הנצחה בלי הצנחה

אנדרטה היא מיצב, פסל או מבנה שמטרתו להנציח אנשים ואירועים היסטוריים. לרוב יעצב אותה אמן או אדריכל, והמקום שבו תוצב ייקבע על פי התכנון העירוני של הרשות המקומית. הנכנסים למיגונית בצומת בארי יגלו שהיא מתפקדת כאנדרטה לכל דבר, אך בלי עיצוב ותכנון.

הקירות מלאים בסטיקרים ובמשפטים שנכתבו בכתב יד, מכתבים והקדשות קצרות לנופלים, ושני לוחות מתכת המעידים היכן ישבו הניצולים. השליש הפנימי של רצפת המיגונית מכוסה כולו בכוסיות מתכת ריקות של נרות נשמה. על התקרה מרוססים שמות של כמה נרצחים בגרפיטי אדום.

בינואר 2024 התפרסם כי חברת נתיבי ישראל סיידה כמה מן המיגוניות שזכו לכינוי "מיגוניות המוות", ובכך מחקה את העדויות לטבח שהתחולל בהן. הניצולים ומשפחות הנרצחים התקוממו נגד ההחלטה, והחברה עצרה את צביעת המיגוניות. כעת, שנה לאחר מכן, קירות המיגוניות מלאים עד אפס מקום בדבקיות ובכתובות – ממלאים נאמנה את תפקידם החדש.

המיגונית חשוכה והאוויר בה עומד. מחנק ממלא אותה, ועימו תחושת מועקה עזה. הקירות המקושקשים יוצרים אווירה של כאוס שהולמת היטב את הזוועה שהתחוללה ביניהם. חלק מהקורבנות מוזכרים עשרות פעמים, ותמונות רבות ושונות שלהם מודבקות על הקירות. שמות אחרים כתובים פעם או פעמיים, דחוקים בין סטיקר אחד לשכנו או גבוה מעל לראשי המבקרים.

המיגוניות הפזורות לאורך כביש 232 הן רק דוגמה אחת לאנדרטאות ייחודיות שקמו בעקבות טבח שבעה באוקטובר. ביער רעים, שבו נערכה מסיבת הנובה, קיים מיצג ששמו "כלניות אחרי הגשם". המיצג כולל כ-30 אלף כלניות קרמיקה צבעוניות שנוצרו על ידי אלפי מתנדבים ו"נשתלו" ביער. עוד כ-70 אלף כלניות שנוצרו במיזם זה מפוזרות במגוון מקומות ברחבי הארץ. יחד עם הכלניות נשתלו ביער עמודי ברזל בגובה זהה, שעליהם תמונות ושמם של הנרצחים. גם כאן חסרה אחידות. לחלק מהעמודים מצורף תיאור המספר מי היה הנרצח וכיצד נרצח. לחלק מצורף ברקוד לסריקה. על אחרים תלויים חפצים שונים – חולצות, צעיפי אוהדים של קבוצות כדורגל, מדבקות, פרקי תהילים מודפסים. על כלנית אחת, מתחת לאחד העמודים, הניח מישהו חטיף שוקולד קטן שככל הנראה הנרצח חיבב במיוחד.

אתר המכוניות השרופות ממוקם דרומית לנובה, על כביש 25. האתר הוקם בתחילה מטעמים לוגיסטיים: יותר מ-1,500 מכוניות יצאו מכלל שימוש במהלך הטבח. חלקן נשרפו כליל ואחרות חוררו מכל עבריהן. רבות מהמכוניות הללו חנו בקיבוצים הכבושים. המחבלים ירו לעברן גם אם לא היה בהן איש, אולי כדי למנוע בריחה, אולי מתוך חדוות ההרס. רק לאחר שכל המכוניות הפגועות הועברו אל המגרש, הסתבר כי מבלי משים נוצר בו אתר זיכרון נוסף.

