בחזרה לקונספציה  

סיפור מנגנוני הביטחון הפלסטיניים מייצג אחת מן הקונספציות המסוכנות והמורכבות ביותר בתולדות מדינת ישראל. מאז אירועי הטבח בשבעה באוקטובר נדמה כי תפיסת הביטחון הישראלית עברה זעזוע עמוק, אך העיוורון המערכתי כלפי המתרחש ביהודה ושומרון מסרב להיעלם. מה שהחל בראשית שנות התשעים כהבטחה להקמת כוח שיטור אזרחי קטן ומצומצם מטעם הרשות הפלסטינית,[1] שנועד לשמור על הסדר הציבורי ולשתף פעולה בלוחמה בטרור, הפך בחסות עצימת עיניים ישראלית לישות צבאית כפולת פנים.

המציאות חושפת מערכת מורכבת: מחד גיסא, מנגנוני הרשות מקיימים לכאורה תיאום ביטחוני עם ישראל וזוכים ללגיטימציה ולזרם בלתי פוסק של מימון בין-לאומי. ומאידך גיסא, מתחת לפני השטח, פועל מנגנון ששורשיו נטועים עמוק בטרור.

כך למשל, מצד אחד, האיחוד האירופי מפעיל תוכנית דו-שנתית בתקציב של 20 מיליון דולר, קנדה לבדה קידמה תוכנית סיוע בשווי של כ-40.3 מיליון דולר לשנים 2023-2024, בריטניה מספקת תקציב שנתי של 2 מיליון לירות שטרלינג וארצות הברית מעניקה מימון נרחב הכולל רכישת ציוד, בניית מתקני אימון ואספקת כלי רכב משוריינים.[2] אך מנגד, באותו זמן ממש, אנשי המנגנונים מתאמנים בכיבוש יישובים וערים, ומחנכים ל"שיבה" לערים ישראליות כמו חיפה ויפו.

בניגוד גמור לכל ההסכמים שנחתמו, הרשות הפלסטינית משלימה מהלך אסטרטגי של הקמת צבא סדיר למחצה המונה עשרות אלפי חמושים. בהמשיכנו להישען על מנגנוני הרשות הפלסטיני אנו דוהרים אל עבר תרחיש אימים של "היפוך קנים" רחב היקף, שעלול להעמיד אותנו בפני טבח נוסף שמחולליו מזנקים ממרחק קילומטרים ספורים ממרכז הארץ.

מפתחה של מחט לפתחו של אולם

כדי להבין את גודל הכשל עלינו לחזור לאוגוסט 1993, למעמד החתימה על השלב הראשון של הסכמי אוסלו. ההנחה הישראלית הייתה תמימה: הרשות תשמור על היציבות השלטונית באזור ותדכא טרור באפקטיביות. ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, אף הבטיח כי המשטרה הפלסטינית תילחם בטרור בצורה טובה יותר: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה".

המציאות טפחה על פנינו כמעט מייד. כשנה לאחר מכן, במסגרת הסכם קהיר, נקבע כי כוח השיטור ימנה מספר מצומצם של 9,000 שוטרים בלבד, עם מכסת נשק קל מוגבלת.[3] אולם עם הרחבת השליטה בהסכם אוסלו ב' קפצה המכסה ל-18 אלף שוטרים בחבל עזה ועוד 12 אלף ביהודה ושומרון.[4] כדור השלג המשיך להתגלגל, וחרף כל ההסכמים, כבר בשנת 2000 הוערך סדר הכוחות של המנגנונים בכ-50 אלף פעילים.[5] המשטרה הפלסטינית הפכה דה-פקטו לצבא המורכב משבעה ארגונים האמונים כולם על היבטי ביטחון הפנים של הרשות הפלסטינית, ובכללם המודיעין הכללי, הביטחון המסכל, הביטחון הלאומי, המשטרה, המשמר הנשיאותי, המודיעין הצבאי והתיאום והקישור.[6]

