אי־נחת שמרנית מהקפיטליזם

בדיון שהתקיים בוועדת הכלכלה של הכנסת בדצמבר 2018 הביעה שרת המשפטים דאז, איילת שקד, את עמדתה העקרונית בנוגע לתמיכה ממשלתית בחקלאות:

מי שיושב פה יודע שלדעתי חקלאות זה לא עסק אלא זה ערך … לא יקרה דבר אם המדינה תשקיע בענפים מסוימים שיש להשקיע בהם כדי לקיים אותם, כי בלי החקלאות ובלי החקלאים אין לנו מדינה. זה לא כמו אנשי עסקים רגילים, זה ערך שהוא חיוני לקיום המדינה … עמדתי האישית היא שאם הממשלה צריכה להכניס יד לכיס כדי לקיים את החקלאות, היא צריכה לעשות את זה. גם אם אזרחים צריכים לשלם קצת יותר כדי שתהיה חקלאות בישראל, בעיניי זה הדבר הנכון.^[1]

דבריה של שקד קוממו עליה רבים מאלו הדוגלים בכלכלת שוק בישראל, שראו בדברים אלו כמין 'סטייה' מן העקרונות הימניים-שמרניים ששקד התיימרה לייצג בגאון. אכן, נראה כי דבריה אינם מייצגים תפיסה של כלכלת שוק ליברלית, אך האם עמדה זו גם איננה שמרנית?

בעשורים האחרונים מזוהה האידאולוגיה השמרנית עם תמיכה אדוקה בתפיסת כלכלת שוק ליברלית. כיום, הביטויים "שמרנות כלכלית" ו"ליברליזם כלכלי" מכוונים לתפיסה זהה, המצדדת בממשל מוגבל והתערבות מינימלית של הממשלה בכלכלה. בה בעת, עם עלייתה של תנועת השמרנות הלאומית בשנים האחרונות, ניתן לזהות ביקורת שמרנית גוברת על תפיסת הליברליזם הכלכלי, כחלק מניסיון פוליטי, אידאולוגי ותרבותי רחב יותר לבדל בין השמרנות לליברליזם.^[2] ביקורת זו עשויה להפתיע או להתמיה את מי שרגיל לשיח הציבורי הדו־קוטבי שהתקבע בין סוציאליזם לקפיטליזם, שיח שבו עיקר הביקורת על הקפיטליזם נשמעת משמאל.

הטענה המרכזית של ביקורת זו היא שהקפיטליזם מבוסס על ניצול מבני של העובדים, כאשר בעלי אמצעי הייצור מפיקים רווחים מערך העבודה שלא מתורגם לפיצוי מלא, מה שמוביל לריכוז הון ואי-שוויון כלכלי הולך וגובר. כן נטען כי המערכת הקפיטליסטית יוצרת משברים מחזוריים, חוסר יציבות כלכלית, ותחרות הרסנית שפוגעת בסביבה ובקיימות לטווח ארוך, כל זאת בשם מירוב רווחים לטווח קצר. מדובר כאמור בטיעונים ותיקים המוכרים למדי בשיח הציבורי בישראל, והמענה להם מימין מבוסס ונידון רבות גם מעל דפי כתב עת זה.

האי-נחת השמרני מהקפיטליזם, לעומת זאת, נתפס לעיתים כעניין חדש, אף שהוא מבוסס ברובו על רעיונות ותיקים מאוד שרק באים לידי ביטוי רב יותר לאור השתנות הנסיבות. אומנם מרבית השמרנים אימצו תמיכה בשוק כמנגנון שמאפשר הגדלה של העושר החומרי ושל חירות הפרט, אך מעקרונות שמרניים נגזרת בהחלט גם ביקורת על תמיכה אדוקה ומופשטת בכלכלת השוק, באשר זו עלולה לחתור תחת עקרונות שנמצאים בליבת השמרנות: השמירה על היציבות החברתית והמוסדות החברתיים, לרבות ערכי הלאום, המסורת, הדת והמשפחה. כפי שאראה במאמר זה, אינטלקטואלים, הוגי דעות ופוליטיקאים רבים מהמחנה השמרני ביקשו לאורך השנים להגביל את הקפיטליזם ולתחם אותו למסגרת חברתית ותרבותית מסוימת.

כדי להימנע ממראית עין של "קטיף דובדבנים", הגדרתי שני קריטריונים לדיון: (א) מידת ההשפעה של אינטלקטואל על השיח הציבורי בכלל והשיח הפנים-שמרני בפרט; (ב) התמקדות באינטלקטואלים שאומנם התפלמסו עם תמיכה אדוקה בכלכלת השוק אך השקפתם הכללית לגביה הייתה חיובית (לרבות עמידה על ההיבטים החיוביים שלה, בראש ובראשונה בהיבט החומרי אך גם בהיבטים אחרים). ניתן כמובן לדבר על הוגים שמרנים מסוימים אשר שללו את כלכלת השוק באופן רדיקלי הרבה יותר, אך עמדה מן הסוג הזה – כך נדמה לי – היא עמדה דוגמטית עם מידת רלוונטיות נמוכה לדיון הציבורי כיום.

כך למשל, האינטלקטואלים דניאל בל, אוסוולד שפנגלר וכריסטופר לאש מייצגים קו שמרני ביקורתי וחריף במיוחד כלפי הקפיטליזם, כזה המטיל ספק בעצם יכולתו לקיים סדר חברתי יציב לאורך זמן. בל הצביע על הסתירה בין הצורך של הקפיטליזם במשמעת, אחריות ומסגרת מוסרית לבין התרבות הצרכנית וההדוניסטית שהוא עצמו מייצר.^[1] שפנגלר, מנקודת מבט תרבותית־פסימיסטית, ראה בכלכלת השוק סימן מובהק לשלב של עייפות ושקיעה בציוויליזציה המערבית.^[2] לאש תיאר כיצד הקפיטליזם המאוחר שוחק קהילות, מערער מוסדות חברתיים ומטפח תודעה נרקיסיסטית המחלישה את היכולת לחיים אזרחיים ומשותפים.^[3]

במאמר זה אבקש אפוא לדון בהסתייגויות שמרניות מרכזיות מן הקפיטליזם, החל מאמצע המאה ה־20 ועד ימינו, לבאר מדוע היו מרומזות או צדדיות בתקופות מסוימות ומדוע צברו תאוצה בתקופות אחרות, ולהציג תפיסה שמרנית־כלכלית קוהרנטית בנוגע לשוק החופשי, יתרונותיו ומגבלותיו. שאיפתי היא שהדבר יסייע בהעשרת השיח והעמקתו, בפרט במדינה כישראל שבה העמדת שיח דו־קוטבי בין ימין ושמאל כלכלי יוצרת פעמים רבות סתירות פנימיות שקשה ליישב במסגרת חשיבה צרה זו.

השוק, הדת והחברה הבורגנית

בראשית הדברים, כדי לספק בסיס משותף לדיון, אציג בתמצית ובכלליות את הגישה השמרנית ואת עקרונותיה. לפי גישה זו, המציאות האנושית מורכבת מאין־ספור משתנים שיכולתנו להבינם במצב נתון מוגבלת, ועל כן ניסיונו של האדם לעצב את המציאות בזירת המדיניות הציבורית תמיד ילקה בחסר. במקרים מסוימים ניסיונו זה אף יביא לאסונות כבדים, בשל 'המלכוד האפיסטמי', דהיינו חוסר היכולת להכיר עד תום את כל הרכיבים המעורבים בהכרעתנו.^[3] בהתאם מציע השמרן להתמקד בחלופות, ולא בפתרונות, וטוען כי אליבא דאמת אין – ולא יכולים להיות – פתרונות מושלמים לרוב הבעיות החברתיות והכלכליות שמולן ניצבות חברות אנוש.

השמרנות מעריכה מוסדות חברתיים ששרדו על פני זמן רב משום שטבועה בהם חוכמת ההיסטוריה והמסורת; הם שירתו היבטים חברתיים חשובים בעבור מספיק אנשים כדי שישתמרו לאורך דורות. בתרבות המערבית אנו מדברים על מוסדות כגון המשפחה, הדת המונותאיסטית, קהילות מקומיות, מדינת הלאום, שלטון החוק, חירות הפרט ועוד. לדידו של השמרן, קיומם של מוסדות אלו במשך דורות הוא עדות לחוזקתם, ועל כן גם כשהם אינם מושלמים, הם 'הטוב האפשרי' בנקודת הזמן שלפנינו. הוא הדין לדרך השיפור שלהם שאיננה עוברת בשינוי רדיקלי, המבוסס על הרציונליות של המציעים, אלא ברפורמה מתונה והדרגתית.

כיצד כל זה בא לידי ביטוי ביחס לסוגיה הכלכלית?

