על הנזק שבנדבות הממשלה: צ'רלס מאריי והמחלקות הקטנות
אם אין מפריעים לאנשים, הם עושים בהתמדה שינויים קטנים ומצטברים המקלים עליהם לבקש את האושר – והמכשירים המשמשים אותם לכך הם התחברויות מרצון עם אנשים אחרים
|
Getting your Trinity Audio player ready... |
הקדמה מאת שגיא ברמק
הדיון על מדיניות ציבורית בישראל ובמערב נוטה לנוע בין שני קצוות מנוגדים: השוק החופשי – והמעורבות המדינתית. לנוכח בעיות ואתגרים חברתיים וכלכליים, התרופה המוצעת בדרך כלל היא תרופת ההפרטה – או גלולת העמקת המעורבות המדינתית במשק. עלינו לשים את מבטחנו או ב"יד הנעלמה" או בידי הפקידות המדינתית. מן השיח הדו-קוטבי הזה, מקומם של השמרנים נפקד בדרך כלל.
"מחלקות קטנות" (Little Platoons), שהוא פרק מתוך ספרו של מדען המדינה האמריקני צ'רלס מאריי 'במרדף – אחר האושר והממשל הטוב', מספק השלמה חיונית לשיח החסר הזה. במקום השוק ובמקום המדינה מציב מאריי במרכז שיח המדיניות הציבורית את "המחלקות הקטנות", קרי כל אותן התארגנויות אנושיות ספונטניות וולונוטריות שהיקפן גדול מן הפרט וקטן מן המדינה. בראשן המשפחה הגרעינית, הקהילה הדתית, והמיזמים המשותפים השונים ברמת השכונה והקהילה. מחלקות אלו, טוען מאריי, הכרחיות לאושרם של בני האדם, וטיפוחן מוכרח לעמוד בראש סדר העדיפויות של מעצב המדיניות.
המחלקות הקטנות עונות על הצורך האנושי שלנו באינטימיות ובהשתייכות, שכן הן מצריכות מאיתנו מאמץ וקבלת אחריות. שני אלה הם, אליבא דמאריי, תנאי הכרחי לתחושת סיפוק אזרחית. המדינה צריכה לעודד את אזרחיה להיות מעורבים ולאפשר לנו לקחת אחריות על המחלקות הקטנות שלנו. במובן הזה מסקנתו של מאריי אינה אינטואיטיבית: לדבריו, על הממשלה להגביל את מעשיה למען אנשים, וזאת "לא רק בגלל מגבלות תקציב, ולא רק בגלל הֲפרות של החופש … אלא מפני שהאושר אפשרי רק כאשר מותירים לאנשים מידה של דאגה וטרחה סביב דברים חשובים".
מדיניות ציבורית המונעת טרחה מאנשים עלולה להתגלות כמדיניות מזיקה למרות כוונותיה הטובות. לכן, מאריי מציע לנו כלל אצבע שטוב נעשה לו ניקח ברצינות: "פונקציות שאנשים, כפרטים וכקהילות, מסוגלים לבצע בעצמם – צריכות להתבצע על ידיהם, כפרטים וכקהילות". גם אם הממשל המרכזי חושב שהוא יכול לבצע אותן טוב יותר, אין בכך הצדקה מספקת להתערבותו. כאן טמון גם האתגר מבחינה פוליטית שכן, כפי שמציין מאריי, "שום חברה דמוקרטית עוד לא אמרה לממשלה שלה 'הפסיקי לעשות זאת בשבילנו'".
מאריי מציג לנו כאן עיקרים שמרניים למדיניות ציבורית. מדיניות זו שמה במרכזה לא את חירות הפרט (חשובה ככל שתהיה) ולא את המתכנן החברתי בעל היומרות מרחיקות הלכת לשינוי, כי אם את החיוניות של כל אותם גופי ביניים חברתיים. כאן, ובכתבים אחרים שלו, כגון ספרו שתורגם לעברית 'מתקדמים לאחור', ממשיך מאריי מסורת מפוארת. מסורת זו כוללת את 'אבי השמרנות', אדמונד ברק, שטבע את המושג 'מחלקות קטנות' ודיבר על הסכנה האורבת להן בדמות רדיקליזם חברתי ופוליטי, וכן את ההוגה הצרפתי אלכסיס דה-טוקוויל, שבספרו 'הדמוקרטיה באמריקה' עמד על חיוניותה של החברה האזרחית האמריקנית כסימן ההיכר של חברה חופשית ומשגשגת.
במאה האחרונה, נציגיה הבולטים של מסורת שמרנית זו היו האינטלקטואלים מייקל נובק, פיטר ברגר וריצ'רד ניוהאס, שתרמו רבות להפניית זרקור המדיניות אל המחלקות הקטנות. בולט אף מהם היה הפילוסוף רוברט ניזבֶּט, שבספרו המונומנטלי 'החתירה לקהילה', שראה אור בשנות החמישים והופיע לאחרונה בעברית, הזהיר מפני ההשלכות ההרסניות של קריסת המחלקות הקטנות.
בעבר, מסביר ניזבט, היה למסגרות הללו תפקיד ממשי. "הבעיות החברתיות של הלידה והמוות, החיזור והנישואים, התעסוקה והאבטלה, ההתבגרות והזקנה, נענו כולן בתוך הקבוצות הקטנות" (עמ' 74) ועל כן לא ניתן היה לשרוד מחוץ להן. תפקידים אלה נלקחו מהן על ידי המדינה או השוק; אך כאשר לוקחים מהמסגרות הקהילתיות את החיוניות הפונקציונלית שלהן, הן הופכות למיותרות. "להניח שבזמננו, המשפחה, או כל קבוצה אחרת, יכולה לשמור על חיות מתמדת באמצעות איזה קשר חיבה של מגורים בצוותא, בלי שום פונקציות מוחשיות וממשיות, הוא כמו להניח שקשרי הרעות של העזרה ההדדית המתפתחים ביחידה לוחמת יימשכו גם באין מלחמה בעולם", כתב ניזבט (עמ' 81). ו"כאשר המדינה מרכזת את כל הפונקציות והסמכויות … תפקידה של הקבוצה החברתית האוטונומית נהרס" (עמ' 265).
מאריי, אם כן, בדומה לניזבט, מנכיח מחדש קו מחשבה שמרני ארוך ימים שהשלכותיו על מדיניות ציבורית צריכות להיות מרחיקות לכת. מדיניות חברתית מוצלחת המבקשת לאפשר לאנשים לרדוף אחר האושר היא מדיניות שמשאירה להם לעשות בעצמם את הדברים החשובים בחייהם, ומגינה עליהם בעשותם זאת מפני כפייה מצד זולתם. משימתה העיקרית של ממשלה המבקשת לעודד מחלקות קטנות מתפקדות היא להבטיח שאיש לא יפריע לאנשים המתקבצים יחדיו לפעילויות וולונטריות של תועלת הדדית. כשהממשלה נוטלת לידיה את פונקציות הליבה של המחלקות הקטנות, היא הופכת אותן לקליפה ריקה. היא חותרת תחת החוסן והאושר החברתי בה בשעה שהיא מתגנדרת ביעילותה. "טלו מקהילה את הפונקציות שלה", אומר מאריי, "ונטלתם ממנה את נשמתה". מילים כדורבנות.
המאמר הוא הפרק ה-12 בספרו של מאריי In Pursuit: Of Happiness and Good Government (Simon and Schuster, 1989) תרגום הפרק: צור ארליך. בתרגום, המתפרסם כאן באישור המחבר, נעשו התאמות מפורמט של פרק בספר לפורמט של מאמר עצמאי.
צ'רלס מאריי
מחלקות קטנות
אם אין מפריעים לאנשים, הם עושים בהתמדה שינויים קטנים ומצטברים המקלים עליהם לבקש את האושר – והמכשירים המשמשים אותם לכך הם התחברויות מרצון עם אנשים אחרים
קהילות מלוכדות מאוד, הממלאות תפקידים ציבוריים מורכבים, אינן פרי-ידיה של המדינה. הן נוצרות מפני שהן מוכרחות להיווצר. לבני אדם יש צורכי-יחיד (בלי קשר ל"חוש המוסרי" או להיעדרו) שאפשר למלאם רק בשיתוף פעולה עם בני אדם אחרים. במובן זה, שגוי הוא הנֶהי הרווח בדבר עימות כביכול בין "אינדיבידואליזם" לבין "קהילה". המרדף אחר אושרו של היחיד איננו יכול להיות תהליך אטומיסטי; מטבע מהותו הוא מתקיים תמיד בתוך סביבה קהילתית. תרומתה של המדינה לאפשורו של המרדף אחר האושר נמצאת כולה לא בטיפוחם של היחידים, אלא בטיפוח ההתאגדויות שהם יוצרים.
טקסט היסוד לדיוננו הוא אחת הפסקאות המפורסמות ביותר של אדמונד בֶּרְק: "קשר אל יחידת-המשנה, אהבה למחלקה הקטנה שאליה אנו משתייכים בחברה, היא העיקרון הראשון (הזֶרע כביכול) לרגשי-חיבה בתחום הציבורי. זו החוליה הראשונה בשרשרת המצעידה אותנו אל האהבה למולדתנו ולכלל האדם".[1] אשתמש בדימוי "המחלקה הקטנה" כדי לייצג את הקשר המהותי שבין הארגון החברתי לבין רדיפת האושר – ובהרחבה, גם את הקשר שבין המדיניות החברתית של המדינה לבין רדיפת האושר. כל אחד מאיתנו שייך לכמה "מחלקות קטנות". שגרת חיינו כולה, השמחות והעיצבונות, הדאגות והנחת, טבועה כולה בחותמן. אבחנה זו, כך אטען, נכונה לכל אחד מאיתנו – יהיה אשר יהיה מיקומן של מחלקותינו הקטנות במפת כלל החברה.
השימוש בממשל מרכזי כדי לאפשר לאנשים לבקש את אושרם מתגלה, מנקודת מבט זו, כתהליך שמטרתו הבטחת פעולתן של המחלקות הקטנות. לשם כך צריכים להתמלא תנאים המאפשרים זאת: בחברה הבנויה כיאות צריכים להיות לאנשים נגישות למשאבים חומריים, ביטחון, כבוד עצמי וסיפוק. אבל המחלקות הקטנות – העבודה, המשפחה, הקהילה – הן הרשת שעל גביה תנאים אלה באים לידי ביצוע, ושעל ידיה מושגים הסיפוקים היוצרים אושר. ומכיוון שכך, אפשר להגדיר מהי מדיניות חברתית "טובה" רק לאחר שעונים על השאלות –
איך נוצרות מחלקות קטנות?
איך מתחזקים את קיומן?
מה גורם להן לשגשג?
ההתחברות כַּמנגנון ליצירת מחלקות קטנות
הצורך השלישי במדרג הצרכים של אברהם מאסלו, הצורך באינטימיות ובהשתייכות, הוא מַשְׁאַב-הָאָב המאפשר לבני אדם בחברה לדאוג למילוי שאר הצרכים. הכינוי שאתן למנגנון זה הוא "התחברות" (affiliation). גם פה, אדמונד ברק כבר זיקק את תמצית כוונתי: "אנשים אינם קשורים זה בזה בניירות ובחותמות. אל ההתקשרות ההדדית הם מובאים בידי קווי דמיון, הסכמות ואהדות".[2]
התחברויות כצעדים קטנים
התחברות מתקיימת, למשל, כשאדם יוצר יחסים חדשים עם אחרים (בנישואים או במעבר לעיר או לשכונה מסוימות); או כשאדם מתאמץ לשנות סביבה קיימת (מפיץ עצומה, או מקים משמר אזרחי בשכונה); ולפעמים פירושה עזיבת מערכת יחסים בלתי-מספקת (גירושים או פרישה ממועדון). אך התחברויות אינן, כפי שאולי נדמה, רק אירועים רשמיים ושינויים גדולים – אלא גם מעשים קטנים המצטברים יחד לחשבון גדול. החנויות שאדם קונה בהן, החברים שהוא בוחר לפגוש יותר מחברים אחרים, יחסיו עם חבריו לעבודה, עיסוקי הפנאי שלו – כל אלה מעידים על התחברויות ומגדירים אותן.