המכוניות שנשרפו כליל נערמו יחד לגובה. מכוניות אחרות חונות במגרש, ממלאות את כולו. אחדות מן המכוניות הוצבו לפני ערמת המכוניות השרופות, בצירוף שלט עם ברקוד שאפשר לסרוק כדי לגלות את הסיפור של יושביהן. בכניסה לאתר, באחד השלטים מתבקשים המבקרים לשתף בסיפורים של יושבי מכוניות נוספות, אם הם מכירים כאלה. המיקום של האתר זמני, כך נאמר בכניסה. לא ידוע לאן יועברו המכוניות בהמשך ומתי. אבל אנחנו כבר יודעים שאין קבוע יותר מהזמני. אולי המכוניות יישארו לנצח במגרש שלצד כביש 25, קפואות בזמן כמו אלו שנרצחו בתוכן.

זיכרון תוך כדי תנועה

במאמר "בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום" עוסק פייר נוֹרָה, היסטוריון יהודי צרפתי, במה שהוא מכנה "מחוזות זיכרון". תחת השם הזה הוא מאגד את הסמלים המעגנים בתוכם את הזיכרון הלאומי – אתרי הנצחה, אנדרטאות, ספרי לימוד וטקסים. כל אלו אינם מהווים פעולה של זיכרון ספונטני וטבעי, אלא נוצרים מתוך הבנה שיש לייצר זיכרון על פי דרישה, זיכרון מלאכותי שלא יתנגד להיסטוריה הנכתבת מתוך נרטיב מסוים. הארכיון הוא היוצר את אותו זיכרון לאומי, באמצעות אנשי מקצוע שתפקידם לבחור מה לתעד ולשמר ומה להשכיח ולמסמס. מה בלתי חשוב ומה ייזכר לדורות.

ואכן, אם נצפה באנדרטאות ברחבי הארץ, נוכל לזהות בהן את הממלכתיות, האחידות, החשיבה המוקפדת העומדת מאחורי התכנון והעיצוב של כל אנדרטה ואנדרטה. למשל, בירושלים למודת הפיגועים פזורות אנדרטאות רבות. הן לא כוללות גרפיטי, סטיקרים עם תמונות הנופלים או ברקודים לסריקה. את שמו של האמן שיצר כל אחת מהן ניתן למצוא בקלות, ומשפחות הנרצחים לא הביעו באנדרטאות הללו את כאבן. האנדרטאות שהוקמו לנרצחי 7 באוקטובר ייחודיות אפוא בכמה מובנים: הספונטניות שבה הוקמו, האינדיווידואליזם המובע בהן והכאוס שיצר אותן.

זיכרון ה-7 באוקטובר החל להתגבש ולהתעצב באותו יום עצמו, במקביל להתרחשויות. הקורבנות, ולהבדיל הרוצחים, תיעדו את הטבח ואף שידרו ממנו בזמן אמת. בשונה ממלחמות או פיגועים שבהם החייל או האזרח אינו פנוי לתאר את המתרחש בסביבתו ואת חוויותיו, כאן נוצר תיעוד בלתי פוסק ונטול סינון של פרטים ורגשות. כאשר אדם חווה חוויה, הוא יוצר ממנה סיפור שבו הוא משתף את סביבתו הקרובה. הנרטיב של האדם, מטבע הדברים, לא יכלול את כל פרטי החוויה. גם משום מגבלות המודעות והזיכרון, גם מפני שהאדם אינו מייחס חשיבות לחלק מן האירועים ובוחר ביודעין או בלא-יודעין לגנוז אותם, וגם מכיוון שחלק מהאירועים הללו אינם משרתים את הנרטיב של אותו אדם ועל כן נשכחים או נשמטים.

