"חוק הגיוס" לא מוסרי

אודה על האמת, בעבר תמכתי במוצהר בפטור מגיוס לכל החרדים. כשעלתה ההצעה להוריד את גיל הפטור לחרדים ל-21 כדי שיוכלו לצאת לשוק העבודה כיתר בני גילם חשבתי שזהו צעד בכיוון הנכון. חוסר השוויון בנטל הצבאי מרגיז, כך סברתי, אך זו בעיה משנית לעומת הסוגייה שעלולה להמיט אסון עוד בדורנו: חוסר ההשתלבות של החברה החרדית בשוק ובכלכלה. בעוד כמה עשורים המערכת לא תוכל להחזיק את ההתחייבויות שלה למגזר גדול ועני, ויהיה זה אבסורד להמשיך להערים קשיים על יציאתם של בניו לשוק העבודה מוקדם ככל הניתן.

טבח שבעה באוקטובר גרם לי לחשוב על כך מחדש; והמלחמה שארכה שנתיים, עם גיוס מילואים ששעבד משפחות שלמות למשימה הביטחונית, גרמה לי לשנות את דעתי. לא על העקרונות, אלא על האיזון ביניהם. כל מגויס חובה חרדי יכול לשחרר כמה וכמה מילואימניקים שחוקים שעשו די והותר, הם ומשפחותיהם. חובה עלינו לדאוג להקלה הכרחית זו על קבוצת אוכלוסייה קטנה מדי שזמן רב מדי נושאת בנטל כבד מדי.

כשראיתי את החוק להסדרת מעמדם של תלמידי ישיבות (שנקרא בטעות "חוק הגיוס") שמוביל ח"כ בועז ביסמוט, הבנתי שאם זו האפשרות הריאלית היחידה המונחת על השולחן מוטב כבר לפטור את כולם ולא לאשר את ה"גיוס" כפי שהממסד החרדי ניסח אותו באמצעות שלוחיו. אפילו המצב הנוכחי, שבו קצבאות נשללות באופן חלקי והגיוס מתנהל בעצלתיים, עדיף על פניו.

הצעת החוק המקודמת בימים אלו משעבדת את הציבור החרדי לממסד השולט בו. היא מעניקה לממסד זה כוח חוקי רב עוצמה, והופכת אותו לעוד "שומר סף" בלתי-נבחר על חשבון מדינת הלאום הדמוקרטית. החוק המוצע מַנשים אקטיבית את חברת הלומדים ההמונית, מונע יציאה לשוק העבודה ומפריד בין המדינה לאזרחיה על ידי התייחסות לחרדים כחלק מקולקטיב עם שפה אחת ודברים אחדים.

רבים וטובים ממני הצביעו על הבעיות הפרקטיות הטמונות בחוק, שלא יאפשרו גיוס חרדים נוספים בפועל וייתכן שאף יפחיתו את שיעורי הגיוס. הנה כמה מהן בקצרה: יעדי הגיוס הרשמיים (הנמוכים ממילא) מקוצצים בפועל על ידי הכרה ב"שירות אזרחי-ביטחוני" כגיוס לצבא; הגדרה רחבה עד כדי אבסורד לחרדים, כולל כאלה שכבר מגיל התיכון מתנהלים מחוץ לחברה החרדית לכל דבר ועניין; ה"סנקציות" על אי-גיוס הן בעיקר משאלות ליבם של משגיחי הישיבות: איסור יציאה לחו"ל, הוצאת רישיון נהיגה ולימודים אקדמיים; התקציבים למוסדות יחזרו מייד, בלי תלות בעמידה ביעדים כלשהם. זו רשימה חלקית בלבד. כאן אפרט שלוש בעיות עקרוניות יותר, שבעטיין מדובר בחוק שכל אזרח ציוני צריך להדוף בשאט נפש.

הבעיה העקרונית הראשונה היא קיבוע גיל הפטור. אם בחוק שיזם ח"כ יולי אדלשטיין חרדים יכלו לצאת לשוק העבודה החל מגיל 22–23, שגם הוא גבוה מדי, החוק שמקדם ח"כ ביסמוט כולא אותם בישיבות עד גיל 26, כמו בשנים האחרונות. כלומר, חרדי שאינו מתגייס (רובם, כפי שנראה בהמשך) יוכל לעבוד לראשונה בצורה חוקית רק כאשר הוא (בדרך כלל) כבר נשוי עם כמה ילדים. בשלב כזה בחיים, קשה גם לאדם עתיר מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך בלימודים אקדמיים או בהתנסות במקצוע שיכול להניב הכנסה מכובדת בהמשך. בגילו, אחר שכל חייו הכיר רק את עולם הישיבות, גם אם יצליח להיכנס לשוק העבודה ואף להשקיע בהכשרה מקצועית ראויה כבר לא יתאפשר לו לצבור ניסיון ולהגיע לשיא השכר בהמשך.

מדובר באסון, לא פחות. כבר היום, על פי מחקר שפרסמו חוקרי פורום קהלת דאז אריאל קרלינסקי, תום שדה, ערן יוגב ומיכאל שראל, משק הבית החרדי הממוצע מקבל מהמדינה 4,107 שקלים יותר ממה שהוא משלם במיסים. זאת לעומת 1,037 שקלים בלבד שמשק בית ערבי ממוצע מקבל יותר מאשר משלם במיסים, וכמובן בהיפוך מוחלט למשק הבית היהודי הלא-חרדי הממוצע, המשלם במיסים 6,115 שקלים יותר משהוא מקבל בשירותי ממשלה. כבר כיום זה מצב בעייתי המעכב את המשק. מה יקרה כששיעור החרדים באוכלוסייה לא יהיה 14% אלא בין 25% ל-32% (על פי המכון החרדי למחקרי מדיניות והמכון הישראלי לדמוקרטיה, בהתאמה) עוד בימי חיינו ב-2065? במצב כזה ייווצר נטל שלא יאפשר לכלכלה להתקיים, ולא נוכל לתחזק מערכת ביטחון חזקה, טכנולוגית וממוכנת החיונית להישרדותנו. לכן, להערכתי, זו שאלה קיומית אפילו יותר משאלת הגיוס.

