ממחנות למכנה משותף

בישראל, כבעוד מדינות במערב, המרכז הפוליטי נחלש והשוליים מתחזקים. הקצוות נותנים את הטון ומכתיבים את סדר היום. לא המערכת הדו-מפלגתית האמריקנית ולא המערכת הרב-מפלגתית הישראלית מצליחות להתמודד עם אתגר הקיטוב וההקצנה, המאיים לפרק לא רק את המערכת הפוליטית אלא את המרקם החברתי עצמו. האם זו גזרת גורל? אני מבקשת לטעון כי באימוצה של פרדיגמה חברתית ופוליטית חדשה נוכל לחלץ את מדינת ישראל מהמשבר ולהצעידה קדימה.

החברה הישראלית מגוונת מאוד, ויש לכך ביטוי פוליטי בולט. בבחירות האחרונות לכנסת, שנערכו בסוף 2022, נכנסו לפרלמנט לא פחות מעשר רשימות. חלק מהרשימות הן בלוקים טכניים בין כמה מפלגות שנוצרו לצורך צליחת אחוז החסימה, כך שלמעשה מדובר בפרלמנט בן 16 מפלגות המייצגות 10 מיליון אזרחים.  את הציבור הערבי בישראל, המונה כ-20 אחוז מאזרחי המדינה, מייצגות לפחות ארבע מפלגות. את הציבור החרדי, המונה כ-15%, מייצגות שלוש. מפלגות מרכז יש לפחות שתיים, וכך גם מפלגות שמאל. הימין מגוון אף יותר וכולל לפחות ארבע מפלגות שונות.

אפשר היה לצפות שמערכת רב-מפלגתית כזאת תוליד קואליציות המשתנות בגמישות, להבדיל ממערכת דו-מפלגתית שבה המנצח לוקח הכול. ואומנם, במשך עשרות שנים ידע הנוף הפוליטי בישראל חיבורים מפתיעים. הימין ישב עם השמאל, הדתיים והחרדים ישבו עם שניהם, ומפלגות מרכז קמו ונפלו. רק הערבים סירבו להצטרף, וגם לא הוזמנו, לשום קואליציה עד ממשלת השינוי. בעשור האחרון הכול השתנה, לכאורה עקב אישיותו הפוליטית של ראש הממשלה נתניהו. בישראל נוצרו בפועל שני גושים פוליטיים יריבים ונוקשים, שהרכבם הטרוגני.

גוש נתניהו מונה שלוש קבוצות מרכזיות: החרדים, הדתיים והמסורתיים. מנגד נמצא גוש רק-לא-נתניהו וגם הוא מונה שלוש קבוצות עיקריות: הימין הרל"ביסטי, החילונים שמצביעים מרכז או שמאל והערבים. גושים אלה אינם לכידים מבחינה אידאולוגית, והם הטרוגניים מבחינה סוציולוגית. בגוש נתניהו, למשל, בין החרדים לבין הדתיים והמסורתיים יש פערים גדולים בשאלות יסוד חברתיות כגון שאלת ההשתתפות של החרדים בכלכלה ובשירות הצבאי וגם בשאלות של דת ומדינה. בגוש רק-לא-נתניהו יש פערים ניכרים בין קשת המפלגות הציוניות שבו לבין הערבים בשאלת אופייה של המדינה.

למרות ההבדלים המהותיים בין הקבוצות המרכיבות אותם, הגושים הופכים את האילוץ הפוליטי לאידאולוגיה על ידי יצירת נרטיב שמדביק את הגוש לכדי משפחה פוליטית מחייבת. חלק מהנרטיב הוא חיובי ("אנחנו הגוש שמחויב ליהדות" מול "אנחנו הגוש הליברלי-דמוקרטי"), אבל רובו בעל מסרים שליליים ("אם מישהו מאיתנו יפרק את הגוש שלנו – ישראל תיפול בידיים של השמאל והערבים", מול "אם מישהו מאיתנו יסכים לשבת עם נתניהו – ישראל תהפוך לדיקטטורה חשוכה"). הנרטיבים שנועדו לבצר בבטון את הגוש הפוליטי התגלו כיעילים עד כדי כך שהפכו להיות כִּלְאָם של השחקנים הפוליטיים בישראל. מי שמעז לשתף פעולה עם הגוש היריב עלול לשלם בקריירה הפוליטית שלו.