כאשר אדם מתעד עצמו בזמן אמת באמצעות סרטונים, הקלטות או הודעות ווטסאפ, זיכרון האירוע מתגבש ומקבל חיים משל עצמו. בקבוצת הווטסאפ "הפרלמנט של ניר-עוז" מתועד יום הטבח דרך ההודעות ששלחו חברי הקבוצה. ההודעות מבולבלות לעיתים, חוזרות על עצמן ולא תמיד מצליחות להציג תמונה מלאה של המתרחש. אך דווקא משום כך הן משקפות במדויק את הזעזוע, האימה וחוסר האונים שבני הקיבוץ חשו בשעה שכתבו אותן בעודם נצורים בממ"ד וממתינים במשך שעות להצלה. גם הקלטות של שיחות הטלפון האחרונות בין קורבנות הטבח לבני משפחותיהם הן חלק בלתי נפרד מתיעוד המאורעות. נרצחים רבים הבינו שלא יוכלו להיחלץ מהטבח, וניצלו את הרגעים האחרונים לפרידה טלפונית מהיקרים להם. רבות מהשיחות האלו הוקלטו וחלקן אף פורסמו.

לא ייפלא, אם כך, שהזיכרון של אותו יום מתעצב, מתגבש ומתכתב עם תיעודו הייחודי. איש לא יכול לשלוט באופן שבו הנרטיב מספר את עצמו, לקבוע מהם הפרטים הראויים שיזכרו אותם או להדחיק אירועים שאינם משרתים את הנרטיב. ניתן כמובן לבחור להציב זרקור מול אירועים או אנשים מסוימים, לכתוב ספרים ולצלם סרטי תעודה, אך לא תמיד מסוגלים התוצרים המהוקצעים והמקצועיים לגבור על הקלטה של ילדה קטנה שהוריה נרצחו מול עיניה והיא מנסה להגן על אחותה התינוקת.

אל המספר המבהיל של הנרצחים מצטרפת העובדה כי האירוע המונצח עדיין בעיצומו – הן מפני ששמותיהם של החטופים והנעדרים בולטים, שהרי אותם, אולי, עוד ניתן להציל, הן מפני שהמשך המלחמה בפתח, ודרכה לגבות קורבנות נוספים. ייתכן שבני המשפחה של הנרצחים חששו שהטרגדיה שלהם תיבלע ותהפוך לעבר בזמן שההווה גדוש בשמות חטופים, נעדרים וחיילים שעתידים ליפול במלחמה. מול שטף המידע וחוסר היכולת לעכל אותו החלו להיווצר ניסיונות להנצחה אישית. לכל איש יש שם ופנים ואהבות וסיפור שמסתיים בטרגדיה כואבת, ואיך אפשר למסגר את כל אלה באנדרטה עמוסה בשמות צפופים שאיש לא יוכל לקרוא? הינה כי כן, דווקא הכמות העצומה של הנרצחים באותו יום ותחושת הדחיפות שבאה בעקבותיה גרמו להסבת המבט אל האסון הפרטי, האישי.

העצים שמסתירים את היער

פעולה זו לא התקיימה בחלל ריק. זה שנים שיום הזיכרון עוטה צביון שונה מאוד מצביונו בעשורים הראשונים למדינה. הדגש מושם עתה באובדן האישי ואף בתחושת חוסר התוחלת בחיים בארץ רצופה מלחמות ואסונות. בעולם שמעלה על נס את הפרט וממעיט בערכו של הכלל, מהותו של יום הזיכרון היא לזכור את חייהם של הנופלים ולא את רגע מותם ואת ההקרבה שהקריבו. זהו נרטיב שניתן לזהות היטב ברבים משירי יום הזיכרון של השנים האחרונות, שירים שאין בהם קרב או גבורה, ארץ או עם, רק חיים שהיו ואינם עוד. רק געגוע.

מאורעות 7.10 הביא תנועה זו לשיא, שכן הפרטי והלאומי נשזרו ביום זה ללא תקנה. תחושת המוגנות של ישראלים רבים, גם כאלה המתגוררים רחוק מהעוטף ומגבול הלבנון, התחלפה בהרגשה המבעיתה שהבית הפך למקום לא בטוח. אנשים רבים נרצחו בתוך הממ"ד, המקום שתפסו כבטוח ומגן. אחרים נאלצו לנטוש את בתיהם לתקופה לא ידועה. גבולות המדינה המוכרים נהפכו למאיימים מכפי שנתפסו לפני המתקפה.