התנהגויות של התחברות, בשימושי שלי במונח זה, אינן חוזיות. יש לי מעדנייה מועדפת במעלה הרחוב. לא תמיד היא הכי זולה בסביבה. אבל אני אוהב את המקום מהרבה סיבות קטנות. אני יכול להתבדח עם האנשים שמעבר לדלפק. הם מזהים את ילדיי כשהם נכנסים. הם נותנים לי לקנות סנדוויץ' בהקפה כשאני שוכח להביא ארנק. והאוכל בסדר גמור. אם קורה לפעמים שהציפיות שלי אינן מתגשמות, אינני פונה מייד לבדוק מעדניות אחרות. אם הציפיות שלי נכזבות באופן קבוע, במוקדם או במאוחר אפסיק לבוא. מבחינה טכנית, אפשר לְהַבְנוֹת ולפָרֵשׁ את מה שאני עושה כסדרה של החלטות-שוק בשאלה היכן לקנות (אכן, במצטבר, לפעולות-התחברות יש דינמיקה דומה לזו של דרך פעולת השוק החופשי). אבל במציאות, היצירה והתחזוק של ההתחברות שלי עם המעדנייה דומות יותר במאפייניהן ליצירה ולתחזוק של חברויות אישיות.
אני משתמש בדוגמה הביתית הזו כדי להדגיש שרק לעתים נדירות מאוד קם אדם בבוקר ו"מחליט" ליצור התחברות מסוימת או לעזוב אחרת. בדרך כלל, יחסי הגומלין שאני מכנה התחברות הם צעדים קטנים הננקטים מסיבות שדבר אין להן עם רצון מודע ביצירת התחברויות, צעדים שיש להם השפעות מצטברות במהלך הזמן. כשאנשים חיים את חיי היומיום שלהם, ההתחברויות פשוט קורות.
או לא קורות. כי היבט חשוב נוסף של ההתחברויות הוא שאין הן חייבות להתקיים. אפשר לגור בשכונה בבדידות וביחידות ובלי שום התחברות. אפשר לעבוד במשרה שכולה על טהרת ההסכמות החוזיות ("אני מסכים להיות במקום זה וזה, לבצע משימות אלו ואלו, במשך כך וכך שעות בשבוע, תמורת סכום כך וכך"), נטולת התחברויות. התחברויות יכולות להיות רבות או מעטות, חזקות או חלשות, עשירות או תפלות. אחד המגדירים העיקריים של קיומן ושל אופיין הוא המידה שבה הן משמשות למימוש אמונות.
התחברויות כדרך לחיות על פי אמונות
ההתחברות עם המעדנייה היא אחת מהתחברויות רבות המצטרפות לכדי התחברות נרחבת יותר עם שכונה – וזו האחרונה, בתורה, היא רכיב אחד בהתחברויות המצטרפות יחדיו להתחברות גדולה עוד יותר עם קהילה. יחסיי עם המעדנייה, טריוויאליים ככל שהינם, ממחישים מאפיין של התחברויות הנוטה להיעלם ברטוריקה העכשווית, הרומנטית משהו, על אנשים ה"קשורים" לאנשים אחרים. אנשים מתחברים עם אנשים אחרים בגלל משהו שישנו באנשים האחרים הללו – למשל, כשמדובר בהתיידדות, בגלל היותם חברותיים, מושיטים-עזרה ומשעשעים.
אבחנה זו תיראה אולי מתבקשת מאליה ועל כן מיותרת. ברור שאדם נמשך ל"משהו שישנוֹ" במישהו אחר; הרי איננו נמשכים אל הזולת כאל ישות מופשטת. אך מתבקשת ככל שתהיה, אבחנה זו נחוצה כדי להבין מדוע מחלקות קטנות הן מתגמלות או לא-מתגמלות, ומדוע הן מחזיקות את עצמן או מתפוררות: התחברות היא אמצעי המאפשר לאנשים בעלי ערכים משותפים לחיות על פי ערכים אלה. "ערכים" במקרה זה פירושם עמדות באשר לשאלה כיצד העולם מתנהל או צריך להתנהל, בכל התחומים – מדת, דרך גידול ילדים, עבור בפוליטיקה, ועד נימוסי שולחן וכללי התנהגות בציבור.
הסיבה לקשר ההדוק כל כך בין התחברות לבין ערכים היא שכדי שתהיה לערכים נוכחות – ובעצם, כדי שאנשים באמת יחזיקו בערכים הללו – הם צריכים להיות מיושמים. יתרה מכך, בדרך כלל הם באים לידי ביטוי לא בפעולה חד-פעמית אלא בתבניות התנהגות מתמשכות. ועוד זאת, רק במקרים נדירים אפשר ליישם ערכים מתוך בידוד; כדי לחיות על פי ערכיו, צריך אדם שאמות-המידה שלו יהיו מוסכמות על האנשים בסביבתו. רק אם אדם מעריך שרוב שכניו מסכימים כי ראוי לקרוא למשטרה כשמשהו חשוד קורה בבית השכן, הוא אכן יצלצל למשטרה. אם רוב האנשים בסביבתו של אדם אינם סבורים שאסור לגנוב ושיחסי מין בגיל 14 הם דבר רע, יקשה עליו להנחיל נורמות אלו לילדיו שלו. איש עסקים המכלכל את צעדיו מתוך הנחה שאדם מחויב למוצָא פיו – יפשוט רגל אם הנחה זו איננה רווחת בקהילה העסקית שהוא פועל בה. כללו של דבר, כדי לחיות לאורן של רבות מן החשובות שבאמונותינו, אנחנו זקוקים לחופש להתחבר עם אנשים השותפים לאמונות הללו, ולכך שלנו ולהם תהיה מידת מה של שליטה על סביבתנו המשותפת. אם אתם "חיים על פי אמונותיכם" – אותה זכות שאמריקנים מוקירים זה עידן ועידנים – הרי זה בזכותן של התחברויות.
עד כה, אפשר לשער, אין הפתעות: כל מה שעשיתי הוא להלביש קצת מינוח על תהליך מוכר. אבל נותרה שאלה חשובה. בעולם הממשי של השגרה, התחברויות מסוימות מצליחות יותר מאחרות. לא אצל כל הזוגות הנשואים ההתחברות עשירה באותה מידה, לא בכל השכונות יש אותה מידה של לכידות חברתית, וכן הלאה. אפילו אם המדובר בהתחברות על רקע אמונה, אין די בכך: לא כל הכנסיות שוקקות חיים באותה מידה. השאלה היא, אם כן, לא רק איך התחברויות מתרחשות, אלא איך נוצק בהתחברויות תוכן מְסַפֵּק.
אחריות ומאמץ כמנגנונים להשגת שביעות רצון
הסיפוק שאדם שואב מפעילות מסוימת הוא תוצר מורכב של מידת המאמץ שהוא משקיע בה, מידת האחריות שיש לו לתוצאה, והפונקציה שהיא משרתת.
מאמץ. חשיבותו של המאמץ אולי מובנת מאליה: נסו לחשוב על דבר-מה שמסב לכם סיפוק רב (לא רק עונג רגעי) ושלא התאמצתם למענו כלל. כדי לשכנעכם בכך לא אצטרך להתאמץ, כי שפע מימרות כבר עשו את המלאכה: "לפום צערא אגרא", למשל, או "יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך", או אם תרצו "מה שבא בקלות – באותה הקלוּת ייעלם".
אחריות. חשיבותה של האחריות, לעומת זאת, טעונה הדגשה. כדי להגיע לסיפוק מהישג, חייב להיות בו רכיב של "זה היה בזכותי!". במאמץ לבדו אין די. לתחושה זו של אחריות להישג נדרשים שלושה תנאים. עלינו להרגיש שעשינו זאת מבחירה (כלומר שיכולנו גם לבחור שלא לעשות זאת); שהשפענו באופן מורגש; ושהייתה גם אפשרות שניכשל. לא חייבת להיות אחריות גמורה שלנו לכל היבטיו של הישג, אבל הכרחי שנהיה אחראים לאיזו פינה מזוהה ובעלת משמעות שלו. לא פעם אנו שומעים מפועלי בניין שאחד הסיפוקים שיש להם מעבודתם הוא לעבור ליד גורד-שחקים או גשר שהושלמו, ולומר לעצמם שהם עזרו לבנות אותם. יש להם מידה רבה במיוחד של מה שאפשר לכנות "אחריות מקומית" כלפי הרכיב שלהם בתוך המאמץ הכולל.
תורף הערות אלו הוא שהיחס בין מאמץ ואחריות לבין סיפוק איננו יחס של חיבור פשוט. אילו הייתי מנסח את היחס הזה בצורת משוואה, הייתי אומר שלמאמץ ולאחריות יש אפקט של חיבור וגם אפקט של כפל. לכן, אם אחד הפרמטרים הללו הוא אפס, רכיב ההכפלה במשוואה (מאמץ כפול אחריות) יעמוד על אפס אף הוא. (היחס נעשה מורכב עוד יותר כשההתנהגויות אינן רצוניות. למשל, אם מכריחים אדם להתאמץ מאוד ואין נלווית לכך שום אחריות, התוצאה היא בדרך כלל תרעומת, כלומר, ב"משוואה" שלנו, ערך שלילי. החשוב לענייננו הוא עצם קיומה של אינטראקציה בין המאמץ והאחריות ביצירת סיפוקים).
פונקציה. הטענה כאן היא שמידת הסיפוק הנוצר מן המאמץ והאחריות תלויה בפונקציה המשורתת. נאמר בהכללה כי אפשר למקם פונקציות על ציר החשיבות שמ"טריוויאלי" (כגון בילוי זמן) עד "עילאי" (כגון הצלת חיים); וכי אם אין נסיבות יוצאות דופן, כמויות זהות של מאמץ ואחריות יולידו סיפוק רב יותר ככל שהן מוקדשות לפונקציה חשובה יותר. זו רק טענה, אך היא מסתברת למדי.[3]
הנקודה שאני מבקש להדגיש היא כי אותם תנאים המעצבים את סיפוקיו של היחיד חלים גם על הסיפוקים שיוצרות התחברויות. ההתחברות הקרויה ידידוּת מושפעת במידה מכרעת מהמאמץ, מהאחריות ומהפונקציות שהיא משרתת, כשם שהיא מושפעת מהחן שמוצא כל צד בעיני חברו. ההתחברויות הבונות קהילה הן דבר אחד אם הן נוצרות בארוחות ערב חגיגיות ובמפגשים במרכול, ודבר אחר לגמרי אם הן נוצרות בהתגייסות קהילתית לבניית אסם לאחד החברים ובמלחמה בארבה פולש. או, במונחי פרקנו זה: כדי שתתקיימנה ותשקוקנה חיים, מחלקות קטנות צריכות שיהיה להן דבר-מה לעשות.
אתחיל עתה להציג את סוגיית יצירתה של מדיניות חברתית טובה לאור שיקולים אלה. לא אנסה כאן להציע מדיניות יעילה לבעיות חברתיות מובחנות, אלא אנסה לאפיין באורח כללי יותר את קווי המתאר של מדיניות חברתית טובה. אבקש לטעון שחשיבותה של התחברות – של התחברויות עשירות, רוויות באחריות ובמאמץ, המשמשות את חבריהן כדרך לחיות על פי אמונתם – עולה על חשיבותו של כל אחד מן הטובין החברתיים המובחנים. נראה כי נתח נכבד מהתלישות, הריקנות והדכדוך הנפוצים בזמננו, שורשיו נעוצים באופנים הרבים, רובם עקיפים וסמויים, שבהם המדיניות החברתית מבטלת את האפשרות ליטול אחריות, את הצורך לנקוט מאמץ, או את שניהם גם יחד; בקצרה, באופנים שבהם המדיניות החברתית מנטרלת את הטִרחה.
