינות אירופה שהם נמצאים בהן מעניקות להם סעד ראשוני.

מדוע חשים ישראלים צורך לקלוט כאן דווקא את מי שאינו יהודי, בשעה שעלינו לגייס משאבים אינספור כדי לקלוט את זכאי חוק השבות, שהם פליטים באותה מידה?

בבסיס, כמובן, עומד הרצון הראוי והמתבקש להתגייס לעזרתו של כל נרדף באשר הוא אדם; אלא שזו אינה כל התמונה. אם רק הצורך הבוער לסייע היה המניע, נראה שהיה אפשר לענות עליו דרך המאמצים הכבירים, ההרואיים, שמדינת ישראל וארגוני מגזר שלישי ישראליים עושים כדי לסייע במשבר ההומניטרי באוקראינה. אך הסנטימנט הציבורי האמור לא מסתפק בכך, ואף נראה כממעיט בערך המאמצים הללו; משהו דוחק בו לבטא את הסולידריות דווקא בדרך של הגירה חופשית.

מדוע?

התשובה, דומני, מונחת בחוסר הנחת שחשים חלק מהישראלים עם עצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת לאום, ועוד מדינת לאום בעלת יסוד אתני-דתי. ב-1975 קרע שגרירנו באו"ם, לימים הנשיא חיים הרצוג, את ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות; אך מי שיקרא את השיח בשמאל הישראלי היום יודע שהעניין שנוי כעת במחלוקת עזה. הציונות במובנה הקלאסי – זה החותר לדומיננטיות יהודית בריבונות על הטריטוריה הזו – אכן מחוללת כאבי בטן לא פשוטים אצל ישראלים רבים, שאימצו את החשיבה הרווחת המתקשה לייחס משמעות לזהות לאומית, דתית או אתנית, וחולמת על 'חגיגה' של 'רב תרבותיות'.

חוק השבות עוד עומד על תילו, וצה"ל עדיין מגן על המדינה היהודית – אבל הביטחון בכך שהדבר מוסרי ומוצדק הולך ומתכרסם, והדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר מביא עמו את הרצון לאתגר שוב ושוב את האופי ה'גזעני', ה'אתני', החשוך, של הפרויקט הציוני, ומקשה בשעת מבחן להסכים להבחנה בין יהודי ללא-יהודי. הרצון לא להיות שותף להבחנה הזו הוא המניע את החותרים לקבלה בלתי מסויגת של פליטים. סיוע הומניטרי נרחב, וקליטה נדיבה של זכאי חוק השבות, אינם מועילים: הם אינם מסמנים את ההסתייגות מהאפליה המובנית באופייה של מדינת הלאום היהודית.

ומשהו, בכל זאת, על הסוגייה העניינית. זוכרים את סרבנית ההגירה המפורסמת של אירופה, הלא היא הונגריה של אורבן? ובכן, אותה הונגריה שינתה באופן דרמטי את מדיניות ההגירה בכל הנוגע לפליטים מאוקראינה – ואלו אכן מציפים כעת את עריה. חלק מהם הם מאזורי הגבול ההונגרי – אולי אפילו דוברי הונגרית; אבל חלק אחר הוא אוקראינים מהמזרח. מדובר במהגרים לכל דבר.

מה גרם לשינוי המגמה? התשובה הרשמית היא שמדובר במצב חירום מלחמתי, ובמדינה שכנה; התשובה האמיתית ברורה לכל מי שעיניו בראשו: הפליטים האוקראינים הם נוצרים אירופים ולא מוסלמים אסייתיים. הונגריה התעקשה לנוכח אירופה שזכותן של המדינות לשמור על אופיין ותרבותן, ולא להצטרף לעולם הפוסט-לאומי; לכן היא סגרה את גבולותיה בפני הפליטים ממלחמות המזרח התיכון ומהעוני האפריקני. אבל בכל הנוגע לפליטים ממדינה שכנה, שאינם מאיימים על האופי, ניתן לגלות נדיבות – ואף להרוויח, כפי שכל אירופה המדולדלת-דמוגרפית עתידה להרוויח מהפליטים החדשים.

סיפור ההגירה להונגריה מלמד עד כמה הרעיון של קליטת אוקראינים נטולי זיקה ליהדות בישראל הוא רעיון מיותר (ומסוכן). מיותר, שכן רומניה ומולדובה, פולין והונגריה, מהוות ארצות יעד טבעיות לפליטים אלה. לתרבות ולדת, לזהות ולאתוס יש חשיבות. האם לא למדנו גם זאת מהמלחמה החדשה?

תמונה ראשית: פליטים באוקראינה. צילום: palinchak/Bigstock.