תורת 'המלחמה הצודקת' של מייקל וולצר, "התנ"ך המוסרי של צה"ל", מתמרצת למעשה ניצוּל אזרחים בידי ארגוני טרור והארכת מלחמות. וולצר עצמו הקצין את גישתו במקום לסגלה לסכנת הג'יהאד. דרוש מתווה אחר

חלק מצער מהמצב האנושי, או שריד פרימיטיבי שאפשר להיגאל ממנו? ביטוי לבהירות מוסרית ולגבורה, או קנוניה של פוליטיקאים לשם צבירת כוח? שמרנים ופרוגרסיבים מבינים אחרת את תופעת המלחמה, ויש לכך השלכות

כמו לגבי עיראק בשנות התשעים כך לגבי עזה בימינו, להטם המוסרי של חוקרים בתחום זכויות האדם גורם להם לזלזל בבסיס העובדתי

הצעת החוק להסדרת מעמד תלמידי הישיבות מחמירה את המצב הקיים, פוגעת בביטחון ויוצרת גורם מתווך לא-נבחר בין הריבון ליחיד החרדי

כללי הפתיחה באש מצד כוחות הביטחון הם עניין תלוי נסיבות, סדרי עדיפויות ומדיניות נטילת סיכונים. במערב כולו, וגם על פי החוק בישראל, הדרג המדיני מעורב בעיצובם ומאשר אותם. אך זה שנים שהממשלות מושכות ידן מחובתן זו, וגורמים משפטיים משליטים לבדם

הכרעת האויב, לוחמה נגד צבא סדיר, כיבוש שטח, מקצוענות צבאית – כל אלה ועוד נעלמו זה שנות דור מתורת הלחימה של צה"ל ומתודעת מפקדיו, בהשפעת תאוריות פוסט-מודרניות שלא עמדו בשום מבחן והובילונו עד אסון

הדיון הציבורי מצטמצם לוויכוח בין "עסקה עכשיו" ל"ניצחון מוחלט", תוך הזנחת שורש הדברים: העדר מדיניות ביטחונית סדורה והתחמקות מהכפפת גופי הביטחון לגוף מרכזי. לָריק המדיני נכנס הדרג הצבאי ומפר את האיזון

במסמך המכונה רוח צה"ל, ובשלל פרסומים אסטרטגיים ופסקי דין, מוטמעות תפיסות השומטות את הקרקע תחת יכולתו של הצבא לקיים את ייעודו: להגן על ישראל במלחמות קיומיות – ולנצח

שלא בטובתנו אימצנו את נקודת המבט האירופית שלפיה ככל שנהיה קורבנות, כך נהיה זכאים להכרה ולחמלה