מסה על הצדקת אי-ציות אזרחי בגין פגיעה ביסודות החוקתיות

מסה על הצדקת אי-ציות אזרחי בגין פגיעה ביסודות החוקתיות

אבי שגיא

כרמל, 2023 | 83 עמ'

מסה זו של אבי שגיא כתובה בשפה פילוסופית-אקדמית. ככזאת, יש לראותה כמיועדת לקהל מלומדים מצומצם. אלא שהיא פורסמה בימים שבהם יותר ישראלים מאי פעם השתתפו במחאה שנקטה בחלקה אי-ציות אזרחי. על כן, צפוי היה שכל ישראלי שיקרא את המסה סמוך לפרסומה, יקשור כל טיעון בה לאירועים המתרחשים מסביבו וינסה לשאוב ממנה הצדקה לעמדותיו. המסה היא אפוא גם בעלת אופי של מניפסט. הכותב אולי רצה בכך ואולי לא. בכל מקרה היה עליו לדעת שזה המצב.

ההצדקה העיקרית ששגיא מציג לאי-ציות אזרחי היא מחויבותו המוסרית של הפרט לעקרונות האוניברסליים של "הצדק, ההגינות והיושר", לפני מחויבותו למדינה וחוקיה. בניסוח מהופך, זוהי גם מחויבותו לעמוד נגד "הרוע השלטוני". זו הצדקה נאה, וההבחנה בין חוקים אנושיים לבין עקרונות הצדק האוניברסליים היא הבחנה חשובה. אך עד מהרה עולה החלק הבא והמתבקש של ההצדקה, שאלת ה"מי קובע?". מנין לו, לפרט, הוודאות שמדיניות מסוימת אכן מהווה "רוע שלטוני"? התקשיתי למצוא בספר תשובה. שגיא מכיר כמובן בכך שלא כל בני האדם מפרשים את עקרונות הצדק באותו אופן, אך עובדה זו משמשת אותו בעיקר כדי להסביר מדוע השלטון אינו יכול לכפות את תפיסת הטוב שלו על הציבור. היא אינה משמשת אותו כדי להסביר מה הבעייתיות – אם יש כזאת – בכך שכל אזרח המגיע למסקנה שהשלטון פוגע בעקרונות הצדק כפי שהוא רואה אותם, יחוש שעליו לנקוט אי-ציות אזרחי.

בנקודות מסוימות בספר יוצא שגיא באמירות נגד הממשלה הנוכחית: "בימים אלה בישראל, נחסמים ביטויי המחלוקת בפתח שערי בית המחוקקים … [ה]מבטל … את קיומו של השיח הציבורי הנדרש בחברה אזרחית דמוקרטית … שלילה זו היא שלילת הזהות של חלק מאזרחי המדינה. משטר הפועל כך מאבד את הלגיטימיות שלו … אובדן לגיטימיות זו מצדיק אי-ציות אזרחי" (עמ' 55). הבעיה בקביעות על התנהלות הממשלה היא שהן מגיעות ללא הסבר מספק, ונשארות בגדר התרשמות של הכותב. ישנה כאן אפוא עקביות: הדיון לוקה בחסר מצד הטיעונים שיש בכוחם להניא את הקורא מבחירה באי-ציות אזרחי (בכלל, ובפרט נגד הממשלה הנוכחית). התוצאה היא שהקורא המעוניין להגיע להבנה שלמה יותר של סוגיית האי-ציות האזרחי, יוצא בלתי מסופק; להבדיל מהקורא המעוניין בגושפנקה ממוסמכת לאי-ציות אזרחי. לא מופרך להניח שרוב קוראי הספר משתייכים לקבוצה השנייה. התחושה היא אפוא ששגיא ביקש להעניק לקוראיו את מה שהם רוצים, ותחושה זו השאירה בפי טעם מר.