היחסים הכלליים בין מדיניות חברתית לסיפוקים
"מנטרלת את הטרחה" הוא שיר הנושא של המודרנה. עצם התהליך של הקדמה הטכנולוגית עשוי להתפרש כמאמץ בלתי-נגמר לנטרל טרחות. זהו בוודאי הכוח המניע של הכלכלה הצרכנית. פותחנים חשמליים נטרלו את הטרחה שהייתה כרוכה בשימוש בפותחנים. גורסי אשפה נטרלו את הטרחה שבהיפטרות מזבל. מכוניות מנטרלות את הטרחה שבתנועה ממקום למקום. שינויים אלה הם בעיקרם ברוכים. טבעי שאנשים ינסו לשפר את החיים, ול"שיפור" יש נטייה לא-בלתי-מוצדקת להיות מזוהה עם "הקלה".
"נטרול הטרחה" כמטרתה דה-פקטו של המדיניות החברתית
אפשר לומר כי רוב השינויים במדיניות החברתית במחצית-המאה האחרונה שימשו אותה פונקציה. הביטוח הלאומי נטרל חלק מהטרחה שבהכנה לשנות הפרישה. דמי האבטלה נטרלו חלק מהטרחה שבהיות מובטל. "תוכניות הסיוע למשפחות עם ילדים נזקקים" נטרלה חלק מהטרחה שבגידול תינוק בלי אב. השינויים בחוקי פשיטת הרגל נטרלו חלק מהטרחה שבכישלון עסקי.
אלא שבתיקונים כאלה יש בעיה, שאינה נוגעת כל כך להשפעתם המיידית. נטרול טרחה מפעולה מסוימת הוא, מיניה וביה, גם הפחתה של פוטנציאל הסיפוק מפעולה זו. אם לא נורא להיות מובטל, אין סיפוק מיוחד בהיות מועסק. אם אי-תשלום חשבונות כבר אינו עניין מכאיב כשהיה, אין סיפוק רב בהיות בעל-עסק המשלם את חשבונותיו בזמן.
המקלות והגזרים הם כאן רק ככלי שני. באופן תאורטי, כדי שבעל-העסק ימשיך וירווה אותה מידה של סיפוק מתשלום חשבונותיו, די בכך שעמיתיו בעלי-העסקים ימשיכו לחשוב שאי-תשלום חשבונות הוא מחפיר. אולם במציאות, ריכוך המשמעויות המוחשיות על פשיטת רגל ייתרגם במהלך הזמן גם לריכוך החֶרְפָּה. גם ריכוך מצוקתו של המובטל ייתרגם במהלך הזמן לגריעה מן היוקרה הנקשרת בהחזקה במשרה. אם לשוב לדוגמה הקבועה שלנו, החינוך, הרי הרפורמות בחינוך בשנות השישים והשבעים יכולות להיתפס כסדרה של צעדים ל"נטרול חלק מהטרחה" הנגרמת לאדם מחינוך ילדיו, ועל כן, באותה מידה, כצעדים שעמעמו מְקור-סיפוק חשוב זה. האחריות על ההחלטות בכל דבר כמעט – תוכנית הלימודים, ספרי הלימוד, אמות-המידה המשמעתיות, כללי הנוכחות וההשעיה, בחירת המורים, דרישות המבחנים, גודל התקציבים, מִתווי ארוחת הצהריים – עברה מהקהילה אל המדינה או אל הממשל הפדרלי. הטיעון כאן אינו נוגע לשאלה אם השינויים היו במהותם טובים או רעים; הטיעון הוא שגם אם השינויים היו טובים מבחינה חינוכית, הם היו רעים להורים מבחינה זו שהם הפחיתו את יכולתו של הורה לילד בבית-ספר ציבורי לשאוב סיפוק מאותו רכיב של החיים הקרוי "השגחה על חינוך הצאצא".
מנקודת מבט זו אפשר גם לטעון כי כל רפורמה שכזו דווקא העשירה את הסיפוקים בטווח הארוך. ארצות הברית נמנעה מאז ומתמיד מענישה דרקונית על פשיטת רגל, כדי לאפשר לאנשים לפתוח דף חדש – דבר שבוודאי תורם להתאפשרותה של רדיפת האושר. הביטוח הלאומי נטרל חלק מהטרחה שבהכנות לפרישה, אך קיומו אִפשֵר לאנשים רבים, שאחרת היו חסרי-כול, משאבים חומריים שבלעדיהם רדיפת האושר בגיל מתקדם בלתי אפשרית. כשעורכים את מאזן הרווח וההפסד של כל רפורמה, יש לזכור גם את זאת.
הצורך בקַו עצירה
השאלה איננה אם מדיניות חברתית המנטרלת טרחות היא טובה, אלא היכן שמים לה גבול. כמעט הכול יסכימו שטוב שהמשטרה נוטלת מאיתנו את הטרחה ללכוד פורצים. למעשה התרחשה העברת-נטל נרחבת יותר, ונראה שרוב גדול מן האמריקנים שבע רצון מכך. הניסיון הבינלאומי אף מלמד שמגמה זו תימשך. שום חברה דמוקרטית עוד לא אמרה לממשלה שלה "הפסיקי לעשות זאת בשבילנו". אם המתרחש במערב אירופה משקף את הנכון לנו בעתיד, ואם ארצות אירופה, ומדינות סקנדינביה בפרט, הינן ראש החץ של הקדמה החברתית, אנו יכולים לצפות שיותר ויותר טרחות ינוטרלו ביותר ויותר תחומים.
נראה כי אנשים מקבלים ברצון עוד ועוד צעדים מסוג זה, עד לאין סוף; והטעמים הפסיכולוגיים לנכונות הזו אינם סבוכים יותר מהטעם לכך שכל אחד מאיתנו יבחר, בהינתן לו שתי דרכי פעולה, את הדרך הקלה יותר, גם אם הוא יודע שבדרך הקשה ישאב סיפוק רב יותר. הרי כולנו מכירים לעייפה את הפער בין הידיעה שאנו עתידים ליהנות ממעשה הדורש מאמץ ממושך (קריאת רומן מופת) לבין היעדר חשק לצאת לדרך הארוכה (ועל כן, העדפה לקחת ליד מגזין צבעוני). התופעה איננה מגונה, אבל היא מעלה שתי נקודות חשובות.
הראשונה היא שהתהליך לא יהיה בריא לָנצח. נטרול הטרחה ילך תמיד רחוק מדי. איכשהו, תמהיל הדברים הממלאים את זמננו נותן לנו סיפוק ארוך-טווח מהחיים בכללותם. אם לא יישארו לנו דברים חשובים המטריחים אותנו, גם הסיפוק לא יישאר.
האבחנה השנייה היא שאי אפשר לצפות מהמחוקקים שיגדירו קו עצירה. כל עוד ההחלטה מה הממשלה צריכה שלא לעשות למעננו נתונה לרוב קולותיהם של נציגים נבחרים, בריתות משתנות וקואליציות שמור-לי-ואשמור-לך מבטיחות את הרחבתן הנצחית של ההטבות.
לתוכניות ממשלתיות המספקות הטבות יש פגיעוּת משולשת להתרחבות נצחית זו. ראשונה, ומתבקשת מכולן: אנו נוטים להתמקד יותר בהטבה ופחות בעלוּתה; את זאת יודעים גם בעלי המסבאות המגדילים את עסקיהם על ידי הצעת ארוחות צהריים חינם. שנית, קל לאסוף רוב שיצביע בעד מגוון רחב של הטבות ובלבד שהמסים למימונן יושתו על מיעוט. והפגיעות השלישית: לא-פעם, אפילו מיעוט יכול להעביר לעצמו הטבה ממשלתית, בגלל היעדר הסימטריה בין התמריצים לתמיכה בחלוקת הטבה לבין התמריצים להתנגדות לה. ובפרט: כאשר מיעוט באוכלוסייה עומד ליהנות מאוד מהטבה מסוימת, והיחידים המהווים ביחד רוב ישלמו על כך, כל אחד, מחיר זניח בלבד, המוטיבציה של המיעוט גדולה משל הרוב והוא יקבל את הנתח המבוקש מהעוגה הציבורית.[4] כשרוצים לקבוע קו עצירה נאות לשירותים והטבות ממשלתיים, טעות היא לבטוח בהתנהגות היד-רוחצת-יד של חברי הקונגרס של ארצות הברית. הם לעולם לא ימתחו קו עצירה בעצמם.
הנה לנו אפוא הבעיה. איכשהו, תמהיל הדברים הממלאים את זמננו מסב לנו אושר. וקיומו של האושר תלוי בכך שהדברים שאכפת לנו מהם יגרמו לנו טרחה. מוכרח להיות קו עצירה, חוק שהממשלה מגבילה בו את מעשיה למען אנשים. לא רק בגלל מגבלות תקציב, ולא רק בגלל הֲפרות של החופש (אף כי אלו גם אלו די בהן לבדן להצדיק חוק כזה) – אלא מפני שהאושר אפשרי רק כאשר מותירים לאנשים מידה של דאגה וטרחה סביב דברים חשובים.
יתרה מכך, קו העצירה צריך להותיר הרחק מהישג יד-מנטרלת אפשרויות מסוימות לכישלון, לאובדן, לכאב. זכרו את נוסחת צִ'יקְסֶנְטְמִיהָאיִי: הנאה באה מאיזון בין אתגר לכישרון. במילה "אתגר" כלול רכיב של "אפשרות לכישלון"; טלו אפשרות זו, ונטלתם עמה את אפשרות ההנאה. סלקו את אפשרות הכישלון, ושללתם ממושג ה"עמידה במבחן", העומד ביסוד הכבוד העצמי, את מובנו.
על כן, אַל לנו להפוך את חיינו נטולי סיכונים כפי שבכוחנו לעשות. רדיפת האושר משמעה עשייה מכוונת של החיים לקשים באופנים מסוימים; לא כה קשים עד שאין ביכולתנו להתמודד איתם, אבל קשים כדי כך שההתמודדות איתם תהיה הישג אותנטי.
קו העצירה הנוכחי: רשת ביטחון
קו העצירה הנוכחי של מדיניות הרווחה החברתית מבוסס לכאורה על השאלה מי נעזר, לא על הפונקציות שיש לבצע. זהו ההיגיון של רשת הביטחון.[5] האמירה בדבר קו העצירה היא בערך זו: "מדיניות חברתית טובה משאירה לפרט את החופש לעשות כרצונו. הממשלה נכנסת לתמונה רק כשהפרט מראה שהוא איננו מסוגל להתמודד, ושהאתגרים הם מעל להישג כישוריו. אפשר לספק עזרה מכל סוג, אבל רק לאלה שצריכים אותה". ההנחה שביסוד הדברים – שהשלטון המרכזי צריך לפעול לעזרת הנזקקים לעזרה – מקובלת על הזרמים המרכזיים בקרב השמרנים והליברלים כאחד. ההבדלים ביניהם נמצאים בהגדרות מי זקוק לעזרה ומהי המידה הנאותה של עזרה.
אלא שמדיניות חברתית משפיעה לא רק על פרטים. היא גם נוטלת פונקציות מהמחלקות הקטנות; וכאן טמון מערך של רווח והפסד שאומדנם קשה הרבה יותר. אם נכון הדבר שרוב הסיפוקים החשובים בחיים מעוגנים במחלקות הקטנות, מעובדים בעזרתן או מעודדים על ידיהן, אנו נותרים עם המסקנה הכללית (גם אם עדיין לא פרטנית) כי חשוב מאוד-מאוד שכל מדיניות חברתית תותיר למחלקות הקטנות את ה"משהו לעשות" הנופח בהן חיים.
