קול דמי אחיך

קול דמי אחיך

למה אנחנו נלחמים עם האחים שלנו?

אילעאי עופרן

ידיעות ספרים, 2025 | 222 עמ'

במדור זה נסקר לפני שנים אחדות ספר באותו שם: "קול דמי אחיך". זו הייתה אנתולוגיית שירה על ג'נוסייד, רצח עם במקומות שונים בעולם, רגע לפני שהמושג ג'נוסייד חולַל לאין מרפא. מעניין ההבדל בין ה"אחיך" שהוא מכוון אליו, לזה שמכוונת אליו כותרת "קול דמי אחיך" החדש, שיידון כאן. לעומת "אחיך" האדם, בן עם אחר, כפי שהמושג עוד יכול להתפרש במקורו, בסיפור הקדם-יהודי של קין והבל – הפעם המבט מופנה פנימה, אל 'אחיך' במובן שהתורה מקנה למילה בהמשך, בן עמך.

ובין אם מקבלים את הקלישאה השימושית שהתערערות יחסי האחים, שבטי ישראל העכשווית, הם הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של ישראל, ובין שזוכרים שכולנו כאחד מועמדים לשחיטה בעיני רוב ערב ומַערב ואילו בקרבנו אין די קליינטים לתוכניות מלחמת האחים והפרדת ישראל מיהודה, ודאי שראוי לעסוק בסכנות הקיטוב וללמוד מלקחי עברנו.

הרב אילעאי עופרן הוא רב קיבוץ וראש מכינה וגם פסיכולוג, וכסבו הנודע ישעיהו ליבוביץ הוא גם אינטלקטואל ציבורי הטובל ידיו בשאלות השעה. ספרו 'קול דמי אחיך' ממחיש את רבגוניותו. שאלה אקטואלית, החשש מפני מלחמת אחים, מנותחת באמצעות התבוננות פרשנית בסיפורים מן המקרא (בעיקר), הנאחזת בפרטים סמויים-לעיתים בכתובים כדי לחלץ מהם לקח בעניין האמור; וניתוח זה מלווה גם בהצגת תמה נוגעת להם מעולם הפסיכולוגיה, בסוגיות של קנאת אחים, השוואה חברתית, שאפתנות ופרנויה וכן הלאה.

העיונים המקראיים-היסטוריים-פסיכולוגיים נחלקים לשניים. תחילה באים אלו העוסקים ביחסים בין יחידים, אחים ממש. קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, אמנון ואבשלום האחים-למחצה ועוד. סיפורים אלה הם המלווים כאן בעקביות בהצגת תאוריות פסיכולוגיות, שמטבע הדברים נוגעות ברובן ליחסי יחידים ולא לעולם הכלל חברתי, הפוליטי. אחריהם באים סיפורי מלחמות השבטים וממלכות ישראל ויהודה, וזאת מתוך אותה תפיסה לשונית המחילה את פרדיגמת ה"אחים" גם על קבוצות בעם.

מפתיע לראות מה רבות מלחמות האחים הנוראות במקרא; היכרות עם ספר דברי הימים משלימה סדרה עשירה-להכאיב בפני עצמה שאנו מכירים מספרי הנביאים הראשונים. גם מי שרואה עצמו פטור, או רווה, מעיסוק בסוגיית מלחמת האחים, יזכה לתגליות יפות בפני עצמן בתנ"ך. יעקב העקלקל יתגלה כהיפוכו של ישר-אל, והקרב שלו עם האיש ביבוק כקרב עם בבואתו. סוכות ופנואל יבצבצו לאורך התנ"ך כערים הסמליות של מריבות האחים ומלחמות השבטים. מיקומיהם של השבטים במחנה ישראל במדבר יתגלה כגורם להיווצרות בריתות מפתיעות, חוצות-מחנות. הבן שדוד התאבל עליו "כל הימים" מתגלה, בתובנה מזהירה, כאבשלום הרוצח ולא כאמנון הנרצח כפי שנראה למבט ראשון. ועוד הרבה.

לספר גם חלק שלישי, ובו כמה פרקים עצמאיים, כגון פרק על הדוגמה ההפוכה למלחמת אחים, החיובית, זו של יחסי האחווה וההשלמה בין משה, אהרן ומרים. אך הפרק העיקרי בו הוא פרק המסקנות והלקחים, המציע על סמך העיונים שלאורך הספר כללים מעשיים. ביניהם למשל מגורים סמוכים, תוך הפרדה במוקדי מחלוקת פוטנציאלית כגון חינוך. או אי-עירוב מעצמות זרות. שמונה כללים מופיעים בו, ובכל אחד מהם מוצע, כמה יפה, יישום לחיי המשפחה ויישום לחיי האומה.

בולט בחלקו האחרון של הספר המוטיב הרעיוני של הצבת "העם" ושלמותו בראש סדר העדיפויות, גם מעל לתורה ומעל לארץ. הדבר נגזר מרבים מהעיונים המקראיים שבספר, ויש בו מן ההיגיון. ועם זאת, הצבת שלמות העם דווקא כנגד שלמות התורה ושלמות הארץ מולידה בהכרח את המסקנה שלמען מניעת מלחמת אחים יש במידת ההכרח להתפשר על שלמות התורה ובפרט על שלמות הארץ. הלקח כאן כמובן אקטואלי – והוא תובע את הוויתור דווקא מהמחנה שממנו, באורח פלא, נתבעים תמיד הוויתורים בשיח האחדות ומניעת מלחמת האחים, שמא דווקא מפני שזהו הצד ששלמות העם חשובה לו יותר ומפיו אין שומעים השכם והערב איומים במלחמת אחים. היעלה על הדעת הרעיון שלמען שלמות העם אפשר גם להתפשר על ההתנגדות לשלמות הארץ?

אקטואליזציה זו גם מזכירה היבט עקרוני, ההופך את העיון המקראי בסוגיית ריב אחים וריב שבטים למוגבל מבחינת ישימותו בסוגיית השמירה על אחדות העם בזמננו. שאלה כגון שלמות הארץ לא עוררה מריבות אחים במקרא; גם לא שום שאלה אידאולוגית אחרת. המריבות הן תמיד עניין של זהות, של שבטיות, לכל היותר מריבות על משאבים. מה עושים כשהקרע בעם נוגע לשאלות של תורה, של ארץ, של מדיניות, של אורח חיים, של יחסים בין רשויות שלטון? עד כמה מספיקות כאן תובנות היסטוריות מתקופה שבה לא התקוטטו על מדיניות, ותובנות פסיכולוגיות? הן ודאי מוסיפות, אך היות שלא רק קרע שבטי בין ישראל הראשונה והשנייה לפנינו, אלא מחלוקות מהותיות – תרומתן מוגבלת.