הטעות הישראלית המרכזית הייתה ההנחה כי האינטרס של הרשות הוא יציבות ושלום. בפועל, יאסר ערפאת ניהל אסטרטגיה מתוחכמת של הונאה. בנאומים פומביים, כמו נאומו ביוהנסבורג ב-1994, השווה "הראיס" את אוסלו להסכם חודייביה – ברית רמייה אסלאמית שנחתמת מעמדת חולשה, על מנת להפר אותה ברגע שהכוח הצבאי המוסלמי מתעצם.[7]

הסדק הראשון באמון שנתנה מדינת ישראל ברשות הפלסטינית נבקע במהומות מנהרת הכותל בספטמבר 1996, עת הופנה לראשונה נשק המנגנונים כלפי חיילי צה"ל.[8] במשך חמישה ימים, ובעידוד ישיר ופומבי של ערפאת, לחמו אנשי המנגנונים בשיתוף עם טרוריסטים בקרבות רחוב שגבו את חייהם של 17 חיילי צה"ל. למרות האירועים הקשים, מדינת ישראל לא נקטה צעד רשמי לסיכול המסוכנות של המנגנונים, אלא המשיכה בתהליך ה"שלום".

קריסתה המוחלטת של מראית העין התרחשה בספטמבר 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. בהוראת ערפאת, המנגנונים לא רק שלא ריסנו את האלימות, אלא נהפכו לראש החץ של המאבק המזוין נגד ישראל. הם עברו למעשה לטקטיקה של "לחימה בשילוב ידיים": קצינים בשכר ששירתו במנגנונים הפלסטיניים הרשמיים הקימו את "גדודי חללי אל-אקצה" ופיקדו ישירות על חוליות טרור שביצעו פיגועים קטלניים בצמתים ראשיים ובמרכזי הערים בישראל.

הזיכרון הלאומי צרוב באירועי הדמים של שנים אלה, ואולי בראשם עומד הלינץ' ברמאללה, שבו נרצחו באכזריות שני חיילי מילואים של צה"ל בתוך תחנת המשטרה הפלסטינית בידי המון משולהב, בשיתוף פעולה ובסיוע ישיר של אנשי המנגנונים שאמורים היו להגן עליהם ולסייע בחילוצם.[9] אירוע רצחני נוסף הוא הפיגוע באולם ארמון דוד בחדרה ב-2002. במסע-ירי רָצח איש מנגנוני הביטחון שישה ישראלים שהשתתפו בחגיגת בת מצווה.[10] הנשק שניתן לאכיפת סדר וללחימה בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם" הפך לכלי רצח, והשוטרים הפכו לקציני טרור.

לא מדובר היה בטרור של בודדים; פרשת אוניית הנשק 'קארין A' הוכיחה כי המנגנונים נהפכו למערכת משומנת שמטרתה לבנות מערך של נשק אסטרטגי שישנה את מאזן הכוחות.[11] בשיאה של האינתיפאדה השנייה שינעה הרשות באמצעות אוניית-מטען עשרות אלפי טונות של חומר נפץ ואלפי כלי נשק מגוונים, מרקטות ופגזים ועד למקלעים משוכללים. האירוע זוכה לשיר הלל בציבוריות הערבית עד היום.[12] דוגמה לכך היא האדרתו של פואד שובכי לאחר מותו על ידי נשיא הרשות אבו-מאזן. שובכי, אלוף במנגנוני הביטחון שניהל את רכש הנשק, אף נקבר בלוויה מפוארת בהשתתפות בכירי הרשות.