הסכנות בפרדיגמת הגושים

התקיעות הפוליטית בישראל נותנת כוח לא פרופורציונלי לקבוצות מיעוט בחברה. החרדים, למשל, עם 18 כיסאות בלבד מתוך 120 בכנסת, מצליחים להשיג לעצמם תקציבי עתק וכן פטור גורף מגיוס לשירות חובה בצבא, משום התלות המוחלטת שיש לנתניהו בהם לקיום הגוש שמגן עליו. זאת, בשעה שיש רוב עצום בקרב הבוחרים, גם בקרב בוחרי גוש נתניהו, שמאמין שהחרדים צריכים להתגייס ולכלכל את עצמם בדומה לשאר הישראלים.

קבוצת מיעוט נוספת היא המתנחלים האולטרה-אידאולוגיים. הללו לא מגיעים אפילו ל-10% מהציבור הישראלי ובכל זאת הם מצליחים לשים את ההתנחלויות ביהודה ושומרון בראש סדר העדיפויות הלאומי ולאחרונה גם להניע קמפיין מתוך הממשלה להחזרת התיישבות יהודית בחבל עזה.

"סחטנות פוליטית" תמיד הייתה חלק מהמשחק הפוליטי בישראל, וכשלראש הממשלה יש מרחב תמרון המאפשר בחירה בין חלופות, אין לראות בה גורם מזיק. בדמוקרטיה רצוי שלקבוצות מיעוט יהיה כוח לשאת ולתת עם מפלגות הרוב, ולהעניק מכוחן לקואליציה תמורת הישגים פוליטיים. הסכנה מגיעה ממערכת נטולת גמישות פוליטית, כאשר הסביבה הפוליטית והחברתית היא רעילה, מקוטבת ומורגלת בשימוש בהסתה ושקרים ככלי פוליטי לגיטימי.

לצד הסכנה הטמונה בכוחות אידאולוגיים שוליים שהשפעתם גדולה, ישנה סכנה גדולה אחרת שיש להיות ערים לה. פרדיגמת הגושים מייצרת שליטה באמצעות "הפרד ומשול" הרומסת ומפרקת כל תחושה של סולידריות לאומית וכל נרטיב חוצה מחנות. פרדיגמת הגושים מחריבה למעשה את תשתיות היסוד שעליהן בנויה החברה הישראלית. הדבק שמחזיק את הגושים ממיס את הדבק הישן שחיבר אותנו בעבר זה לזה ולמדינת ישראל. לדבק הגושי תפקיד נוסף: למנוע היווצרות של קואליציות חלוּפיות המבוססות על שיתופי פעולה לקידום תהליכים הכרחיים, אינטרסים משותפים וגם רעיונות חדשים.

פרדיגמת הגושים כופה על המערכת הפוליטית שיח בינארי התוקע גם נושאים שיש בהם הסכמה חוצת מתרסים. כל הצעת חוק או יוזמה פוליטית מקוטלגת מייד ל"איתנו" או "נגדנו" אף שבעבודה פוליטית עניינית ניתן להשיג רוב לקידומם. כאלו הן למשל הרפורמות בענף החקלאות ובייבוא, ואף הצעות חוק הקשורות באלימות במשפחה. התוצאה היא מערכת פוליטית שגם בעיתות מלחמה, כשהאויב על הגדרות, לא מסוגלת לשיתוף פעולה, שקיפות והגינות לצורך הגנה על המדינה ואזרחיה ויציאה מהמשבר.

פרדיגמה ישראלית חדשה

ישראל זקוקה לפרדיגמה חדשה, וזו תצמח ממרכז המפה הפוליטית. אין מדובר בניסיון להגיע לפשרה בין שני הגושים הקיימים אלא ביצירת גוש ישראלי חדש, רחב, שיש בו משני הגושים הקיימים. זו פרדיגמה שיש בה נרטיב ישראלי חדש, מעודכן ורלוונטי לרוב הישראלים. הפתרון לאתגר הגדול של ישראל לא נמצא בידי אחד משני הגושים הקיימים ובטח שלא בפרדיגמה שמנציחה אותם. בחיפוש הסיזיפי אחרי הכרעה בין גוש נתניהו לגוש רק-לא-נתניהו אין מנצחים. כולם מפסידים. לעומת זאת, בפרדיגמה שמייצרת נרטיב משותף לרוב הישראלים המתונים יש מנצחים בשני הצדדים. המפסידים הם הקיצוניים.