בעיה עקרונית שנייה היא יעדי הגיוס הקולקטיביים: לכל שנה נקבעה מכסה של כמה אלפי חרדים (בהגדרה רחבה במיוחד שכוללת גם את עוזבי החברה החרדית) שצריכים להתגייס, ורק אם החברה החרדית לא תעמוד במכסה קולקטיבית זו – יופעלו הסנקציות. מדובר בהפרה חריפה של כל מה שאנחנו רוצים ממדינה שהיא דמוקרטית וליברלית מצד אחד, ומדינת לאום לעם היהודי מהצד השני. כמעט בכל תחום אחר, היחס של החוק הוא קודם כול לפרט. אם שדדתי חנות, אני הוא זה שצריך להיכנס לכלא. אם לא שילמתי מיסים, אני הוא שצריך להיקנס. אם שכני פושע ואני שומר חוק, האם נוענש שנינו לפי הממוצע שלנו? הצעת החוק החדשה מחזירה אותנו לימי הביניים שבהם החובות היו כלפי הקורפורציות: הקולקטיב החרדי צריך לעמוד במכסת גיוס, כך שההשלכות על אדם אחד ייקבעו לפי ההחלטה של אדם אחר. דמיינו מצב בו לתושבי תל-אביב, למשל, יש "מכסות תשלום מס" והאכיפה מתחילה רק אם תושבי העיר, כקולקטיב, לא עומדים בהן.

מעבר לחוסר ההוגנות הבסיסית, ולמערכת התמריצים המעוותת (לכל אחד בנפרד יש אינטרס שהאחר יתגייס. כך נוצרת "בעיית טרמפיסט" שתוביל למיעוט מתגייסים), יש כאן גם תקדים עקרוני מחריד ביחס בין המדינה לאזרחיה: מוסרים את נאמנותה הראשונית של קבוצת אזרחים לגורם מתווך המסדר את ענייניה בפני המדינה. לא האדם כאדון למעשיו, על פי עיקרון היסוד הדמוקרטי-ליברלי (וגם היהודי), ולא נאמנות לכלל ישראל. גם אם חרדים בוחרים להתייצב מאחורי הממסד החרדי בנושאים רבים, המדינה מצידה חייבת להתייחס אליהם כאזרחים אינדיבידואלים שווי זכויות וחובות, ולא כאל בליל של כובעים וחליפות חסרי שם וזהות.

ומכאן לבעיה העקרונית השלישית, שכבר הזכרנו: הפיכת הממסד החרדי לשומר-סף עצמאי רב-כוח. זה מתבטא בנקודות רבות לאורך החוק: הלימוד בישיבה מאושר על ידי הצהרת בעל תפקיד בה, ולא על ידי גורם חיצוני; ניתנת לבעל התפקיד האפשרות להיתפס בשקר חמש פעמים לפני שזכות החתימה תישלל ממנו; ואם זה לא מספיק, אפשר להחליף את בעל התפקיד כל שנה, כך שלמעשה כל ישיבה תקבל חמש פעמים בשנה לשקר ולהיתפס. גם אי עמידה ביעדים (הנמוכים ממילא) לא תגרור סנקציות אם ישיבה מסוימת עמדה בהם בשלוש מתוך חמש השנים האחרונות. כלומר, היכולת של המדינה לאכוף משהו – אפסית.

הממסד החרדי גם ישולב בוועדות בעלות סמכויות בלתי-מוגבלות, שיוכלו להצהיר שהצבא לא עשה מספיק כדי לשלב חרדים בצבא, וכך להוריד את רף הגיוס לכל רמה שהיא (לרבות אפס), כמו גם בוועדת חריגים שתוכל לפטור מגיוס כל מקורב לממסד החרדי. מדובר בכוח עצום, משעבד, שהרי לדידו של היחיד החרדי חסות הממסד תהיה ההבדל בין לימודים בישיבה לבין "העלאתו כקורבן", כניסוח בחלק מהתעמולה המגזרית. זאת כמובן על חשבון הנאמנות והשייכות לעם ישראל ולמדינת ישראל, ואין צורך לומר לרצונותיו ושאיפותיו שלו.

מה אמורה להיות החלופה? חוק גיוס המתייחס ליחיד החרדי כאזרח שווה זכויות במדינה דמוקרטית, גם אם בינתיים מתחשבים בו יותר ממקבילו הלא-חרדי. בראש ובראשונה, הפסקת מימון המוסדות המעודדים אי-גיוס, ומיד לאחר מכן הפסקת התמיכה בסבסודים כמו פעוטונים, הנחות בארנונה, שכר דירה ודירות מחיר למשתכן. מי שבכל זאת יחליט להמית עצמו באוהל התורה על אף הקיצוץ בסבסודים יוכל לחזור לשוק העבודה כאשר יחפוץ בכך. ההשלכות הללו חייבות לחול לא על קורפורציה חרדית כללית, אלא על האדם עצמו ועל המוסד הספציפי שמעודד את ההימנעות מגיוס. זה יהיה תהליך קשה, וכנראה גם כואב – אבל בשלב הזה אין לנו שום ברירה אחרת.

עידן ארץ הוא כתב לענייני דאטה ואנרגיה בגלובס.