קו עצירה חלופי: הגבלת פונקציות
החלופה היא למתוח את קו העצירה על פי פונקציות. אפשר להגדיר זאת בשלל דרכים. מעניין שאלה שמחוץ לזרם-המרכזי הפוליטי, כגון ליברטריאנים מחד גיסא וסוציאליסטים דמוקרטים מאידך גיסא, שותפים לצידוד בעיקרון זה, ממש כמו שהזרמים המרכזיים מימין ומשמאל – השמרנים והליברלים – שותפים לצידוד ברציונל רשת הביטחון. ההבדלים בין מצדדי עיקרון הפונקציות נעוצים ברשימת הפונקציות האסורות לדעתם על הממשלה. הסוציאליסטים הדמוקרטים רואים בממשלה ספקית של שירותים בסיסיים, שאין זה מעניינה להתערב בתחומים לא כלכליים של התנהגות אישית. הליברטריאנים, לעומת זאת, סבורים שאסור לממשלה להתערב בשום דבר, למעט בפונקציות מוגבלות מאוד (בעיקר ביטחון לאומי וביטחון פנים). לצורך הדיון אציע הגדרה רופפת לקו העצירה: "פונקציות שאנשים, כפרטים וכקהילות, מסוגלים לבצע בעצמם – צריכות להתבצע על ידיהם, כפרטים וכקהילות". גם אם הממשל הפדרלי חושב שהוא יכול לבצע אותן טוב יותר, אין זו הצדקה מספקת להתערבותו.
ההיגיון שמאחורי כלל זה הוא ההיגיון שהמחסור במורים הבליט לעינינו: כשם שמוזר הדבר שאנשים מעטים מדי רוצים לעסוק בדבר כה מספק כמו הוראה, כך, ואפילו יותר, מוזר הדבר שהתחברויות הגורמות לסיפוק אינן מתרחשות בתחומי חיים אחרים ואצל כולם. לאנשים מכל המעמדות ורמות היכולת, הפעולות הקשורות בקבלת משרה ובהחזקה בה, במציאת בן זוג ובחיים איתו, ובגידול משפחה – כולן, במהלכם הטבעי של הדברים, מלאות עד גדותיהן באתגר ובסיפוק, וגורמות להתחברויות עשירות להתרחש. הן החומר שהחיים עשויים ממנו. מוזר שאנשים רבים כל כך סבורים שחיי היומיום שלהם ריקים ממשמעות.
הדבר נכון ביתר שאת באשר לפעולות קהילתיות. בכל מקום שבני אדם מתקבצים בו לקהילה, לעולם לא חסרות משימות חשובות הדורשות אחריות ומאמץ. יש רעבים להאכיל, ילדים ללמד, חסרי תרבות לתַרבֵּת, חולים לבקר, עיצבונות לנחם ושמחות לחגוג. חומרי הגלם נמצאים תמיד בכל קיבוץ של בני אדם. המודרנה לא גרעה מהם מאומה.
להפך; אחת מנפלאות המודרנה היא שהיא נותנת לשיעור גדל והולך מן האוכלוסייה את האמצעים להושיט יותר ויותר עזרה. כאשר חברה חיה על אמצעים המספיקים בקושי למחייתה, חוקי מאסלו פועלים והתחרות על המשאבים המוגבלים עלולה לסלק מהבמה כל שיקול אחר.[6] אבל בשפע שישנו כיום בארצות הברית, איך ייתכן שאנשים חיוביים מן השורה – לא קדושים; אנשים ממוצעים – לא טורחים להאכיל שכן רעב? איך קורה שחולים נעזבים לנפשם? מה גורם לאנשים מבוגרים שלא לפקוח עין שוחרת טוב על ילדים המשחקים לידם? נכון, קורה לכל אדם שהוא נמנע לפעמים מלעזור; אבל איך זה שגם במצטבר, באוסף ממוצע של בני אדם, אין כמות מספקת של מעשי עזרה? בקצרה, איך הצלחנו בעשורים האחרונים למנוע מאותן מחלקות קטנות הקרויות "קהילות" להיווצר?
שאלותיי אלו יעוררו בוודאי שאלה גדולה: מה עם שכונות המצוקה? האם לא לימדנו ניסיון השנים האחרונות כי שכונות אלו בארצות הברית הן מנוכרות מכדי שתתקיים בהן קהילה? שבמקומות שהאנשים בהם כה עניים וסובלים מאפליה, התחברויות אנושיות מהסוג שתיארתי מתערערות? לכשעצמי אינני פסימי כל כך באשר לשכונות העוני, ואני יכול לגבות זאת בראיות היסטוריות מוצקות (בייחוד באשר לקהילות אתניות בערים, ביניהן קהילות שחורות). ועדיין יש להודות שבתנאים אלה קשה יותר לקיים קהילות, והן נוטות יותר להתפורר – בין היתר בגלל מדיניות ממשלתית. אציע שתי תשובות. ראשית, גם אם בנקודה הנוכחית בהיסטוריה חסרות קהילות בשכונות עוני, אין בכך כדי להוכיח שקהילה היא תופעה לא רלבנטית או שיש משהו שיכול להחליף אותה. התשובה השנייה היא שפחות מ-4 אחוזים מהאמריקנים גרים בשכונות המצוקה. אם יוחלט (בניגוד לדעתי) של-4 אחוזים אלה נדרשת מערכת שונה, יהי כן. אבל בנסותנו לפתח מדיניות חברתית שתאפשר לאנשים לבקש חיים של סיפוק, מוטב לבנות שיטה שתתאים ל-96 אחוזים מהציבור ואז למצוא פתרונות אחרים ליתר ארבעת האחוזים מאשר לעשות ההפך.
קנוקנות הקהילה
אשוב אפוא ואשאל: למה שבמדינה עשירה כארצות הברית לא יהיו די אנשים למלא בנאמנות ובטבעיות את פונקציות הקהילה שתיארתי?
התשובה שאני מציע מסומלת בדימוי שבכותרת פרק זה: הקהילה כקנוקנת של צמח. כדי להיווצר מלכתחילה, וכדי להתפתח, סוגים מסוימים של התחברויות זקוקים לדבר-מה להיתפס אליו. קהילות קיימות מפני שיש להן סיבה להתקיים: איזו ליבה של פונקציות שסביבה יכולה להיווצר ולצמוח ההתחברות המהווה קהילה תוססת. כשהממשלה נוטלת פונקציית-ליבה, היא מצמיתה את רוח-החיים לא רק ממה שקשור ישירות לפונקציה זו, אלא גם ממשפחה גדולה הרבה יותר של התנהגויות. כאשר ממנים עובדים סוציאליים לדאוג לנזקקים, חותכים בעצם את שורשי ההזנה של התנהגויות משניות ושלישוניות שאין להן כל קשר עם עבודה סוציאלית פורמלית. להמחשה: על פי הגיונו של המהנדס החברתי, אין שום זיקה סיבתית בין מאורעות נבדלים לכאורה כמו (1) הקמת מערכת של פקידוּת רווחה ו-(2) הירידה שחלה כחלוף כמה שנים בַּסבירות שכאשר אדם נפטר אחד השכנים ייכנס לבית האבלים עם קדרת תבשיל לארוחת הערב. ואילו על פי ההיגיון שאני משתמש בו, ישנה זיקה סיבתית בין השניים, והיא חשובה מאוד.
באומרי זאת, אני יוצא משתי נקודות הנחה. האחת לקוחה היישר מאריסטו: המידות טובות, בבואן מן הכוח אל הפועל, דומות להרגל ולמיומנות. ייתכן שהנדיבות היא יכולת מוּלדת, אבל אדם נעשה נדיב רק כשהוא פועל בנדיבות. ייתכן שהיושר הוא כושר מולד, אבל אדם נעשה ישר רק כשהוא פועל ביושר.[7] השנייה, שאין לי מקור מסוים לה, היא התגובה האנושית שהזכרתי כמה פעמים: אנשים נוטים שלא לבצע מטלה אם יש מי שמבצע אותה למענם. ברמת המיקרו, הדו-שיח בין הממשלה והאזרח הוא, למעשה, בערך כך:
ממשלה: "אתה רוצה ללכת להאכיל רעבים, או שאתה מתכוון לשבת כאן ולראות טלוויזיה?"
אזרח: "אני עייף. מה יקרה אם לא אלך?"
ממשלה: "נו, אם אתה לא תלך נראה לי שאלך אני".
אזרח: "אם כך, תלכי את".
כך הוא גם במצטבר. במהלך הנורמלי של האירועים, גובה התרומות של אנשים ושל תאגידים מהכנסתם למטרות פילנתרופיות "אמור" לגדול: הן סכום התרומה בדולרים, הן חלקה היחסי מן ההכנסה. זאת, משום שהעושר עצמו גדֵל: אם כאשר אני מרוויח 10 אלפים דולר אני יכול לתרום 5 אחוזים מהכנסתי, הרי כאשר הכנסתי עולה ל-11 אלף דולר (וכמובן, כשכל התנאים האחרים שווים) אני יכול לתרום אחוז גבוה יותר ועדיין יישאר לשימושי האישי יותר ממה שהיה נשאר לי בהרוויחי 10 אלפים דולר. מתחילת שנות הארבעים עד 1964, הציפייה הזו התממשה: ככל שארצות הברית התעשרה, כך גדל שיעור התרומות הפילנתרופיות מהכנסת תושביה – מכ-2 אחוזים ב-1950 עד לכדי סביב 2.6 אחוזים בשנות השישים המוקדמות. ואז, לפתע, בשלב מסוים ב-1964 או ב-1965, בעיצומו של בום כלכלי, המגמה העקבית הזו התהפכה. שיעור ההון הנתרם התחיל לצנוח אף כי ההון כולו המשיך לצמוח. מגמה חדשה ומטרידה זו נמשכה ביתרת שנות השישים ולכל אורך שנות השבעים, והשיעור ירד עד כדי 2.1 אחוזים בפתח שנות השמונים – ואז לפתע התהפכה שוב ב-1981 (במהלך תקופה כלכלית קשה), כאשר נכנס לוושינגטון ממשל חדש ששוב נדמה היה כאומר "אם אתם לא תעשו זאת, אף אחד לא יעשה זאת במקומכם. הגרף נמצא במגמת עלייה ועודנו מטפס. נתונים אלה אינם מציגים בהכרח סיבתיות, אבל היחסים הסיבתיים – הוצאות ממשלתיות גורמות להפחתת הפילנתרופיה הפרטית – הוצגו בכמה ניתוחים סטטיסטיים.[8] כדי להבין כיצד זה קורה, די להמיר את הדו-שיח הדמיוני שלנו לעיל ללשון רבים ולקנה-מידה לאומי.[9]
דומה כי הדבר בלתי-נמנע. כאשר המסר הוא שאם אנשים לא יעשו דברים אלה בעצמם המדינה תשכור אנשים שיעשו אותם בשבילם, הידע הזה משפיע על ההתנהגות. קחו את עצמכם לדוגמה.[10] דמיינו, למשל, שמחר יודיעו לכם שכל הסיוע הממשלתי לעניים בשכונתכם הופסק: הסיוע הפדרלי, הסיוע המדינתי והסיוע העירוני גם יחד. אם אתם רופאים, האם תהיה לכך השפעה על נכונותכם לטפל בהתנדבות בחולים נזקקים? אם אתם חברי ועד בכנסייה, האם תהיה לכך השפעה על סדר היום בישיבה השבועית הבאה? אם אתם חברים לא מעורבים בקהילה, האם תהרהרו בשאלה מה אתם יכולים לעשות כדי להשלים את הצרכים שהממשלה הסתלקה ממילוים? אם אתם כבר מתנדבים, האם תגדילו את מאמציכם?
אם אכן אתם נוטים לתפקד באופן פעיל יותר כחברי קהילה בנסיבות כאלה, עלינו להסביר מסתורין מסוים: סביר מאוד שפעולות החסד יגרמו לכם סיפוק. אתם יכולים להניח שכך יהיה. למה, אם כן, אינם מתנהגים עכשיו כפי שהייתם מתנהגים אילו משכה הממשלה את ידיה מהפונקציות הללו? הרי בכל ערב אפשר לצפות בכתבות על אנשים שנפלו בין הכיסאות של מערכת הרווחה הקיימת. למה שלא תצאו לשטח ותאספו לעצמכם את הסיפוקים הללו, אותה כמות של סיפוקים שהייתם מלקטים אילו סגרה הממשלה את שירותי הרווחה?
