תאוריה שמרנית

הצורך בתאוריה

משימתי במסה שלפנינו היא להבהיר כמה יסודות פילוסופיים על אודות המצב האנושי מנקודת מבט שמרנית. משימה זו איננה מובנת מאליה, מכיוון שהוגים שמרנים נמנעו בעקביות מניסוח אנליטי של יסודות המחשבה השמרנית; ממילא, עצם כתיבת המסה עלולה להראות בעיני שמרנים, ובצדק, כפעולה לא-שמרנית במהותה.

אומנם יש שמרנים שניסחו את משנתם באופן תאורטי – כגון ראסל קירק, רוברט ניזבט וג'ון קקס אם נמנה כמה מהם – אך כתיבה זו נוטה להידחק לשוליים, ואיננה מקבלת את הנפח והמאמץ האינטלקטואלי ההולמים את משקלה של ההגות השמרנית; וכך המאמץ התאורטי נותר מצומצם, ואינו מהווה מוקד מרכזי בעיון השמרני. למצב זה ישנה סיבה טובה: לפי החוקר ג'רי מולר, שראיון עימו פורסם מעל דפי כתב זה, בלב המחשבה השמרנית שוכנת ביקורת על עצם הרעיון של "תאוריה". זאת משום שצורת חשיבה תאורטית מאופיינת לרוב בניתוק מהניסיון הממשי – היא בנויה על הסקה דדוקטיבית של מסקנות, ואינה מביאה בחשבון את המורכבות, הדינמיות והפרטיקולריות של המוסדות והחברה הממשיים – ואילו האדם והחברה מורכבים הרבה יותר מכדי שתאוריה כלשהי תוכל למצות את ההסבר להם.^[1]

בכל זאת אני מבקש להצדיק את נחיצותה של תאוריה שמרנית כיום. אנו עומדים 235 שנה לאחר המהפכה הצרפתית, וזהו בהחלט פרק זמן מספק כדי ללמוד מהניסיון – מידה טובה שמרנית ללא ספק – ולהיווכח  שלוויתור על הניסוח התאורטי יש מחירים כבדים. המרכזי בהם הוא העדרה של השמרנות מהדיון העמוק המעצב את הלך הרוח האינטלקטואלי בעולם. כך למשל בשנת 1971 נערך ויכוח מפורסם בין מישל פוקו לנועם חומסקי סביב שאלות של טבע האדם, אמת, כוח, ידע וצדק. שני גוונים של השמאל הרדיקלי דנו אפוא בשאלות היסוד של האנושיות – ואילו החלופה השמרנית לא הייתה חלק מהדיון בשל העדר מאמץ תאורטי של ממש. העמדה התאורטית השמרנית שולית בכתיבה השמרנית עצמה, נעדרת כמעט לחלוטין במחלקות לפילוסופיה, לא מוצאת הד בכתבי העת ובדיונים – וכך מוצאת את עצמה מחוץ לשיח הציבורי. זאת גם אחת הסיבות לכך שהמדיניות השמרנית תלויה לגורלה ב"כוכבים" פוליטיים השוחים נגד הזרם ומאמצים אותה, כגון רונלד רייגן או מרגרט תאצ'ר.

המאמץ הנורמטיבי של השמרנים מצטיין אומנם בהצעות מדיניות קונקרטיות בתחומים שונים; אך ללא בניית תשתית תאורטית, שום הצעת מדיניות לא תוכל ליצור שינוי ארוך טווח. ללא שורשים עמוקים ורחבים הנטועים בתוך ההקשר התרבותי, העץ לא יוכל לצמוח מעלה מעלה. ההעדפה השמרנית של תחום המדיניות על חשבון בירור עמדות היסוד מובילה לכך שההשלכות הנורמטיביות של תפיסת העולם השמרנית מתמוססות בעקביות אל תוך המסגרת הרעיונית הדומיננטית שמגדירה את גבולות השיח. ממילא, שמרנים לא נוטלים חלק במסגור היסודי של ה"תקין" ו"המקולקל" פוליטית; השמרנות משחקת בתוך כללי המשחק שהיא איננה שותפה לקביעתם ולעיצובם; ופובליציסטים שמרנים רבים אומנם יוצאים נגד ה"אליטה" אך חסרים להם כלים בסיסיים למסגור שונה של השיח הציבורי.

כך למשל שמרנים יצביעו היטב על הבעיות של מסגרת המחשבה הנאו-מרקסיסטית, ועל הכשלים האינהרנטיים הטמונים במבנה "מדכא-מדוכא-תודעה כוזבת" שלה – אך לא יציעו סטרוקטורה חלופית לתפיסת המציאות. זאת אחת הסיבות לכך שהשמרנות נתפסת, שלא בצדק, כריאקציונרית וכמי שאין בכוחה להעמיד אג׳נדה פוזיטיבית. במילים אחרות, המחסור במתן דין וחשבון תאורטי ובפיתוח הגות פילוסופית שמרנית מוביל לכך שהמאמץ הפוליטי השמרני עולה שוב ושוב בתוהו.2F^[2]

הדברים ניתנים להיאמר גם מכיוון אחר. השמרנות, מעצם טבעה, נדרשת להגיב לשינויים במציאות – היא ׳תגובתית׳ – ומשום כך, כמעט בהגדרה, זכות קיומה תלויה בפרוגרס המוביל שינויים אלה. אומנם, הפרוגרס זקוק אף הוא לשמרנות – הוא זקוק למצב הקיים, אותה מציאות שהוא מבקש לשנות – אך יש הבדל חשוב בין מידות היזקקותם זה לזה. בעוד הפרוגרס מתמקד בקידום חזון חדש, לעיתים תוך דחיקת הקיים – השמרנות פועלת מתוך מטרה לשמר, או לעדן שינויים, תוך התמקדות בהווה ובעבר כנקודת ייחוס. כך למשל לפני הרפורמציה אין "קתוליות", יש רק כנסייה. הרפורמציה הציבה אתגר לכנסייה הקיימת, ובעקבותיה התעצבה ה"קתוליות" כפי שאנו מכירים אותה. באופן דומה, התוכן שהשמרן מבקש לשמר אינו אלא תוצאתה של מהפכת האתמול. 3F^[3] הפרוגרס, לעומת זאת, אינו זקוק לשמרנות באותה צורה; אג'נדה משלו מניעה אותו, והוא מוגדר לא דרך התגובה לקיים אלא דרך השאיפה לעצב עתיד שונה. הבדל זה מבהיר אף הוא מדוע השמרנות לעיתים נתפסת כחלולה, כחסרת מטרות קונקרטיות וכהלך רוח הססני. אולם האתגר המובנה הזה רק מעצים את הצורך בתאוריה שמרנית מקיפה, שתשכיל להציע חזון עצמאי ולא תסתפק  בתגובה לשינויים.

מתוך היענות ראשונית לאתגר הזה, אני מבקש לעיין להלן במבנה המחשבה השמרנית עצמה. האנליזה לשמרנות יוצאת מהנחות יסוד של השיח השמרני עצמו. זוהי פעולה רפלקטיבית המבקשת לחשוב על השמרנות מתוכה, ולעמוד על היסודות הפורמליים שלה. משום כך לא אעיין בתכנים השגורים של העמדה השמרנית כמו תפקיד המסורת, הקהילה, הספקנות האפיסטמולוגית, ערך החירות או מבנה השוק – אלא במבנה היסודי של המחשבה השמרנית. אומנם, השמרנות נוצרה כאמור מתוך מפגש עם זרמים רעיוניים אחרים, ולכן אף שהיא זרם נבדל בהיסטוריה של הרעיונות אי אפשר לעמוד על טיבה מתוך הישענות בלעדית על הוגים שמרניים בלבד. באתיקה הניקומכית חזר אריסטו על רעיון של סוקרטס באומרו: "בדרך כלל מוטב הוא, וחובה עלינו, להפריך לשם קיום האמת אף את דברי עצמנו – ועל אחת כמה וכמה כשהמדובר בפילוסופים (שפירושו – אוהבי החוכמה). שבהיותנו אוהבים גם את ידידינו וגם את האמת, מצווה קדושה היא להעדיף את ההיא".^[4] בשל כך אם התוצר שלפניכם אינו נראה לקורא 'שמרני' אין בכך לדידי פסול: המתודה איננה שמרנית במהותה, ולכן ייתכן שתוצאות הדיון לא ייתפסו על-ידי הקורא כשמרניות בהכרח. לא נאמנות לדוקטרינה פוליטית אני מבקש, אלא נאמנות לאמת.

