מלכוד 613

בתגובה ל"המסורתיות כפרדיגמה חלופית לחברה הישראלית", מאת עמיחי דנינו, גיליון 29

 

עמיחי דנינו הציג בשכנוע רב את מה שהוא קורא לו "הפרדיגמה המסורתית-רצפית" כתשתית לכינונו של חזון ישראלי שיתגבר על השבטיות והגבולות המאפיינים את הרצף הדתי-חילוני המתקיים בחברה היהודית בישראל כיום.

לדעתי, אין ל"פרדיגמה המסורתית" כל יכולת להציע חזון כזה, משני טעמים: ראשית, מבחינה פנימית, בגלל האי-קוהרנטיות של התפיסה המסורתית; ושנית, מבחינה חיצונית, מאחר שאין דרך לשכנע את מי שאינו שותף לערכי המסורתיות לאמץ אותם.

אחד הדברים המעניינים במאמר של דנינו הוא שכמעט אין בו המלצות מדיניוּת: מקיומה של "הפרדיגמה המסורתית-רצפית" לא נובעות כמעט מסקנות לגבי הספרה הציבורית. המעט שישנו מכיל בתוכו סתירות;  מצד אחד "המסורתיות איננה שואפת למסלולים נפרדים משלה, כמו החינוך הממלכתי-דתי", אבל מצד שני היא קוראת ל"יצירת מסלול לבתי ספר מסורתיים ניסויים" ול"הקמת מרכז פדגוגיה מסורתי".

כפי שגם דנינו הראה, המסורתיות היא פרקטיקה ולא אידיאולוגיה. לכן, היא אינה יכולה להציע חזון חלופי. המסורתיים מכבדים את הדת האורתודוקסית ואת רבניה, אף שהאידיאולוגיה של אלה האחרונים שונה מאוד מזו של המסורתיות. הצורך של הרבנים לקבל את התמיכה הכלכלית, הפוליטית והאידיאולוגית של המסורתיים מאפשר להם לחיות עם המסורתיים למרות העובדה שהם מפירים את כללי הדת. אבל מנהיגות מסורתית, להבדיל ממונהגים מסורתיים, לא יכולה להיות. המסורתיים רוחשים כבוד להנהגה שהיא אורתודוקסית לחלוטין מכיוון שזו ממשיכה את המסורת שהם רוצים לשמר; אבל הלגיטימציה של ההנהגה הזאת היא בכך שהיא נאמנה לתפיסה אורתודוקסית קלאסית, ולא מסורתית, של היהדות וההלכה. אפשר לקרוא לזה מלכוד 613: היהדות שהמסורתיים מעוניינים לשמור קשר אליה היא בהכרח יהדות הרואה את עצמה כמהותית ולא מסורתית; או בפרפראזה על אמרתו הידועה של גראוצ'ו מרקס – המסורתיים לא רוצים ללכת לבית כנסת של מסורתיים.

על נושא קרוב כתב נדב שנרב (במאמרו "הדת והלאומיות", שפורסם בבלוג שלו), כי "חסרונותיו של 'מודל החפיפניק והרבי' גלויים לעין. אף שזהו מודל שרבים כמהים לשיבתו, וישנו גם ציבור מסוים הבוחר בו מתוך מודעות. הוא כרוך בבחירה שכנראה אינה עומדת במבחן הביקורת הרציונלית. ההכרה בזהות בין ה'יהדות' לבין שמירת תורה ומצוות מוליכה, מן הצד ה'דתי', לבוז ולתמיהה על חוסר העקביות בעמדת החפיפניק, ולדחייתה לטובת 'דתיות' סטנדרטית, ואילו מן הצד החילוני מוליכות אותן קושיות בדיוק לעמדה של פרישה מן ההזדהות השבטית … החפיפניק והרבי יכולים לחיות, זה לצד זה, רק כאשר הרבי לא מדבר יותר מדי ואילו החפיפניק לא חושב יותר מדי".

את הקושי האינהרנטי של המסורתיות ניתן לראות דרך מה שקרה למקבילה האשכנזית שלה, הלא היא החתירה לשמור על "יידישקייט", מגמה שהייתה נוכחת כאן תקופה קצרה אך נעלמה מאז מהציבוריות הישראלית. למה? בעיקר בשל המרחק הרב שנוצר בין הציבור הישראלי לבין השטעטל המזרח-אירופית שה"יידישקייט" נבנתה על הנוסטלגיה כלפיה. הדור הנוכחי כבר אינו חש געגוע לשטעטל, ויש להניח שקרנם של המאפיינים המסורתיים המזרחיים תרד ככל שהמזרחים יתרחקו מהזיקה אל קהילות המוצא שלהם.

אבל גם אם אני טועה, והמסורתיות היא יותר מאשר אינרציה של תרבות יהודית גלותית, אין היא יכולה להיות פתרון לבעיות של החברה הישראלית הכוללת. למה? כי גם אם המסורתיים יכולים להחזיק בעמדה שרואה ביהדות האורתודוקסית רכיב מרכזי בזהות שלהם, הם לא יכולים לשכנע את השבטים האחרים בחברה לקבל את היהדות ככזאת. מבחינת האורתודוקסיה, היהדות איננה תבלין פולקלוריסטי או זהות קבוצתית, אלא ציווי אלוהי שיש לציית לו. מבחינת החילונים – או לפחות חלק משמעותי מהם – הדת היא אמונה תפלה שעל האדם המודרני להשתחרר ממנה. מבחינת החילוני והאורתודוקסי, הפשרה הינה במקרה הטוב רע הכרחי, ובמקרה הרע כניעה. כמה שלא תאמרו להם שהפשרה מהווה "תפיסה מסורתית" של היהדות, אני לא רואה כיצד ניתן לשכנע אותם בכך.

במילים פשוטות: בחברה פלורליסטית הכוללת רוב שאינו מסורתי, המסורתיות אינה יכולה להיות מכנה משותף.


 

 

תמונה ראשית: מנחם הלברשטט.

עוד ב'השילוח'

הסיפור המוזר על יהודים ולאומיות
מדברים על חילוניות יהודית
לא על הסוציולוגיה לבדה תחיה היהדות

ביקורת

ללמוד מתורה עתיקה
יוסף יצחק ליפשיץ
קרא עוד
קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.