בשנת 2002 הכריזה ממשלת ישראל על המבצע הצבאי חומת מגן, פעולה צבאית נרחבת ביהודה ושומרון. ראש הממשלה דאז אריאל שרון הצהיר בתחילת המבצע כי המטרה היא "לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם".[13] במהלך הלחימה השתלטו כוחות הביטחון על מפקדות ובסיסים של המנגנונים, אלפי כלי נשק הוחרמו ומחבלים רבים נכלאו ונהרגו. שיא הלחימה היה בקרב על המוקטעה ברמאללה, משכָּנו של נשיא הרשות ומחולל הטרור ערפאת. במהלך ההשתלטות על המבנה חשפו כוחות הביטחון מסמכים רבים המעידים על עסקאות רכש של אמצעי לחימה קטלניים, שעליהם מתנוססת חתימתו של ערפאת.[14]

בעת הזאת ניתן היה לצפות שמדינת ישראל תלמד את הלקח שלאחר "חומת מגן" אחת ולתמיד. אך מותו של ערפאת בשנת 2004 וההשתלטות האלימה של חמאס על רצועת עזה בשנת 2007 יצרו בעיני רבים במערכת הביטחון ובממשלה תדמית של "אינטרס משותף": הרשות נזקקה לצה"ל כדי לשרוד ביו"ש, וישראל קיוותה להשתמש במנגנונים כשכבת הגנה ראשונה שתמנע השתלטות אסלאמיסטית דומה ביהודה ושומרון.

כך בא לעולם "מודל דייטון" ביוזמתו של הגנרל האמריקני קית' דייטון, שחלם לייצר "פלסטיני חדש" – שוטר מקצועי, ממושמע ונטול השקפות לאומניות.[15] אלפי אנשי מנגנונים נשלחו לאימונים קפדניים בירדן תחת פיקוח אמריקני הדוק, וישראל שוב החלה לאשר הכנסת כלי רכב משוריינים ואמצעי לחימה למנגנונים, מתוך אשליה שהפעם המערכת מפוקחת, מקצועית ואמינה יותר.

האוטופיה ושברה: בניין הכוח הנוכחי

אולם, בדומה לקונספציות עבר, גם מודל דייטון נהפך למצג שווא. מתחת לפני השטח המשיכו המנגנונים לטפח אתוס של מאבק, לשלם משכורות חודשיות למחבלים ולהכשיר בסתר יחידות לוחמות. בניין הכוח המחודש הפך שוב לפלטפורמה לטרור ממוסד. המספרים כיום מנפצים כל אשליה של "כוח שיטור":[16]

סדר כוחות: על פי ההערכות יש ביו"ש בין 32 אלף ל-60 אלף חמושים – חריגה עצומה מהמכסה המוסכמת של 12 אלף.

שיעור השוטרים באוכלוסייה: בעוד בישראל משרתים כ-3 שוטרים לכל אלף נפש, ברשות משרתים בין 13 ל-24 שוטרים לאלף נפש – פי 4 עד פי 8. השוואה זו מראה שמדובר בצבא לכל דבר.

במקביל הקימו המנגנונים יחידות עילית התקפיות:[17]

"יחידה 101": יחידת קומנדו המתמחה בלוחמה בשטח בנוי (לש"ב), פריצה למבנים וצניחה טקטית.

יחידת BTS ("העטלף"): מתמחה במבצעים מיוחדים בחשכה ובשימוש באמצעי ראיית לילה מתקדמים.

יחידת SAT: מתמחה בפשיטות באמצעות אופנועי ספורט וירי חי תוך כדי תנועה.

חריגה חמורה נוספת קיימת במצבת אמצעי הלחימה. במקום 120 מקלעים בינוניים ו-45 כלי רכב משוריינים קלים כפי שנקבע בהסכם קהיר,[18] המנגנונים מצוידים כיום במקלעי  PKM (מקלע בינוני רב-תכליתי) המורכבים על גבי נגמ"שים מסוג אל-ג'וואד שהועברו בשנים האחרונות מירדן ומשגרי RPG-7 – נשק שובר שוויון שהחזקה בו מהווה הפרה בוטה של ההסכמים.