חרף הוויכוח אימתי בדיוק במאה ה־20 החלה להתקיים תנועה אינטלקטואלית שמרנית מגובשת שגם ראתה עצמה כשמרנית, ברי כי הופעת ספרו של הפילוסוף האמריקני ראסל קירק 'השכל השמרני', בשנת 1953, הייתה נקודת ציון של ממש בהתגבשות התנועה הנזכרת.^[4] בספר זה עמד קירק על ההיסטוריה האינטלקטואלית של השמרנות כאידאולוגיה וכמסורת פוליטית בקרב אנשי רוח ומדינאים מימי אדמונד ברק (שהתנגד לאירועי המהפכה הצרפתית), ועד לימיו של קירק. תרומתו של ספר זה למחשבה השמרנית לא תסולא בפז – ואכן מקובל לראותו כנקודת הפתיחה לכל הגות שמרנית שנוצרה בהמשך.

אלא שספר זה מתייחס לנושאים כלכליים באופן מוגבל. מצד אחד, קירק עומד בחיבורו על כך שחירות האדם תלויה בקיומן של זכויות קניין מוגנות, אך מצד שני הוא איננו מביע במובהק עמדות הקשורות למדיניות כלכלית.^[5] יתרה מכך, לא ניכר כי קירק נוטה בכתיבתו חיבה יתרה לנדבך הסחר החופשי. למשל, כאשר הוא דן בחוקי הדגן האנגליים של אמצע המאה ה־19, הוא מפגין אהדה כלפי עמדתו של ראש ממשלת בריטניה דאז, בנג'מין דיזראלי, ששאף להשאיר את חוקי הדגן על כנם ולהגביל את הסחר החופשי בדגן לאנגליה; בהתאם, קירק מותח ביקורת על עמדתו של רוברט פיל שפעל לבטל חוקים אלו.^[6]

כיצד ייתכן שספר כה מרכזי בהגות השמרנית לא הציע משנה כלכלית סדורה? האין לשמרנים דבר־מה מעניין לומר על כלכלה? חוקרים מסוימים של קירק נטו לטעון כי הלה אכן היה ביקורתי כלפי כלכלת השוק, לא ראה עין בעין את הסוגיה עם כלכלנים ליברלים ולא סבר כי כלכלת השוק אינהרנטית למחשבה השמרנית.

חוקרים אלו מתעלמים מכתביו והרצאותיו של קירק 'המאוחר' ולמצער מפחיתים בחשיבותם.^[7] בשנים שלאחר פרסום 'השכל השמרני' הקדיש קירק לא מעט מזמנו למחקר של נושאים כלכליים ולכתיבה ומתן הרצאות על אודותיהם – ובמסגרת זו הביע תמיכה ברורה ועקבית בכלכלת שוק ושלל כל צורה של תכנון כלכלי ריכוזי. יתרה מכך, בשנת 1989 פרסם קירק ספר לימוד על כלכלה, הנושא את השם 'כלכלה: עבודה ושגשוג', ובו עמד על עקרונות כלכלת השוק כמה שהביא לשגשוג כלכלי אדיר בעבור ארצות הברית.^[8] בספר זה ציין קירק את יתרונותיו של הסחר החופשי והדגיש את תפקידו בכל הקשור לצמיחה כלכלית, אך גם עמד על ההשלכות השליליות שעלולות להיות לסחר החופשי כמו 'התמחות־יתר', קרי התמקדות של אומה בענף כלכלי אחד שבו יש לה יתרון יחסי מובהק על פני אומות אחרות. לדידו של קירק, מצב זה עלול להביא הן לבעיה חיצונית – פיתוח תלות בייבוא מוצרים שאינם נמנים עם הענף הכלכלי שבו לאומה נודע יתרון יחסי – הן לבעיה פנימית: כיוון שלא כל האזרחים יוכלו לעסוק בענף כלכלי אחד, מוצלח ככל שיהיה, עשויים להיווצר מתחים פנימיים, כלכליים וחברתיים, בין אלו המועסקים באותו ענף מוצלח ובין כל שאר האזרחים.^[9]

אכן נראה כי ניתן לדבר על הבדל בין קירק 'המוקדם', שעסק בשמרנות כמסורת וכדרך חשיבה פוליטית ולא מצא עניין מיוחד בכלכלה, ובין קירק 'המאוחר', שגיבש עמדות מוצקות על כלכלה ושיבח את כלכלת השוק. אכן, חרף ההתעמקות של קירק בכלכלה בשנותיו המאוחרות, הוא נותר בעמדה ביקורתית כלפי כלכלנים 'אורתודוקסים' – דווקא משום שהיה שמרן וצורת החשיבה שלו הייתה שונה. קירק לא הסכים עם קו החשיבה של כלכלנים שהדגישו יעילות כלכלית ושגשוג חומרי כמטרות העיקריות של החברה; הוא דאג הרבה יותר להקשר התרבותי הדרוש לפריחה כלכלית ולא רק לצעדי מדיניות כלכלית כשלעצמם. כפי שצוין, קירק בסופו של דבר גם היה שונה ביחסו להתערבות ממשלתית בכלכלה ובהשקפותיו על סחר בהשוואה לנקודות מבט כלכליות מסורתיות.

בחינת הביוגרפיה האינטלקטואלית של קירק מלמדת כי את עניינו והבנתו בכלכלה – וכן את החיבור בינה ובין המחשבה השמרנית שלו – הוא חב במידה רבה לידידו הכלכלן השווייצרי־גרמני וילהלם רוֹפְּקֶה,^[10] ובעיקר לספרו 'כלכלה אנושית',^[11] שעליו קירק כתב מאמר משבח בערוב ימיו.^[12] הביוגרפיה של רופקה עצמו מרתקת ועוזרת להבנת הגותו. בצעירותו, בדומה למרבית בני דורו, נמשך רופקה לסוציאליזם הפביאני וראה את הקפיטליזם כגורם מרכזי לפרוץ מלחמת העולם הראשונה; אך בעקבות הגותו של הכלכלן היהודי־אוסטרי לודוויג פון-מיזס שינה רופקה דעתו ונהפך לתומך אדוק של כלכלת שוק. עם עליית הנאצים לשלטון הוא עזב את גרמניה; הוא שב אליה לאחר המלחמה ושימש יועץ מרכזי לממשלת מערב גרמניה בבואה לשקם את הכלכלה הגרמנית. תרומתו של רופקה בעיצוב המדיניות הכלכלית במערב גרמניה השפיעה במידה ניכרת על מה שמכונה "הנס הכלכלי" – צמיחתה של כלכלת מערב גרמניה בשיעורים גבוהים ושגשוגה כנגד כל הסיכויים.^[13]

רופקה ראה את החברה הבורגנית של המאה ה־19 בחיוב, באופן אוטופי כמעט: כחברה של איכרים, חוואים, עסקים קטנים ותעשיינים מקומיים, כחברה של יוזמה אישית המעורבת ביוזמה קהילתית, כחברה של חיי משפחה משגשגים ורמת חיים שמאפשרת חיים מלאים ומאושרים. חרף תמיכתו האדוקה של רופקה בכלכלת שוק, הוא היה מודאג מהכיוון שאליו פסעו החברה המערבית והתרבות המערבית במאה ה־20.

רופקה הבחין כי לצד העובדה שכלכלת השוק העלתה את רמת החיים החומרית של האדם והגדילה את חירותו, היא גם הביאה לניתוק גובר בין האדם ובין המוסדות החברתיים שהיו לו מעגלי זהות בסיסיים: המשפחה והקהילה. כך, במקום לנצל את העלייה ברמת החיים החומרית כדי לטפח מידות טובות וחיים בעלי משמעות, התמכר הפרט לחומרנות כשלעצמה. במקום התפתחות אינדיבידואלית שהיא חלק מהקשר, החל הפרט לצאת מכל הקשר, יהא אשר יהא. החברה במאה ה־20 הפכה ל"חברת המונים" כפי שרופקה כינה אותה, חברה שבה האדם חי חיים עירוניים ללא זהות ומאבד משמעות ברמה הפסיכולוגית החברתית; האדם מרגיש שאינו אלא "עוד אחד", והאינדיבידואליזם שלו מנותב להגברת עושרו החומרי, הא ותו לא.^[14] רופקה טען כי הפיכתה של החברה ל"חברת המונים" הכינה את הקרקע לעלייתו של הקולקטיביזם החברתי והכלכלי בדמות הקומוניזם והפשיזם – שהרי אדם ללא זהות הוא אדם שקל יותר לשעבּדו בשם חזון קולקטיבי שקרי שאמור להציע זהות חזקה.