התשובה הנכונה היא ש"זה לא יהיה אותו דבר". אם יש בשכונה ילד שיישאר רעב אלא אם הכנסייה השכונתית תזון אותו, הכנסייה תעשה זאת. אבל אם הכנסייה היא רק תחנת חלוקה, אם זו רק בחירה בין האפשרות שהכנסייה תאכיל את הילד לבין האפשרות שיעשה זאת שירות רווחה חיצוני כלשהו, הדחיפוּת כבר איננה בתמונה – וההיענות בקרב חברי הקהילה פחותה. ופחותה במשהו תהיה גם חִיּוּתָהּ של הכנסייה הזו.
זכרו את הנוסחה: סיפוקים הם תוצר של אחריות, מאמץ ופונקציה. כאשר אגודת המתנדבים עושה את המלאכה, המציאות היא שמפלס האחריות שלך נמוך ומהותה מעורפלת. וכך, ארגונים וולונטריים נאלצים למצוא לעצמם תחום פעולה שאין בו תוכנית ממשלתית מתחרה, או לחלופין לשכנע מתנדבים פוטנציאליים שהם מטפלים בעניינים שנופלים בין הכיסאות. ככל שתחומי אחריותה של הממשלה מתרחבים, כך נותר לארגונים פחות כר לשכנוע בכל אחד מן האפיקים הללו. למה לתרום 500 דולר מכספכם לארגון צדקה מקומי (תרומה גדולה, בהתחשב ביכולותיכם הכלכליות) – כשיש בעירכם ממסד ביורוקרטי המקצה לאותה פונקציה עצמה 20 מיליון דולר? למה להקריב ערב בשבוע, כשאתם עובדים כל היום במשרה מלאה, כדי לעשות דבר שהעירייה שלכם מעסיקה בשבילו מאות אנשים במשרה מלאה? אם העבודה איננה נעשית – שיגידו לעובדי העירייה שיעשו את מה שמשלמים להם עליו.
אין כוונתי לשלול את תוכניות ההתנדבות והפילנתרופיה הקיימות; אדרבה, אני מנסה לומר שמה שישנו, מעשיהם של מעטים בעלי מוטיבציה גבוהה, הוא אפס קצהו של מה שהיה יכול להיות. גם אינני מבקש כרגע לטעון למען דרך מסוימת להזנת ילדים רעבים. רווחת הילד הרעב איננה הנושא פה; הנושא הוא חיוניותה של הכנסייה כמוסד קהילתי.[11] ככל שלחברי הכנסייה יהיו דברים חשובים לעשות, היא תתפקד יותר כמוסד יוצר-סיפוקים של חיי קהילה (ולא רק של חיים דתיים). אחרת, תפקידה המוסדי הזה יידלדל. וכך גם באשר לבתי ספר, למועדונים, ללשכות מסחר ולכל מוסד מקומי אחר. הם צריכים שיהיה להם דבר לעשותו, ואחריותם צריכה להיות ממשית.
טענתי, אם כן, היא שאין כל תעלומה בתופעת האטומיזציה, תופעת "איש לאוהליך", המאפיינת את התושבים בערים המודרניות. יחידים נמשכים להתחברויות קהילתיות ומשייכים את עצמן אליהן ביחס ישיר לערך הפונקציונלי של ארגונים אלה. ככל שאנשים מתחברים למוסדות קהילתיים ספציפיים, גם הישות המופשטת והמצטברת הקרויה "קהילה" נמלאת חיים וערכים הגדולים מסכום חלקיהם. טלו מקהילה את הפונקציות שלה – ונטלתם ממנה את נשמתה. הסיבה לבעיה זו איננה וירוס שדבק במודרנה, אלא ריכוז של פונקציות שלא היו צריכות להתרכז. ריכוז זה הוא תוצר של בחירה פוליטית, לא של כוח עליון.
יש משהו מקולקל שצריך תיקון?
גם עתה, כשניסחנו את השאלה כפי שניסחנו, יבוא מי וישאל: אז מה? אני מצייר בדמיוני בר-פלוגתא שקרא את דבריי עד כה בקפידה, ואומר:
"עדיין לא ברור לי שדרושות רפורמות גדולות. לי, למשל, יש קריירה שאני נהנה ממנה. היא מאתגרת אותי ומעניינת אותי. היא נותנת לי הזדמנות 'להפעיל את היכולות שלי', כמו שאמר אריסטו. (או: אין לי קריירה מספקת, אבל במדיניות החברתית אין שום דבר המונע ממני לנסות למצוא קריירה שכזו). אני משתדל מאוד להיות בעל טוב ואבא טוב. (או: אין לי חיי נישואים מוצלחים, או אין לי חיי נישואים כלל, אבל שוב, זה לא בגלל מדיניות חברתית). כל התנאים הנדרשים מתקיימים בי: משאבים חומריים, ביטחון, כבוד עצמי, תגמולים פנימיים, חברויות ויחסים אישיים עם אנשים נבחרים.
"מבחינתי, אין שום דבר מקולקל שצריך תיקון. נכון לעכשיו אני חי, במסגרת השיטה הקיימת, בעולם שהוא כמעט הטוב שבעולמות האפשריים. יהיה 'קו העצירה' הנדרש מן הממשלה אשר יהיה, עד כה היא לא חצתה אותו. להפך, אני עסוק מאוד כבר עכשיו, ואני מעדיף שלא אצטרך לדאוג לכל הדברים שהמדיניות החברתית הנוכחית מטפלת בהם בשבילי. נוח לי כך. אני רוצה שמישהו יעזור לעניים ולמוכי הגורל, ולכן אני שמח לשלם מיסים שיממנו עזרה זו. הרי למטרה זו ממש, בריחה מהדרישות של הקהילה המיושנת, עברתי לבית על מגרש של 8 דונם.
"בחירת 'קו עצירה' אינה קשה כל כך. צריך לעשות זאת באופן פרגמטי, על בסיס של עלות מול יעילות. ארצות הברית עשירה דיה להיטיב עם כל אזרחיה ולאפשר להם לבקש את האושר על פי נטיית לבם. אם מתן ההטבות למי שידם אינה משגת מגיע לידי תמרוץ שלילי לעבודה הפוגע במשק כולו, ראוי לקצץ בהן. וגם לעלויות צריך להציב גבול. אבל אלה הם חישובים כלכליים פרקטיים. נכון לעכשיו אני מסתדר מצוין, והעניים וחסרי היכולת לא מתלוננים שיש להם הטבות רבות מדי – אז מה הבעיה?"
בחושבי על עמדתו של בר-פלוגתא דמיוני זה, אני נע בין שתי תגובות שונות, בעלות ערכיות שונה והשלכות שונות. הראשונה היא להניח שהאיש צודק: הוא חי בטוב שבכל העולמות, מבחינתו. אבל עולם כזה אינו הטוב ביותר לכולם, בגלל מה שאכנה בעיית הפירמידה ההפוכה. תגובתי השנייה היא לטעון שהוא טועה. הוא איננו יודע מה חסר לו. אציג עתה את שתי התגובות בהרחבה.
רדיפת האושר ובעיית הפירמידה ההפוכה
אנו נוטים לחשוב על הצלחה בחיים ועל עוני במונחים של כסף. את התפלגות האוכלוסייה על פי מידת המזל שנתברכה בו אנו נוטים לדמיין כפירמידה: למטה בסיס רחב, ובו המוני האנשים הרגילים, ומעליו שכבות צרות והולכות ובהן אנשים עשירים יותר ויותר, עד לקודקוד משופר-הגורל המאוכלס בבני רוקפלר ומֶלון.
אך די במחשבה מועטה כדי להבין מה קטן חלקו של הכסף בחיים-הטובים, ממש כפי שהכנסה נמוכה היא הסבר חלקי ביותר לניהול חיי עוני. בכסף קונים גישה לטובין ולאפשרויות, אך לא קונים בו את היכולת ליהנות מהם. מבחינה זו, ברוכי-המזל אינם העשירים ביותר, אלא המוכשרים ביותר, אלה שחוננו ביכולות טבעיות, בסקרנות ובהתעניינות ושזכו לקבל השכלה – ושגם יש להם די כסף (לאו דווקא הרבה) כדי להפעיל כישורים אלה.
האנשים שחלקם שפר עליהם מכולם הם אם כן אלה הנהנים מהמספר הרב ביותר של אפשרויות למצוא דרכים מספקות למילוי ימי חייהם. ככל שרבות האפשרויות שלכם לרדוף אחר האושר – זכיתם. במונחי העיקרון של אריסטו ("בהנחה שכל יתר התנאים שווים, בני האדם נהנים מהפעלת היכולות שלהם … וההנאה הזו עולה ככל שהיכולת ממומשת יותר, או ככל שהיא מורכבת יותר"), יש לכם מבחר גדול יותר של יכולות, ורמות גבוהות יותר של מורכבות בהישג יד.
יש לכם גם אפשרות "לבזבז". ייתכן שהייתם מפיקים סיפוק רב מעבודה כמהנדסים, אבל אין דבר; במכללה התאהבתם בביולוגיה, ונעשיתם ביולוגים, וגם מקצוע זה מספק אתכם מאוד. ואם לא הייתם נעשים ביולוגים וגם לא מהנדסים, יש עוד שפע מקצועות מספקים שכישרונותיכם הברוכים היו מאפשרים לכם לפנות אליהם.
ועכשיו, נניח שאין לכם שום כישורים. אינכם פיקחים במיוחד, לא ניחנתם בקואורדינציה מושלמת, וגם מתת-המוזיקה פסחה עליכם. אינכם יפהפיים, שנונים או כריזמטיים. כיצד, בטוב שבכל העולמות האפשריים, יכול לקרות שבערוב ימיכם תרגישו שהיו לכם חיים מאושרים? זו איננה שאלה רטורית. אני יוצא מנקודת הנחה שבחברה טובה כולם יכולים לרדוף אחר האושר, לא רק הפיקחים והעשירים והמחוננים. אבל פירמידת האפשרויות להשגת אושר צרה והולכת, צרה ורצה ליתר דיוק, ככל שהכישרונות מצטמצמים, והאנשים שבתחתית הסולם הסוציו-אקונומי הם תכופות לא רק העניים יותר והמשכילים פחות, אלא גם בעלי האפשרויות המעטות ביותר להשגת אושר. על כן אני מדמה זאת לפירמידה הפוכה. ככל שמגוון הדרכים הפתוחות בפניכם אל המימוש והאושר צר, מיקומכם נמוך.
(כמובן, הקשר בין מעמד סוציו-אקונומי לבין הצלחה בחיים הוא נטייה סטטיסטית. מבחינה סיבתית, תפקידם המהותי של הכסף וההצלחה החברתית מצומצם מאוד. יש שפע אנשים המצויים בפסגת הסולם הכלכלי אך מכלים את זמנם בצפייה בטלוויזיה, ומנגד שפע אנשים שיש להם פחות כסף אך תחומי העניין שלהם מורכבים ומגוונים. ובכל זאת, בדרך כלל, בעלי כישרונות נוטים להצליח מבחינה כלכלית.)
היגיון זה מעורר התנגדות אידיאולוגית. אפשר להחליט שאין דבר כזה, אדם בלי כישרונות מיוחדים – וכל הדרוש הוא מערכת חברתית שתשחרר אותם. למהפכה ברוסיה היו ציפיות אלו ממש. בטוב שבכל העולמות הסובייטיים, "הטיפוס האנושי הממוצע ינסוק לגובהם של אריסטו, גתה ומרקס", חזה ליאון טרוצקי.[12]
אל מול התפיסה הזו, אני מציע את הנוסחה הבאה. נכון, בכל אדם יש משאבים נסתרים, משאבים שיכולים לעשותו אדם בעל הגדרה עצמית, כבוד עצמי וכישורי חיים. ועדיין, ברבים מן הכישורים שיש לבני האדם, ימשיכו קווי החציון לחלק בין גבוה ונמוך, ותמיד, בכל רגע נתון, בכל מדד, מחצית האנושות תימצא מתחת לקו הזה. בכל תחום, רק מעטים יהיו רחוקים מן הממוצע במידה מספקת שיוכלו להתחרות על הפסגה – בין שהפסגה היא פרס נובל, בין שהיא עיטור איש-המכירות המצטיין של שברולט בקליפורניה. מערכת המיוסדת על ההנחה שאדם מוצלח הוא רק אדם מבריק שהצלחתו בולטת לעין, על כורחה תגדיר את רוב רובה של האוכלוסייה כלא-מוצלחת. או, אם להישאר בלקסיקון של רדיפת האושר, שיעור עצום מן האוכלוסייה לא ישיג אושר על ידי "הפעלת יכולותיו" במובן של הצטיינות בתחום מסוים.