ההבחנה בין מתונים ללא מתונים באה לידי ביטוי ב-16 המפלגות הקיימות היום בכנסת. כל אחת מהן מזוהה עם "שבט" או קבוצה מסוימת בחברה, אבל יש בהן המייצגות את הציבור המתון והפרגמטי שבאותה קבוצה, ואחרות המייצגות את הציבור הבדלני והאידאולוגי שבתוכה. למשל, מבין שלוש המפלגות הערביות המיוצגות כיום בכנסת, אחת היא פרגמטית יותר, מכירה בישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית וחותרת לשוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים במסגרתה, ואילו השתיים האחרות מזוהות כפלסטיניות ובדלניות יותר בגישתן. מבין שלוש המפלגות החרדיות, לשתיים יש בוחרים בדלנים ומגזריים יותר, ולאחת ישנם בוחרים משולבים יותר – בצבא, בכלכלה ובחברה בכלל. גם לשמאל, למרכז ולימין, גם לדתיים – כמעט לכל קבוצה בישראל יש ביטוי פוליטי מתון יותר וביטוי פוליטי קיצוני יותר.

במובן הזה, יש הרבה יותר מן המשותף מאשר מן המפריד בין המתונים והפרגמטיים בקבוצות השונות בחברה הישראלית. ואולם רבים לא מודעים לכך – בכל הצדדים – בגלל האיבה שמטופחת ביניהם על ידי מי שמושקע בקיטוב, מרוויח ממנו ויש לו אינטרס לשמר אותו. מניתוח של עמדות הציבור עולה כי ניתן להגיע להבנות שיהיו מקובלות על רוב הישראלים המתונים – מצביעי שני הגושים – כמעט בכל הנושאים החשובים בתחומי חוץ וביטחון, דת ומדינה, חברה וכלכלה.

מדוע כשלה "ממשלת השינוי"

באפריל 2024 ערכנו במסגרת 'יוזמת המאה' מחקר עמדות ענק בקרב הציבור היהודי בישראל, באמצעות מכון הסקרים הגדול בישראל 'מִתאם' והיועץ הפוליטי משה קלוגהפט. המחקר מצא כי מחנה ישראלי גדול – רוב שבמקרים מסוימים מגיע לכ-70 אחוז מהישראלים – מזדהה עם שורת עמדות בנושאים שונים. הרוב הזה כולל אנשים בימין ובשמאל, דתיים, מסורתיים וחילונים, ממחנה נתניהו וממחנה רק-לא-נתניהו. הנה שורה של הסכמות ישראליות: העדפה ברורה לממשלת אחדות על פני ממשלת נתניהו או ממשלת רק-לא-נתניהו, התנגדות לשחרור חרדים משירות צבאי, תמיכה ביהדות מכילה וליברליזציה מסוימת בתחום של דת ומדינה, התנגדות למדינה פלסטינית וגם לסיפוח של שטחי יהודה, שומרון ועזה ועוד.

ההיגד שקיבל את התמיכה הגדולה ביותר במחקר, יותר מכל היגד אחר, היה: "הפילוג בישראל הוא כבר לא בין ימין ושמאל, אלא בין אנשים עם עמדות מרכז לבין הקיצוניים. לכן הממשלה הבאה צריכה להיות ממשלת אחדות של ימין ושמאל, דתיים וחילונים, כשכולם שמים את האידאולוגיה בצד ומתמקדים בחיזוק הביטחון ובשיקום ישראל". 70% מכלל המדגם ענו להיגד הזה "מסכים מאוד" או "די מסכים", רק 24% ענו "לא כל כך מסכים" או "כלל לא מסכים", ו-6% ענו "לא יודע". למעט מפלגה אחת (מפלגת 'הציונות הדתית') היגד זה זכה ברוב בקרב כל מצביעי המפלגות בציבור היהודי.