האימונים בבסיס יריחו (GMTC) כוללים כיבוש וטיהור מבנים, אימוני שדאות, שימוש בשולחן  חול, מתן פקודות מבצעיות, ועריכת תרגילים במתווה צבאי כגון תרגיל "גדר נהר הירדן", תרגיל חי"ר ולוחמת שטח בסד"כ גדול. אנשי המנגנונים אף נשלחים להכשרות צבאיות כבדות במדינות כמו רוסיה ופקיסטן, ושם הם מתאמנים בלוחמה קונבנציונלית, צניחה, הפעלת ארטילריה ושריון ואימוני קומנדו ימי. מסלולי הכשרה אלה גם מגיעים לאלג'יריה, לאיטליה ואף לאינדונזיה, והופכים את שדרת הפיקוד של הרשות לדרג צבאי מקצועי.

נוסף על כל אלה, המנגנונים מנצלים את חופש התנועה שלהם בכבישי יהודה ושומרון כדי לערוך תצפיות שוטפות על יישובים ישראליים, מחסומים ומוצבים צבאיים, ולאסוף מודיעין. בכלל זה גם סיורים צמודים לחוות ולנקודות התיישבות חדשות.

כבר עתה רווחת תופעת "מחבלים במדים" הפועלים בתפקיד דו-ראשי: שוטרים ביום ומחבלים בלילה. בין השנים 2020 ו-2025 אותרו לפחות 118 אנשי מנגנונים שהיו מעורבים ישירות בטרור.[19] שיעור לא גדול אך לא מבוטל, בייחוד לאור העובדה שהרשות הפלסטינית אינה מסתירה עובדה זאת אלא מאדירה את המחבלים כגיבורי תרבות. בכירי הרשות, דוגמת ג'יבריל רג'וב,[20] מתפארים בכך שכיום 365 מחבלי מנגנונים מרצים מאסר בבתי הכלא בישראל, ומתגאים באלפי השהידים מקרבם בשלושים השנים האחרונות.

לצד ההכשרה הפיזית עוברים הבוגרים רדיקליזציה אידאולוגית עמוקה השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל. אגף ההכשרה הצבאית מנחיל נרטיב השולל את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, בין היתר באמצעות קיום אירועים רשמיים נגד "הצהרת בלפור המקוללת", ופרסום סרטונים המעבירים דרישות שלום ומסרי "שיבה" לערים ישראליות המוגדרות כ"כבושות" דוגמת חיפה, באר-שבע ויפו.[21]

האידאולוגיה הרצחנית הזאת מקבלת ביטוי פומבי בשטח: בעצרות שונות ובכנסים רשמיים של המנגנונים, כמו למשל בעצרת שהתקיימה לציון "יום האסיר" באפריל 2024, תועדו קצינים במדים נושאים בגאווה שלטים הדורשים את שחרורם של מחבלים שביצעו פיגועים אכזריים.[22] כאלה היו למשל שלטי התמיכה במבצעי הפיגוע בקו 961 בשנת 1988 (שבו נרצחו חמישה ישראלים, ביניהם שלושה ילדים קטנים) ובמחבל שרצח שתי נערות בנחל פרת ב-1997.

השילוב של כוח צבאי של ממש, נשק כבד וחינוך לשנאה מכשיר את הקרקע לפשיטה צבאית ולטבח בטווח אפס בעורף הישראלי, בדומה לאירועי 7 באוקטובר. קונספציה היא הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כדי לעצום עיניים, והמחיר של אשליה זו כבד מנשוא.

שעה שבעזה מדינת ישראל פועלת כדי לפרק את תשתיות הטרור, ביהודה ושומרון היא מתעלמת מגורם הטרור הגדול ביותר באזור ואף משתפת איתו פעולה ורואה בו חלק מעבודת כוחות הביטחון. תרחיש של פשיטה על ערים במרכז הארץ אינו איום תאורטי; אלה הן בדיוק התרגולות שמבצעים עשרות אלפי החמושים בלב הארץ.

