פתרון-סרק מתחת לפנס

צמצום פליטות במדינות המערב הוא לכל היותר פרויקט חינוכי או תדמיתי. המדינות המתפתחות  ימשיכו, ובצדק, להגדיל את אפקט החממה

הנושא המכונה "משבר האקלים" נמצא כבר זמן רב בכותרות. העניין העיקרי שעליו מדובר הוא עלייה בריכוז דו-תחמוצת הפחמן (CO₂)  באטמוספירה, עלייה הפוגעת ביכולתו של כדור הארץ להקרין חום אל החלל החיצון. מכיוון שכדור הארץ סופג מדי יום כמות חום גדולה מן השמש, ירידה ביכולתו לפזר את החום הזה תגרום לעליית הטמפרטורות, וזו עלולה לחולל נזקים כאלו ואחרים. כדי לעצור את התהליך מתבקשים הבריות לשרוף פחות דלקים מאובנים (נפט, גז, פחם, עץ) שהם מקורותיו העיקריים של ה CO₂ בעולמנו המתועש.

מדובר כאן בעניינים כבדי משקל. הפסקת השימוש בדלקי מאובנים עלולה לגרום להתייקרות רבתי של האנרגיה, ומכאן נסיקה בעלוּת השימוש בחשמל, במחיר שינוע מוצרים, ובכל פעולה אחרת כמעט. לשם המחשה, תחנת הכוח התרמו-סולרית באשלים, פרויקט מפלצתי ומטופש במיוחד של ממשלת ישראל, מייצרת אנרגיה "ירוקה" בעלוּת גבוהה פי חמישה או שישה מעלות ייצורה של אותה כמות אנרגיה בתחנת כוח סטנדרטית.

כדי להבין את ההשלכות ניקח כדוגמה את כלכלתה של מדינה עשירה כמו ארצות הברית. התמ"ג של מדינה זו, שאפשר לראותו כמייצג את ההכנסה הכוללת של האזרחים, גבוה פי שבעה, בערך, מההוצאה על צריכת אנרגיה. במילים אחרות, על כל דולר שמייצרים האזרחים שם הם צריכים לשלם הוצאות אנרגיה של כ-14 סנט. מה היה קורה אם מחיר האנרגיה היה עולה פי חמישה, אם כל האנרגיה הייתה מסופקת על ידי תחנות בסגנון אשלים? במקרה כזה ההוצאות היו עולות ל-70 סנט לדולר, והופכות את מרבית ההשקעה לבלתי משתלמת. קשה להאמין שכלכלת ארצות הברית תשרוד במהלך כזה, ושמדינה זו תישאר עשירה, מובילה ומשפיעה לאחר מהלך "ירוק" בסגנון דומה.

והנה נקודה שלדעתי אנשים פחות מודעים לה. פחמן דו-חמצני נע די מהר באטמוספירה. בתוך שנתיים-שלוש, פליטות CO₂ חוצות את העולם, מגיעות מישראל לניו-זילנד ולהפך. להבדיל מטיהור מים או מניקוי אשפה, נושאים שבהם צעדים הננקטים בתוך המדינה יכולים לשנות את המצב המקומי ופחות מעניין אותנו מה עושים בנושא בנמיביה או בסיביר, עליית ריכוז דו תחמוצת הפחמן באוויר היא בעיה גלובלית שמבחינתה כל העולם הוא מקום אחד; אין הפרדה גיאוגרפית בין מדינות או אפילו בין יבשות.

לאחר שהבהרנו זאת, התבוננו נא בעקומה המצורפת. פליטות דו תחמוצת הפחמן אכן ירדו קצת – במאמץ אדיר, בהשקעה של טריליונים – בארצות הברית ובאירופה, אבל אין לירידה המתונה הזו שום יחס לעליה הדרמטית שמתרחשת ממש בימים אלו בהודו, בסין, וביתר מדינות אסיה. כפי שהראתה ההיסטוריה של העשורים האחרונים, פיתוח כלכלי הוא שמוציא חברות מרעב ומעוני. העולם השלישי חדל מלהיות עני ככל שהוא מתפתח – וצורך אנרגיה. גם אילו הייתה ארצות הברית מורידה את הפליטות שלה לאפס מוחלט, ועוברת להסתמכות גמורה על תאים סולריים וכדומה, קצב פליטת ה-CO₂ לאטמוספירה היה גדל בגלל פעילותן של מדינות שמחוץ לעולם המערבי.

אי לכך יש להבין כי הפעילות בנושא משבר האקלים היא, בעיקרה, מפעל חינוכי אדיר ממדים ותו לא. דורשים ממשפחה בקולורדו לקנות רכב חשמלי ביוקר כדי להציל את תושבי ניו-אורלינס מהצפות, ובינתיים שורפים יערות שלמים בברזיל. בזמן שבחור אידאליסט מלונדון נוסע ברכבת לשבדיה כדי לחסוך את פליטות הפחמן שדורשת טיסה, בסין ובהודו נפתחים עוד עשרה מפעלים עם שמונים ארובות.