ימחיש זאת מיצג המכוניות השרופות. כל אחת מהמכוניות שהובאו למגרש שבכביש 25 מספרת סיפור הראוי לתשומת לב, אך דווקא מצבור המכוניות, שהונחו כלאחר יד בתוך ימי המלחמה הסוערים, מהדהד את הטרגדיה הלאומית המורכבת ממאות אסונות פרטיים. המכוניות השרופות מזכירות במעט את שיירת המשוריינים בעליות לשער הגיא – אך מספרן עוצר נשימה ומרתיע. הן אינן מונחות בשיירה אלא אסופות כך שאיש לא יוכל לספור אותן. במרכז המגרש מוצבת מכונית שרופה אחת, סביבה כלניות קרמיקה הזהות לכלניות מיער רעים. מי נסע במכונית הזאת? האם הוא הצליח להימלט? גם אם נגלה את הסיפור שלו, לעולם לא נצליח להתחקות אחרי הסיפורים של כלל המכוניות שבאתר, של כלל הנרצחים, הנפגעים והפצועים מאותו יום, של כל המשפחות שנפער בהן חלל.

ואולי דווקא ההתמקדות הטבעית בשמות ובפרטים מונעת מאיתנו להבין את גודל האירוע. נדרש איזון דק בין ההתבוננות המעמיקה בפני הקורבנות, לבין המעקב אחרי המספרים, מפות האירועים ותרשימי הזרימה. נרצחים רבים מדי הופכים לסטטיסטיקה, ומנגד כתבות בנות עשרים דקות על קורבן אחד לא יוכלו להבהיר לצופים מה היה יום שמחת תורה תשפ"ד מעבר לרצף פיגועים שנמשך שעות ארוכות. הן גם מאירות את המכלול באור מבלבל. אם נתמקד במשפחה נצורה בקיבוץ, וננסה לתאר מה עבר עליה באותו היום, ניוותר עם השאלה – מדוע הצבא לא הגיע. אם נתמקד במאורעות שהתרחשו באחד מהבסיסים שבעוטף, לא נוכל לדעת מה היו ההשלכות המלאות של כיבוש הבסיסים הללו בידי הנוח'בות. דרוש מבט המשקיף מלמעלה ובמקביל מתמקד בפרטי הפרטים, וכרגע אנחנו רחוקים ממנו מאוד.

בעולם שמקדש את הפרט ובעם שמקדש את ההדדיות, האחווה וההקרבה, נוצר סוג חדש של הנצחה המבטאת בתוכה שני עולמות שביניהם מתח: הנצחה לאומית הנותנת מקום לפרטים. הנצחה רגעית שהופכת לקבועה, הנצחה פיראטית שמקבלת חותמת מהרשויות. זוהי הנצחה שצמחה באופן טבעי מתוך השכול והאבל שהיכו בעם שלם. הנצחה שבאה מתוך רצון אמיתי לזכור לא מתוך קידום נרטיב לאומי כזה או אחר, אלא מתוך כאב, הזדהות ותחושת חיבור מוחשית. זו הנצחה שאף אדריכל, אמן או מעצב בודד לא היה מצליח לייצר, מפני שהיא מביעה רגש חי, מתגבש וצומח, שקיים ופועל באופן עצמאי במיליוני לבבות. מיגוניות המוות שבכביש 232 יוסיפו להתמלא בנרות נשמה, ובארץ כולה ניתן יהיה לעצור ולהביט בדבקיות, בפנים המחייכות ובמשפטים הכתובים לצידן.

מרים מימון (אתרוג) היא עוזרת מחקר במכון שמיר ומורה להיסטוריה, בעלת תואר שני בהיסטוריה כללית.

תמונה: Mishel Amzaleg, באדיבות לעמ