כדי להתמודד עם האתגרים החברתיים שראה לנגד עיניו, רופקה טען כי כלכלת השוק חייבת להיות מעוגנת בהקשר תרבותי וחברתי בורגני המבוסס על מידות טובות שמקורן בדת הנוצרית ועל חיי משפחה וקהילה:

בכל הכֵּנות, עלינו להודות שלְכַלכּלת השוק יש בסיס בורגני. צריך להדגיש זאת ביתר שאת משום שהתגובה הרומנטית והסוציאליסטית נגד כל מה שבורגני הצליחה, במשך דורות קודמים, להפוך את המושג הזה לפרודיה על עצמה שקשה מאוד להתחמק ממנה. כלכלת השוק, ואיתה החופש החברתי והפוליטי, יכולה לשגשג רק כחלק ממערכת בורגנית ותחת הגנתה. הדבר מרמז על קיומה של חברה שבה מכבדים יסודות מסוימים הצובעים את כל רשת היחסים החברתיים: מאמץ ואחריות אינדיבידואלית, נורמות וערכים מוחלטים, עצמאות המבוססת על בעלות, זהירות ותעוזה, חישוב וחיסכון, אחריות הפרט לתכנון החיים שלו, קוהרנטיות נכונה עם הקהילה, תחושה משפחתית, תחושת מסורת ורצף דורות בשילוב ראייה פתוחה של ההווה והעתיד, מתח ראוי בין הפרט לקהילה, משמעת מוסרית איתנה, כיבוד הערך של כסף, האומץ להתמודד לבד עם החיים ואי־הוודאות שבהם, תחושת הסדר הטבעי של הדברים וסולם ערכים מוצק.^[15]

רופקה סבר כי הקשר בין כלכלה, חברה ותרבות הוא קשר בל־יינתק ועל כן סבר כי לא ניתן להסתכל על מדיניות כלכלית מזווית של יעילות בלבד, אלא יש להביא בחשבון את כלל ההיבטים החברתיים והתרבותיים הנלווים. הוא ראה לנגד עיניו מודל כלכלי שאיננו קולקטיביזם מחד גיסא, אך גם אינו קפיטליזם 'לסה פר' מאידך גיסא; היה זה מודל שמשלב בין כלכלת שוק ובין מדיניות שתכליתה חברתית.^[16] הוא תמך באופן עקרוני במעורבות מדודה של המדינה בשוק כדי למנוע פגיעה בפרט ובקהילה, למשל על ידי אכיפה של הגבלים עסקיים כנגד מונופולים וקרטלים. רופקה גם סבר כי נכון לקיים מדיניות רווחה מוגבלת על מנת לסייע לחלשים בחברה, במטרה לחזק את הלכידות והיציבות החברתית.

עם זאת, בשלב מאוחר יותר של חייו הפך רופקה ביקורתי בנוגע למדינת הרווחה.^[17] ראשית, הוא הבחין כי הדמוקרטיה הייצוגית המודרנית, שבה הציבור מצביע מדי פרק זמן ובוחר את נציגיו, נהפכה לזירת קרב מתמשכת: אזרחים רבים מתייחסים לפתק ההצבעה שלהם כאמצעי לשימוש בכספי המיסים בעבור מטרותיהם הצרות. במערכת פרדיגמטית של מדינת רווחה מורחבת, המושתתת על גביית מיסים רבים על מנת לממן שירותים 'ציבוריים' רבים, הציבור לקבוצותיו מעוניין לקבוע לאן יופנו כספי משלמי המיסים ובד בבד מפתח תלות במדינת הרווחה. שנית, וכהמשך ישיר, רופקה זיהה כי הקטנת ההכנסה של הפרטים על ידי גביית מיסים מביאה לעיוות של מימוש רצונות הפרטים הללו, פוגעת בתרומות פרטיות ובפילנתרופיה ומזיקה לנכונות לתרום כסף ולפעול באופן אזרחי לטובת מה שנראה נכון לכל פרט. לבסוף – ואפשר שזו הייתה הנקודה החמורה ביותר בעיניו – מדינת הרווחה פוגעת במוסדות החברתיים הבסיסיים ביותר בכל חברה: משפחה וקהילה. חדירת מדינת הרווחה למרחב המשפחתי והקהילתי נעשית מתוך עמדה – מודעת או בלתי מודעת – השואפת לבטל את נחיצות המרחבים הללו ולהכפיף את הפרטים כולם לקולקטיב המדינתי.

כנגזרת מכך, רופקה היה ספקן באשר ליכולתה של המדינה "לאכוף" מידות טובות ולבסס חברה בורגנית. אם אי אפשר לסמוך על המדינה לבל תכניס ידה לעומק כיסם של האזרחים, קל וחומר שאין לסמוך עליה בכל הקשור לקידום ערכים בורגניים ודתיים. שינוי במידותיה של החברה איננו יכול להתקיים אפוא "מלמעלה למטה" ויכול להיווצר רק בכיוון ההפוך, "מלמטה למעלה": כאשר מספיק אנשים ישתכנעו בצדקתם של ערכים, וכך גם הכלכלה וגם המדינה יוכלו להתקיים בצורה טובה יותר.

אסכם את עמדתו הכלכלית־חברתית של רופקה כפי שהתפתחה לאורך חייו. קפיטליזם כשיטה כלכלית הוא בוודאי שיטה טובה בהרבה מהאלטרנטיבה הסוציאליסטית, אך גם הוא כשלעצמו – ובוודאי באופן שבו התפתח במהלך המאה ה־20 – איננו מוצלח דיו כדי לעודד חיים בעלי משמעות. למעשה, אם אין מידות בורגניות בחברה במקביל, אף מדיניות כלכלית איננה טובה דייה בהקשר זה. בהיעדר תרבות בורגנית, הקפיטליזם אך מעצים מידות רעות, ופיתוח המידות הרעות האלו שומט את הקרקע מתחת לקפיטליזם עצמו. עם זאת, רופקה לא סבר שהתערבות מדינתית יכולה להועיל בסוגיית המידות הטובות־בורגניות, ולכן לא הציע מוצא של ממש ברמת המדיניות הציבורית; הוא רק הביע את שאיפתו שבני האדם בחברה המערבית ישנו את מידותיהם.

שמרן נוסף שכתב ברוחם של קירק ורופקה היה האינטלקטואל היהודי־אמריקני אירווינג קריסטול, מי שמכונה 'אבי הניאו־שמרנות'. קריסטול, שהחל את דרכו האינטלקטואלית במחוזות השמאל האמריקני, פסע כברת דרך לעבר השמרנות. הוא ראה לנגד עיניו כיצד השמאל הליברלי האמריקני מקדם תפיסת עולם שבמרכזה הרעיון כי המדינה צריכה להתערב יותר ויותר בתנאים החומריים של הפרט ולמשוך את ידיה מחייו הרוחניים והתרבותיים. כך, באמצע שנות השישים קידם הנשיא לינדון ג'ונסון את תוכנית "החברה הגדולה" שכללה שורת רפורמות פדרליות שהרחיבו במידה ניכרת את מדינת הרווחה האמריקנית כדי "להילחם בעוני". במקביל, נרשמה פעילות ענפה של תנועות שמאל אקטיביסטיות ששאפו לערער את הסדר החברתי הבורגני ולהחליפו בסדר חדש המבוסס על ערכים הומניסטיים־חילוניים. לשיטתו של קריסטול, מדובר היה בתהליך הרסני לחברה האמריקנית. מבחינה כלכלית, מדינת הרווחה הפכה בעיניו לגדולה מדי, לבלתי יעילה ולבעלת יומרות שאינן בנות השגה. מבחינה חברתית הוא נחרד מן המגמות הרדיקליות של תנועות האקטיביסטים, סבר שההומניזם החילוני שהוביל אותן חלש מבחינה רוחנית – כזה שאין ביכולתו למלא את צרכיו הרוחניים של האדם, כזה שכל מהותו היא כפירה בסמכות ובקיומם של מוסדות יציבים – וחשש שאם פרויקט זה יצליח, הוא יביא לדלדול עמוק של הרוח האמריקנית, שאותה תפס כחיובית בהיותה מבוססת על בורגנות. ^[18]

עם השנים הפך קריסטול לתומך נלהב של כלכלת שוק, אך בה בעת ידע לסמן היכן היא לא הצליחה לספק את צורכי הפרט בעת המודרנית. קריסטול טען כי כלכלת השוק הליברלית הבטיחה למעשה שלוש הבטחות מרכזיות: (א) להביא לעלייה בעושרם החומרי של בני האדם כך שיוכלו לספק את צורכיהם הקיומיים ויותר מכך; (ב) להביא לעלייה בחירות האדם, כך שאנשים יוכלו לתכנן ולקבוע את גורלם בכוחות עצמם; (ג) להביא לעלייה ברמת הרוחנית של האדם והחברה, כך שאנשים יחיו חיים מלאי משמעות. קריסטול טען כי בעוד כלכלת השוק נחלה הצלחה חסרת תקדים בקיום שתי ההבטחות הראשונות, היא נכשלה כישלון חרוץ בנוגע להבטחה שלישית: החברה הידרדרה מבחינה רוחנית, חיי הרוח של בני האדם התדלדלו וחייהם נעשו דלי משמעות. קריסטול לא עצר בכך ואף האשים את ההוגים הליברלים של זמנו, ובמיוחד את פרידריך האייק, כי הם מקדמים במודע ליברליזם "שאין לו אלוהים", ליברליזם שמלכתחילה איננו מכוון לשיפור רמתם הרוחנית של האדם והחברה – בניגוד להוגים מן המאות ה־18 וה־19 ששאפו לליברליזם שגם מביא לעלייה ברמתם הרוחנית של החברה והאדם.^[19]

