לא לוועדת חקירה ממלכתית

רוב בציבור – 74% – תומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי 7 באוקטובר.^[1] ציפיותיהם של אזרחים אלה לגילוי האמת, הפקת לקחים ולקיחת אחריות, מושתתות על ההנחה שלפיה ועדת חקירה ממלכתית היא הכלי המתאים למשימה. ההנחה הזאת שגויה. מורכבות האירועים, לצד משבר האמון במערכת המשפט ובממשלה הנוכחית, הופכים את ועדת החקירה הממלכתית לתרופה שתביא יותר נזק מתועלת.

על פי המנגנון שנקבע בחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969, הממשלה רשאית להחליט על הקמת ועדת חקירה ולקבוע את עניינה, אך משם והלאה נמסר הטיפול לידי נשיא בית המשפט העליון, הממנה את חברי הוועדה ומעמיד בראשה שופט בכיר. שר המשפטים דאז, יעקב שמשון שפירא, הציג את החוק מעל בימת הכנסת והסביר את אופי הכלים שניתנו בידי הוועדה: "ההוראות האלה מטרתן הייתה לקרב את הבירור ככל האפשר לבירור בבית משפט, לפי השיטה המשפטית שלנו, של חקירת עדים, חקירת שתי ערב, (ו)ייצוג על ידי עורכי דין…".^[2]

ועדת חקירה נועדה לפעול כפורום משפטי ולטפל במקרים שבהם חקירה עובדתית היא הכלי היעיל ביותר לטיפול בסוגייה שעל הפרק, מקרים שבהם קיימת "דאגה ציבורית רחבה הנובעת ממחסור בידיעה או מחוסר אמון בשטחים שונים של החיים הציבוריים".^[3] מטרת הוועדה לשכך דאגות אלה, ומערכת המשפט, שנתפסה אז כגוף ניטרלי, הייתה המועמדת ההגיונית למלא את התפקיד.

את הצורך בכלי זה המחיש מקרה "עסק הביש" המפורסם משנת 1954, שבו נחשפה רשת סוכנים של אמ"ן שביצעה פעולות חבלה נגד נציגויות מערביות במצרים. נוצרה מחלוקת מי היה אחראי לאותה פעולה ולנזק הבין-לאומי שנגרם בעקבותיה. שר הביטחון לבון טען שלא ידע על הפעולה, ראש אמ"ן בנימין גיבלי טען שכן, בדרך עלו טענות על זיוף מסמכים והאשמות שווא, והנה סערה שטלטלה את הצבא ואת המערכת הפוליטית שנים ארוכות. ועדות בהרכבים שונים, כולל ועדת שרים, הוקמו בזו אחר זו, אך לא הצליחו ללבן את העניינים, לשכך את הדאגות או להגיע למסקנות ברורות בשאלה שהעסיקה את כולם: "מי נתן את ההוראה?". פרשה זו הדגימה את הבעייתיות שבהיעדר כלי חקירה אפקטיבי ובלתי תלוי.

נשוב לימינו. כיום, כשנשאלת השאלה מדוע דרושה ועדת חקירה ממלכתית, ניתנות שתי תשובות עיקריות:

תשובת התחקיר: ועדת חקירה צריכה לתפקד ככלי למידה לאומי. עליה להבין מה קרה ואיפה נכשלנו, להפיק לקחים ולהמליץ על דרך התיקון, כך שלא נחזור על טעויותינו.

תשובת האישומים: ועדת חקירה צריכה לאתר את האחראים לכשל, לבחון את פעולתם ולהציג את קלונם בציבור. זהו תהליך של הוצאת הצדק לאור, וחלק ממערך תמריצים שאמור להעניש את מי שלא מימש את אחריותו כראוי.

בין שתי הציפיות שורר מתח. תהליך למידה אפקטיבי מחייב שיח גלוי והודאה בטעויות, אך תהליך של חיפוש אשמים גורם לאשמים הפוטנציאליים להתמקד בהגנה על עצמם ובהאשמת אחרים. כמו כן, תחקיר מוצלח שם דגש על העתיד ("איך נתקן?")  יותר מאשר על העבר  ("מי אשם?"). לכאורה צריך להחליט: האם מתחקרים כדי ללמוד או חוקרים כדי להאשים?