אגב, יש המנסים להציג את שפיכת הכסף על מיזמים בזבזניים של אנרגיה מתחדשת כתמריץ למחקר שיביא לנו טכנולוגיות חדשניות, ירוקות ויעילות. זהו צידוק מוזר מאוד. כאשר ממשלות מעוניינות בפיתוח טכנולוגיה חדשה הן משקיעות במחקר, לא במיזמי ענק המבוססים על הטכנולוגיה המיושנת. שוו בנפשכם מדינה המכריחה כל אזרח לקנות תרופות לסרטן בסכום מסוים כל שנה, מתוך תקווה שהדבר יפתה יצרני תרופות להשקיע ולפתח תרופה טובה ולזכות בנתח גדול מן השוק שיצרה הממשלה בצוויה. הגיוני? אם תשובתכם שלילית, אזי גם פעולתה של ממשלת ישראל, המכריחה את אזרחיה (על ידי העלאת חשבון החשמל שלנו במאות שקלים) לסבסד אנרגיה סולרית יקרה, אינה הגיונית באותה מידה. פיתוח יש לעשות במעבדות הרלוונטיות, ומיזמי ענק אפשר להקים לאחר שהטכנולוגיה קיימת, לא לפני כן.

למיטב הבנתי, על הגרֵטות של עולמנו ותומכיהן – ובעצם גם על כל אדם החרד להשלכות ההתחממות הגלובלית – לבחור בין שלש אפשרויות:

האחת היא לדרוש מסין, מהודו וממדינות כמו וייטנאם או תאילנד לפגוע אנושות בכלכלה שלהן. צריך להבין את המשמעות של צעדים כאלו: בהודו, לדוגמה, יש 200 מיליון אנשים הסובלים מתת תזונה. כיום, התמ"ג לנפש של הודו הוא כ-1,900 דולר לשנה, ועל חשמל בלבד (לפני שטיפלנו במוצרי אנרגיה אחרים כמו דלק) משלם ההודי הממוצע כמאה דולר לנפש לשנה. אם עלות החשמל תקפוץ ל-500 דולר לשנה, ועלותם של דלק, נסיעות וכדומה תתייקר בהתאם, הפיתוח ייעצר – והעולם ייסוג לאחור. סביר להניח שההודים לא יוותרו על צריכת החשמל, ועלייה דרמטית של מחירו תוביל לרעב נרחב, למהומות אזרחיות ולקריסת החברה. לכן אפשר להניח די בבטחה שהממשלות במדינות מתפתחות לא ינקטו צעדים מטורפים ולא יקבלו את דרישות האקלימיסטים.

האפשרות השנייה היא להמשיך את הפעילות במדינות מפותחות בלבד. אפשרות זו תוביל להרס הכלכלות במערב ולהעברת העוצמה הכלכלית והצבאית למשטרים שאינם אמונים על חברה חופשית ודמוקרטיה. דוגמה מוחשית לתהליך זה אנו רואים בימים אלה ממש, כאשר רוסיה מנצלת את תלות המערב בצינור הגז שלה וסין מצטרפת לחגיגה ומאיימת על טייוואן. מאידך גיסא, כפי שמראים הנתונים, ההשפעה של מדיניות אקלים קשוחה המוגבלת למדינות המערב תהיה זניחה, שהרי פליטות ה-CO₂ בעולם כולו ילכו ויגדלו. לזה כנראה קרא לייבניץ "הטוב בעולמות האפשריים".

האפשרות השלישית, שנראית לי הגיונית יותר, היא להשלים עם המצב הקיים, להתכונן לעליית טמפרטורה גלובלית של כמעלת צלזיוס אחת בעשרות השנים הקרובות, ולהשקיע את המאמצים לא בהפחתת הפליטות אלא בהתאמה למצב החדש. אפשר לקוות, כמובן, וכנראה בצדק, שהטכנולוגיה של העתיד תציע אפשרויות נוספות. לחילופין ניתן כבר היום להציע פתרון חלקי על בסיס חלופות ריאליות שיכולות לקסום גם למדינות לא עשירות – ובפרט אני מתכוון לשימוש באנרגיה גרעינית (סין והודו הן ממילא מדינות גרעיניות), שכן כורים גרעיניים אינם פולטים פחמן דו-חמצני והם יעילים מאוד ובטוחים מאוד.

אם נפנה את מבטנו פנימה, כאן בישראל הוכיחו השנים האחרונות כי חוסן כלכלי, מעבר לתרומתו לשיפור איכות החיים, הוא גם מרכיב חשוב באיתנותה הביטחונית של המדינה בתוך הסביבה הלא פשוטה שאנו נמצאים בה. היענות לתביעותיהם של מפיחי בהלה וזורעי היסטריה, ומדיניות אווילית החוסמת אופציות, כמו החלטתה של קארין אלהרר להפסיק את חיפושי הגז – כל אלו כבר עולים לנו ביוקר רב, אבל הם נושאים בחובם את הפוטנציאל של קריסה כלכלית מוחלטת. כל זאת, כפי שהראינו, בלי להביא שום תועלת ממשית לעצם העניין, להפחתת כמויות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה. חבל.

פרופ' נדב שנרב הוא פיזיקאי ופובליציסט.

תמונה ראשית: ElenaGlom/BigStock.