הלקח המרכזי מהשבעה באוקטובר הוא חד וחלק: ביטחון ישראל אינו יכול להישען עוד על אשליות ועל גורמי טרור במדים. עלינו להתנער מהאסון שהמיטו עלינו הסכמי אוסלו, ולסכל את הצבא הערבי שנבנה בתוך מדינת ישראל תחת אשליית מנגנוני ביטחון. ביטחונה של מדינת ישראל, כמו גם קיומה, חייבים להישען אך ורק על ריבונות ישראלית מלאה ועצמאית.

מוריה מיכאלי היא מנהלת מחלקת מחקר ותוכן בתנועת רגבים.

תמונה: Fars Media Corporation

[1] ראו סעיף 8, "סדר ציבורי וביטחון", בהצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף (13.9.1993): "המועצה תקים כוח משטרה חזק, בעוד שישראל תמשיך לשאת באחריות להגנה מפני איומים חיצוניים, כמו גם באחריות לביטחון הכללי של הישראלים לצורך שמירה על ביטחונם הפנימי והסדר הציבורי".

[2]U.S. Department of State (2025), Report to Congress on United States Assistance for Palestinian Security Forces.

[3] ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, נספח 1, סעיף 3, מאי 1994.

[4] הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, סעיף IV ב, ספטמבר 1995.

[5] נתנאל פינטו, "יחסי צבא-חברה ברשות הפלסטינית ביו"ש בין השנים 2005–2023, העיר חברון כמקרה בוחן", אוניברסיטת אריאל, 2024.

[6] מורן טל, יונה אדמוני, "שוטרים ביום, מחבלים בלילה – מעורבות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בטרור", תנועת רגבים, 2024.

[7] אפרים קארש, "מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית", מרכז בס"א, אוניברסיטת בר־אילן.

[8] אבנר ברנע, "האינתיפאדה השנייה והפתעה אסטרטגית: מקרה בוחן של מודיעין לריצוי קברניטים", חברה, צבא וביטחון לאומי.

[9] גיל מלצר, "וידויה של מפלצת", ידיעות אחרונות (המוסף לשבת), 14.10.2005.

[10] אפרת וייס, "נעצר החשוד בביצוע הפיגוע באולם השמחות בחדרה", YNET, 27.2.2004.

[11] בטי ברשאדסקי וענאן סרחאן, "2002 – מבצע 'תיבת נח' – לכידת ספינת הנשק 'קארין A'", צה"ל – התביעה הצבאית.

[12] אביב אלישע אשורוב, מוריה מיכאלי ומורן טל, "הכתובת על החומה של יריחו – קריסת קונספציית מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית", תנועת רגבים, 2026, עמ' 50.

[13] מתוך אתר צה"ל, עשרים שנה ל"חומת מגן".

[14] אליאור לוי, "מסמכים מ'חומת מגן' מוכיחים: כך תמכה הרשות הפלסטינית בפיגועים ובמחבלים", YNET, 16.4.2022.

[15] שלמה ברום, "הרפורמה במנגנוני הביטחון הפלסטינים – תמונת מצב", המכון למחקרי ביטחון לאומי.

[16] אשורוב, מיכאלי וטל, "הכתובת על החומה", עמ' 22–27.

[17] שם, עמ' 32–33.

[18] שם, עמ' 26–27; עמיחי שילה, "תחת ממשלת הימין: אימונים לא מתואמים של הרש"פ", הקול היהודי.

[19] ראו טל ואדמוני, "שוטרים ביום", שבו מפורטים וממופים 78 מחבלי מנגנונים שנהרגו, נפצעו או נעצרו. בידינו גם מיפוי ותיעוד של עוד 40 מחבלי מנגנונים שנהרגו, נפצעו או נעצרו עד סוף 2025.

[20] שם, עמ' 33.

[21] אשורוב, מיכאלי וטל, "הכתובת על החומה", עמ' 30.

[22] שם, עמ' 28.