אפתח בכמה הבחנות והנחות יסוד.

השמרנות כשם משפחה

השמרנות היא "שם משפחה", כלומר צביר של תת-תאוריות ועמדות שמרניות שונות. היא אוריינטציה פילוסופית הכפופה למאפיין דומיננטי;^[5] מֵעין מַעיין משותף שמימיו נפרדים אל פלגיה וערוציה של השמרנות. ^[6]תחת שם משפחה זה חוסים מגוון רחב של הוגים, שניתן למקם אותם על קשת רעיונית שבין שני קטבים מרכזיים: הקוטב הפסיבי-צורני, והקוטב האקטיבי-צורני-תוכני. הקוטב הפסיבי-צורני מדגיש את המזג השמרני ואת חשיבות התהליכים (בניגוד ליעדים ולמטרות), זאת מתוך הערכה ליציבות ולסדר החברתי. ההוגים המשתייכים לקוטב זה מעלים על נס את ערך הכרת הטוב וההססנות; את האינסטינקט שאינו מגיע בהכרח לידי ניסוח רעיוני אקטיבי. הם מסתפקים בהיאחזות בדברים היקרים והאהובים ובשמירה עליהם, ומבקשים לבנות את חיינו סביב אלמנט מקודש. אלמנט זה עשוי להשתנות בין מקומות וזמנים שונים, כמו למשל המשפחה או האומה. תפיסה זו מסויגת מאקטיביזם פוליטי, דווקא מתוך הכרת הטוב על הקיים וההססנות הגלומים בצורה השמרנית שהיא מטפחת. הפילוסופים מייקל אוקשוט וקנת מִינוֹג מגלמים אולי קוטב זה בצורה המובהקת ביותר.

מן הצד השני, הקוטב האקטיבי-צורני-תוכני שואף לשמר ולהחיות ערכים ומטפיזיקה שהמסורת מייצגת, ומתוך כך אף לקדם אידאות קונקרטיות. בקוטב זה ניתן למנות הוגים כגון ראסל קירק, אלסדייר מקינטאייר  ורוג'ר סקרוטון. למרות ההבדלים הדרמטיים ביניהם, ואף כי חלקם אף נמנעו מהגדרה עצמית כ"שמרנים", אפשר לזהות מכנה משותף בין כולם והוא היחס בין התוכן שהם מבקשים לקדם לבין המסורת שהם פועלים בתוכה. יש להדגיש: הוגים אקטיביים צורניים-תוכניים יהיו שמרנים רק אם האידאות שהם יקדמו וצורת הפעולה שלהם בעולם יתאימו לתפיסת העולם השמרנית שלהם. אידאות ריאקציונריות או ניהיליסטיות, או דרכי מימוש אטטיסטיות, אנרכיסטיות או וולגריות, עומדות בסתירה ישירה לתאוריה הפוליטית ולפילוסופיה השמרנית.

אני מתנגד לטענה הנשמעת מפי הוגים שונים מהזרם השמרני-פסיבי, המתארים את עמדתם השמרנית כצורנית-טהורה, וממילא מתייחסים לתפיסתם ככזאת שאינה אידאולוגית או מתעלה על השדה האידאולוגי.^[7]  סבורני שזו יומרה שגויה ובלתי אפשרית: הוגים אלה כבולים באידאולוגיה בעל כורחם. אינני מתכוון בכך לאידאולוגיה במובן הדוקטרינרי או השיטתי; רבים מהם הלוא דוחים במפורש את התיוג הזה. כוונתי לאידאולוגיה במובן הרחב יותר: מערכת רעיונות שמעצבת את הפרקסיס ואת הפעולה החברתית, גם אם אינה נכתבת או מוצגת כתאוריה סדורה. אידאולוגיה לא צריכה להכריז על עצמה "אני אידאולוגיה" כדי להיות כזאת; האידאולוגיה נמצאת תמיד. אין פרקסיס בלי תאוריה, אין פרקסיס שלא ניתן לפרשנות.

אידאולוגיה קיימת בכל פרקטיקה מכיוון שבכך האידאה מתגלמת ובאה לידי מימוש. האידאולוגיה תמיד מצויה מכיוון שהיא מעין מחזור הדם של הפעולה החברתית. האדם הוא מטבעו חיה אידאולוגית.^[8] לכן גם העדר אידאולוגיה הוא דבר-מה; גם אדישות ושוויון נפש הם רצון מסוג מסוים. אם אדם פועל בניגוד להצהרותיו, הרי זה משום שיש לו אידאות אחרות מאלו שהוא מצהיר עליהן, שהוא לא עקבי, או שהוא ציני. משום כך הטיעון האנליטי של שם המשפחה השמרני מתעקש כי לעולם נותרת התאוריה – גם אם מבקשים להתנתק ממנה.

אומנם, יש להודות שמודלים מטבעם מוגבלים ביכולת התיאור שלהם; התאוריה וההתנסות אינן חופפות. הפרקסיס מכיל בתוכו תאוריה, ולא להפך. יש אי-התאמה עקרוני, בלתי ניתן לגישור, בין התאוריה לבין הפרקסיס. מטרת התאוריה שאני מציע כאן היא לנסח אמת כלשהי, המחולצת מתוך מסגרת המחשבה השמרנית, אך תוך הכרה בכך שהשפה אינה מסוגלת להנגיש את האמת כפי שהיא. התאוריה המוצעת, אם כן, לא מבקשת לספק שורה תחתונה מגובשת וסגורה, אלא מנסה להעניק משמעות לעולם תוך הכרה במגבלות המשמוע.

דומיננטה: ליבתה של תאוריה

השמרנות היא נטייה פילוסופית הכפופה למאפיין דומיננטי. טענה זו נשענת על רעיון שפיתח הבלשן הרוסי הדגול רומן יאקובסון, שהראה כי בכל יצירה תרבותית יש יסוד דומיננטי המארגן את כל מרכיביה ומעניק לה את אופייה הייחודי. במובן זה ניתן לראות את השמרנות כיצירה קולקטיבית שההוגים השונים הנוטלים בה חלק חולקים נטיות פילוסופיות משותפות. ישנו מודל פילוסופי-חברתי ניתן לאפיון, שהוגים שמרנים שונים שותפים להנחותיו.

הדומיננטה השמרנית גורסת כי היסודות הראשוניים של המחשבה – קטגוריות כגון זמן, מרחב, עצם, אחדות, סיבתיות וכיו"ב – אינם אידאות הטבועות בנו, כפי שמניחה המסורת הרציונליסטית, וגם לא רשמים שונים שהפרט קולט מהעולם, כמו שגרסה המסורת האמפיריציסטית, אלא הם עומדים על יצירה חברתית. כלומר, הקולקטיב האנושי הוא המקור לָ"אטוֹמים" שמהם מורכבת החשיבה האנושית, והמושגים השונים נגזרים מהתודעה הקולקטיבית באופן בלתי מודע ובלתי מכוון. זוהי אפוא הנחת היסוד השמרנית: העולם הנתפס על ידינו הוא תוצר של פעולה לא מתוכננת של מספר רב של פרטים.

במילים אחרות, שיתוף פעולה של דורות רבים, נדבך על נדבך, הוא שיצר את הייצוגים הקולקטיבים הבונים את המחשבה האנושית.^[9] המושגים הבסיסים של המחשבה הם תוצר הַתרבות, והם נובעים מהצורך של יחידים לתקשר זה עם זה בנוגע למושאי המחשבה. הממד הקולקטיבי הוא המאפשר לפרט לתקשר עם הזולת, וללא שיתוף הפעולה בין הפרטים הם לא היו נוצרים. כדי שנוכל לקבוע להיפגש "מתחת לעץ הגדול ליד הנהר בשעת השקיעה" אנחנו צריכים להסכים על משמעות המושגים 'עץ', 'גדול', 'נהר' ו'שקיעה'.