בדומה לרופקה, קריסטול זיהה כיצד גוויעתה של החברה הבורגנית הביאה לכך שכלכלת השוק העצימה מידות רעות ודלדול רוחני, חומריות והיעדר תחושת זהות, שנבעו מהיחלשותם של הדת והמוסדות המסורתיים. אך בניגוד לרופקה, קריסטול היה מעט יותר אופטימי באשר ליכולתה של המדינה לאכוף כללי מוסר דתיים בחברה וסבר כי הדבר אפשרי בהינתן פוליטיקאים החיים על פי ערכים אלו ומונחים על ידם. קריסטול גם צפה תחייה מחודשת של אמונה דתית בקרב רבים במערב, באופן שיחזק את אחיזתם של ערכים דתיים בחברה. בהקשר זה ידועה התנגדותו של קריסטול לפורנוגרפיה ותמיכתו בצנזורה שלה. קריסטול חשב כי נכון למדינה לאכוף כללי מוסר דתיים, למען מה שתפס כשמירה על חוש הצניעות הטבעית של האדם וכמה שעשוי למנוע מהחברה תהליך של התבהמות; לכן תמך כאמור בהתערבות ב"שוק הפורנו".^[20] במילים אחרות: כאשר השמאל הליברלי האמריקני שאף להוציא את המדינה מחיי הרוח ולהטביעה בחיי החומר, קריסטול שאף לייצר תהליך הפוך לחלוטין – לאפשר לשוק לחולל את ברכתו הכלכלית אך למנוע ממנו להזיק ברמה החברתית והרוחנית ולחזק את הערכים המסורתיים ברמה הציבורית.^[21]

לסיכום חלק זה, אנו רואים כי שמרנים בולטים במאה ה־20 תמכו בכלכלת שוק באופן ברור ועקבי וזיהו את הברכה הכלכלית הכרוכה ביוזמה חופשית, בסחר חופשי ובזכויות קניין מוגנות, הן ברמת האינדיבידואלים הן ברמה הקולקטיבית של האומה. עם זאת, לנוכח שינויים תרבותיים שחלו לאורך המאה ה־20, החלו השמרנים לבקר היבטים מסוימים של כלכלת השוק, לסגת מתפיסות אדוקות של "לסה פר" ולזהות כיצד כלכלת השוק אינה מתיישבת לחלוטין עם השאיפה לחיים בחברה "טובה". הם הסיקו אפוא שכלכלת שוק היא תנאי הכרחי לחברה טובה אך רחוקה מלהיות תנאי מספיק. בחלק הבא נעסוק באופן שבו התבטא מפנה זה בהיבט הפוליטי, לצד האינטלקטואלי, ונראה כיצד התמיכה הפוליטית השמרנית הרבה במדיניות השוק החופשי הובילה לביקורת־נגד פנים־שמרנית בהמשך הדרך.

נקודת מפנה?

אחת הנקודות ההיסטוריות הדרמטיות – אם לא הדרמטית שבהן – שבה היטשטשו הגבולות בין שמרנים ובין ליברלים הייתה בחירתם של מרגרט תאצ'ר לראשת ממשלת בריטניה מטעם המפלגה השמרנית (1979) ושל רונלד רייגן לנשיא ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית (1980). תאצ'ר, רייגן ומקדמי המדיניות שסבבו אותם הושפעו רבות מרעיונותיהם של הכלכלנים פרידריך האייק ומילטון פרידמן – ובהתאם חוללו שינוי של ממש בכיוון שאליו נעו מדינות המערב מאז תום מלחמת העולם השנייה (מה שמכונה בהקשר הבריטי "הקונצנזוס של אחרי המלחמה"). בתום המלחמה שררה הסכמה רחבה בין המפלגות המרכזיות במערב בדבר הצורך בהגדלת מדינת הרווחה, חיזוק ארגוני עובדים והגבלת כלכלת השוק. אומנם היו הבדלים מסוימים בין שמאל וימין, אך היו אלו הבדלים קטנים באופן יחסי, הבדלים של תיחום, וככלל שררה הסכמה רחבה בדבר הצורך בממשלה גדולה, מיסוי גבוה, מדיניות רווחה מרחיבה והתערבות ניכרת בענפי הכלכלה. תאצ'ר ורייגן מצידם, על רקע משבר הסטגפלציה במערב בשנות השבעים, שברו את הקונצנזוס ועם עלייתם לשלטון הובילו מדיניות תקיפה של כלכלת שוק, הקטנת ההתערבות הממשלתית במשק, הפרטות ותהליכי מיקור חוץ של שירותים ציבוריים.^[22]

המדיניות שהובילו תאצ'ר ורייגן לא חוללה שינוי רק בזירה הכלכלית אלא יצרה שינוי גם בתוך התנועה השמרנית עצמה. קידום כלכלת שוק הפך לנושא המרכזי ביותר לימין השמרני, "נושא הדגל", ומנקודה זו ואילך ניתן לומר כי השמרנות הפכה מזוהה עם תמיכה אדוקה בכלכלת שוק. עם זאת, לא כל השמרנים קיבלו את המפנה החד שהובילו תאצ'ר ורייגן: חלקם המשיכו לטעון בדבר מרכזיות הערכים השמרניים של יציבות חברתית וגאווה לאומית ואף ביקרו בצורה נחרצת את הכיוון שאליו סחפו תאצ'ר ורייגן את הימין במדינותיהם ובשאר המערב וגם חלקים מהשמאל והארגונים הבינלאומיים.

בהקשר זה יש לציין כי עיקר ההתנגדות הזו בשנות השמונים באה מן השמרנות הבריטית ופחות מן השמרנות האמריקנית, שקיבלה את מדיניות רייגן בצורה "חלקה" הרבה יותר. השמרנות הבריטית הייתה מסויגת יותר, באופן מסורתי, כלפי כלכלת שוק מאשר רעותה האמריקנית, ועל כן אין זה מפתיע כי נשמעו בה קולות רמים וחשובים כנגד מדיניותה של תאצ'ר, בעת כהונתה וגם לאחר מכן.

דוגמה בולטת לדמות שמרנית בריטית שלא רוותה נחת משבירת הקונצנזוס של אחרי מלחמת העולם השנייה היא אדוארד הית', מי שכיהן כראש ממשלת בריטניה מטעם המפלגה השמרנית בין השנים 1970–1974. תאצ'ר כיהנה כשרת החינוך בממשלתו של הית', אך לאחר שהשמרנים הפסידו למפלגת הלייבור בבחירות הכלליות של 1974, תאצ'ר התמודדה נגדו והדיחה אותו מראשות המפלגה. מאז ועד שנת 2001 כיהן הית' כחבר פרלמנט בספסלים האחוריים של המפלגה השמרנית והוביל את ההתנגדות האישית והאידאולוגית לתאצ'ר ולתאצ'ריזם בתוך המפלגה. הית' נמנה עם קבוצה של שמרנים המכונה One Nation Conservatives – קבוצה שהדגישה את החשיבות שבשמירה על היציבות חברתית, בחתירה להסכמיות פוליטית ובפנייה לקהלים שאינם הקהל המסורתי של המפלגה השמרנית (כגון פועלי צווארון כחול). בהתאם לכך, שמרנים מסוגו של הית' תמכו בקונצנזוס של אחרי מלחמת העולם השנייה בכל הקשור לסוגיות כלכליות והתנגדו למדיניותה של תאצ'ר, שנתפסה בעיניהם כמערערת את היציבות והלכידות החברתית. קבוצה זו הייתה ועודנה קול אלטרנטיבי בתוך המפלגה השמרנית, השולל את התאצ'ריזם ומצדד במדיניות כלכלית מרכזית יותר, במדיניות רווחה מרחיבה ובשיתוף פעולה אירופי.^[23]

קבוצה נוספת בשמרנות האנגלית שהסתייגה מן התאצ'ריזם (אך גם לא רוותה נחת מקבוצתו של הית' בשל תמיכתה בהצטרפות בריטניה לאיחוד האירופי) היא השמרנים המסורתיים. הללו ביקשו לקדם ערכים שמרניים־מסורתיים, לדחות את השימוש ברציונליזם ועקרונות מופשטים בפוליטיקה ולקדם תחתיהם מדיניות המבוססת על המסורת הלאומית והדתית של בריטניה. אינטלקטואל בולט וביקורתי במיוחד שנמנה עם קבוצה זו היה הפילוסוף רוג'ר סקרוטון. להבדיל מהית', סקרוטון לא התנגד מבחינה פוליטית לתאצ'ר; להפך – הוא הצביע לה בעקביות ושיבח את הפטריוטיות שלה ואת עמידתה הנחושה על האינטרסים הלאומיים של בריטניה (למשל במלחמת פוקלנד) ושלטון החוק. ובכל זאת סקרוטון התנגד לתאצ'ריזם וחשש כי מדובר בעוד תפיסת עולם רציונליסטית, המבוססת על עקרונות מופשטים, בדומה לתפיסות של סוציאליזם ותכנון מרכזי שגם להן הוא התנגד בנחרצות. הוא סבר כי תאצ'ר ותומכיה מאמינים באמת ובתמים כי השוק הוא הפתרון המוחלט לכל חולי, כלכלי וחברתי כאחד, מבלי שהדבר מעוגן בהכרח במציאות או משתקף במסורת הפוליטית האנגלית לאורך השנים.^[24]

בשנת 1998, דווקא לאחר שתאצ'ר כבר לא הייתה בתפקידה וראש הממשלה היה טוני בלייר ממפלגת הלייבור, פרסם סקרוטון מאמר ב'אינדפנדנט' הבריטי שכותרתו "היכן שמרקס צדק ותאצ'ר טעתה".^[25] במאמר זה טען סקרוטון כי לצד הישגים לא מבוטלים בזירה הכלכלית, התאצ'ריזם הביא מגוון של רעות חולות ברמה החברתית כגון מה שהוא תפס כמסחור של חיי היום־יום, הפיכת השיקול של יעילות כלכלית לשיקול בלבדי בקבלת החלטות בזירה הציבורית וביטול כל שיקול לאומי לטובת קידוש הסחר החופשי. סקרוטון טען כי התאצ'ריזם לא נעצר במסדרונות המפלגה השמרנית וכי גם "הניו לייבור" של בלייר אימצה אותו הלכה למעשה. לדידו, בפוליטיקה הבריטית נוצר קונצנזוס ליברלי־רציונליסטי חדש, המקדש את ההון ומשליך הצידה את כל הדברים שהיו חשובים לשמרנים בעבר: הדת, המשפחה, הקהילה המקומית, הלאום והמסורת.