יש שיגידו: "הרי כבר היתה ממשלה כזאת! 'ממשלת השינוי' שהקימו ב-2021 יאיר לפיד ונפתלי בנט הייתה ניסיון כזה. ועובדה שזה לא עבד והיא התפרקה כעבור שנה". אכן, ממשלת השינוי הייתה לא רק ממשלה טובה, מקצועית ועניינית, אלא גם מהלך פוליטי פורץ דרך ובעל הישגים רבים. היא הביאה לראשונה להצטרפותה של מפלגה ערבית לקואליציה; היא ניסתה לכרות ברית בין חלקים שונים בחברה; היא הציתה את הדמיון של מיליוני ישראלים שראו כי תיתכן בישראל פוליטיקה אחרת. אבל היא נכשלה – בדיוק משום שלא השכילה לשבור את פרדיגמת הגושים. למרות הישגיה, היא לא יצרה פרדיגמה חדשה. למצביעי שני הגושים היה ברור שהמניע להקמתה היה הדחתו של נתניהו, לא יצירה של אירוע ישראלי פוליטי חדשני. היא הביאה להדרת מפלגתו של נתניהו, הליכוד, מן הממשלה, אף שזכתה בבחירות ברוב גדול. בגוש נתניהו נתפס ראש הממשלה בנט כעריק ולא כפורץ דרך פרדיגמטי.

מהניסיונות הקודמים יש ללמוד ולגזור את שתי המשימות הגדולות בדרך לפרדיגמה ישראלית חדשה: חיזוק המרכז הישראלי ויצירת ברית ציונית.

חיזוק המרכז הישראלי

ההידרדרות הפוליטית של מדינת ישראל בשנים האחרונות נובעת לטעמי יותר מכול מקריסתו של המרכז. לא המרכז המפלגתי אלא המרכז הרעיוני, זה שהדביק את ישראל לחברה אחת למרות ההבדלים העצומים בין הקבוצות והקהילות שבתוכה. זהות כלל-ישראלית זו השתרעה בעבר מהליכוד ועד לעבודה; היא נוסחה במגילת העצמאות והייתה אחראית ליציבות השלטונית היחסית שממנה נהנתה ישראל לאורך יותר משישה עשורים.

בשני העשורים האחרונים גבר קולן של הקבוצות השונות בישראל אשר דרשו שהזרם-המרכזי הישראלי יכיל גם אותן. הן נאבקו בשלל דרכים, בתהליך שהיה אמור להיות חיובי, לחדור לתוך הנרטיב המרכזי והאתוס הלאומי ואל מוקדי הכוח וקבלת ההחלטות. אלא שהציר הישראלי המרכזי לא היה חזק דיו להתמודד עם התהליך החשוב הזה, והוא נשבר. לא זו בלבד שלא נוצר נרטיב ישראלי משותף, עדכני ומגוון, אלא שהקרע בין הקבוצות דווקא העמיק והתרחב. כעת, כשהקרע בין הגושים מאיים לקרוע את המדינה, יש חשיבות עליונה לבנייה של המרכז הישראלי כמחנה, כזהות, כרעיון ופרדיגמה. המרכז, שהיה במשך שנים מרחב מנומנם עם דימוי חלש וחסר עמוד שדרה, צריך להפוך להשקפת עולם לכתחילה. חולשתו של המרכז היא בשלב הזה סכנה לישראל. התחזקותו – אינטרס כלל-ישראלי.

הדבר טעון עמל רב. את הרעיונות יש לגבש, להעמיק, לנסח ולפרסם. הם צריכים להיות חדשניים ויצירתיים, מכילים ורגישים, רלוונטיים לכמה שיותר ישראלים – במטרה ללמוד מטעויות וניסיון העבר. מתוך תפיסת העולם המתגבשת של המרכז המתחדש יש לחצוב רעיונות מעשיים למימוש מדיניות: המרכז צריך לדעת איך ולאן הוא יוביל בכלכלה, בחינוך, בביטחון, ביחסי חוץ, בבריאות, בתשתיות וכן הלאה. אתגרי הענק דורשים תוכניות רציניות, פתרונות מחוץ לקופסה, ובעיקר תשומת לב מרובה לצרכים האמיתיים של המדינה ואזרחיה.

כדי לבנות לישראל מרכז חזק דרושה גם שדרת מנהיגות בכל הרמות: צעירים ומבוגרים, מנהלים ואנשי חינוך, עיתונאים ופוליטיקאים, אנשי עסקים ואקטיביסטים. בכל מגזרי החיים דרושים לנו מנהיגי מרכז אשר קולם יישמע בסוגיות החשובות של חיינו. משימות אלו – הגות, מדיניות ומנהיגות למרכז הישראלי – נמצאות כבר בעבודה בשנים האחרונות בחברה האזרחית ועושות את דרכן למערכת הפוליטית.

