כך לא בונים את הדור הבא

Getting your Trinity Audio player ready...

בתגובה ל"הזמנה לבורות" מאת יואב שורק ו"למידה משמעותית – לא כך" מאת עדה גבל, גיליון 30

 

אני מסכים עם המגמה שבוטאה בידי ד"ר שורק וד"ר גבל, המסתייגת מן הרפורמה מרחיקת הלכת בדרכי ההערכה בתחומי דעת מח"ר (מורשת חברה ורוח – קרי אזרחות, היסטוריה ספרות ותנ"ך בחינוך הממלכתי ומקבילותיהם בחמ"ד ובחינוך החרדי הממלכתי), שבמרכזה ביטול בחינת הבגרות האחידה ומעבר לדרכי הערכה בית-ספריות אוטונומיות בפיקוח כזה או אחר של משרד החינוך. אני מבקש להוסיף על נימוקיהם נדבך נוסף, ולהאיר את הסוגייה באור מעט שונה.

ראשית – ארבע נקודות של הסתייגות מביטול בחינת בגרות חיצונית אחידה:

  • תכלית – תכלית בחינות הבגרות בתחומי מח"ר היא קודם כול לייצר חיבור של בוגר מערכת החינוך הממלכתית אם לא לאתוס (רצוי גם לאתוס), לכל הפחות לסיפור המשותף לכלל בוגרי החינוך הממלכתי היהודי. בהעדר תוכנית אחידה הנבדקת בבחינות הבגרות, היבט זה יתמעט וילך עד כדי איונו הלכה למעשה, שכן כל בית ספר יבחר לו נישה אחרת להתמקד בה (זה הרי מה שקרה עם "תוכניות ה-30%". כרכז תנ"ך דרשתי ללמד את כל החומר, כולל כזה שניתן לוותר עליו מראש כבחירה – אך לצערי לא זו המציאות בכל בתי הספר).

יש אמת בטענה שבחינות הבגרות בתחומי הרוח והחברה, ובתנ"ך בוודאי, אינן משרתות היטב  את התכלית שציינתי; ואכן, מן הראוי להבנות את הבחינות באופן אחר, למשל לפי עקרונות הטקסונומיה של בלום. אולם לעניות דעתי אין בטענה זו כדי לבטל את עצם הצורך בקיומן של בחינות בגרות חיצוניות אחידות. לא נראה שביטול ההיבחנות החיצונית בתחומי דעת מח"ר משרת תכלית כלשהי, או מיטיב מימוש של איזו מטרה ממטרות החינוך הממלכתי.

  • אינפנטיליזציה של החינוך התיכוני – נוצר הרושם שהתכלית המרכזית של המהלך היא שינוי מהותו של החינוך התיכוני: ממסגרת המבקשת לעצב אישיות של אדם בוגר, המכוון עצמו להתמודד עם אתגרי החיים במישור הפרטי, החברתי, האזרחי והלאומי, ורואה עצמו מחויב (בדרכו) לעם היהודי ולמורשתו ולהגשמת המפעל הציוני – למשהו אחר, שהוא מעין תמהיל בין מועדון חברתי למרכז טיפולי-רגשי.

הממד החברתי והרגשי בהווי בית הספר ודאי חשוב, אך השאלה היא מהי המטרה ומהם האמצעים. המהלך החדש יוצר היפוך: המטרות נזנחו והאמצעים נהפכו למטרות. בכך למעשה מובל מהלך שאני מכנה אותו אינפנטיליזציה של החינוך התיכוני. לו היינו חיים למשל בפינלנד, אולי היה בזה טעם. אולם אנו חיים כאן, ומתמודדים עם אתגרים קשים ובכללם איום קיומי ממשי מצד גורמים השוללים את עצם זכותנו הבסיסית לקיום ריבוני בארצנו. לנוכח אתגרים אלה יש צורך בבוגרים עם חוסן זהותי, רעיוני וערכי ועם יכולות אישיות גבוהות בשלל תחומי ידע אנושי – תיאורטי ומעשי. קשה לראות איך המגמה הנוכחית מובילה לשם.

  • דיפרנציאציה בחשיבות של תחומי הדעת – ביטול ההיבחנות החיצונית אינו גורף: תהיינה בחינות חיצוניות במתמטיקה, בלשון, באנגלית ובתחום מורחב נוסף. במצב כזה, ברור מאליו כי ייווצר מדרג חשיבות, שבראשו התחומים שנשארים בהיבחנות חיצונית. אפשר לראות זאת היטב בשנתיים האחרונות, כאשר חלק מתחומי הדעת עברו להערכה פנימית עקב אילוצי קורונה. המדרג הזה יוצר שלל בעיות מעשיות בשטח, אולם החמור הוא דווקא מדרג החשיבות בעיני התלמידים: מתמטיקה ואנגלית חשובות מתנ"ך והיסטוריה (לצורך ההמחשה). האם זו המורשת של עם הספר?
  • אתגר – בני נוער זקוקים לכך שיציבו להם אתגרים ולא ילטפו להם את האגו. חלקים גדולים מהנוער היום מתקשים להתמודד עם אתגרים לימודיים בסיסיים, ואחת הסיבות לכך היא השגיאה הקונספטואלית המכונה כיתות הטרוגניות. הללו אינן מאפשרות לתלמידים בעלי יכולות עיוניות גבוהות למצות את יכולותיהם, עקב הצורך התמידי להלך במעין "קו אמצע" היוצר בעיקר בינוניות לימודית ואינטלקטואלית.