אך כעת מתעוררת השאלה: אם החשיבה עצמה היא תוצר של תהליך קולקטיבי, כיצד נוכל לחשוף את המרכיב הדומיננטי, אותו עיקרון מארגן המעניק לאידאולוגיה את צורתה הייחודית? כיצד נזהה את הליבה של החשיבה הקולקטיבית מתוך ריבוי התופעות, הרעיונות והדימויים שהיא מייצרת? מהי הדרך להגיע אליה, ואיך אפשר לחלצה מתוך סבך המחשבה האנושית?

יש הטוענים, כמו דרידה ופוקו,[10] שלא ניתן לגלות את יסודות המחשבה, וכל שנותר לנו הוא לחפש את מנגנוני הכוח המצדיקים את האידאולוגיות השונות. גם אסכולת פרנקפורט יוצאת מהנחת יסוד דומה אך מגיעה למסקנה שונה. לדידה, המסקנה ממשבר המדעים – קרי, מחוסר האפשרות לעמוד על רכיבי המחשבה הבסיסיים – היא שיש לרתום את המדע לטובת האינטרס הפוליטי.[11]

מנגד, הסוציולוגים אמיל דירקהיים וקרל מנהיים הציעו מתודה אחרת, שבעקבותיה אני צועד במסה זו. דירקהיים ביקש לחקור את מרכיבי היסוד של המחשבה הקולקטיבית, ומנהיים הציע לעיין בַּלא-מודע הקולקטיבי שבמסגרתו נוצרת אידאולוגיה מסוימת. ^[12] דרך זו סבורה שכל יחיד נולד לתוך תנאים מסוימים: לתוך משמעות נתונה של הקטגוריות השונות כגון חלל, זמן, עצם, אחדות, סיבתיות וכו'. דפוסי המחשבה של הפרט מבטאים הפנמה של האופן שבו חברה מסוימת הסכימה (באופן לא רפלקטיבי) להתייחס למושאים מסוימים. ממילא עצם הידיעה שלנו – ולו של הדברים ה'מובנים מאליהם' – מבוססת לא על ידע שכלי אלא על קהילת הידע שלתוכה נולדנו.^[13] לדוגמה, אם נשאל איך אנו יודעים איזה יום היום, התשובה תהיה שאנו יודעים זאת לא בגלל ידע שכלי אובייקטיבי אלא מפני שאנו שותפים להסכמה של קהילת ידע על הדרך שבה אנו מארגנים את הזמן שלנו.

בכך אנו מגיעים לטענה המרכזית שלי: ישנו מרכיב דומיננטי המאפיין את החשיבה הקולקטיבית של קהילת הידע השמרנית.

שני טיעונים סותרים לכאורה עומדים בלב המחשבה השמרנית: מצד אחד, המסורת השמרנית מאופיינת בחיפוש אחר האמת, ובאמונה עזה בקיומה של אמת-מידה אתית המאפשרת דחייה של רעיונות רלטביסטיים. אך מצד שני, המסורת השמרנית מדגישה את חשיבות המסורת והתרבות המקומית הפרטיקולרית, ובכך מהללת את ההתמסרות לרעיונות ומידות טובות יחסיות ולא מוחלטות. ליאו שטראוס שם לב היטב למתח זה, ובגינו מתח ביקורת על אדמונד בֶּרְק: "ברק לא כתב אף חיבור תאורטי אחד על עקרונות הפוליטיקה".^[14] מטרתו של שטראוס, הייתה להצביע על הצורך האקוטי בפיתוח תאורטי שימנע את נפילתו הגותו של ברק אל בור רלטיביסטי שאליו היא עשויה להגיע.

שלושת קודקודי השמרנות

אני מבקש להענות לאתגר ששטראוס הציב, ולאפיין את הדומיננטה השמרנית באמצעות מודל משולש הכלול מפלורליזם אפיסטמי, ריאליזם פילוסופי, והקשריות אנתרופולוגית. שלושה קודקודים עומדים אפוא בלב האנליזה של ההגות השמרנית, וכעת אפנה להסביר כל אחד מהם, ולהציג את המבנים המורכבים שהחיבור ביניהם יוצר.

פלורליזם אפיסטמי

קודקוד זה מדגיש את הצורך בשימוש במגוון רחב של מקורות ידע כדי להבין את האמת ואת המציאות על כל רבדיה, לרבות אלה החומריים, האתיים, האסתטיים והפוליטיים. גישה זו מכירה במגבלות של כל מקור ידע – השכל, הניסיון, החושים, האינטואיציה, ההתגלות, המסורת והרגשות – ומבקשת לשלב ביניהם כדי להעשיר את ההבנה האנושית. עקרון היסוד של הפלורליזם האפיסטמי הוא "צניעות אפיסטמית", שמשמעותה הכרה בכך שאין מקור ידע יחיד היכול להקיף את האמת בשלמותה. צניעות זו מובילה לדרישה שלא להכריע בנושאים שיש בהם ספק, ולאמץ "הרמנויטיקה של אמון", קרי גישה המאפשרת למקורות הידע השונים לתרום להבנה, בלי לערער עליהם מתוך חשד.

נוכל להבהיר את הפלורליזם האפיסטמי מתוך הנגדה שלו לתפיסות אפיסטמיות אחרות. כך למשל הגמוניה של האמונה מציבה את האמונה כיסוד הדומיננטי להגעה אל האמת וכמקור המוסר. תפיסה זו באה לידי ביטוי בהגותם של הוגים ממסורות שונות ומגוונות, ובתקופות זמן ומקומות שונים: טרטוליאנוס, אל-ע'זאלי, מרטין לותר, רוברט פילמר, בלז פסקל, ז'וזף דה-מֶסטר, סייד קוטבּ וקרל בארת'. גישה זו דוחה את הדומיננטיות של השכל והרציונליות כאמצעים מספקים להכרה, ומעמידה את האמונה במרכז ההוויה האנושית.

מנגד, הגמוניה של השכל היא עמדה הרואה בשכל ובתבונה האנושית את הכלי המרכזי להבנת המציאות, האמת והמוסר. גישה זו דוחה מקורות ידע אחרים כגון אמונה, מסורת או אינטואיציה, ומבוססת על ההנחה שהרציונליות מספקת קרקע מספקת להכרת המציאות. גם תפיסה זו באה לידי ביטוי בתקופות שונות על ידי אישים שונים ומגוונים כגון פרמינדס, זנון, דמוקריטוס, אפלטון, שפינוזה, בייקון, קאנט, רובספייר, אוגוסט קוֹנט, קרל מרקס ולודוויג פון-מיזס.

לעומתן, הספקנות העמוקה, כפי שניתן לזהותה בכתבי קראטילוס, גורגיאס, רנה דקארט, דיוויד יום, דרידה, ליוטר ופול ריקר, מדגישה את מגבלות ההכרה האנושית. היא מטילה ספק באפשרות להגיע לאמת או לידע ודאי, וטוענת שכל ניסיון להבנת המציאות הוא זמני, קטוע ולא מספק. גישות אלו קשורות הדוקות להתפתחות אינטלקטואליות הדוניסטיות ולאובדן המשמעות; האקזיסטנציאליזם עלה כתגובה וכפתרון אפשרי למשבר זה.

בניגוד לגישות אלו, הפלורליזם האפיסטמי מאופיין באמון מסויג בשלל מקורות הידע, ורואה את השילוב ביניהם כמסוגל להגביר את האמון במציאות הנתפסת. עמדה זו מניחה שהמציאות מורכבת ואינה ניתנת להבנה מושלמת באמצעות מקור אחד בלבד, וממילא היא מעניקה ערך פנימי לפרספקטיבות שונות: רציונליוּת, חוויות חושיות, מסורת, אמונה, אינטואיציה ושיקולים מקומיים או תרבותיים. לכל אחת מהפרספקטיבות הללו יש תרומה להבנה שלמה יותר של העולם. את הדי המסורת הזו ניתן לאתר בהגותם של הרקליטוס, אריסטו, קיקרו, מונטסקייה, סקרוטון ורבים אחרים.

המאות האחרונות ערערו על מעמד המקורות האפיסטמיים השונים. באופן גס אפשר לומר שמתקופת הנאורות ואילך הצייטגייסט המאפיין את הזרם המדעי העניק תפקיד הולך וגדל לשכל ולחושים, תוך הפחתה מקבילה במשמעות האפיסטמית של מקורות ידע אחרים כמו המסורת, ההתגלות והרגש. זהו לב התהליך שאפיין את העידן המדעי ותרם להישגים מדעיים וטכנולוגיים מרשימים – אך גם הוביל להחלשת היסודות המיתיים-ערכיים של החברה. הזרם הפוסט-מודרני המשיך מגמה זו של הטלת ספק במעמד האפיסטמי של כלי ההכרה השונים, אך הטיל ספק עמוק גם במעמד האפיסטמי של השכל והחושים. בכך הגענו לערעור על המעמד של הלוגיקה והאובייקטיביות עצמה, ונותרנו עם קריסה כפולה: גם של מערכות הידע המסורתיות וגם עם תחושת ניכור תרבותית. שתי הגישות הללו – הרציונליסטית ברוח הנאורות, והפוסט-מודרניסטית – באו לידי ביטוי באותו דיון מפורסם שהוזכר בראשית דברינו בין חומסקי (הרציונליסט) לפוקו (הרלטיביסט). השילוב הקטלני ביניהן הותיר את האדם בחלל של אי-ודאות וחוסר משמעות.

אל תוך החלל הזה צועד הפלורליזם האפיסטמי, ומציע חלופה לגישות ההגמוניות מזה, ולספקנות המוחלטת מזה. הוא מבקש לגשר בין מקורות ידע מגוונים מתוך הבנה שהמתח בין נקודות המבט השונות אינו מכשול אלא דווקא תנאי הכרחי להרחבת המבט האנושי. על ידי שילוב פרספקטיבות שונות מתאפשרת הבנה עשירה ועמוקה יותר של המציאות, תוך הכרה במורכבות ובמגבלות הידע האנושי.

הפלורליזם האפיסטמי איננו דוגמטי; כך למשל  הוא מכיר בחולשת האינדוקציה והדדוקציה ככלים לוגיים להכרת המציאות. זו נקודת מבט הדורשת צניעות אפיסטמית, ובשל כך היא גורסת שהאינדוקציה, המבוססת על הכללה מהתנסויות קודמות, סובלת מהאתגר שניסח דיוויד יום ולפיו אין כל ודאות בכך שהעתיד ימשיך להתנהג בהתאם לעבר. זה מקור הערעור על הוודאות של הכללות מדעיות. מנגד, הצניעות האפיסטמית מכירה גם במגבלות הדדוקציה. הלוגיקה הפורמלית – הדורשת הסקת מסקנות מתוך עקרונות נתונים – מוגבלת על ידי משפטי אי-השלֵמוּת של גֵדֶל, המוכיחים שתיאוריות מתמטיות ולוגיות אינן יכולות להוכיח את עקביותן בתוך המערכת עצמה. זאת ועוד, התפתחויות שחלו במאה ה-20 בתורת הקוונטים מדגישות את מגבלות התאוריה המדעית בהבנת מושגי יסוד כמו זמן וחלל, ומערערות הן על האינדוקציה הן על הדדוקציה ככלים מוחלטים להבנת המציאות. הפלורליזם האפיסטמי מדגיש אפוא את המוגבלות וחוסר השלמות בהכרת העולם שאנו חיים בו, מה שמאפשר לנו לבחון תופעות מורכבות ממגוון זוויות, מקורות ידע ופרספקטיבות.

מושג המשפחה יכול לשמש דוגמה ליישום גישה זו. ההגמוניה של השכל רואה במשפחה מוסד פונקציונלי, יחידה חברתית המשרתת מטרות מדידות כגון הולדה, גידול ילדים והעברת ערכים. נקודת מבט זו מצמצמת את ערך המשפחה להיבטים אינסטרומנטליים, תוך התעלמות מממדיה הערכיים והרגשיים. ההגמוניה של האמונה, לעומת זאת, רואה במשפחה חלק מסדר אלוהי נעלה. במסגרת גישה זו, המשפחה נתפסת כמוסד שמגשים את רצון האל וממלא תפקיד רוחני ומוסרי חיוני. גישה זו תדחה מבנים משפחתיים המנוגדים לרצון האלוהי, ותשמור על מסגרת מסורתית כבסיס לקיום ערכי החברה. הספקנות העמוקה, מנגד, תטיל ספק בעצם המשמעות והנחיצות של מוסד המשפחה בכלל ושל המשפחה המסורתית בפרט. היא תטען שהמשפחה היא תוצר של מוסכמות תרבותיות שנועדו לשרת את בעלי הכוח, ולכן אין לראות בה מבנה טבעי או מחייב.

מנגד, משמעותה של המשפחה בהתאם לפלורליזם האפיסטמי נובעת מההכרה בכך שאין מקור ידע יחיד היכול להקיף את כל ממדיה של המשפחה, וכי הבנתה דורשת שילוב בין מקורות ידע שונים.

השכל תופס את המשפחה כמוסד חברתי-כלכלי הממלא תפקידים פונקציונליים, כמו הולדה, חינוך ושמירה על יציבות חברתית.

הניסיון מציע זווית ראייה פרקטית ומבוססת על למידה מתמשכת. הוא מאפשר לנו להפיק לקחים מהתנסויות קודמות של משפחות שונות, ולבחון כיצד יחסים משפחתיים תורמים לצמיחה או מתמודדים עם אתגרים. הניסיון גם חושף את המשפחה כמרחב של שינוי והתאמה לאורך החיים, שבו נלמדים דפוסים חדשים על סמך הצלחות וכישלונות. הניסיון הוא הכלי שבאמצעותו מתפתחות הבנות מצטברות על תפקידה של המשפחה, והוא מאפשר גישה דינמית שאינה קפואה במסגרת חד-פעמית.

החושים מעגנים את הבנת המשפחה בממד המוחשי והבלתי-אמצעי. באמצעותם אנו חווים את המשפחה בצורה ישירה: קולו המרגיע של בן משפחה, המגע התומך של הורה או נוכחותו הפיזית של בן זוג הם כולם רגעים המעצבים את תחושת השייכות והביטחון. החושים יוצרים את הקשר הראשוני בין בני המשפחה, והם שער לחוויות משפחתיות יומיומיות המעשירות את הבנתנו על המשפחה לא רק כמוסד, אלא גם כמרחב של קרבה ואינטימיות.

האינטואיציה מעניקה למשפחה ממד של הבנה פנימית ועמוקה שאינה תלויה בהסבר רציונלי. זו התחושה האינסטינקטיבית של מחויבות, תמיכה והגנה. זהו ביטוי של חיבור פנימי הבא לידי ביטוי ביכולת לחוש את צורכיהם של בני המשפחה גם בלי שייאמרו במפורש.

ההתגלות מוסיפה למשפחה ממד טרנסצנדנטי, הממקם אותה כחלק מתוכנית ערכית ורוחנית עליונה המחברת את חיי היומיום לסדר מוסרי רחב יותר. היא מציעה נקודת מבט על המשפחה כמימוש של גורל רוחני, שבו נשמות מסוימות נועדו להקים יחד משפחה. רעיון זה מעניק למשפחה משמעות ייעודית: מעין שליחות משותפת, שבה מתקיימים קשרים שאינם רק תוצאה של נסיבות מקריות אלא חלק מתוכנית אלוהית.

המסורת ממסגרת את המשפחה בתוך הקשר תרבותי והיסטורי רחב יותר, מעניקה לה יציבות ודפוסי פעולה ומאפשרת את העברת הערכים מדור לדור תוך שימור הזהות והמשמעות החברתית לאורך זמן.

לבסוף, הרגשות מגלמים את הממד האנושי העמוק ביותר של המשפחה – אהבה, חום, חמלה וגם קונפליקט – מעצבים את המשפחה לא רק כמוסד אלא גם כמרחב חי ודינמי שבו מתגשמת חוויית האדם.

הפלורליזם האפיסטמי מציע אם כן להבין את מושג המשפחה מתוך שילוב בין מקורות ידע המציעים יחדיו פרספקטיבה רחבה ומעשירה. כל מקור בפני עצמו הוא חלקי, אך יחדיו יש בכוחם להוסיף ממד המאפשר לנו להבין את המשפחה כזירה שבה מתממשים חיי האדם במלוא מורכבותם.

ריאליזם פילוסופי

קודקוד הריאליזם הפילוסופי במשולש מציב את המציאות האובייקטיבית כעוגן מרכזי להבנת העולם. כדי לעמוד על טיבו יש להבחין בין מובנים שונים של ריאליזם, שכל אחד מהם מוסיף ממד ייחודי לתפיסה זו.

הריאליזם המטפיזי גורס שהמציאות קיימת באופן עצמאי, ללא תלות בתפיסת האדם. מבנים אונטולוגיים כמו חוקי הפיזיקה או עובדות ביולוגיות משקפים מציאות אובייקטיבית שאינה משתנה בהתאם לפרשנויות סובייקטיביות. ריאליזם זה מספק את היציבות ההכרחית להבנת המציאות. הריאליזם המוסרי מציע שישנם עקרונות מוסריים אובייקטיביים שאינם תלויים בזמן, במקום או בתרבות. הריאליזם האסתטי מתייחס ליופי ולסדר הרמוני כמאפיינים של המציאות שאינם תלויים בטעם אישי בלבד. הריאליזם החברתי וההיסטורי מדגיש את קיומם של מבנים חברתיים, מוסדות וערכים, שיש להם קיום מציאותי מעבר להיותם תלויים בהקשרים תרבותיים משתנים. אציין גם את הריאליזם המדעי, המניח שתאוריות מדעיות מוצלחות משקפות את המציאות האובייקטיבית, ואת הריאליזם התאולוגי, הגורס כי מושגים דתיים כמו אלוהות או קדושה מבטאים אמת מוחלטת שאינה תלויה באדם.

את כל אלה משלב הריאליזם הפילוסופי. בניגוד לרלטיביזם, הדוחה את קיומם של מבנים יציבים ואמיתות אוניברסליות, הריאליזם הפילוסופי מדגיש את גבולותיה של המציאות המכתיבים את הבנתנו ומונעים פרשנות שרירותית. בכך הריאליזם הפילוסופי יוצר איזון בין פלורליזם אפיסטמי, המכיר במגוון מקורות ידע אנושיים, לבין יציבות מטפיזית, המבטיחה עוגן רעיוני וחוסן בפני כאוס פרשני.

המציאות, על פי הריאליזם הפילוסופי, מאופיינת בקיום עצמאי שאינו תלוי בתפיסתנו. גישה זו דוחה את הרעיון שכל פרשנות תקפה באותה מידה, ומדגישה כי כל ניסיון לפרש את המציאות חייב להתחשב במבנים יציבים ואובייקטיביים הנמצאים בבסיס העולם. הריאליזם הפילוסופי מכיר במתח שבין הסובייקטיביות של החוויה לבין האובייקטיביות של המציאות; הוא אינו מתכחש לכך שהתפיסות שלנו נצבעות בחוויותינו האישיות, ברקע התרבותי שלנו ובאמצעי ההכרה האנושיים. אך הוא טוען שגם פרשנויות אלה אינן יכולות להעלים את קיומה של מציאות אובייקטיבית.

הקשריות אנתרופולוגית

הקודקוד השלישי במשולש השמרני הוא הקשריות אנתרופולוגית, דהיינו – ההקשר התרבותי, החברתי וההיסטורי המגדיר את האדם. לפי גישה זו, האדם אינו 'מונָדה' נפרדת ונטולת הקשרים, אלא יצור חברתי-תרבותי שקיומו ומשמעותו נשענים על הקשרים עמוקים שהוא שָלוב בהם. הקשריות זו אינה רק רקע חיצוני לקיום האנושי, אלא היא המרכיב המאפשר לאדם לייצר משמעות, זהות וייחודיות.

ביסוד ההקשריות האנתרופולוגית עומדת ההבנה שהחברה והתרבות הן המסגרות המעניקות לפרט את האפשרות להיות הוא עצמו. בעוד ההגות הליברלית מדגישה את היות הפרט יחידה עצמאית, השמרנות רואה את הפרט כישות הנולדת לתוך הקשר תרבותי ומוסרי שהוא המַקנֶה לו זהות ומשמעות. בעוד הליברלים נוטים לראות את תכלית הסדר החברתי בסיפוק צרכיו האישיים של הפרט, השמרנים טוענים כי רק בתוך מסגרת חברתית יציבה יכול הפרט לממש את ייחודיותו.

הקשריות זו מבהירה את ההבדלים שבין גיבורי התרבות של השמרנות לבין אלו של הליברליזם. לדוגמה, השמרנות מוצאת השראה בדמותו של אדמונד ברק, שהדגיש את הערך של המסורת, המסגרות החברתיות והנאמנות לקהילה. לעומת זאת, הליברליזם מעדיף את ג'ון לוק, ששם דגש על חירות הפרט וזכויותיו הטבעיות. הנחת היסוד השמרנית גורסת כי ללא המסגרת התרבותית והקהילתית אין לפרט משמעות ויכולת להגדרה עצמית. לדידה אין דבר כזה "אדם מופשט"; האדם הוא תמיד תלוי-זיקה. הוא מוגדר על ידי קשרים משפחתיים, חברתיים, תרבותיים ודתיים – המשקפים את שייכותו להקשר מסוים.

מהבנה זו צומחת מחויבות אתית להכרת הטוב כלפי המסגרת החברתית; אך מעבר לכך, ההקשריות האנתרופולוגית רואה במסגרת התרבותית מקור ליצירת הקול הייחודי של האדם. רק דרך ההשתייכות למסגרות החברתיות, המוסריות והתרבותיות שלו יכול הפרט לפתח את צלילו הייחודי. החברה על מוסדותיה אינה רק מבנה טכני המיועד ליצירת סדר, אלא זירה שבה נוצרת הפרטיקולריות של הפרט.

האדם הוא אפוא פונקציה של מסגרת המחויבות שלו. המשפחה, הקהילה, התרבות והמסורת אינן מגבילות את חירותו, אלא הן שמעניקות לה תוכן ומשמעות. הבחירה להיות חלק ממסגרת כזו או אחרת אינה רק החלטה פרקטית, אלא היא משקפת מחויבות ערכית עמוקה הנובעת מהכרה בתלות ההדדית שבין הפרט לחברה.

*

סקרנו אפוא את שלושת הקודקודים המרכיבים לדידי את הסינתזה השמרנית. המינונים וההרכבים השונים של שלושת הקודקודים הללו – הפלורליזם האפיסטמי, הריאליזם הפילוסופי וההקשריות האנתרופולוגית – יוצרים תנועות פוליטיות וחברתיות שונות; אם נוציא מהמשוואה אחד מחלקיה נקבל דבר-מה אחד, ואם נוסיף קורטוב מחלק אחר, נקבל דבר-מה שונה. כך למשל הדגשת הקוטב הריאלי וזניחת הקטבים האחרים מובילה לעמדות הקרובות יותר לפוזיטיביזם ולמטריאליזם; הדגשת הקוטב ההקשרי וזניחת האחרים יוצרת עמדות הקרובות יותר לרומנטיקה ולריאקציוניזם; והדגשת האלמנט הספקני על חשבון הריאליזם הפילוסופי וההקשריות האנתרפולוגית מולידה עמדות הקרובות יותר לפוסט-מודרניזם.

נאסוף כעת את הדברים ונציג את הטיעון בתמצית. המושג שמרנות, כשם משפחה, נובע מתרכובת ייחודית של שלושת קודקודי המשולש. שלושת העקרונות הללו אינם מתיימרים להכתיב פתרונות אחידים לכל סוגיה מדינית, אלא מהווים מסגרת מחשבה פילוסופית המכוונת את השיח השמרני: הפלורליזם האפיסטמי מעודד שימוש במקורות ידע מגוונים, תוך הכרה בכך שאין מקור יחיד המספק אמת מוחלטת; הריאליזם הפילוסופי מגן על קיומה של מציאות אובייקטיבית המגבילה פרשנויות שרירותיות; וההקשריות האנתרופולוגית מדגישה את חשיבותם של מוסדות חברתיים ותרבותיים בהענקת זהות ומשמעות לחיי האדם. המסגרת רחבה, ואנו מוצאים בתוך המשפחה השמרנית מגוון פרשנויות כמו גם ויכוחים סביב שורה ארוכה של שאלות: מהמתח שבין החוק הטבעי לפוזיטיביזם, דרך שאלת מימושה של תאוריה קפיטליסטית כזאת או אחרת, ועד ליחס הראוי שבין חירות הפרט לחירות הכלל.

מושג האמת השמרני

מהו אפוא מושג האמת השמרני העולה מן הדברים?

מנקודת מבט שמרנית, האמת מתקיימת תמיד במתח שבין המציאות האובייקטיבית לחוויה האנושית, תוך הסתמכות על מקורות ידע מגוונים ושמירה על ההקשר התרבותי וההיסטורי. השמרנות מתייחסת לאמת כתהליך מורכב ורב-ממדי שאינו מוגבל למתודות מדעיות או לחשיבה רציונלית בלבד. האמת נתפסת כמערכת דינמית המשלבת חוויות אישיות, מסורת, הקשרים תרבותיים וכלים אפיסטמיים מגוונים. עם זאת, בניגוד לרלטיביזם מוחלט, האמת השמרנית שואפת להתבסס על עוגן יציב של מציאות אובייקטיבית, כפי שמציע הריאליזם הפילוסופי.

כדי להבהיר רעיון זה, נבחן את מוסד העבדות כדוגמה היסטורית. עבדות הייתה פרקטיקה נהוגה בכל רחבי העולם במשך אלפי שנים. בעוד שהעובדה האובייקטיבית של העבדות אינה ניתנת לערעור מבחינה ריאליסטית, השמרנות מדגישה כי ההבנה המוסרית של מוסד זה השתנתה לאורך הזמן בשל השפעות משתנות של המסורת, הרגישות המוסרית וההתפתחות התרבותית. האמת השמרנית מאפשרת להכיר בכך שהשינוי ביחס לעבדות אינו סותר את קיומה של אמת אובייקטיבית – אלא מדגים כיצד המורכבות האנושית וההיסטורית משפיעות על האופן שבו אנו תופסים אמת מוסרית.

בריאליזם פילוסופי, המציאות האובייקטיבית (כגון עצם קיומה של עבדות בעבר) אינה משתנה, אך ההבנה שלנו על המציאות הזאת יכולה להתפתח על סמך מסורת, רגישויות מוסריות ומקורות אפיסטמיים אחרים. השמרנות אינה דוחה אפוא את קיומה של אמת אובייקטיבית (ולכן שמרנים יבקרו ניסיונות לשכתוב היסטורי), אך היא מכירה בכך שהחוויה האנושית וההקשרים התרבותיים משפיעים על תפיסת האמת המוסרית לאורך זמן. הריאליזם הפילוסופי מאפשר לשמרנות להישען על עקרונות יציבים של אמת אובייקטיבית, אך הפלורליזם האפיסטמי וההקשריות האנתרופולוגית מאפשרים לה להתאים את הבנתה המוסרית למצבים חברתיים משתנים, תוך שמירה על עוגן יציב. הינה, כהמשך לדוגמה שלנו, כמה מבחני אמת היכולים לשמש אותנו להבנת קיומה של העבדות ולקריסתה:

• מבחן הקוהרנטיות: מבחן זה בוחן האם רעיון מסוים משתלב במסגרת התפיסות הערכיות וההנחות הבסיסיות של תקופה מסוימת. העבדות, למשל, הייתה קוהרנטית בזמנה משום שהשתלבה בהנחות יסוד כמו היררכיה חברתית ותפיסת האדם כנתון לסדרים טבעיים. תפיסות אלה באו לידי ביטוי, למשל, בתיאור העבד בידי אריסטו כ"חפץ חי״. הקוהרנטיות אינה מצדיקה את הרעיון מבחינה מוסרית, אלא מסבירה כיצד הוא השתלב במערכת המושגים התרבותית והחברתית של זמנו.[15]
• מבחן הפרגמטיזם: מבחן זה בוחן את התועלתיות של הרעיון או הפרקטיקה. עבדות נתפסה כפרקטיקה יעילה כלכלית בטווח הקצר, אך בטווח הארוך התברר שהיא מובילה לנזק משמעותי ולחוסר יציבות כלכלית וחברתית.
• מבחן ההתלכדות: מבחן זה בוחן אם רעיון מסוים מקבל תמיכה מקשת רחבה של מקורות ידע ותפיסות שונות. במקרה של העבדות, בתחילה הייתה התלכדות בין תפיסות דתיות, תרבותיות וכלכליות שאפשרו את קיומה, אך עם הזמן ההתלכדות הזאת התערערה בעקבות שינוי ערכים ומבנים כלכליים.
• מבחן הוודאות: מבחן זה בוחן את המוסריות והקבילות הערכית של רעיון מסוים לא רק בהקשר תרבותי מוגבל אלא גם לאור עקרונות מוסריים טרנסצנדנטיים, החורגים ממגבלות הזמן והמקום. מוסד העבדות הפר עקרונות מוסריים מוחלטים ורמס את עקרונות הצדק והחירות, גם אם ההכרה בכך הייתה מוגבלת או נעדרת בתודעה החברתית של אותן תקופות.

כך האמת השמרנית מתייחסת למציאות: היא מזהה את הקוהרנטיות של עקרונות בתוך הקשרים תרבותיים אך מבקשת לאתגר אותם ביחס למבחני אמת נוספים, תוך שמירה על צניעות אפיסטמית. השמרנות טוענת שהאמת המוחלטת אינה מתקיימת בצורה מופשטת או בלתי-תלויה, אלא באה לידי ביטוי דרך המסורות המקומיות והמבנים החברתיים, המאפשרים לה להתגשם בצורה מלאה ומשמעותית.

מבחני האמת המוצגים אינם מתיימרים להיות כלי דוגמטי או מוחלט, אלא פועלים כמערך עדשות פרשניות המאפשרות לבחון רעיונות ותופעות מכמה זוויות. כל מבחן מעניק לרעיון נתון תובנה ייחודית, ומטרת המבחנים אינה לספק תשובה חד-משמעית, אלא לאפשר ניתוח רב-ממדי ומעמיק של רעיונות לאורך זמן ובהקשרים משתנים.

אם בוחנים את קוהרנטיות העבדות מתוך זמנה, ולא מתוך אנכרוניזם, ניתן לראות שהיא נהנתה ממה שאפשר לכנות קוהרנטיות מסדר ראשון: התאמה למסגרת התרבותית, החברתית והערכית של התקופה שבה התקיימה. העבדות הובנה כחלק ממערך של מוסדות חברתיים וכלכליים. עם זאת, כאשר נבחן את העבדות לאור מבחני אמת מסדר שני, המרחיבים את ההקשר אל מעבר לזמן ולמקום, נגלה שהיא נכשלה במבחנים אלה. מבחן הפרגמטיזם חשף כי העבדות אינה פרקטיקה יעילה בטווח הארוך, שכן היא הובילה לנזקים חברתיים וכלכליים משמעותיים. מבחן ההתלכדות, שבתחילה תמך בעבדות דרך התאמתה לתפיסות דתיות, תרבותיות וכלכליות, התערער עם הזמן בעקבות שינוי ערכים ומבנים חברתיים. ומבחן הוודאות הדגיש את חוסר הקבילות הערכית של מוסד העבדות בעידן המודרני, שבו ערכים כמו חירות ושוויון עומדים במרכז.

הבחנה זו בין קוהרנטיות מסדר ראשון, כלומר התאמה לרעיונות ולתפיסות תרבותיות מקומיות, לבין קוהרנטיות מסדר שני, כלומר התאמה למבחנים רחבים יותר של מוסר, פרגמטיזם ועקרונות אוניברסליים, מסבירה כיצד רעיונות יכולים להחזיק מעמד לאורך זמן בהקשרים מסוימים, אך להתמוטט כאשר הם נבחנים בהקשרים רחבים יותר.

האמת השמרנית אינה שוללת את קיומה של אמת אובייקטיבית, אלא מכירה בכך שההבנה שלנו על האמת יכולה להתפתח לאורך זמן, תוך בחינה מתמדת של רעיונות לאור עקרונות רחבים יותר. רעיון העבדות  קרס לא רק משום שהתפיסות החברתיות השתנו, אלא מפני שלא עמד במבחנים רחבים של מוסר ותועלת, שמסגרת התרבות של זמנו לא הצליחה להכיר בהם. השמרנות, בהיותה מודעת למורכבות זו, מציעה גישה שבה עקרונות יציבים וטרנסצנדנטיים פוגשים הקשרים תרבותיים והיסטוריים, ומאפשרים התפתחות מוסרית לאורך הדורות.

גישה זו מאפשרת לשמרנות להציע מסגרת מאוזנת לדיון על מוסר, חברה וידע. המסורות המקומיות אינן רק "אמצעים יחסיים", אלא מנגנונים חיוניים שהאמת המוסרית מתגלה דרכם. הן משמשות גשר בין האדם לבין עקרונות אוניברסליים, בכך שהן מעגנות את האמת בתוך ההיסטוריה, התרבות והחוויה האנושית. השמרנות רואה במתח בין האמת האוניברסלית לבין המסורות המקומיות מקור כוח ולא סתירה.

יכולים אמנם להתקיים מקרים שבהם המסורות המקומיות נוגדות עקרונות מוסריים טרנסצנדנטיים. מצב זה מדגיש את המתח הפנימי בין עקרונות אוניברסליים לבין יישומם בפועל בתוך הקשרים היסטוריים ותרבותיים. כאשר מתעוררת סתירה כזו, השמרנות אינה פועלת על פי נוסחה אחידה, אלא מציעה גישה מדורגת להתמודדות: ראשית, יש לבחון אם ניתן ליישב את הסתירה באמצעות פרשנות מחודשת של המסורות המקומיות לאור האמת הטרנסצנדנטית. תהליך זה עשוי לכלול דיאלוג פנימי בתוך המסורת, המכוון לחשיפת רבדים נוספים שלה, שייתכן שעדיין לא התגלו במלואם (כך פעלו, למשל, בנג'מין פרנקלין ומנהיגים דתיים כמו הנרי וורד ביצ'ר ופרדריק דאגלס, שרתמו טיעונים בשם הדת למאבק נגד העבדות). שנית, כאשר המסורות המקומיות עומדות בסתירה מוחלטת לעקרונות טרנסצנדנטיים, האמת האוניברסלית אמורה לשמש מצפן מוסרי. השמרנות טוענת שעקרונות אלה, כמו צדק וחירות, הם תוצר של התגלות הדרגתית בהיסטוריה האנושית, ולכן המסורות המקומיות אינן אמורות לשמש מחסום מוחלט בפני קידום מוסרי.

דוגמה מובהקת לכך היא ההחלטה של הבריטים לאסור את מנהג ה"סאטי" בהודו, שריפת אלמנות על מדורות הלוויה של בעליהן, מנהג שהיה מושרש בתרבות המקומית אך סתר עקרונות טרנסצנדנטיים של קדושת חיי האדם. מנהג זה היה חלק ממסורת עתיקת יומין ומקוהרנטיות תרבותית מקומית. יש לזכור שמסורות מקומיות הן המנגנון המרכזי שדרכו בני אדם נחשפים לאמת. ועדיין, המסורות המקומיות אינן חפות משגיאות או סטיות. האמת הטרנסצנדנטית, המעמידה את קדושת חיי האדם במרכז, הצדיקה את ביטול המנהג על אף ההתנגשות עם המסורת המקומית.

חשוב לציין שהשמרנות רואה במקרים כאלה פתרון יוצא דופן ולא כלל. גישה זו מדגישה את חשיבות הריסון ושיקול דעת, מתוך הבנה שהטלת עקרונות מוחלטים על תרבות מקומית צריכה להיעשות בזהירות,  במקרים חריגים ביותר, תוך התחשבות בהקשר ובשימור יסודות חברתיים חיוניים.

המצפן השמרני בפעולה

השמרנות מייצגת גישה פילוסופית עמוקה המבקשת לשלב בין ערכים אוניברסליים לבין הקשרים מקומיים.  בעידן שבו הרלטיביזם מצד אחד והדוגמטיות מצד שני מאיימים לפרק את האיזונים החיוניים לחיים אנושיים משמעותיים, השמרנות מציעה מסגרת רעיונית עשירה המתמקדת בשלושה עקרונות יסודיים שתיארנו במסה זו: הפלורליזם האפיסטמי, הריאליזם הפילוסופי, וההקשריות האנתרופולוגית. עקרונות אלה אינם עוסקים רק ברפלקסיה פילוסופית מופשטת, אלא מציעים גישה מעשית לבעיות הבוערות של זמננו.

לדוגמה, משבר ההגירה ונדידת האוכלוסיות דורשים איזון עדין בין שמירה על ערכי כבוד האדם לבין הגנה על הלכידות התרבותית של המדינות הקולטות. הפלורליזם האפיסטמי מאפשר הכרה במורכבות ההגירה ובהשלכותיה החברתיות והכלכליות, תוך שימוש במקורות ידע מגוונים; ריאליזם פילוסופי מציב את גבולות הלאום כמסגרת יציבה והכרחית; וההקשריות האנתרופולוגית מדגישה את הצורך לשלב מהגרים באופן המגן על זהותם התרבותית של המקומיים. פתרונות מדיניות המתמקדים בשילוב הדרגתי, בלימוד השפה המקומית ובחיזוק ערכי הקהילה יכולים לגשר בין הצורך לשמר מסורות לבין אתגרי הגלובליזציה.

משבר הזהות וקריסת המטא-נרטיבים התרבותיים מציבים אתגרים דומים. בעידן שבו נרטיבים אוניברסליים קרסו, השמרנות מציעה להחיות מחדש את המסורות המקומיות, אך לא מתוך נוסטלגיה בלבד, אלא תוך שיח עם ערכים אוניברסליים. תוכניות לימוד המשלבות בין ההיסטוריה הלאומית לבין תפיסות גלובליות, כמו גם יוזמות תרבותיות המדגישות זהות משותפת תוך פתיחות לקולות מגוונים, יכולות ליצור שיח חברתי המאזן בין מסורת לחידוש.

נפילת המוסדות המשפחתיים והחברתיים המסורתיים דורשת שיקום מחודש של תפקידם החברתי. כאן, ריאליזם פילוסופי מדגיש את חשיבותם של מבנים יציבים, כמו המשפחה, לתפקוד החברה; וההקשריות האנתרופולוגית מזהה אותם כמוסדות המאפשרים לאמת מוסרית להתגשם בתוך חיי היומיום. מדיניות המקדמת תמריצים כלכליים למשפחות, תומכת במוסדות חינוך המדגישים ערכים משפחתיים ומחזקת מוסדות קהילתיים, יכולה להוות מענה למשבר זה.

שינויי האקלים ואובדן משאבי הטבע, נושא שנראה רחוק מהשמרנות, זוכה אף הוא לפרשנות ייחודית באמצעות עקרונות המשולש האנליטי. פלורליזם אפיסטמי מאפשר לשלב ידע מדעי עם חוכמה מסורתית בניהול משאבים, וריאליזם פילוסופי מדגיש את הצורך במציאת פתרונות יציבים ובני קיימא. מדיניות המעודדת יוזמות מקומיות לשימור משאבים תוך פיתוח הדרגתי של אנרגיה מתחדשת יכולה להתמודד עם שינויי האקלים בלי להקריב יציבות חברתית.

אפילו סוגיות גאופוליטיות קשות, כמו פוטנציאל לעימות גרעיני, ניתנות לניתוח במסגרת שמרנית. השמרנות מתמקדת ביצירת מנגנוני הרתעה ודיאלוג הנשענים על ריאליזם פוליטי, תוך שמירה על זהות לאומית והכרה באתגרים גלובליים. מדיניות המשלבת בין הרתעה צבאית לבין דיפלומטיה ריאליסטית יכולה להציע יציבות בעידן של אי-ודאות.

סיכום

המשולש האנליטי מציב את השמרנות במעמד ייחודי בשיח הפילוסופי והאינטלקטואלי של זמננו. בניגוד לגישות אחרות, המודל השמרני אינו מבקש להכריע בין קטבים סותרים, אלא מבקש להכיר בערך הטמון בשמירת המתח שביניהם, לעיתים תוך העלאתם לשלב גבוה יותר של שלמות דיאלקטית, ולעיתים תוך הכרה בכך שהמתח לא יכול ולא צריך להיות מוכרע. המודל האנליטי-שמרני מציע מבנה שמצליח לשלב את המתח בין קטבים אלה וליצור חזון מאוזן לעולם משתנה.

המודל האנליטי-שמרני חשוב מכיוון שהוא אינו מתאר את השמרנות כתוצאה אינטואיטיבית של חיבור לרגש או למורשת, אלא כמתודולוגיה שיטתית ומעמיקה המשלבת בין שלושת הקודקודים – פלורליזם אפיסטמי, ריאליזם פילוסופי והקשריות אנתרופולוגית. בעוד שגישות שמרניות מסורתיות עשויות להגיע למסקנות דומות באופן אינטואיטיבי, המודל מציע תשתית לוגית ברורה המסבירה מדוע עקרונות השמרנות עובדים, ומהי הדרך ליישמם במציאות משתנה. הוא מאפשר הבנה מעמיקה של החיבור בין אמת אוניברסלית, מסורת מקומית וגמישות מחשבתית, תוך הכרה בערך המתח שבין הקטבים השונים. ללא מבנה זה, קיים סיכון להיגררות לגישות שמרניות פשטניות או ריאקציונריות, שאינן מצליחות לתת מענה אפקטיבי לאתגרים עכשוויים. המודל מעניק לשמרנות לא רק רלוונטיות אינטלקטואלית אלא גם תוקף מעשי, המאפשר לה להתמודד ביעילות גם עם שאלות של מדיניות וגם עם שאלות פילוסופיות מופשטות.

בהעדר האיזון המוצע בשמרנות, נוצרים כשלים. ריאליזם פילוסופי ללא הקשריות אנתרופולוגית הופך למנוכר ומנותק מהשורשים התרבותיים. פלורליזם אפיסטמי ללא עוגן של אמת מתדרדר לרלטיביזם חסר כיוון, שבו כל דעה שווה לזולתה, ומוביל לריק ואנרכיזם מוסרי. הקשריות אנתרופולוגית ללא אמת אוניברסלית וללא גמישות פלורליסטית עלולה להסתגר, ולהוביל לאידיאליזציה מנותקת מן המציאות.

השמרנות, בגישתה המאוזנת, נמנעת מטעויות אלו ומציעה חזון שבו פרשנות, מציאות והקשר משולבים יחדיו. המסורת מעניקה עוגן הכרחי במציאות של אי-ודאות, אך היא אינה כובלת אלא מתפקדת כיסוד שממנו ניתן לצמוח. הניסיון המצטבר מזכיר לנו שהיסטוריה, תרבות ומוסדות אינם מעבדת ניסוי מקרית וחסרת משמעות, אלא מערכות מורכבות שיש להן היגיון משלהן. בעידן שבו משברים של זהות, מוסר וחברה מערערים את יסודות התרבות המערבית, השמרנות מציעה מסגרת אינטלקטואלית המסוגלת להתמודד עם האתגרים הבוערים ביותר. היא מייצרת מסגרת לחשיבה על השאלות הגדולות של האנושות, ועקרונותיה שהוצגו כאן מהווים מסגרת רעיונית המצליחה לחבר בין חוכמת הדורות לבין צרכיו המיידיים של העולם המודרני.

מילוי הלקונה בשיח השמרני הוא פרויקט אינטלקטואלי חיוני, המאפשר לשמרנות למצב את עצמה כשחקן דומיננטי ומשפיע בנוף התרבותי והפוליטי העתידי. השמרנות מתגלה כמצפן לעתיד – עתיד הנבנה מתוך דיאלוג בונה עם העבר.

ד"ר רונן שובל הוא ראש מכון ארגמן ללימודים מתקדמים. ספרו 'מדינת משה: פילוסופיה פוליטית יהודית' ראה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים.

איור: מנחם הלברשטט

[1]  Jerry Z. Muller, Conservatism: “Introduction”, An Anthology of Social and Political Thought from David Hume to the Present, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1997 .

[2] יש לכך כמובן סיבות נוספות. בין השאר, נקל להרוס מלבנות. ובעוד רעיונות מופשטים אפשר להסביר בכל מקום ובכל זמן (שוויון עכשיו!), קשה הרבה יותר להסביר אינסטינקטים, מה גם שהם שונים בכל חברה, בייחוד כאשר הם נושאים אופי של רעיונות מופשטים המאופיינים במורכבות. כמו שציין רוג'ר סקרוטון באחד הראיונות שלו: הסלוגן הפוליטי השמאלי מלאי תנופה – כגון סיסמתו המפורסמת של צ'ה גווארה Hasta La Victoria Siempre (קדימה לניצחון, תמיד!) –  בעוד הסלוגנים הפוליטיים של שמרנים משדרים מסר של "הססו". זאת ועוד, נקל לנתב לפוליטיקה שנאה וזעם מלתעל אליה טענות בדבר אהבה למסורת, למשפחה ולחברה הנשמעות מהר מאוד קיטש סנטימנטלי.

[3] Richard Bourke, "What is Conservatism? History, Ideology and Party", European Journal of Political Theory, 17 (2018), pp. 449–475.

[4] אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, מיוונית: יוסף ג' ליבס, ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשמ"ה, ספר א, פרק ה, 1096א 11–15, עמ' 20. והשוו ב"פיידון" לאלפלטון, "אפלטון חבר, האמת חברה יותר" (91 ב-ג).

[5] "דומיננטה" במונחיו של רומן יאקבוסון.

[6] מיותר לציין שניתוח אנליטי זה לא מניח שיחידים קונקרטיים שמרנים פעלו באופן מודע מתוך ההמשגה שאציע כעת. ראו לואי אלתוסר, על האידאולוגיה, מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל-אביב: רסלינג, 2003, עמ' 30–33.

[7] On Liberty and its Enemies: The essays of Kenneth Minogue, Indianapolis: Liberty Press Michael Joseph Oakeshott .

[8] אלתוסר, על האידאולוגיה, עמ' 41–42, 46, 50.

[9] Emile Durkheim, "The elementary forms of religious life", in Social theory re-wired, Routledge, 2016, p. 29.

[10] ז'אק דרידה, על הגרמטולוגיה, מצרפתית: משה רון, תל-אביב: רסלינג, 2015, עמ' 77–79; מישל פוקו, הארכאולוגיה של הידע, מצרפתית: אבנר להב, תל-אביב: רסלינג, 2015.

[11] מיכאל מי-דן ואברהם יסעור, "מבוא", בתוך תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט: מבחר, מגרמנית: דוד אורן, תל-אביב: ספרית פועלים, 1993, עמ' 12.

[12] Karl Mannheim, Conservatism: A Contribution to the Sociology of Knowledge, London: Routledge & Kegan Paul, 1986.

[13] Karl Mannheimm, Ideology and Utopia: An Introduction to the Sociology of Knowledge, New York and London: 1954, p. 28 .

[14] ליאו שטראוס, הזכות הטבעית וההיסטוריה, מאנגלית: דוד זינגר, ירושלים: שלם, תשס"ה, עמ' 212.

[15] אריסטו, פוליטיקה, מיוונית: נורית קרשון, תל-אביב: רסלינג, 2009, ספר א,  B1253, עמ' 32.