מה נמצא בלב הפרדיגמה של המרכז? ההבנה שישראל לא יכולה לבחור בין ימין או שמאל, מזרח או מערב, מסורתיות או מודרניות, יהדות או דמוקרטיה. עליה למצוא את הדרכים והערכים שיאפשרו לה להיות גם וגם, ולהתמודד עם המתחים המובנים באופייה. מתחים אלה קיימים וחשוב שיתקיימו בין ארבע הרגליים המחזיקות את מדינת ישראל לשיטת המרכז: מדינה יהודית, דמוקרטית, ציונית וממלכתית.

מדינה יהודית – ההצדקה המרכזית לקיומה של מדינת ישראל היא היותה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, המבקשת להיות בית בטוח לכל יהודי באשר הוא. המדינה שהוקמה כמקלט בטוח ליהודים מאנטישמיות הפכה למקלט גם לזהות ולמורשת היהודית: מקלט מפני אובדן זהות, אבל גם קרקע פורייה לשגשוג של קהילות יהודיות, לחינוך יהודי, ליצירה ולמימוש. ייחודו של המרכז בהשקפתו שלפיה ישראל צריכה יותר יהדות ופחות כפייה: תנועת מאזניים הפועלת להפחתת כפייה היוצרת ניכור, מצד אחד, ולהגברת הזהות היהודית והצביון היהודי המדינתי מצד שני. גישתו של המרכז ליהדות נוגעת לא רק למה שלא נדרש כאן ("לא תחבורה ציבורית בשבת", או לחלופין "לא לכפייה דתית"), אלא גם למה שכּן ("כן למתן יותר סמכויות לרשויות מקומיות בנושא יהדות", "כן לזהות יהודית בחינוך הממלכתי").

מדינה דמוקרטית – דמוקרטיה ליברלית היא יותר מאשר סדרי משטר, עקרונות הכרעה או מוסדות שלטון. היא תפיסת עולם המושתתת על ערכי החירות, השוויון וכבוד האדם. בבסיס דמוקרטיה ליברלית עומדת ההכרה בזכותו של כל אדם לחיות את חייו על פי בחירתו, כל עוד אינו פוגע באחרים. זוהי מערכת המאזנת בין זכויות הפרט לבין צורכי הכלל, בין חירות לבין אחריות. ישנם החושבים שהצירוף של עקרונות ליברליים עם הלאומיות היהודית הוא אוקסימורון. לדידם, לאומיות יהודית מבטאת קהילה סגורה ואילו הליברליזם מקדש את חירויות הפרט. הלאומיות היא קולקטיבית, הליברליזם – אינדיבידואלי. אולם המרכז אינו מבקש להכריע בין השניים. להפך: לאומיות ליברלית חזקה מסוגלת לאזן בין צרכים מתחרים ולהתמודד עם מתחים פנימיים, תוך שמירה על ליבת הערכים הדמוקרטיים והליברליים.

יסוד ציוני – המרכז רואה בציונות אידיאל מעשי, אינטלקטואלי ומוסרי מתמשך, המבטא את הקשר העמוק בין עם ישראל לארץ ישראל ולמדינת ישראל: קשר של כבוד ושייכות להיסטוריה של העם היהודי, שבליבו זיקתו לארץ ישראל שראשיתה בימי אברהם אבינו. קשר זה בא לידי ביטוי בנוסח המופתי של מגילת העצמאות, המתאר את מימוש החזון הציוני – שיבת העם היהודי לארצו, קיבוץ גלויות ובניית הלאומיות היהודית בארץ ישראל. המרכז הישראלי בונה על דרך הציונות חלק משמעותי בזהותו היהודית. האתוס הציוני, כפי שנוסח במגילת העצמאות, מחייב את המרכז להמשיך ולעסוק בהתחדשות ופעולה ציונית שמטרתה חיזוק העם והמדינה. המרכז מכיר בכך שבישראל יש קבוצות גדולות ומשמעותיות שאינן מחזיקות באתוס הציוני, ולצד תפיסתו כי הציונות היא האתוס הישראלי המוביל, הוא אינו מדיר אותן ופועל כלפיהן באחריות ובמחויבות.