את ההיבט זה אכן מן הראוי לשנות באמצעות הקטנה ניכרת של כיתות או לפחות של קבוצות למידה בפועל, הטמעת הלמידה הפרטנית כחלק מהתרבות הארגונית, יצירת מודלים שונים של "איך ללמוד" (לא הכול מתאים לכולם, ולא כולם מתאימים לכול); אך דווקא ההיבחנות מן הראוי שתהיה אחידה לפחות בחלק ניכר ממרכיב ההערכה. בני נוער זקוקים לאתגר שישמש להם מעין מצפן: נקודה (גם נקודה בזמן – מועד הבחינה) שאליה אפשר וצריך להתכונן ולהתכוון. אתגר חיצוני דווקא מסייע ביצירת מסגרת ברורה, ומפחית גורמים מסיחים ביחס למטרה.

אכן, סוגיית הבגרות החיצונית היא סימפטום לבעיית עומק משמעותית יותר.

בתלמוד ירושלמי (מסכת חגיגה, פרק א', הלכה ז') מובא הסיפור הבא (בתרגום לעברית):

ר' יהודה הנשיא שלח לר' חייה ור' אסי ור' אמי לעבור בעיירות שבארץ ישראל ולתקן להם סופרים [מורים למקרא] ומשנים [מורים למשנה]. באו למקום אחד ולא מצאו בו לא סופר ולא משנה. אמרו להם [שליחי ר' יהודה הנשיא לאנשי העיר]: הביאו לנו את שומרי העיר. הביאו להם את אנשי האבטחה. אמרו להם: אלו שומרי העיר? אין אלו אלא מחריבי העיר. אמרו להם: ומי הם שומרי העיר? אמרו להם: הסופרים והמשנים.

המורים מתוארים כנושאי השליחות הלאומית של חיבור הדור הצעיר לאתוס הלאומי. וזוהי התכלית העליונה של מערכת החינוך כפי שאני רואה אותה: חיבור החניכים/תלמידים לאתוס הלאומי והאזרחי באמצעות מפגש ושיח עם תכנים, סיפורים וטקסטים מכוננים, ועל הדרך הקניית מיומנויות שיסייעו לפרט להיות חלק מועיל ותורם במרקם הלאומי, האזרחי והחברתי וחוליה משמעותית בשלשלת הדורות, ברוח דבריו של אלברט איינשטיין כי "מטרת החינוך צריכה להיות אנשים המצטיינים בעצמאות – במחשבה ובמעשה – ועם זאת רואים בשירות למען הכלל את משימת חייהם העיקרית". מערכת החינוך צריכה להיות נדבך יסוד בביטחון הלאומי של ישראל ובהבטחת הגשמת המפעל הציוני.

ועכשיו מתבקש לעיין בכמה שאלות יסוד שמן הראוי לתת עליהן מענה תוך התבוננות בפער שבין המצוי לראוי: האם כך מצטיירת מערכת החינוך שלנו היום? האם כך תופסים אותה ההורים? התלמידים? בוגרי מערכת החינוך? גורמים במשרד החינוך? פקידי האוצר?

ממה נובע הפער הדרמטי בין הרצוי למצוי, וכיצד ניתן לגשר עליו? האם המערכת כפי שהיא היום מממשת את תכליתה? מה צריך לעשות ולהיעשות כדי שהמערכת תחזור לייעודה?

אם נתפוס את תפקידה של מערכת החינוך כפי שתואר לעיל – מה הנגזרת הראויה לגבי תנאי העבודה והגמול של המורים,  החיילים בחזית בניין החוסן הלאומי?

אלו שאלות המפתח שצריך להעלות בשיח הפוליטי על מערכת החינוך, ולא שאלות של יישום טקטי נוסח דילמות הלימודים באסרו-חג, הלימודים בימי ו' – ואפילו שאלת הבגרות החיצונית בתחומי דעת המח"ר; שכן בהירות בשאלת התכלית היא המפתח לפתרונה. מענה כן ומדויק ככל הניתן על השאלות שהצגתי לעיל עשוי (או עלול) להוביל למסקנה שהמערכת צריכה לעבור ארגון מחדש בהיבטים רבים, כולל בתוכני לימוד וארגון הלמידה. יתברר גם כנראה כי עליה להתארגן מחדש בסוגיות הקשורות למעמד המורה כאוטוריטה מקצועית וערכית, ובהתאם גם הגמול של המורים מחד-גיסא והדרישה לתפקוד מאידך-גיסא.

עלינו להיות מדויקים בנוגע לתכלית ולהימנע מעמימות שהיא המצע לבינוניות בכל הפרמטרים הרלוונטיים. צריך לעבוד באופן שיטתי מהתכלית אל המטרות, משם אל היעדים ומהיעדים אל דרכי ההגעה אליהם. ורצוי שהכול ייעשה בשיח ציבורי רחב, בשיתוף הציבור ועמדותיו, ולא באמצעות הנחתות מלמעלה. הדבר בידינו.


 

ד"ר לאוניד (ליאון) גרשוביץ הוא רכז פדגוגי של תחומי דעת מח"ר בתיכון קציר משגב


 

תמונה ראשית: slidezero/BigStock.

עוד ב'השילוח'

אזרחות: (לא) פשוט ללמד
שגרירם של ישראל
למען הדורות הבאים: חוק יסוד להגבלת הגירעון

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה