על שימוש לרעה באי-ציות אזרחי

תופעה חדשה, נרחבת ומעוררת דאגה, העונה לשם "אי-ציות אזרחי", סוחפת בשנתיים האחרונות חלקים בולטים ומשפיעים בשמאל הישראלי. ראשי ממשלה לשעבר, פוליטיקאים בהווה, פרופסורים, אינטלקטואלים ציבוריים ועוד דמויות בולטות בשמאל שמו להם למטרה להכשיר הפרת חוק בצורה גלויה ולעומתית. הנימוק המרכזי הניתן למהלכים מן הסוג הזה הוא כוונתה של הממשלה לקדם רפורמה משפטית מרחיקת לכת, "מהפכה משטרית" בלשון המוחים הקולניים, שתשדוד, לכאורה, מבית המשפט את עצמאותו, מהציבור הישראלי את חירותו ומהשירות הציבורי את מקצועיותו, וככלל תעקר מתוכן מהותי את הדמוקרטיה הישראלית החסרה גם כך. אפשר היה להניח כי עם גניזת הרפורמה המשפטית יחדלו גם הקריאות לאי-ציות אזרחי, ואולם דומה כי קולות אלה רק הולכים ומתגברים. ממשלת הימין הנוכחית אינה נתפסת בעיני מתנגדיה רק כממשלה כושלת שראוי להחליפה במועד הבחירות, אלא כממשלה נטולת לגיטימיות שמהלכיה מצדיקים הפרת חוק שיטתית בלתי אלימה.

הדוגמאות רבות. אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר, קרא בכמה הזדמנויות לאי-ציות אזרחי נרחב, להשבתת המדינה והטלת מצור על הכנסת.[1] "הדרך היחידה לעצור דיקטטורה בשלבים מאוחרים", כתב בחודש אוגוסט האחרון, "היא בהשבתת המדינה במסגרת מרי אזרחי, בלתי אלים ורחב היקף".[2] ברוח דומה טען גם סגן הרמטכ"ל לשעבר, יאיר גולן, בכובעו כיו"ר מפלגת העבודה, בזכות אי-ציות אזרחי. במפגש עם פעיליו הסביר גולן שהדרך למפלת ממשלת נתניהו עוברת בהימנעות משירות מילואים.[3]

גם אינטלקטואלים לא טמנו ידם בצלחת. פרופ' אסף שרון, מחסידי תאוריית "הדמוקרטיה החלולה" שקנתה אחיזה במחוזותינו, סבור שהממשלה חותרת תחת יסודות חוקתיים, פועלת לפגיעה בחברה החופשית בישראל, ולמעשה מבקשת לכונן רודנות בחסות הדמוקרטיה והחוק. דבריו, למרות זהירותם, לא יכולים להתפרש אלא ככתב הגנה תאורטי לאי-ציות אזרחי במדינת ישראל.[4] הפילוסופים אבי שגיא ונעם זהר עמדו על כך שאי-ציות אזרחי הוא בגדר חובה שכן משלת הימין הנוכחית שברה, לטענתם, את האמנה החברתית הישראלית.[5]  פרופ' שגיא ופרופ' מני מאוטנר הרחיקו לכת מכך. אי-ציות אזרחי בעת הזאת מוצדק לדעתם לא רק בגלל הניסיון להצר את סמכותו של בית המשפט העליון, אלא אף בגלל החלטת הממשלה להעדיף את המשך ההחזקה בציר פילדלפי על פני עסקה להחזרת החטופים.[6] שגיא מוסיף כהחלטות שלטוניות המצדיקות אי-ציות גם את מה שהוא מכנה "חגיגת המינויים הפוליטיים" ואת הניסיון לפטור חלקים נרחבים מהמגזר החרדי משירות צבאי. פעולות אי-הציות שמאוטנר מציין כלגיטימיות כוללות מרד מיסים, השבתת ענפים כלכליים, וחסימת הגישה למשרדי ממשלה.

לאחרונה הצטרף למקהלה זו אריק כרמון, מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה. לדבריו, פיטורי שר הביטחון יואב גלנט חיסלו סופית "אמנה בלתי כתובה בין השלטון לבין הצבא". צה"ל, לפי כרמון, "לא יכול עוד להיקרא צבאה של מדינה דמוקרטית". מסקנתו לנוכח אירועי השעה היא ש"הגיעה השעה לקיים דיון מעשי על המתווים הנכונים לישראל של מרי אזרחי חוקי".[7]

האם פרלמנטים נבחרים רשאים לחוקק כל חוק שהוא? מהו מעמדו של החוק בדמוקרטיות לעומת משטרים לא דמוקרטיים? מה הופך חוק ללא צודק? מהם גבולות הציות לחוק? מהו מעמדו של "המצפון" בחברה חופשית? האם יש לאפשר אי-ציות אזרחי ואם כן, באילו תנאים? שאלות אלו ואחרות מעסיקות את הפילוסופיה הפוליטית מראשיתה, וביתר שאת לאור תהליכי הדמוקרטיזציה והליברליזציה שעבר המערב. דיונים בדבר הלגיטימיות של אי-ציות אזרחי מלווים כצל משטרים דמוקרטיים, והם כר פורה לפולמוסים כבדי משקל במדע המדינה.

עד לאחרונה, סוגית האי-ציות האזרחי בישראל הייתה תחומה בדרך כלל לשולי החברה. משמאל עלתה השאלה בדרך כלל בקרב סרבני מצפון יחידים (אם נראה בסרבנות לשירות צבאי דוגמה פרטית לאי-ציות אזרחי) הרואים בשליטה הישראלית ביהודה ושומרון עובדה שהשלכותיה המוסריות בלתי נסבלות. מימין עלתה השאלה בהקשרים של החובה לציית להוראות ממשלה המורות למסור שטחים לאויבים ולפנות יהודים מבתיהם. המיוחד בשיח הנוכחי על אי-ציות אזרחי הוא לאו דווקא היקפה הממשי של התופעה, אלא המעמד של האנשים המקדמים אותו.

קריאות לאי-ציות אזרחי המגיעות מן השמאל הליברלי בהיקף כזה ומצד בעלי מעמד כה בכיר הן אפוא תופעה חדשה יחסית בישראל, אך לא כך הוא בארצות הברית. המחנה השמרני שם, שמניסיונו העשיר יכול הימין הישראלי להיתרם, נאלץ בשנות השישים להתמודד עם אי-ציות אזרחי נרחב שהיה חלק ממאבקו של השמאל האמריקני לקדם שוויון גזעי ולשים קץ למלחמה בווייטנאם. בדומה לשמאל הישראלי של ימינו, השמאל האמריקני של שנות השישים איבד אמון במצביע האמריקני, גילה ספקנות כלפי המנגנון הדמוקרטי הפורמלי, וביקש להפעיל לחץ חברתי (שלבש לא אחת צורות אלימות) כדי לקדם את השקפת עולמו. החוק נרמס. החברה האמריקנית עמדה על סף פרימה.

אי-ציות אזרחי: הבחנות וסייגים הכרחיים

באחד ממאמרי הביקורת החלוציים שנכתבו כתגובה לתופעת האי-ציות האזרחי שסחפה את השמאל האמריקני בשנות השישים – מאמר שהוא מן המוצלחים שנכתבו בנושא עד היום – מונה הפילוסוף סידני הוק (1902–1989), מאבותיה המייסדים של התנועה הניאו-שמרנית, שורה של הבחנות וסייגים הכרחיים לתופעת אי-הציות האזרחי שטוב נעשה לו ניזכר בהם וניקח אותם ברצינות.[8]

ההבחנה הבסיסית ביותר שעליה הצביע הוק נוגעת להבדל שבין אי-ציות אזרחי בחברות שאינן דמוקרטיות לזה שבחברות דמוקרטיות. בנוגע לראשונות, היות שאלה הן חברות שבהן הממשל נסמך על כוח ודיכוי, והיות שחסומות בהן הדרכים המקובלות לחילופי שלטון בדרכי שלום, יש לתמוך בכל צורה של מחאה, חוקית ובלתי חוקית, שמטרתה לשחרר בני אדם מדיכוי ולקרבם למציאות של ממשל עצמי חופשי.

להבדיל, בחברות דמוקרטיות ניתן – גם אם קשה – להוביל שינויים פוליטיים לאורך זמן על ידי שכנוע, התארגנות והצבעה. בעיניו של הוק, קיומו של מנגנון דמוקרטי תקין הופך את נקיטת אי-ציות אזרחי לפעולה קיצונית שהרף המוסרי הדרוש להצדקתה גבוה במיוחד. לאדם הנאמן לאתיקה הדמוקרטית, התעקש הוק, כל חוק שהתקבל בצורה דמוקרטית הינו לגיטימי על פניו (prima facie).

הוק דוחה שתי גישות קצה שבעיניו אינן משכנעות: ציות עיוור לכל חוק מצד אחד, ומצד שני הפרה חופשית של חוקים בהתאם למצפונו של כל פרט. לפי הגישה הראשונה, שהוא מכנה גישת האבסולוטיזם של החוק, יש לציית לחוק בכל מצב ובכל הנסיבות. לפי גישת הקצה השנייה, היא גישת האבסולוטיזם של המצפון הפרטי, כל אדם רשאי להפר כל חוק שאינו עולה בקנה אחד עם צו מצפונו.

הבעייתיות שבגישה הראשונה, ציין הוק, מובנת מאליה. ההיגיון מכתיב כי יש נסיבות שבהן לא רק שאין לציית לחוק לא צודק, אלא שאין לציית לחוק צודק. למשל: נכון להפר את חוקי התנועה כדי להציל חיים. ואולם מכך שאין לציית תמיד ובכל מקרה לחוק, הדגיש הוק, לא נובע שכל החוקים הם בגדר המלצה בלבד ושהמצפון הפרטי נהנה מעליונות על החוק.

הוק הוטרד הרבה יותר מהתפיסה הקיצונית ההפוכה, המקנה עליונות מוחלטת למצפון האישי, שכן היא זו שקנתה לה אחיזה בקרב השמאל האמריקאי. כך למשל, הסירוב להתגייס לצבא בעת מלחמת וייטנאם נומק בראש ובראשונה בטעמים מצפוניים. בעיני השמאל החדש, העובדה שהיציאה למלחמה עמדה בכל הכללים הדמוקרטים הפרוצדורליים לא הכשירה אותה. המלחמה, לדידם, הייתה פשע בחסות החוק שיש לסרב לקחת בו חלק.

להוק חשוב היה להבהיר כי שום קהילה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה שהמצפון הפרטי יהיה לבורר העליון והסופי בשאלות שעל סדר היום. הסיבות לכך ברורות. ראשית ובפשטות, בני אדם נוטים לטעות. סרבן המצפון הבוחר שלא לציית לחוק צריך לזכור כי הרוב לא תמיד טועה, כשם שמצפונו שלו אינו תמיד צודק. לא רק שהמצפון שלנו מדבר לעיתים בקולות סותרים, אלא שלא אחת המצפון של השכן מורה לעבר דברים שונים מהמצפון שלנו. במילים אחרות, קולו של המצפון הפרטי הוא לא קולו של אלוהים, והוא כשלעצמו אינו מהווה סיבה מוצדקת להפרתו של חוק בדמוקרטיה.

מעבר לשאלת מעמדו של המצפון הפרטי, הוק הזהיר מפני השלכותיו העתידיות השליליות של אי-ציות אזרחי נרחב. על מפירי החוק להביא בחשבון שמעשיהם עלולים להשיג את ההפך הגמור ממה שציפו לו. למשל, במקום לשכנע את הרוב בטעותו, הם יתסיסו אותו נגד מחוללי האי-ציות ונגד העניין שהם מקדמים, ויחוללו בקרבו דווקא ראקציה והקצנה. תוצאות בלתי מתוכננות הן אפשרות ריאלית במקרה של אי-ציות אזרחי. על כך יש להוסיף שכל אי-ציות אזרחי יוצר תקדים ומזמין סרבנות נוספת מסיבות שאפשר לכנותן שליליות. כפי שמציין הוק במאמרו: "הניסיון מלמד כי לאי-ציות פומבי לחוק יש נטייה להתפשט מאנשים העושים זאת מטעמים מוסריים נעלים לאנשים שאינם כאלה, במידה המחוללת אי-סדר וחוסר-ביטחון". בטווח הארוך, אי-ציות אזרחי מחבל אנושות בחוסנו של המשטר הדמוקרטי, הדבר החשוב ביותר בעיניו של הוק.

חשוב להדגיש כי הוק לא שלל קטגורית את הפנייה לאי-ציות אזרחי בדמוקרטיה. אבל הוא עמד על כך שפנייה כזאת היא אירוע חריג היאה רק למקרים נדירים שבהם יש פגיעה ממשית ועמוקה בעיקרון מוסרי מקודש. הוק העמיד כמה כללי אצבע שהיוו בעיניו תנאים הכרחיים ללגיטימיות של אי-ציות אזרחי:

בראש ובראשונה, על האדם הנוקט אי-ציות אזרחי להימנע מלפעול בכוחנות כלפי יתר אזרחי המדינה הדמוקרטית שלא מצאו פסול בחוק, או שמצאו בו משהו פסול אך למרות זאת חושבים כי אין בכך בכדי להצדיק את הפרתו. כפי שמציין הוק, פעולה כוחנית היא "מרד-במשתמע" שכן זהו ניסיון להפיל ממשלה דמוקרטית "לא בדיון ובוויכוח אלא בהתנגדות, אם גם התנגדות פסיבית". שנית, ונקודה זו חשובה להדגשה: פנייה לאי-ציות אזרחי אינה יכולה להיחשב לגיטימית מבחינה מוסרית אם ניתן לפעול בשיטות אחרות לריפוי הרעה שמוחים נגדה.

שלישית, על מפר החוק לקבל בגאון את העונש המצוין בחוק על מעשיו, כפי שעשו למשל סוקרטס והנרי דיוויד תורו, אם ברצונו להמשיך להיות נאמן לרעיון הדמוקרטי. הניסיון להתחמק מהחוק צובע את המפר, בעיני הציבור שהוא מבקש לשכנע, בצבעי האופורטוניזם. רביעית, וחשוב לא פחות, צריך להיות קשר הגיוני בין אי-ציות אזרחי לזמן, למקום, ולמטרות הרלוונטיות שלו. למשל, מי שרוצה להפר את חובת הגיוס לצבא אינו רשאי לשבש את פעולתן של כנסיות או אוניברסיטאות שאינן קשורות לצבא, או לחסום כבישים תוך שיבוש חייהם של המוני אנשים שלווים. גנדי, מזכיר הוק כדוגמה, לא עיכב רכבות מזון ולא חסם כבישים. לבסוף, הוק התעקש על כך שעל הפונים לאי-ציות אזרחי להתחשב בעיתוי. כל פעילות חברתית מתרחשת בנסיבות מסוימות, ולא אחת יהיה נכון להשהות פעולה רדיקלית כי הנסיבות מצריכות זאת.

אם לסכם, במרכזה של תפיסתו של הוק ניצב הכבוד העמוק שרחש לתהליך הדמוקרטי, כבוד שפעולות אי-הציות האזרחי שוחקות בצורה ברורה. דמוקרטיה איתנה אינה נמדדת במצבים שבהם שורר קונצנזוס חברתי נרחב. אדרבה, הכבוד לדמוקרטיה נחוץ דווקא במקרים שבהם שוררת מחלוקת עמוקה בין קבוצות שונות. דווקא אז חשוב שכללי המשחק יכובדו. לא ניתן לשלול קטגורית פנייה לאי-ציות אזרחי, אך יש להקפיד על שורה שלמה של סייגים הכרחיים לפני שפונים לצעד כה קיצוני.

המקרה הישראלי

סקירה קצרה זו של הבחנות וסייגים לאי-ציות אזרחי בדמוקרטיות מלמדת עד כמה הקריאות המגיעות מן השמאל הישראלי בשבח אי-הציות האזרחי הן רעועות וחסרות. במובנים רבים, תובנותיו של הוק רלבנטיות להקשר הישראלי בן-זמננו לא פחות משהיו רלבנטיות להקשר האמריקני שלשעתו נכתב.

ראשית, ועובדתית, לרשות המתנגדים לממשלה הנוכחית עומדות כל הדרכים המקובלות לחולל שינוי פוליטי. האופוזיציה הישראלית מוגנת, זכויות היסוד הפוליטיות והאזרחיות עומדות על כנן, חופש העיתונות והביטוי מובטח, הפגנות ומחאות נערכות תדיר, האקדמיה מבקרת את השלטון בחופשיות, ולבחירות ישנו תאריך נקוב בחוק.

שנית, וכפי שכבר טענתי במקום אחר ("מיתוס הדמוקרטיה החלולה", השילוח 34), הטענות שלפיהן הדמוקרטיה הישראלית "חלולה" לא רק רחוקות מאוד מלשכנע, אלא אף מעוותות לגמרי את משמעותה המקורית והבסיסית של השיטה הדמוקרטית. על טענות מן הסוג הזה, המבקשות להמעיט בחשיבות ההיבטים הפרוצדורליים שבדמוקרטיה, כתב הוק כי "אופייני לטוענים טענות אלה לקבוע אם יש או אין דמוקרטיה על פי השאלה אם דרכם הפוליטית שלהם שלטת, ולא על פי נוכחותם או העדרותם של תהליכים מוסדיים דמוקרטיים. כללי המשחק קיימים כדי לאפשר להם לנצח, ואם הם מפסידים זו ראיה מובהקת לכך שהמשחק מכור ולא הוגן".