איך, אם כן, נבנה חברה שכל אחד מבניה, יהיו כישרונותיו אשר יהיו, יוכל להגיע לגיל שבעים, להסתכל לאחור, ולומר שהיו לו חיים מאושרים וגדושי סיפוקים עמוקים ומוצדקים? התשובה היא שבחברה המתנהלת כראוי כל אדם, יהיו כישרונותיו אשר יהיו, יוכל לומר דברים כגון –
"הייתי הורה טוב לילדיי",
"הייתי שכן טוב",
"עשיתי את שלי" –
ולדעת שחי בקרב אנשים שכיבדו את ההישגים הללו.
אלה הם דברים נהדרים שאדם יכול לומר על חייו. הטובים ביותר שיש, כנראה. מודל הפירמידה ההפוכה טוען שבשביל אנשים רבים, אלו הן האפשרויות היחידות. שום תהילה שאדם צבר לא תפצה על היותו הורה גרוע; קריירה מרתקת לא תקזז את ההפסד שבמיעוט חברים. בעל כורחנו אנו שואלים: איזו חברה תאפשר לאדם נטול כישורים מיוחדים להשיג את הדברים האלה? והתשובה מתמקדת במחלקה קטנה מסוימת אחת שחשיבותה עצומה: הסביבה הפיזית המיידית שהאדם חי בה.
אין זה דבר רע, ובמידת מה זהו דבר הכרחי. ציירו לכם אדם העובד קשה במשרה שאינה דורשת כישורים גבוהים או אחריות רבה; הוא פורק מטענים בשדה התעופה, נניח. הוא איננו רופא-מנתח פוטנציאלי, שרק צריך הזדמנות שתגלה את כישרונו הרדום. הוא איננו מפקח-לעתיד. הוא איש צווארון כחול, כמו מיליוני אחרים. עתה נתבונן במצבו של רופא מנתח, ונשווה אותו לזה של פורק המטענים.
עולם ההתחברויות של המנתח (וכמוהו של עורך הדין ושל איש העסקים) מורכב לעתים מאִיִים קטנים רבים: חברים מימי בית הספר, חברים לגולף, חברים לדיג, חברים רופאים; התחברויות מקצועיות במרפאה ובבית החולים; חברויות במועדונים ובארגוני צדקה אופנתיים; כרטיסים עונתיים לכל מה שבגדר שִיק בסביבה. עולמו אינו חייב לכלול את כל האיים הללו, אבל אם הוא רוצה בכך – הוא יכול. יש לו אפשרויות. אחת הסיבות לכך שקנה בית על מגרש בן 8 דונם היא שרצה מקום מפלט, מקום שיוכל לברוח אליו מתביעותיה של הקהילה הגיאוגרפית.
עולמו הרחב של המנתח גם מציע לו הגנות מפני בקיעים בהערכה העצמית שלו. הוא יכול להיות איש משפחה גרוע, הוא יכול להתחמק מכל פעילות בקהילה שהוא מתגורר בה, ועדיין לראות את עצמו כמי שתורם לחברה. וככל שמדובר בהערכתם של אחרים כלפיו – מובן שהחברה מוקירה אותו. זהו נתון יסוד.
ואילו פורק המטענים – הקהילה הגיאוגרפית המיידית קרובה הרבה יותר להיות כל עולמו. חבריו הם בעיקר תושבי השכונה, לא עֶברה השני של העיר; הוא פוגש אותם בפאב שבמורד הרחוב, לא בקאנטרי-קלאב הרחוק כמה קילומטרים. כשהוא יוצא בערב, זה יהיה כנראה לקולנוע הסמוך, לא למשכן לאמנויות הבמה. וחשוב לא פחות, התפיסה העצמית שלו, ובכלל זה הן הכבוד העצמי הן ההערכה העצמית, מעוגנת בשכונת המגורים הרבה יותר מכפי שזה אצל המנתח. שום כפיף לא סר למרותו. שום מטופל לא מספר לו כמה הוא נפלא. אם מישהו מכבד אותו, מוקיר אותו, הרי אלה בעיקר בני משפחתו ושכניו.
והסיפוקים שלו, מאין הם באים? באילו פעולות המשרתות פונקציות חשובות יש לו אחריות? הוא לא יציל חיים רבים, לא יפתח טכניקה חדשה לניתוחי מעקפים, ולא "יפעיל את יכולותיו" בשום דרך אחרת התלויה בכישורים אישיים חריגים. אבל נשאר לו משאב אחד שהוא יכול, בנסיבות המתאימות, לתרום בעזרתו ולזכות בהערכה רבה. הוא יכול להיות שכן טוב.
הוא יכול לעזור להאכיל רעבים – בייחוד אם השכונה היא קהילה מתפקדת המסוגלת להתמודד עם הבעיה. הוא יכול לנחם אבלים. הוא יכול להיות מקור תמיכה לאנשים בעתות משבר, ובשעת צורכו יכולים אחרים לעזור לו. ובדברים האלה, החשובים שבין כל "הדברים המסלקים צרות", הוא יכול לתרום לא פחות מכל אחד אחר.
דרושה פה הדגשה. לאורך הדיון על הפירמידה ההפוכה, הייתי במובן מסוים אליטיסט נוקשה. לחלק מהאנשים יש יותר אפשרויות מלאנשים אחרים, והסיבה לכך היא שיש להם יותר "יכולות ממומשות", והבדל זה במספר האפשרויות איננו עתיד להיעלם בכל שיטה חברתית שלא תהיה. הוא אינו יכול להיעלם משום שהיכולות הפוטנציאליות שונות אף הן מאדם לאדם. כישורים שכליים, כישורים בין-אישיים, כישורי מוטוריקה עדינה, שאפתנות, חריצות – יכולות אלו, ועוד אחרות, אינן מחולקות במידה שווה. עם צורת ההסתכלות הזו על המציאות באות מסקנות כגון אלו: אם ניתן לפורק המטענים שכר שווה לזה של המנתח, לא יהיו לו אותם סיפוקים שהמנתח נהנה מהם. ומשאימצנו טיעון אליטיסטי זה, עליי להעלות עוד אחד, בקול רם לא פחות: במודל ההיררכי שלי, לבעלי יתרון סוציו-אקונומי יש יותר אפשרויות להשיג אושר, אך הן לאו דווקא טובות יותר.
אני מנסה למקד את תשומת הלב להיבט אחד במצבו של פורק המטענים. אם אכן השכונה, סביבת המגורים הקרובה, היא "מחלקה קטנה" החשובה מאוד בחייהם של אנשים רבים, רוב האנשים כנראה; ואם אכן אין לה חלופות רבות, בעיקר אצל אלה שבתחתית הפירמידה הסוציו-אקונומית – כי אז חשוב מאוד להבין באילו נסיבות זה קורה: כיצד שכונה נעשית למחלקה קטנה מתַפקדת היוצרת מקורות סיפוק.
ראשית, היות שהתחברויות הינן התשתית לחיים על פי ערכיו של אדם, והיות שהן אבני הבניין של מחלקות-קטנות שיש בהן רוח חיים, יש חשיבות עצומה במתן אפשרות לאדם בעל הכנסה נמוכה להתחבר עם אנשים הקרובים לו בדעות. שום מאמץ אינו נדרש כדי לגרום לו לעשות זאת; די שתינתן לו אפשרות הבחירה. כשהוא שוכר דירה, הוא יעדיף שכונה שגרים בה אנשים השותפים לערכיו על פני שכונה שתושביה אינם כאלה, אם תינתן לו הבחירה. שום מאמץ אינו נדרש גם כדי לגרום לבעלי הבתים להעדיף שוכרים כגון פורק המטענים שלנו על פני מועמדים שיש להם אותה כמות של כסף אך אורח חייהם מכובד פחות. אם חופש הבחירה של הציבור לא יתומרן, תיווצרנה שכונות של פועלים בעלי ערכים משותפים. כל שצריכה מדיניות חברתית לעשות הוא להגן על תהליכים טבעיים אלה מפני התערבות.
שנית, היות שהסיפוקים החשובים בחיים קשורים כל כך בפונקציות של הקהילה, כל מדיניות חברתית צריכה לכוון להשארת פונקציות אלו בקהילה. או, אם לחזור אל בר-הפלוגתא שלי המעדיף לשלם מכספו כדי שאחרים ידאגו לכך בשבילו: מקובל עליי שיש לו זכות להקים מערכת שבה הוא משלם לאנשים אחרים שיעשו את הדברים האלה – אך אין פירוש הדבר שנכון לנהל כך את המדינה כולה.
ועדיין, גם לאחר שהרהר בטענותיי, עשוי בר-הפלוגתא הדמיוני שלי להשיב לי מנה אחת אפיים. הוא יאמר:
"ידידי הנדיב, אתה מתחסד. אני מסופק בחיי כפי שהם, ובכלל זה מן ההסדר המוסר לממשלה את האחריות לדאוג לכל הצרכים האנושיים שאינני רוצה שיוטלו על כתפיי. אם הבנתי אותך נכון, אתה אומר שמערכת כזו מפריעה לאנשים אחרים לרדוף אחר האושר. אם כך, אולי תצא אל השכונות ותמצא לי אנשים בתחתית הפירמידה ההפוכה שלך שמסכימים איתך? אפילו אם תמצא, הם יהיו מיעוט. רוב האנשים בחלקים הנמוכים של הפירמידה לא רוצים פחות הטבות ממשלתיות; הם רוצים יותר. הם לא רוצים שהממשלה תשאיר את המלאכה לקהילות; הם רוצים שיותר דברים ייעשו למענם. אולי טיעון הפירמידה ההפוכה שלך הוא בסופו של דבר רק ניסיון נוסף, אחד מרבים, לומר לאנשים אחרים מה טוב בשבילם?"
תשובתי היא: כן ולא. אם המדינה נועדה להתנהל בידי רצף של החלטות חקיקה, שבו הרוב יכול להעביר כל חוק שלבו חפץ, אז כן. אם תעמידו להצבעה כללית יוזמה כלשהי לחלוקת הטבה, ברוב המקרים התוצאה תהיה חיובית – ועם הזמן יסתמן תהליך דומה לזה שהתחולל בדמוקרטיות המערביות המודרניות, או בעצם בכל דמוקרטיה בימינו ובעבר.
אבל ברובד אחר אני טוען בזכותו של עולם שבו איש איננו תלוי בחסדיה של דעת זרים בהחלטתו איך לחיות את חייו; לא בחסדיה של דעתי, ולא בחסדיה של דעה אחרת. אני טוען בזכותה של מערכת שבה נפסיק לשפוט אד-הוק מה אנשים "באמת" צריכים ולחייב אותם לחיות על פי שיפוטנו זה. אני טוען שעלינו לצאת מאילוצי הרגע של הפוליטיקה השוטפת, ולהניח את המסד לחברה עתידית שתגן עלינו מפני עצמנו ועל איש מפני רעהו. זו הסיבה לכך שכל אומה זקוקה לחוקה, וזה הטעם לאמונתי שאת החוקה שלנו עלינו לשוב וליישם באופן הקרוב יותר אל פשוטה.
ברשותכם, אניח עתה לבעיית הפירמידה ההפוכה, ואפנה לסיבה הנוספת לתחושתי שלא הכול כשורה במצב העניינים הנוכחי, אפילו לא בקרב אותם בני מזל שכביכול אינם זקוקים למחלקה הקטנה הקרויה קהילה.