אך האמת היא שלוועדת חקירה ממלכתית צפוי כישלון כפול. אירועי 7 באוקטובר רחבים ומורכבים מכדי שאפשר יהיה לתחם אותם נקודתית לשאלה כמו "מי נתן את ההוראה?". הכשלים שנחשפו בשורה שלמה של מערכות לא מאפשרים לצמצם את החקירה לאשמים מוגדרים שאילו רק היו פועלים "לפי הספר" היו מונעים את האסון. העובדה שרבים וטובים, לאורך זמן רב, תמכו בצמצום צבא המילואים, קיצוץ כוחות השריון וקיצור השירות הצבאי וקיבלו לכך רוח גבית מציבור רחב שהעדיף להתמקד בפיתוח כלכלי, בלי לתת את הדעת על החובות הגאו-פוליטיים המאמירים, אומרת דרשני. מלאכת איתור האשמים של הוועדה, אם תעשה עבודתה נאמנה, תניב רשימה ארוכה הכוללת את עם ישראל, רוב הנהגתו, הפיקוד הבכיר וכן, גם גורמים במערכת המשפט.

בשורש המהלך שהוביל ל-7 באוקטובר עומד כנראה ליקוי תרבותי ותפיסתי עמוק. גילוי של מידע חדש ביחס למה שעשה פלוני בזמן נתון לא יקדם אותנו בדרך לתיקון. הליקוי היה עמוק מכדי שסיכול של פעולת חמאס באותו לילה היה מונע את המשבר. הצלחה טקטית בדקה התשעים לא הייתה סוגרת את הפער האסטרטגי שנפער קודם לכן, ואפשרות להפתעה גדולה יותר, של פלישה מחזיתות נוספות, הייתה נותרת כשהייתה. בהתחקות אחר ליקויים אלה, לוועדת חקירה בראשות שופט, שכּליה משפטיים, אין יתרון על פני פורום מומחים אחר, לא ביכולות הבדיקה ולא בניטרליות; גם לא אם תסתייע במומחים צבאיים.

*

ועדת אגרנט, שנדרשה לחקור את נסיבות פרוץ מלחמת יום כיפור ואת הכוננות ערב המלחמה, מהווה מאז מודל לציפייה הציבורית להקמת ועדת חקירה ממלכתית אחרי כישלונות ומחדלים בקנה מידה גדול. חמישים שנה ויותר עברו מאז מחדל 6 באוקטובר 1973. זהו עיתוי ראוי להודות בכך שגם ועדת אגרנט קיבלה לידיה משימה שלא הלמה את הכלים והשיטה שעמדה לרשותה. המלצות המדיניות של הוועדה, כמו הקמת מחלקת הבקרה באמ"ן (ה"איפכא מסתברא") או מכון מחקר חיצוני כמו המכון למחקרי ביטחון לאומי, היו אמורות למנוע הישנות של "קונספציה" ואת הפתעת 7 באוקטובר 2023. תקוותה של הוועדה, שתחזוקה של מערכת שבה מקפידים על קיומם של תהליכים טובים ומבוקרים, תמנע את הפתעה הבאה – התבדתה.

ועדה שאינה מתאימה למשימה המוטלת עליה, ואף על פי כן זוכה לאמון הציבור ונהנית מהילה של ניטרליות ומקצועיות, עלולה להביא יותר נזק מתועלת, ובפועל למנוע את הפקת הלקחים הדרושים. ייתכן שבדיקה אמיתית של שורשי מחדל אוקטובר 2023 תצטרך לבחון אף את האחריות של ועדת אגרנט ומסקנותיה.

ועדת חקירה ממלכתית שתוקם היום, לעומת זאת, לא תיהנה מאמון ציבורי רחב, וזאת בשל מצבה של מערכת המשפט, שהאמון הציבורי בה נמצא בשפל (פחות מ-40%, על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה). הפקדת הרכבתה בידי נשיא בית המשפט העליון בוודאי לא תחזק את האמון בהיותה גורם ניטרלי, שהרי אפילו האמון המסוים שבית המשפט העליון נהנה ממנו כיום לא ניתן לו בזכות תדמיתו כניטרלי אלא מתוך תפיסתו כמזוהה עם צד מסוים בפוליטיקה המקוטבת שלנו. במצב כזה, אפילו את המטרה של שיכוך הסערה הציבורית תתקשה הוועדה להשיג.

הדרישה הציבורית שמשהו ייעשה לנוכח האסון היא בוודאי נכונה, ועלינו להיענות לה בניסוח תהליכים מתאימים ונכונים להבראת האומה. אך השלכת יהבנו על ועדת חקירה ממלכתית, כפי שעשינו אחרי המחדל הקודם – היא עוד קונספציה שיש להתפכח ממנה.

אלון תובל הוא חבר הנהלת המדרשה למנהיגות עין-פרת. תודת המחבר מסורה לתלמידי המדרשה הגבוהה עין-פרת על חידוד הטענות במאמר.

תמונה:

^[1]  "ממצאי סקר חרבות ברזל: אוקטובר 2025", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 21.10.2025.

^[2] דיון במליאת הכנסת מיום 26.12.1967, עמ' 540.

^[3] שם, דברי שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, עמ' 539.