שלישית, המתנגדים לצעדיה של הממשלה הנוכחית אינם מסתפקים באי-ציות אזרחי, אלא מפעילים כוחנות ואלימות ממשית כלפי שאר אזרחי המדינה. כוחנות זו באה לידי ביטוי בחסימה שיטתית של כבישים, השבתת המשק, חסימת הגישה לשדה התעופה, שיבוש תנועת הרכבות, השבתת האקדמיה ועוד. המטרה המוצהרת של המתנגדים הייתה לפרוע את הסדר הציבורי, לפגוע במשק ולמעשה לשתק את המדינה.

רביעית, מערכת המשפט גילתה יד כבדה להפליא על הדק הענישה ואכיפת החוק. לא רק שאותם אנשים שסירבו לציית לחוק לא קיבלו על עצמם בגאון את העונשים המפורטים בחוק, אלא מערכת המשפט עצמה יצרה למענם מציאות חדשה, הפוטרת אותם מעונש כי מטרתם לכאורה צודקת. זאת בעידודה של היועצת המשפטית לממשלה שקבעה כי אין מחאה אפקטיבית ללא שיבוש הסדר הציבורי. בהתאם לכך המוחים תוקפים את המשטרה על שנהפכה לפוליטית, בשעה שזו מבקשת להבטיח את הסדר הציבורי ולהעניש מפירי חוק. נראה שבעיני רבים מן המפגינים על רשויות החוק להניח להם לפרוק את זעמם ולשבש את חייהם של אזרחים אחרים.

חמישית, רבים מבין המתנגדים לממשלה אינם מניחים לעיתוי, קרי לקיומה של מלחמה רב-חזיתית, להשפיע על פועלם. מצב זה היה צריך לגרום למתנגדים לממשלה לגנוז כל קריאה לאי-ציות אזרחי, לפחות עד תום המלחמה.

לבסוף, מקדמי אי-הציות האזרחי יצרו תקדים בציבוריות הישראלית, וכפי שהזהיר הוק אין לי ספק שבעתיד נחזה בשימוש לרעה בתקדים הזה מצד קבוצות שונות. מה שהתחיל כטענות על שינוי משטרי ממשיך בניסיונות מעוררי תמיהה להכשיר אי-ציות אזרחי עקב מדיניות ציבורית שאומנם היא שנויה במחלוקת אך היא מצויה ללא כל ספק בתוך גבולות הלגיטימיות של כללי המשחק הדמוקרטיים. זהו מדרון חלקלק שאינטלקטואלים מן השמאל הישראלי פתחו עתה לתנועה.

ישראל אינה דמוקרטיה מושלמת, אך היא כן מדינה דמוקרטית. אפשר למחות, ולא אחת אפילו חשוב למחות. אך התנאים ההולמים אי-ציות אזרחי אינם קיימים בשלב זה.

תמונה:Lizzy Shaanan Pikiwiki Israel, באדיבות ויקימדיה

[1] אהוד ברק, "אנחנו במצב חירום אמיתי! צריך להטיל מצור על הכנסת, עד שתיפול הממשלה", הארץ, 13.6.2024.

[2] אהוד ברק, "אנו כפסע מדיקטטורה. כך נעצור אותה", הארץ, 14.8.2024.

[3]  "יו"ר העבודה קרא לאי-ציות אזרחי נרחב: 'לא עושים מילואים עד שהממשלה מתחלפת'", N12, 29.5.2024.

[4] אסף שרון, "אי-ציות פוליטי", עיון 73, אביב 2024.

[5] אבי שגיא ונעם זהר, "מול שבירת האמנה החברתית: אי-ציות כחובה אזרחית", מכון שלום הרטמן, 17.7.2023. ראו גם אבי שגיא, מסה על הצדקת אי-ציות אזרחי בגין פגיעה ביסודות החוקיות, ירושלים: כרמל, 2023.

[6] מני מאוטנר, "העדפת ציר פילדלפי על פני עסקת חטופים מצדיקה אי-ציות אזרחי", הארץ, 1.9.2024. אבי שגיא, "שלוש פגיעות בעת הזאת מצדיקות אי-ציות אזרחי", הארץ, 16.9.2024. וראו גם מנחם מאוטנר, "מחאה, אי-ציות אזרחי וסרבנות מצפון", אלפיים ועוד 4, קיץ תשפ"ד 2024, עמ' 23–40.

[7] אריק כרמון, "פיטורי גלנט שברו את שאריות האמון הציבורי בממשלה. יש לשקול מרי אזרחי", הארץ, 14.11.2024.

[8] Sidney Hook, “Democracy and Social Protest: Neither Blind Obedience nor Uncivil Disobedience”, The Humanist, 1967