הקהילה כממד השלישי בחיים דו-ממדיים
נפרדנו מבר-הפלוגתא הדמיוני שלי כשהוא יושב לבטח על מגרש שמונת-הדונמים שלו ומעדיף שלא להיות מעורב בקהילתו. אם מחר תחדל הממשלה לעשות דברים מסוימים, הוא כנראה יגיב בהגברת המעורבות שלו, ויתרום יותר מכספו ואולי גם מזמנו וממרצו. אבל גם מתוך מעורבותו זו, הוא יאמר שמבחינתו המצב השתנה לרעה. הוא רוצה שהממשלה תנטרל את הטרחה שבפונקציות הקהילתיות שתיארתי, כך שהוא יוכל להתרכז במחלקות הקטנות האחרות שבעזרתן הוא מבקש אחר האושר – העבודה והמשפחה.
ואני אענה לו שהוא מתעלם מבנות-הקול של הדברים החשובים לו בעולמו, המתהדהדות אליו מן הקהילה החיה. אפילו לאנשים שכמותו, הרוצים לשלם לאנשים שיעשו את מלאכתה של הקהילה, יש סיבות טובות לרצות שהכסף הזה ישולם לאנשים מן הסביבה, לא לרחוקים. זוהי אותה בעיה של קשרי-גומלין שנידונה לעיל בספר זה, בעניין מערכות החינוך. אקח לדוגמה את המחלקה הקטנה "המשפחה", ואנסה להתחקות אחר אחדים מן השבילים הרבים המחברים בינה לבין הסיפוקים המושגים מכך שמשאירים לקהילה דבר-מה לעשות.
קהילה מתפקדת ומשפחה מתפקדת
נישואים, כמו התחברויות אחרות, סופחים תוכֶן עם הזמן. ביום חתונתם, שני בני הזוג נמשכים זה לזה, ויש להם שאיפות באשר לעתידם המשותף, אך הדברים שנישואים טובים עשויים מהם עוד מצויים בצורתם העובָּרית. הקלישאות נכונות גם פה: נישואים ומשפחה נעשים מספקים באופן מצטבר, לאורך שנים של חוויות משותפות. נדרשים אמון הדדי, כבוד הדדי והישענות הדדית. וכן הלאה.
השאלה היא עכשיו – אילו חוויות משותפות? הישענות הדדית לאילו מטרות? כבוד הדדי בזכות אילו תכונות? אמון הדדי על סמך מה? אצל אנשים מעטים יחסית, התשובות יהיו מסוג "אהבתנו המשותפת לאופרה", או "כבוד הדדי המבוסס על הישגינו בקרייֶרוֹת שלנו"; אבל בדרך כלל, חומרי הגלם העיקריים בחיי הנישואים הם תשלומי המשכנתה, גידול הילדים, והדברים שקורים בסביבה הפיזית המיידית של הבית והעבודה.
מקור חשוב במיוחד לאמון הדדי, כבוד הדדי והישענות הדדית הוא אופן מגעו ומשאו של הזוג הנשוי עם האנשים סביבו. כדי לזכות בכבוד מצד בן-זוג מוסרי צריך אדם לפעול באופן מוסרי; וכדי לפעול באופן מוסרי (או באופן לא מוסרי) נדרשת סביבה אנושית היוצרת הזדמנויות לפעולה. קהילה מתפקדת – גם במובן של קהילה בעלת תפקידים, פונקציות – מספקת מיקום חיוני ליישום המידות-הטובות. זוהי במה שמעליה יכולים בני הזוג להתגלות זה בפני זו. זהו גם מצע-הקרקע הדרוש לנישואים כדי לצמוח: בעלים ורעיות שהם כל עולמם זה של זו עלולים יום אחד להבין שהתרחקו. אם כל אחד מהם חי ב"קהילה" נפרדת לגמרי, ואין להם דבר עם הקהילה האחת העוטפת אותם במקום מגוריהם, ספק אם יהיה מה שיעצור את הסדק מהתרחב כדי תהום.
אותה דינמיקה חלה על עוד פונקציה מרכזית של הנישואים: הנחלת ערכים מהורה לילד. זהו אחד התפקידים המספקים ביותר של ההורות. הדבר קורה הן באמצעות הדוגמה ההורית, הן בזכות זמינותה של סביבה שהילד יכול לפתח בה את הרגלי המוסר שהוריו לימדוהו. בשני המקרים מציאותה של קהילה חשובה, כי, כאמור, בתהליך הנחלתם של מידות והרגלים נדרש מבחן המציאות. נניח, למשל, שאתם רוצים להנחיל לילדכם את מידת החמלה. מהם התנאים שיאפשרו זאת? כיצד תורישו את ההרגל לעזור לאחרים, לתת, לנדב, אם אין זה חלק מחייכם שלכם? שוב, הפעולות המתקיימות בסביבתו המיידית של הבית – הפונקציות של הקהילה – מספקות חומר גלם. ההורה אינו חייב להשתתף לשם כך בכל פעילות קהילתית אפשרית. אדרבה, רוב הדברים הכרוכים בהיותו של אדם "שכן טוב", במובן שאני משתמש בו, אינם נוגעים כלל בפעילות מאורגנת. ועם זה, נראה שאי אפשר בלי סביבה אנושית שהילד רואה בה את המעשים הטובים בהתרחשם, פוגש בה אנשים העוסקים במעשים אלה, ובא בה לידי הבנת המושג "מחויבות חברתית" מתוך צפייה באנשים המממשים אותו. צפייה בהורים המדברים בזכותם של פוליטיקאים בעלי חמלה איננה חוויה השקולה לזה.
הערות אלו נכונות גם לגבי הורים המעדיפים לשלם לאנשים אחרים על מנת שיבצעו את הפונקציות של הקהילה. אם הורים אלה משלמים ישירות לאנשים אחרים בתוך הקהילה, קרי תומכים במוסדות מקומיים, הדבר לפחות מצריך אותם לבחור למי ישלמו וכמה. אפילו פעולות אלו יוצרות בסיס חינוכי עשיר יותר מחתימה על טופס החזר המס והסבר מופשט לילד על ערך החמלה.
קהילה מתפקדת והמשפחה היחידנית
אין אלה כל קשרי הגומלין בין קהילות מתפקדות ומשפחות מתפקדות. יש עוד ועוד. רבים מהם מובנים מאליהם (למשל, בקהילות מתפקדות יש בדרך כלל שיעור פשיעה נמוך ובתי ספר טובים, והדבר מקל מאוד על תפקודה התקין של המשפחה). אחתום את הדיון על אודות קשרי הגומלין בדוגמה מתבקשת פחות, של משפחה יחידנית: אישה לא נשואה, חסרת עבודה, חסרת השכלה, חסרת בן זוג תומך, מטופלת בילדים. היא מקבלת תמיכה כספית. איזו דרך של תמיכה תיתן לה ולילדיה את הסיכויים המרביים לחיות חיים מספקים?
תשובה אחת היא: אותה דרך שתיתן לה את מרב הסיכויים לעצמאות כלכלית, ועל ידי כך תהפוך אותה לבעלת ערך עצמי וכבוד עצמי. אך דבר כזה אינו קורה בדרך הטבע, יהיה גודל התמיכה לאורך התהליך כאשר יהיה. המעבר מתלות כלכלית, דרך עצמאות כלכלית רעועה, עד לעצמאות כלכלית יציבה הוא חוויה מפחידה ומתישה, וצריכה להיות סיבה לעשות אותו. קהילות מתפקדות יכולות לספק סיבה כזו – הן בדמות עידוד לאורך הדרך והמחשה של כדאיות המסע (למשל, הידיעה של האם כי כך היא תוכל להיות חברה מלאה בקהילה שהיא רוצה להיות חלק ממנה), הן בדמות דרבון שלילי המבהיר לאישה שכישלונה במסע יזיק לה והיא תהיה לנטל על הקהילה. (קהילות מתפקדות יעילות גם במניעה: בעידוד גברים שלא להפוך נשים לא נשואות לאימהות יחידניות). ועוד: כאשר התמיכה עצמה באה מאנשים מקומיים, ולא מהממשלה, הלחץ הסביבתי המופעל על האם הזאת להתקדם לקראת עמידה ברשות עצמה גדול יותר. זה גם הטעם למה שהערתי לעיל, שמצבו של ילד המוזן בידי הכנסייה יהיה טוב מזה של ילד המוזן בידי פקידוּת של השירותים החברתיים. המטרה איננה רק להזין את המשפחה ולספק לה קורת גג, אלא לתת למשפחה תנאים שיאפשרו לה לרדוף אושר; וככל שיופנו אל המשפחה יותר עידוד ולחץ, גם יחד, לצאת למסע הארוך אל העצמאות הכלכלית – כן ייטב לה.
אך הבה נפנה למקרה פרובוקטיבי יותר: אֵם יחידנית שמסיבה זו או אחרת אין לצפות שתגיע לעצמאות כלכלית, או שהדבר קשה לה במיוחד. מקרה זה מעלה שאלות מעניינות. כיצד תוכל האישה להיענות בכל זאת לנורמות הקהילתיות וכך לבנות את כבודה העצמי? איך היא תנחיל לילדיה בדוגמה אישית דרך טובה לחיות בה בעולם? האפשרויות מעטות ומאולצות. אחת הפשוטות והמתבקשות היא שאישה זו עצמה תורמת לקהילה, בכל הדרכים שבכוחה לתרום בהן, גם אם אינה עומדת על רגליה מבחינה כלכלית, אם היא מתגוררת בקהילה פעילה. הנה כי כן, אחת הסיבות הטובות להשארת הפונקציות של הקהילה בידי הקהילה היא שהדבר מגדיל את הסיכוי שמקבלי העזרה יהיו גם מן הנותנים. נתמכי מוסדות הסיוע הקהילתיים יכולים לעזור למוסדות אלה עצמם, ובכך טמונה אפשרות לכבוד-עצמי אותנטי. הדרך היחידה "למחוק מהרווחה את התיוג" היא לתת לנתמכים אמצעים להחזיר לה טובה.
אולי הכברתי בדוגמאות מן השירותים החברתיים הפורמליים (הזנת רעבים) ומיעטתי בדוגמאות לא-פורמליות (הבאת סיר תבשיל לבית אבלים). אדגיש אפוא כי החברה האידיאלית בעיניי אינה חברה שכולם בה עובדים סוציאליים, אלא חברה שהכול מממשים בה, ברמה המקומית, את כל הממדים של השכנוּת. המוטיבציה שביסוד חזון זה איננה לכונן דרך יעילה יותר למתן שירותים חברתיים, אלא לתת לקהילות להיות קהילות.
הרווח
נסכם. הדרכים שאנשים רודפים בהן את האושר עוברות במחלקות הקטנות: מושרשות בהן, מתופעלות באמצעותן ומוקלות בעזרתן. במחלקות הקטנות יש רוח חיים כל עוד הן עשויות מאנשים העושים ביחד דברים חשובים מרצונם. לפיכך, מדיניות חברתית המבקשת לאפשר לאנשים לרדוף אחר האושר, היא מדיניות שתשאיר להם לעשות בעצמם את הדברים החשובים בחיים, ותגן עליהם בעשותם זאת מפני כפייה מצד זולתם.
למדיניות זו יש עיקרון פשוט: לא צריך ללמד אנשים איך לרדוף אושר. אם אין מפריעים להם, הם יוצרים קהילות המאפשרות להם לשאוב את מרב הסיפוק מהמשאבים החומריים שברשותם. אם אין מפריעים להם, הם מציבים נורמות ביטחון הנראות להם הולמות. אם אין מפריעים להם, הם מפתחים נורמות כבוד עצמי שלדידם של חברי הקהילה הן מציאותיות ומשביעות רצון. אם אין מפריעים להם, הם משתתפים בפעילויות שמבחינתם הן מתגמלות לכשעצמן, והם יודעים (בלי שמלמדים אותם) איך להטעין בתגמול כזה גם פעילויות משעממות.
אין לדחוף אנשים להתנהגויות יוצרות אושר אלו, ודאי לא לחייבם להן; לא אנשים שיש להם כסף והשכלה, ולא אנשים שאין להם. האם כולם פועלים תמיד בכל דרך כדי להשיג את התוצאות החיוביות הללו? לא. אולם אני טוען שמיטב התוצאות מושגות כשנותנים להתנהגויות הללו להתחולל מעצמן. אם אין מפריעים לאנשים, הם עושים בהתמדה שינויים קטנים ומצטברים המקלים עליהם לבקש את האושר – והמכשירים המשמשים אותם לכך הם התחברויות מרצון עם אנשים אחרים. משימתה העיקרית של ממשלה המבקשת לעודד מחלקות קטנות מתפקדות, לטפחן ולהגן עליהן, היא להבטיח שאיש לא יפריע לאנשים המתקבצים יחדיו לפעילות וולונטריות של תועלת הדדית.