סקרוטון עמד על כך שיש להגביל את השוק באופן אקטיבי, בשם ערכים מוסריים ודתיים שהפוליטיקאים צריכים לשאת בגאון ולקדם מדיניות על פיהם; ולא – החברה תתבהם עד בלי די, והדבר יוביל במוקדם או במאוחר גם לקריסתו של השוק עצמו:

אכן, עלינו לומר על השוק את מה שצ'רצ'יל אמר על הדמוקרטיה: מערכת גרועה מאוד, אבל האלטרנטיבות גרועות יותר. כשם שהדמוקרטיה זקוקה לחוקים ומוסדות כדי להגן על הדברים שאין להצביע עליהם, כך השוק זקוק להקפדה מוסרית ודתית כדי למנוע את הדברים שאסור לסחור בהם.

הדת מצילה מעריצות המחיר את כל אותם דברים שיש להם ערך מתמשך ולא מסחרי: אהבה, נישואים ומשפחה; נאמנות, יושר וריסון עצמי. אם הדברים האלה לא יינצלו, אז החברה תתפורר, והשוק יתפורר יחד איתה. זה המסר שעלינו לשמוע מהמנהיגים שלנו: שיש דברים שחשובים מכדי לקנות ולמכור. זה מסר שהאפיפיור לא חדל לחזור עליו. אבל זה מסר שלעולם לא יקבל חשיבות, כל עוד העסקים נשארים במושב הנהג.^[26]

סקרוטון טען כי הקפיטליזם הפך לדבר־מה שההוגים הליברלים הקלאסיים בני המאות ה־18 וה־19 כלל לא התכוונו אליו.^[27] הם לא ראו לנגד עיניהם "הומו אקונומיקוס" אלא בני אדם בעלי מידות טובות שהשוק מאפשר להם לחיות ברווחה. הם חפצו בחברה שבה בני האדם נהנים מזכויות וחירויות אך באותה מידה מודעים לחובותיהם החברתיות ונושאים באחריות אישית לכל פעולה כלפי הזולת. בעיני סקרוטון, הקפיטליזם הליברלי הלא־מבוקר לא רק שאיננו מעודד את ההתנהגות שביקשו הליברלים בני המאות הקודמות, אלא שהוא מעודד התנהגות הפוכה בתכלית. סקרוטון מדגיש בהקשר זה את הבעיה של "החצנות שליליות", שבמסגרתן למשל מפעלים יכולים לזהם את הסביבה מבלי שיישאו בתוצאות פעולתם על הסביבה, החי ואנשים אחרים.^[28]

בכלל, סקרוטון היה חסיד של קיימות וסביבתנות.^[29] הוא טען כי שמרנות בבסיסה חייבת לחשוב על שימור הסביבה לטובת הדורות הבאים, שכן חשיבה שמרנית קושרת בין העבר, ההווה והעתיד של החברה. על כן פעילות שוקית של ייצור לא מבוקר, שמעודד חשיבה אגואיסטית קצרת טווח ללא התחשבות בחברה ובדורות הבאים, היא לדידו פעילות אנטי־שמרנית במהותה. מדוע אפוא, לשיטתו של סקרוטון, מפלגות ופוליטיקאים שמרניים אינם תומכים גדולים בסביבתנות ובמקרים רבים אף מתנגדים לה באופן נחרץ?^[30] ובכן, זאת משום ש"הרעיון השמרני זוהם באידאולוגיה של העסקים הגדולים, בשאיפות הגלובליות של התאגידים הרב־לאומיים, ובעליונות שפוליטיקאים מודרניים מייחסים לכלכלה".^[31]

יתרה מכך, סקרוטון קושר בין מדיניות הסחר החופשי שארגונים בינלאומיים מקדמים, על חשבון הריבונות הלאומית של מדינות, ובין פגיעה בסביבה:

ארגון הסחר העולמי והבנק העולמי מהווים איומים פוטנציאליים על הסביבה, לא רק בכך שהם מפרקים כלכלות חקלאיות של ייצור וצריכה עצמית, אלא גם בכך שהם מכרסמים בריבונות הלאומית כל אימת שהיא מציבה מכשול בפני הסחר הבינלאומי החופשי.^[32]

מקריאה שטחית של הטקסטים הביקורתיים הללו ניתן לטעות ולחשוב שלפנינו סוג של איש "שמאל אמוני" – סביבתן שמתנגד לסחר חופשי, לעסקים גדולים, לתאגידים רב־לאומיים ולארגונים "ניאו־ליברליים" שמקדמים את מטרותיהם ואדם שתומך בהגבלת השוק. אכן, סקרוטון היה חריג בביקורתו על השוק גם ביחס לשמרנים אחרים שנזכרו במאמר זה – וניכר כי ישנן סוגיות שלגביהן הייתה עמדתו קרובה לזו של אנשי שמאל סוציאל־דמוקרטים – אך תהא זו טעות רבתי לראות בסקרוטון גרסה של איש שמאל.

הטיעונים של סקרוטון בדבר הגבלת השוק – והוא הדין לטיעוניהם של האינטלקטואלים השמרנים האחרים שצוינו עד כה – מבוססים במובהק על דאגה למוסדות שחשובים לשמרנים, כגון מדינת הלאום, הדת, המשפחה והקהילה, ולא על עקרונות שחשובים לאנשי שמאל סוציאל־דמוקרטים כגון "צדק חברתי", מעמד, זכויות עובדים וצמצום אי־שוויון כלכלי. אליבא דאמת, סקרוטון גם לא אימץ את התפיסה הסביבתנית המקובלת בחוגי השמאל, שכן הוא ביקש לנסח טיעון אלטרנטיבי, שמרני, לטובת הגנה על הסביבה ללא פגיעה ניכרת במוסדות חשובים אחרים לדידו, לרבות החקלאות שעליה שאף להגן הן מפני כוחות השוק, הן מפני המבקשים להגבילה באופן רדיקלי בשם טיעונים סביבתניים.

השמרנות הלאומית

בעת הנוכחית, תנועת השמרנות הלאומית מבית מדרשו של הפילוסוף יורם חזוני היא כנראה התנועה המעניינת ביותר בעולם הרעיונות השמרני בפרט ובעולם הרעיונות האידאולוגיים בכלל. כפי שציינתי בפתח המאמר, תנועה זו מבקשת ליצור בידול בין שמרנות ובין ליברליזם ובכך לבטל את ההיקשרות – הרעיונית, הפוליטית והאסוציאטיבית – בין שמרנות ובין ליברליזם, כפי שזו מתקיימת מאז שנות השמונים.

בדומה לראסל קירק, גם חזוני בספרו 'שמרנות: גילוי מחדש' עומד על העקרונות השמרניים המשתקפים במסורת האנגלו־אמריקנית ארוכת השנים וטוען בשבח מדינת הלאום, מוסדות הדת, המשפחה והקהילה. ^[33] חזוני יוצא כנגד מה שהוא מזהה כקונצנזוס הליברלי בפוליטיקה המערבית מאז תום המלחמה הקרה: השאיפה לעל־לאומיות וביטול הגבולות הריבוניים לטובת אימפריאליזם ליברלי חסר גבולות, מה שמכונה כיום "הגלובליזציה". חזוני מזהה הוגים ימנים כמו פרידריך האייק, ופוליטיקאים ימנים משלהי המלחמה הקרה כמו תאצ'ר ורייגן, בתור ליברלים ימנים־קפיטליסטים שעמדו אל מול ליברלים שמאליים שמתכתבים עם סוציאליזם. לדידו, גם אם ניתן למצוא מאפיינים שמרניים בקרב דמויות אלו, בעצם העדפת הצמיחה הכלכלית על פני כל היבט אחר – לאומי, תרבותי או חברתי – יצאו אותם אישים מכלל השמרנות. לדבריו, מה שמאפיין את הימין הפוליטי בעידן הפוסט־קומוניסטי הוא זניחה הדרגתית של קו המחשבה השמרני ואימוצו של קו המחשבה הליברלי־אוניברסלי מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית כאחת.

חזוני ער לכך שהברית שנוצרה בין ליברלים ושמרנים במחצית השנייה של המאה ה־20 כנגד הסוציאליזם והקומוניזם הייתה ברית הכרחית, אך הוא עומד על כך שעצם קיומה של הברית לא אמור לטשטש את ההבדלים בין החשיבה הליברלית לבין רעותה השמרנית. אדרבה, כיום – בעולם של גלובליזציה ליברלית מחד גיסא ועלייתן של תפיסות חברתיות רדיקליות הידועות כ"ווק" מאידך גיסא – הבדלים אלו מתחדדים והופכים את הברית של ימי המלחמה הקרה לבלתי רלוונטית, משום שזירת המאבק הפכה קוטבית הרבה יותר.^[34]

תנועת השמרנות הלאומית מבקרת כיום בעיקר את האלמנטים הגלובליים של כלכלת השוק הליברלית: את הניסיון לטשטש ולבטל גבולות ריבוניים באמצעות סחר חופשי ופעילות תאגידית בינלאומית; את שיתוף הפעולה המסחרי עם מדינות לא נאורות ואנטי־מערביות כמו סין; וכן הגירה חופשית הנובעת מהצורך בכוח עבודה זול עבור מעסיקים אך מביאה בפועל לאיום על המרקם החברתי־לאומי (במיוחד כאשר המהגרים מגיעים ממדינות לא מערביות).^[35] על פי תנועת השמרנות הלאומית, הגלובליזציה הביאה למרדף אחר הסחר, ההשקעות הזרות, הירידה במחירים והיעילות הכלכלית, אך בפועל גם פירקה "קהילות תעשייתיות" – קהילות המתגוררות מחוץ לעיר, באזורים פריפריאליים, שהתבססו על עבודה במפעלים שנסגרו או עברו למדינות שבהן כוח העבודה זול במידה ניכרת, בשל שיקולי תחרותיות ויעילות. השינויים הכלכליים שיצרה הגלובליזציה חוללו גם שינויים חברתיים: הפרט לא יכול היה לממש עצמו מבחינה כלכלית במסגרת אותה קהילה, ועל כן נאלץ לעבור לחיים אורבניים שמאפשרים מימוש מבחינה חומרית אך אינם מעודדים קהילתיות, חיי משפחה ומימוש רוחני. העיר הגדולה הפכה למרכז החיים הכלכליים והתרבותיים באופן לא מידתי, ואלו שנשארו מחוץ לה נותרו מאחור, באופן שגם העצים את החילון והפער התרבותי בחברות מערביות.^[36]

אף ששמרנים לאומיים ככלל, דוגמת חזוני עצמו, סבורים שלכלכלת השוק נודע תפקיד בקידום הרווחה החומרית של בני אדם, הם משרטטים את קו הגבול במקום שבו השוק מביא לפגיעה בלאום ובחיים המשפחתיים והקהילתיים או במקום שבו הסחר החופשי מעצים גורמים אנטי־מערביים – שאם ייהפכו לאלטרנטיבה חזקה דייה למערב, הם עלולים לפגוע במידה דרמטית גם בחירות הפרט. במקומות הללו, השמרנות הלאומית מציעה מדיניות ממשלתית שתגביל את הסחר החופשי ואת ההשקעות הזרות, בשם הסתכלות על שיקולים לאומיים וערכיים, ולא רק על שיקולים כלכליים צרים.^[37]

ווק־קפיטליזם

סוגיה חשובה ששמרנים נדרשים לה בשנים האחרונות היא התופעה של "ווק־קפיטליזם" או "ווק־תאגידי". מדובר בתופעה שנתפסת כחדשה יחסית, שבמסגרתה חברות עסקיות פועלות לקידום תפיסות עולם פרוגרסיביות־שמאליות בכל הנוגע ללהט"ב, ענייני מגדר וגזע וכיוצא בזאת. החברות העסקיות הללו מוציאות הודעות פומביות בדבר תמיכתן בערכים פרוגרסיביים, מקיימות ימי עיון לעובדיהן בנושאים שונים הקשורים לתפיסות עולם שמאליות, ותורמות כספים לאירועים ציבוריים של תנועות אקטיביסטים שמקדמות את הנושאים הללו. הן גם מבקרות בפומבי פוליטיקאים, אישי ציבור ואף עובדים שלהן המחזיקים בעמדות שמרניות.

העיסוק בנושאים הללו ממצב את החברות העסקיות כגופים נאורים בעיני הקהל הפרוגרסיבי, בעוד שמרנים רואים זאת כניסיון לכפות עליהם תפיסות עולם שהם מתנגדים אליהן.^[38] בעיניים ימניות של תקופת המלחמה הקרה, ליברלים שמרנים או ליברלים ימניים טענו בתוקף כי הדרך הטובה ביותר למנוע כפייה של עמדות המבוססות על תפיסת עולם מסוימת היא באמצעות ממשלה קטנה ככל הניתן. ההיגיון המונח בבסיס עמדה זו הוא שאנשים נוטים, באופן מובנה, לנצל את המנגנון המדינתי (הכופה מעצם היותו מדינתי), את המוסדות הציבוריים, כדי לקדם את תפיסת העולם שהם מאמינים בה גם אם איננה מקובלת על כלל הציבור. לדידם, כדי למנוע מצב זה ולעצור את הפיכתו של המנגנון המדינתי לזירת קרב כופה באופן מתמשך, יש להפריט כל מה שניתן. להבדיל מן המדינה, השוק נתפס כמנגנון שאינו כופה, משום שיש בו בחירה. מלבד זאת, לחברה עסקית שמציעה מוצר צריכה מסוים, אין תמריץ להיכנס לשדה הקרב החברתי־פוליטי, שכן היא עלולה להפסיד קהל צרכנים מסוים המחזיק בתפיסה מנוגדת. כיוון שהמטרה העיקרית של כל חברה עסקית היא להגדיל את שולי הרווח שלה, מהלך של נקיטת עמדה פוליטית־חברתית יהא מנוגד לאינטרס שלה.^[39]

השמרנים גילו לאחרונה כי הנחת יסוד זו אינה מדויקת וכי חברות עסקיות בהחלט נוקטות עמדות פוליטיות. יש מי שתולה זאת ב"ווק־וושינג", קרי ניסיונן של החברות העסקיות להלבין את פעילותן הקפיטליסטית בעיני אקטיביסטים שמאליים. אחרים תולים זאת בתהליכי הרדיקליזציה שעוברים ארגוני האקטיביסטים, אשר מפעילים לחץ כבד על כל גוף, ציבורי ופרטי כאחד, כדי לקדם את ערכיהם. ואילו יש הטוענים כי מאז ומעולם חברות עסקיות היו מעורבות בפוליטיקה באופן עמוק, אך כל זה החל להפריע לשמרנים רק כאשר החברות החלו לחתור תחת תפיסת העולם החברתית שלהם. כך או אחרת, שמרנים רבים הבינו כי גם במקרה זה, הברית שכרתו עם הליברלים הקימה את הגולם על יוצרו; כי מעתה לא ניתן עוד לסמוך על השוק שיבלום כפייה של תפיסות עולם "ווקיסטיות" וכי אדרבה השוק הפך לכלי נוסף בניסיון לקדם תפיסות אלו.

על כן, שמרנים פונים כעת דווקא למנגנון המדינתי. הם מעוניינים שדווקא המדינה על מוסדותיה היא זו שתבלום את הכפייה שהשוק מייצר. ההצדקה לכך דמוקרטית: אם העם הכריע באופן דמוקרטי על כיוון ערכי שמרני, למנהיגים השמרנים עומדות הלגיטימציה והסמכות לפעול להגנת תפיסת העולם השמרנית מפני המתרחש בשוק. אם החברות העסקיות החליטו להיכנס לזירת המאבק הפוליטית־חברתית ולנקוט עמדה מסוימת, עליהן להבין כי למהלך זה ישנן השלכות שיתבטאו באותה זירה, לרבות פעילות מדינתית כנגדן.^[40]

הפוליטיקה של השמרנות הלאומית

בפתח המאמר הבאתי את דבריה של השרה לשעבר איילת שקד בקשר לענף החקלאות, כענף שאין להביט עליו ככלכלי גרידא אלא כענף בעל משמעות לאומית שיש להגן עליו מפני כוחות השוק. לגבי שקד אין זו דוגמה יחידה: בשנת 2022 הובילה שקד כשרת הפנים הקמה של כמה יישובים חדשים בנגב, בניגוד לעמדת גורמי המקצוע במשרד האוצר ומשרד הפנים שטענו כי המהלך אינו נכון מבחינה כלכלית. ^[41]שקד מצידה אמרה כי

זה צעד חשוב ואסטרטגי מהמעלה הראשונה. מעבר לערך הציוני של תפיסת אדמות המדינה בנגב יש לכך חשיבות ביטחונית גבוהה מאוד – דווקא בעת הזו, נוכח כל האירועים הביטחוניים, ממשלת ישראל קובעת רצף אורבני בשטח, תוקעת יתד, ומתחילה לבנות יישובים יהודיים בנגב.

במילים אחרות, השרה שקד העדיפה במובהק לקדם את מה שתפסה כערך לאומי על חשבון התפיסה של יעילות כלכלית.

מגמה דומה קיימת גם במדינות אחרות בעולם המערבי, שאנו עדים בהן הן לעלייה בטרמינולוגיה השמרנית בנוגע להגבלת כלכלת השוק, הן לשינוי המדיניות בפועל. הדוגמה הבולטת ביותר היא הקדנציה הנוכחית של דונלד טראמפ כנשיא ארצות הברית: הלה אימץ לחלוטין את הטרמינולוגיה והתפיסות השמרניות־לאומיות לגבי סחר חופשי בכלל, ועם סין בפרט, ומקדם מדיניות של ביטול הסכמי סחר חופשי וקביעת מכסי מגן.^[42] טראמפ סוחף אחריו גם גורמים בכירים במפלגה הרפובליקנית שלא תמיד צידדו במהלכים מן הסוג הזה. למשל, הסנאטור מרקו רוביו מפלורידה – כיום מזכיר המדינה – פרסם בשנת 2018 מאמר במגזין השמרני 'נשיונל ריוויו' שכותרתו "בניית שמרנות לאומית אמריקנית" ובו טען בזכות כלכלה פוליטית שמרנית־לאומית:

אני שמרן כי אני מבקש לשמר את העיקרון שבבסיס הפרויקט האמריקני: חירות. החירות לחיות חיים ערכיים ומשמעותיים הנתמכים על ידי משפחה, קהילה, אמונה וכבוד העבודה … תרבות העבודה האמריקנית – היכולת להרוויח מספיק כדי לפרנס משפחה – מותקפת מצד אליטות כלכליות עולמיות שאינן קשורות לאמריקנים עובדים. מבודדים מהשיבושים שנוצרו על ידי הגלובליזציה, אכפת להם יותר מהרווחים שתאגידים רב־לאומיים יכולים להרוויח מעשיית עסקים בסין מאשר מעובדים אמריקנים שמאבדים את מקום עבודתם. המשפחה, המוסד החשוב היחיד בכל החברה, מושפעת מלחצים כלכליים שמרתיעים את חיי המשפחה ומהנדסה חברתית המבקשת להחליף אותם.^[43]

בהקשר של "ווק־קפיטליזם" אפשר לציין את מאבקו המתוקשר של מושל פלורידה הרפובליקני, רון דה-סנטיס, עם תאגיד דיסני – לאחר שזו הביעה התנגדות פומבית לחוק שהעביר דה-סנטיס ואשר אסר על מורים לדון בנושאי נטייה מינית וזהות מגדרית בבתי הספר. בתגובה, דה סנטיס פעל נגד המעמד המסחרי המיוחד של דיסני בפלורידה, ומהלך זה נגרר להליך משפטי.^[44]

באיטליה, ראשת הממשלה ג'ורג'יה מלוני ומפלגתה "האחים של איטליה" נקטו טרמינולוגיה שמרנית־לאומית עם נטייה חיובית יותר כלפי כלכלת שוק. מצד אחד מלוני משבחת בכל הזדמנות אפשרית את מדיניותו של רייגן שקידם כלכלת שוק ומיסים נמוכים, ומצד שני היא  יוצאת חוצץ נגד מה שהיא מכנה "ספקולציות פיננסיות" והתערבות של מוסדות על־לאומיים בענייניה הכלכליים והחברתיים של מדינת הלאום. ברמת המדיניות, מאז עלתה המפלגה לשלטון, היא פועלת במה שניתן לראות כלאומנות כלכלית או "פטריוטיזם כלכלי": הגנה על החקלאות האיטלקית, הגנה על מוצרים איטלקיים ושמירה על מה שנתפס כתשתיות אסטרטגיות – כגון נמלי הים והתעופה, תשתיות אנרגיה ותחבורה – בשליטת המדינה.^[45]

עמדות מן הסוג הזה ניתן למצוא למעשה אצל כל המנהיגים והמפלגות שנתפסים כשמרנים לאומיים או כפופוליסטים ימנים.[46] מן הראוי לומר כי מדיניות כלכלית מסוג זה איננה רק בעלת תוקף אידאולוגי־רעיוני כפי שהוצג במאמר זה, אלא גם מתכתבת עם אינטרס אלקטורלי ברור למדי של מפלגות הפונות לאזרחים החשים כי הגלובליזציה הליברלית פוגעת בהם, הן מבחינה תרבותית הן מבחינה כלכלית, ומערערת את היסודות החברתיים והכלכליים שעליהם נשענו במשך שנים רבות.^[47]

לקראת כלכלה פוליטית שמרנית

במאמר זה עמדתי על המתח הקיים בתוך התנועה השמרנית בנוגע לכלכלת השוק, מתח שתנועת השמרנות הלאומית מעצימה כיום במסגרת מגמתה הכללית ליצירת בידול בינה ובין הליברליזם. סבורני כי המסקנות העולות מן המאמר – ואשר יהיו מקובלות על מרבית השמרנים כיום – בנוגע לסוגיה זו הן כדלקמן:

(1) לשמרנים חשוב קודם כול לחיות בחברה בעלת מידות טובות, שחבריה הם אינדיבידואלים עם מידה לא מבוטלת של חופש ובאותה מידה מחוברים למוסדות מסורתיים ולמעגלי זהות – בדמות המשפחה, הקהילה המקומית והקהילה הלאומית – וחיים את חייהם על פי עקרונות מוסר הנגזרים מן הדת.

(2) שמרנים אכן אינם ליברלים, וגישתם לפוליטיקה ומדיניות איננה נגזרת מכוח תבונה רציונלית אוניברסלית אלא מתפיסה של צניעות אפיסטמית ושמירה על מוסדות ומסורת – ועל כן תמיכתם במדיניות מסוימת או התנגדותם אליה תהא לעולם בעלת בסיס פרגמטי ולא עקרוני.

(3) שמרנים תומכים בכלכלת שוק ובזכויות קניין מוגנות, בעיקר משום שהם נוכחים לדעת כי אלו אמצעים ש"עובדים" ומביאים לרווחה כלכלית שאף שיטה מוכרת אחרת איננה יודעת לייצר, אך גם משום ששיטה זו מאפשרת את הגדלת חירות האדם. הם סבורים כי כלכלת שוק זקוקה להקשר חברתי ותרבותי המבוסס על מידות טובות. אילולא כן, הכלכלה תשחית את החברה ולהפך.

(4) שמרנים סבורים כי שיקולי יעילות כלכלית אינם קודמים תמיד לשיקולי הלאום והמוסדות המסורתיים וידם אינה על העליונה באופן מוחלט; בוודאי אלו אינם השיקולים היחידים שיש לתת עליהם את הדעת. יתרה מכך, שמרנים יעדיפו לפעול על פי מה שהם תופסים כאינטרס הלאומי, גם במחיר של פגיעה מסוימת ביעילות הכלכלית, למשל בסוגיות הקשורות לסחר וביטחון.

(5) שמרנים השלימו במידה רבה עם קיומה של מדינת הרווחה והם אף יכולים לשבח אלמנטים מסוימים בה שתכליתם לשמור על היציבות החברתית ולחזק את מדינת הלאום. בד בבד, רבים מהם היו – ונשארו – סקפטיים באשר ליכולתה של מדינת הרווחה שלא לגדול מעבר לשיעור הסביר ועל ידי כך לפגוע הן ביעילות הכלכלית, הן במוסדות המסורתיים ובחיי הקהילה.

(6) לכן, ברמה התאורטית, כאשר יידרש השמרן לדיון על אודות מקומה של כלכלת השוק, מסתבר כי הלה יכיר בכך שהשוק וזכויות קניין מוגנות – כמוסדות הקיימים במערב זה מאות שנים – הועילו מאוד ככלל מבחינה חומרית, הביאו ל"התעשרות הגדולה" ולשמירה על הסדר החברתי, והצליחו יותר מכל מנגנון כלכלי אחר שהוצע במשך השנים; בוודאי יותר ממנגנוני תכנון מרכזי שנשען על הרציונליות של המתכננים. אכן, אינטלקטואלים רבים שהתנועה השמרנית זיהתה עצמה עימם – כגון אדמונד ברק, אדם סמית, אלקסיס דה-טוקוויל ואחרים – עמדו על הברכה שמביאה בחיקה כלכלת השוק ועמדו גם על עליונותה על כל שיטה כלכלית אחרת. עם זאת, באותה נשימה, השמרן גם מכיר בכך שהשוק אינו מושלם, שבמקרים מסוימים הוא עלול לפגוע במוסדות העונים על צרכים חברתיים, וכי במקומות הללו יש מקום להתערבותה של מדינת הלאום, כגוף קולקטיבי: להגביל את השוק כדי להגן על המוסדות האחרים ועל ערכים חשובים.

כמובן, העקרונות העולים מתוך המסקנות הללו אינם עקרונות רדיקליים המבקשים לשנות את הסדר הכלכלי־חברתי מקצה לקצה. למעשה, ברור לחלוטין כי פוליטיקאים, גם הליברלים והסוציאל־דמוקרטים מביניהם, שמקדמים מדיניות בפועל נדרשים לחלק מן העקרונות הללו מתוך אילוצים ריאליסטיים שכופה עליהם המציאות. הריאליזם והמתינות שהחשיבה השמרנית מעגנת בתוכה הם במידה רבה חוזקתה של השמרנות כצורת חשיבה ואולי גם מקור חולשתה הציבורית כאידאולוגיה. כך או אחרת, נראה שלשמרנים אכן יש דברים חשובים לומר גם בענייני מדיניות כלכלית ובדבר הקשר בין כלכלה, חברה ותרבות.

ניקולאי טלייסניק הוא עיתונאי בערוץ 10, ערוץ הכלכלה של ישראל, בוגר תוכנית אדם סמית במכון ארגמן. המאמר זכה במקום השלישי בתחרות סיעור הכתיבה של השילוח לשנת תשפ"ד.

^[1] Daniel Bell, The Cultural Contradictions of Capitalism, New York: Basic Books, 1976.

^[2] Oswald Spengler, The Decline of the West (1922), New York: Oxford University Press: 1991.

^[3] Christopher Lasch, The Culture of Narcissism: American Life in an Age of Diminishing Expectations, New York: W. W. Norton, 1976.

^[1] פרוטוקול מס' 875 של ועדת הכלכלה של הכנסת, מיום 3.12.2018.

^[2] ראו למשל יורם חזוני ואופיר העברי, "שמרנות איננה ליברליזם", השילוח, 17 (2019), עמ' 103–130.

^[3] ככלל מקובלת עליי התזה שהציג אלון שלו במאמר שבו ביקש לזקק את הגדרת השמרנות ולתאר מהי חשיבה שמרנית על חברה ומדיניות. ראו אלון שלו, "על השמרנות: הדרך לטוב האפשרי", השילוח, 14 (2019), עמ' 33–42.

^[4] ראו Russell Kirk, The Conservative Mind: From Burke to Eliot, Washington DC: Regnery, 2001 [1953].

^[5]John Pafford, Russell Kirk, New York: Bloomsbury, 2010, pp. 51–52.

^[6]Kirk, The Conservative Mind, p. 39.

^[7] Jason E. Jewell, "The Extent of Russell Kirk's Support for the Free Market", Journal of Markets & Morality, 23.1 (2020), pp. 61–75.

^[8] Russell Kirk, Economics: Work and Prosperity, Wilmington, Delaware: Intercollegiate Studies Institute, 1989.

^[9] Jewell, "The Extent of Russell Kirk's Support", pp. 66–67.

^[10] Jean Solchany, "Wilhelm Ropke: Why He Was a Conservative", Patricia Commun and Stefan Kolev (eds.), Wilhelm Röpke (1899–1966), 2018, pp. 165–173.

^[11] Wilhelm Röpke, A Humane Economy: The Social Framework of the Free Market, Chicago: Regnery, 1960.

^[12] Russell Kirk, "The Humane Economy of Wilhelm Roepke", The Politics of Prudence, 1993, Chap. VIII.

^[13] ראו למשל Giuseppe Franko, "Religion, Society, and the Market: The Contribution and the Legacy of Wilhelm Röpke (1899–1966)", Journal of Markets & Morality, 23.1 (2020). pp. 77–114.

^[14] Röpke, A Humane Economy, pp. 36–74.

^[15] Ibid, p. 98.

^[16] הרעיון של "כלכלת שוק חברתית" היה קיים במסורת האינטלקטואלית הגרמנית גם לפני רופקה, אך תרומתו לפיתוחה היה משמעותי ביותר. כלכלת שוק חברתית צועדת יד ביד עד היום עם האידאולוגיה הדמוקרטית־נוצרית ומפלגת האיחוד הדמוקרטי־נוצרי בגרמניה. ראו בהקשר זה Mark E. Spicka, Selling the Economic Miracle: Reconstruction and Politics in West Germany, New York: Berghahn Books, 2007.

^[17] וילהלם רופקה, "מי מרוויח ממדינת הרווחה?", תכלת, 25 (2006).

^[18] להרחבה על השקפותיו של קריסטול על כלכלה, חברה ותרבות ראו שגיא ברמק, "השיבה אל הבורגנות", השילוח, 25 (2021), עמ' 157–174.

^[19] אירווינג קריסטול, "כאשר המידה הטובה מאבדת את קסמה: הגיגים על הקפיטליזם והחברה החופשית" [1970], תכלת, 38 (2010), עמ' 110–124. שמונה שנים לאחר פרסום המאמר, קריסטול הרחיב את טענתו בנושא בספר שפרסם. ראו Irving Kristol, Two Cheers for Capitalism, New York: Basic books, 1978.

^[20] Irving Kristol, "Pornography, Obscenity, and the Case for Censorship", New York Times Magazine, 28.3.1971. p. 23.

^[21] הרעיון של דת ממוסדת ברמה הציבורית כמי שמונעת מהחברה להתבהם הוא עקרון יסוד במחשבה השמרנית. המנסח הבולט של עמדה זו היה אדמונד ברק – מי שרבים רואים בו את אבי השמרנות. ראו אדמונד ברק, "על חשיבותה של כנסיה ממוסדת", מחשבות על המהפכה בצרפת, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, 1999, עמ' 99–124.

^[22] ראו למשל: Ben Williams, "The 'New Right' and its Legacy for British Conservatism", Journal of Political Ideologies, 29.1 (2024), pp. 121–144.

^[23] ראו למשל Edward Heath, "The Future of Conservatism", The Brown Journal of World Affairs, 3.1 (1996), pp. 155–161. ראו גםMark Garnett and Kevin Hickson, Conservative Thinkers: The Key Contributors to the Political Thought of the Modern Conservative Party, Manchester: Manchester University Press, 2009, pp. 22–39.

^[24] Ibid, pp. 101, 113–115.

^[25] Roger Scruton, "Where Marx was Right and Thatcher Wrong", The Independent, 16.8.1998.

^[26] Ibid.

^[27] גם סקרוטון הושפע מרעיונותיו של רופקה בספרו 'כלכלה אנושית' ואף הקדיש לו מאמר. ראו Roger Scruton, "The Journey Home: Wilhelm Ropke & the Humane Economy", The Imaginative Conservative, 29.3.2020.

^[28] רוג'ר סקרוטון, להיות שמרן, מאנגלית: יאיר לוינשטיין, תל-אביב: ספריית שיבולת, 2020, עמ' 95–101.

^[29] ראו Roger Scruton, How To Think Seriously about the Planet: The Case for an Environmental Conservatism, New York: Oxford University Press, 2012.

^[30] דווקא תאצ'ר עצמה הייתה מן הפוליטיקאים המשפיעים הראשונים במערב שהביעו תמיכה בקיימות ובצורך להתייחס ברצינות.

^[31] סקרוטון, להיות שמרן, עמ' 139.

^[32] שם, עמ' 143.

^[33] Yoram Hazony, Conservatism: A Rediscovery, Washington D.C: Regnery Publishing, 2022.

^[34] Ibid, chap. 6–7.

^[35] Ibid, pp. 92–93.

^[36] ראו למשל Oren Cass, The Once and Future Worker: A Vision for the Renewal of Work in America, New York City: Encounter Books, 2018; Matthew Goodwin, Values, Voice and Virtue: The New British Politics, London: Penguin, 2023, pp. 34–45.

^[37] Hazony, Conservatism: A Rediscovery, p. 343.

^[38]Nicholas Capaldi, "Woke Capitalism?", The Journal of Private Enterprise, 37.2 (2022), pp. 1–13.

^[39] ראו שם; Milton Friedman, "The Social Responsibility of Business Is to Increase Its Profits", New York Times Magazine, 13.9.1970.

^[40] ראו: Carl Rhodes, Woke Capitalism: How Corporate Morality is Sabotaging Democracy, Bristol: Bristol University Press, 2021.

^[41] יאסר ואקד, "למרות הביקורת של האוצר: שבעה יישובים נוספים אושרו בנגב", גלובס, 10.4.2022.

^[42] Daniel W. Drezner, "Economic Statecraft in the Age of Trump", The Washington Quarterly, 42.3 (2019), pp. 7–24.

^[43] Marco Rubio, "Building a national American conservatism", National Review, 23.4.2018.

^[44] ניתן אומנם לטעון שביטול ההטבות החזיר את סוגיית המיסוי למצב השוק החופשי הראוי שבו לא ניתנות הטבות מיוחדות לתאגידים גדולים, אלא שדה סנטיס עצמו לא טען שזוהי המוטיבציה שלו לשינוי. ראו טלי גולדשטיין, "העונש של דיסני: מושל פלורידה ביטל את המעמד המיוחד של דיסניוורלד", וואלה, 28.2.2023.

^[45] ראו Salvatore Vasallo and Rinaldo Vignati, Brothers of Italy and the Rise of the Italian National Conservative Right under Giorgia Meloni, Cham: Palgrave Macmillan, 2024, pp. 141–145.

[46] וראו בעניין זה במאמרי על חאווייר מיליי בארגנטינה, "פופוליזם מסוג אחר", השילוח 37, יוני 2024.

^[47] להרחבה ראו נדב איל, המרד נגד הגלובליזציה, ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2018; Roger Eatwell and Matthew Goodwin, National Populism: The Revolt Against Liberal Democracy, London: Pelican Books, 2018.