יסוד ממלכתי – העם היהודי התאפיין מאז ומעולם במחלוקת, אך כדי להקים לו בית נדרשו הסכמה, לכידות ועל-מפלגתיות. הממלכתיות קראה לכלל האזרחים והמגזרים להעמיד את האינטרס הלאומי הכללי מעל האינטרס המגזרי והמפלגתי. בשם הממלכתיות נוסדו מוסדות המדינה. אולם חשוב להכיר בכך שהממלכתיות גבתה מחירים כבדים. קבוצות רבות בחברה הישראלית המתהווה שילמו במטבעות של זהותן ורווחתן. קולות הושתקו, מסורות נתקלו בבוז, אוכלוסיות פוזרו ושֵמות שונו בכפייה. בעשורים האחרונים הפכה ישראל מחברת "כור היתוך" לחברה פלורליסטית, מגוונת ורב-תרבותית – התפתחות חשובה ומבורכת. אלא שהנטייה של כל שבט לאינטרסים שלו, והמבנה הפוליטי המתגמל זאת, שׁחקו את הלכידות. המרכז מכיר בכך שמצד אחד יש להעמיד בראש את האינטרס של המדינה ולפעול למען כלל-ישראל, ומצד שני יש להגן על זכותן של הקבוצות השונות בחברה לשמר מסורות וזהות, לחיות על פי ערכיהן ולחנך גם בדרכן. מערכת הפעלה מדינתית חדשה שפותחה ביוזמת המאה, תחת השם 50/30/20, מאזנת בין ממלכתיות ומגזריות ומעבירה סמכויות, אחריות ותקציבים מהשלטון הארצי למקומי ולרובד הקהילתי. קראו עליה כאן: https://503020.manor.org.il/

הברית הציונית

התחזקות המרכז הישראלי והתגבשותו לכדי מחנה מוביל צריכות להביא למיקוד במשימה השנייה: יצירת ברית ציונית חדשה. כשהמרכז יהיה חזק מספיק כדי להוביל מהלך פוליטי דרמטי, יהיה עליו למשוך אליו את הקבוצות הציוניות המרכזיות המהוות יחד את עמוד השדרה של האתוס הישראלי. צו השעה של הפוליטיקה הישראלית הוא לחבר את הציבורים הציוניים, המשרתים בצבא, המהווים את עמוד השדרה של המדינה, לכדי קואליציה אחת המחויבת למדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית וממלכתית.

אין מדובר ביצירה של מפלגה אחת, אלא ביצירת ברית של מפלגות המייצגות ציבורים שיש ביניהם שונות אבל גם פתיחות לשיתוף פעולה ופוטנציאל לבניית אתוס משותף. הברית המקראית הייתה הסכם הכולל הבטחה לעתיד טוב יותר. הברית של עם ישראל נכרתה בין האדם לאלוהים, ולרוב דרשה גם התחייבות של שני הצדדים. לברית מרכיבים מוסריים ואידאולוגיים המעניקים לה מעמד גבוה משל שותפות או חוזה.  בכוחה לאפשר לחלקים המרכיבים אותה לשמור על זהותם הייחודית ועל האינטרסים שלהם, וגם לייצר סינרגיה – כך שהשלם גדול מסך חלקיו.

ברית המפלגות הציוניות, שתשים במרכזה את ההגדרה של ישראל כיהודית ודמוקרטית ואת מגילת העצמאות, מתאימה מטבעה למפלגות מסוימות ולא לאחרות. אבל כדי שהברית הזאת תציע לישראל הצעת ערך חיובית עליה להתמקד בשאלה במה היא מאמינה ולא את מי היא מחרימה. עליה להניח קווי יסוד ערכיים ופרקטיים ברורים, ולהזמין את כל המפלגות להצטרף אליה – גם את המפלגות הלא-ציוניות. לא כולן יוכלו להזדהות או לקבל את קווי היסוד, ואין להתפשר על ערכים מרכזיים כדי להכיל את כולן. אך תפקידה של הברית הציונית יהיה ליצור מחדש קונצנזוס לישראל ולסלול את דרך המלך, שעליה תצעד ישראל החוצה מהמשבר הקשה לעבר עתיד טוב בהרבה.

תמונה: Kobi Gideon לע"מ

פולי ברונשטיין היא מנכ"לית יוזמת המאה ומחברת הספר 'תור המתינות: מסע אישי מהשמאל אל המרכז'.