אבל, ככלות הכול – אולי החששות שלי תיאורטיים יותר מכפי שהם מציאותיים? האם אין אנחנו, רובנו, מסתדרים לא רע? מה נרוויח ממה שאני מציע?
אחד הניסויים המחשבתיים של אדם סמית בספרו 'תורת הרגשות המוסריים' הקדים לתמצת את תחושתי לגבי מצב העניינים הנוכחי, ויש בו משום חיתום נאה לדיון שלנו. "נניח", מבקש סמית מקוראיו, "שממלכת סין הגדולה, על כל רבבות תושביה, תיבלע פתאום ברעידת אדמה, ונחשוב איך יגיב אדם בעל רגש אנושי באירופה, שלא היה לו שום קשר לאותו חלק של העולם, כאשר ייוודע לו על האסון האיום הזה". סמית משער שהאיש יביע תחילה צער גדול, יהרהר על שבריריות החיים, אולי גם יחשוב על ההשלכות הכלכליות של האסון הזה על שאר העולם, ולבסוף "ימשיך בעסקיו או בהנאותיו, ימצא לו את מנוחתו או את שעשועו והוא שלֵו ושאנן כאילו לא היו דברים מעולם".[13] זוהי, אומר סמית, תוצאה מובנת של הריחוק והניתוק. הוא ממשיך ודן בתגובתו השונה עד מאוד של אותו אדם כלפי אנשים שהוא כן חש באושרם ובצערם. וזה מה שיש לסמית, התגלמות ה"לֵסֵה פר" והרווח-האישי חסר האכפתיות, לומר:
כשאושרם או אומללותם של אחרים תלויים באופן כלשהו בהתנהגותנו, אל לנו לשעות לעצתה של אהבתנו העצמית ולהעדיף את טובת האחד על פני טובת הרבים. מצפוננו יזהירנו מיד שאם נעריך יותר מדי את עצמנו ופחות מדי את האחרים נקים עלינו את זעמם ותיעובם המוצדקים של אחֵינו.[14]
טבע האדם לא השתנה מאז נכתבו הדברים במאה ה-18. אני טוען כי כאשר אנחנו מתנתקים מהפונקציות היסודיות של הקהילה, ו"אושרם או אומללותם של אחרים" סביבנו כבר אינו תלוי בהתנהגותנו בשום דרך משמעותית, שכנינו הקרובים מתחילים להיות בעינינו כמו תושבי סין בעיני אותו ג'נטלמן רחמן בעל רגש אנושי של סמית. הסיפוקים בעבודה והנחת מהמשפחה לא יפצו אותנו פיצוי מלא על האובדן הזה. המשפחה והעבודה, כל כמה שנשאב מהן סיפוקים, הן עדיין רק שני ממדי חיים בעולם תלת-ממדי.
תמונה:Gage Skidmore, באדיבות ויקימדיה
[1] אדמנד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשנ"ט, עמ' 62.
[2] Edmund Burke, First Letter on a Regicide Peace (1796), in The Philosophy of Edmund Burke, ed. Louis I. Bredvold and Ralph G. Ross (Ann Arbor, Mich.: Ann Arbor Paperbacks, 1967), 102.
[3] אין לבלבל פעילות עם פונקציה. פעילויות שלמראית עין הן זהות עשויות לשרת פונקציות שונות למדי, ברמות חשיבות שונות. משחק הטניס, למשל: לשחקן המזדמן זוהי דרך להעביר את הזמן בנעימים; לַחובב המסוּר, זהו אמצעי עיקרי "לבטא את היכולות הממומשות שלו"; ולַמקצוען זוהי, נוסף על כך, גם פרנסה.
[4] דוגמה אחת מן השפע: היכולת של אמריקנים מעטים, מגַדלי קני הסוכר וסלק הסוכר, לגרום לממשלה לדרוש מרבע מיליארד אמריקנים לשלם על סוכר הרבה יותר מכפי שמשלמים בשאר העולם. אני נוגע רק על קצה המזלג בנושא קבלת ההחלטות הקולקטיבית; שני ספרים רלבנטיים במיוחד לסוגיה: James M. Buchanan and Gordon Tullock, The Calculus of Consent: Logical Foundations of Constitutional Democracy, Ann Arbor, Mich.: University of Michigan Press, 1962, and Manour Olsen, The Logic of Collective Action: Public Goods and the Theory of Groups, Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1965.
[5] במציאות, שיעור גדול מאוד מהעברות ההכנסה אינו הולם את הגיונה של רשת הביטחון. הרציונל לסובסידיות לחקלאים אינו נוגע כלל לעזרה לנזקקים. מערכת הביטוח הלאומי מאמצת אל חיקה את כולם, לא רק את הנזקקים. ובכל זאת, הדיון הציבורי בהעברות הללו מושתת על היגיון רשת הביטחון, ומתנהל כאילו הרשויות רואות בגבולותיה של רשת זו קווי עצירה – אף כי בפועל אין הדבר כן.
[6] במקום אחר הרחבתי בעניין זה. השוויתי בין תרבויות כפר במה שאני מכנה סביבת "מִחיה" לעומת סביבת "נוחות". על פי ההכללה שלי, התנהגויות הקשורות ב"פמיליזם א-מוסרי" כהגדרת אדוארד בנפילד, וב"דימוי של משאבים מוגבלים" (כלומר אמונה שכל הנאה של אדם אחד בחברה ממשאבים פירושה גריעה מאדם אחר) כהגדרת אוסקר לואיס, מצויות בתרבויות שבהן איש אינו רחוק מאפשרות רעב. בתרבויות שהמחיה היא בהן מובנת מאליה, ושיש בהן מבנים חברתיים רופפים (כך קוראים האנתרופולוגים לחופש אישי מהותי), הנדיבות ושיתוף הפעולה הקהילתי מובנים מאליהם אף הם. ראו Charles A. Murray, A Behavioral Study of Rural Modernization: Social and Economic Change in Thai Villages, New York: Praeger, 1977 . את תיאור ה"פמיליזם הא-מוסרי" אפשר למצוא אצל Edward C. Banfield, The Moral Basis of a Backward Society, Glencoe, Ill.: Free Press, 1958, ואת תיאור ה"דימוי של משאבים מוגבלים" – אצל Oscar Lewis, Life in a Mexican Village: Topoztlan Restudied, Urbana, Ill.: University of Illinois Press, 1951.
[7] ראו בעיקר באתיקה לאריסטו, ספר שני, פרקים א-ה. כדבריו, אפילו המילה "אתיקה" עצמה נגזרת מהמילה "אתוס" שפירושה הרגל.
[8] ראו, למשל, Russell D. Roberts, "A Positive Model of Private Charity and Public Transfers", Journal of Political Economy 92 (1984): 136–148. ראו גם B.A. Abrams and M.D. Schmitz, "The 'Crouding-Out' Effect of Governmental Transfers on Private Charitable Contributions", Public Choice, no. 1 (1978): 28–40.
[9] לסקרנים: לו נמשכה עד היום המגמה של שנות החמישים, כלומר שיעור התרומות מן ההכנסות היה מוסיף לעלות באותו קצב, הוא היה עומד כיום, 1985, על 5.1 אחוז מההכנסה. פירוש הדבר הוא שסך התרומות השנה היה גבוה ב-88.2 מיליארד דולר מכפי שהינו. לסבר את האוזן: סך כל "הסיוע הציבורי" הפדרלי בשנה זו – כולל תוכנית הסיוע למשפחות עם ילדים נזקקים, תוכנית הבריאות מדיקאייד, השירותים החברתיים, השלמת ההכנסה, תוכניות ההכשרה, מיזם סיוע האנרגיה לנמוכי-הכנסה, חלוקת עודפי מזון לנזקקים, תוכניות חוויית-עבודה, סיוע לפליטים, ועוד שלל רב של תוכניות – עמד על 60 מיליארד דולר. אין כוונתי להציע כאן תרחיש ספציפי, אלא לומר דבר כללי: יש כסף רב שאנשים פרטיים יכולים לתרום לשימושים ציבוריים, והם אכן תורמים, או היו תורמים – תלוי מה עונים חושי המציאות שלהם על השאלה מה יעשו אחרים אם הם עצמם, אם לנקוט את לשון הדו-שיח הדמיוני שלנו, רק יראו טלוויזיה.
[10] בקצוות יש אנשים שיהיו מעורבים בפעילות קהילתית בכל מקרה, ומיזנתרופים שלעולם לא יהיו מעורבים. אני מתייחס כאן למנעד הרחב שבאמצע: אנשים שעשויים לנטות לכאן או לכאן בהתאם לנסיבות.
[11] גישה אחרת לעניינים כגון זה פותחה במיזם מחקרי במכון אמריקן אנטרפרייז (AEI) ביוזמתם של פיטר ל' ברגר וריצ'רד ג'ון נויהאוז. הם חקרו את השימושים של מה שהם כינו "מבנים מתַווכים", המוגדרים כ"מוסדות העומדים בין היחיד בחייו הפרטיים לבין המוסדות הגדולים של חיי הציבור", כגון כנסיות מקומיות. טענותיהם מטרימות רבות מהנקודות שאני מעלה פה, ומסקנתם האופטימית היא שהסיוע הפדרלי רחב-ההיקף יוכל להימשך אם יתועל באמצעות המבנים המתווכים. אני פחות אופטימי, מהטעמים שהסברתי בפרק קודם (במסגרת דיון על מה שקורה כאשר סוכנות הסיוע מספקת למאה הורים יותר כסף לשלם למורים). ייתכן ששימוש במבנים המתווכים ייצור מתן שירותים יעיל ומועיל יותר מזה הקיים כיום, וזוהי ברכה שאין לזלזל בה. אולם להערכתי הדברים שאני מייחל להם בפרק זה לא יקרו. יתרונותיה של קהילה חיה אינם דבר שיכול לבוא בקלות ובזול; מחירם של יתרונות אלה מוכרח להיות התמסרות כנה של הקהילה למלאכתה, מפני שרק קבלה אותנטית של אחריות תמריץ את ההיענות. אף על פי כן, מבנים מתווכים הם מושג מסקרן שמתכנני מדיניות הקדישו לו תשומת לב מעטה מדי. ראו Peter L. Berger and Neuhaus, To Empower People: The Debate That Is Changing America and the World, 1976. דיוויד קנט מפתח טיעון מסוג אחר בזכות יעילותם של מוסדות פרטיים, וטוען שככל שהחברה נעשית מורכבת יותר, גדל יתרונם על פני חלוקה ממשלתית. ראו David A. Kennett, "Altruism and Economic Behavior, I: Developments in the Theory of Public and Private Redistributions", American Journal of Economics and Sociology 39 (1980): 193–198, וכן Kennett, "Altruism and Economic Behavior, II: Private Charity and Public Policy", American Journal of Economics and Sociology 39 (1980): 337–353. עוד דיון מעניין, המתמקד ב"בעיית הטרמפיסט", הוא Robert Sugden, "Reciprocity: The Supply of Public Goods Through Voluntary Contributions", Economic Journal 94 (1984): 772–787 .
[12] Leon Trotsky, Literature and Revolution, quoted in Nozick, Anarchy, State and Utopia, 241.
[13] Adam Smith, The Theory of Moral Sentiments, New York: Dover Philosophical classics, 2006, III, 3-4, 132. תודתו של מחבר המאמר נתונה לתומס סואל על שהביא את הדברים לתשומת לבו בצטטו אותם בספרו עימות בין השקפות. התרגום לעברית לדבריו אלה של סמית לקוח מתרגומו של אהרן אמיר לספרו של סואל (ירושלים: שלם, 2001, עמ' 13).
[14] Smith, Moral Sentiments, 133.
