סכנה מימין

אחת התוצאות הבלתי-צפויות של מתקפת הטרור של השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה היא עלייתה המהירה של אנטי-ציונות בוטה ואנטישמיות גלויה בקרב חלקים שונים בימין האמריקני המזוהים עם תנועת MAGA ("החזירו את אמריקה לגדולתה"). משפיעני רשת ימניים שלהם מיליוני עוקבים החלו לתקוף את מדינת ישראל, את הציונות ואף את היהדות עצמה לא דרך אגב אלא באופן קבוע, שיטתי ויעיל, תוך השפעה עמוקה על מאזינים צעירים המחפשים הדרכה פוליטית.

שנאתו של השמאל ברחבי המערב למפעל הציוני ידועה לכולם זה מכבר, אך סנטימנט אנטי-ציוני בועט וקולני בקרב המחנה השמרני האמריקני? הדבר תפס רבים וטובים בהפתעה גמורה. האם ההתנגדות למדינת ישראל עומדת להפוך לחלק מהזרם המרכזי של התנועה השמרנית והדי-אן-איי החדש של המפלגה הרפובליקנית? זו שאלה כבדת משקל שעלינו להתמודד עימה במלוא הרצינות.

מעולם לא הייתה חפיפה מלאה בין הימין האמריקני לבין התנועה השמרנית באמריקה. התנועה השמרנית בהובלתו של ויליאם פ' באקלי, המייסד והעורך של כתב העת החשוב ביותר שלה, הנשיונל ריוויו, ניסתה לבדל עצמה מגורמים ימניים מסוימים ולדחוק ממנה והלאה אלמנטים שהיא זיהתה כבעייתיים ורעילים. מן הטעם הזה הפנתה התנועה את גבה לא רק לדמויות רדיקליות כגון הפילוסופית איין ראנד שדגלה באינדיבידואליזם קר ובאתאיזם לוחמני; ולא רק לגורמים כגון הסנטור הדרומי ג'ורג' ואלס שהפך את ההפרדה הגזעית לסיסמת הקמפיין הפוליטי שלו,  או אגודת ג'ון ברץ' שקידמה תאוריות קונספירציה בחסות המלחמה הקרה – אלא גם כל דמות או תנועה שהעלו על נס עמדות אנטישמיות. השמרנות ביקשה למצב את עצמה כחלופה אינטלקטואלית ופוליטית רצינית ומכובדת לשמאל, ולאנטישמיים לא היה מקום במפעל שאפתני זה.

ואולם שמירת סף אינטלקטואלית ומחנאית מן הסוג שהפגין באקלי נעשתה קשה במיוחד בעידן תקשורת ההמונים, לשלביה המתפתחים והמסלימים: הרדיו, הטלוויזיה, האינטרנט, הרשתות החברתיות, ההסכתים והבינה המלאכותית. במציאות של חופש מידע נרחב, אמצעים טכנולוגיים זולים ואפקטיביים וקמפיינים מאורגנים של השפעה פסיכולוגית, כל קול מודר יכול לדחוף את עצמו לכיכר השוק הווירטואלית. שלילת במה הפכה כך לפעילות חסרת אפקטיביות. אנטישמים שמצאו את עצמם בעבר מחוץ ל"אוהל" הימני והרפובליקני גילו בחסות הטכנולוגיה שהשומר אולי נשאר על משמרתו, אך האוהל עצמו נעלם כלא היה. צ'רלי קירק, אוהד ישראל הגדול שנרצח לאחרונה, הצליח לשמש שומר סף מן הסוג הזה באופן חריג, עקב מעלותיו הנדירות ועוצמת אישיותו המיוחדת.

ישנם הבדלים ניכרים בין האנטישמיות המגיעה מימין לבין זו הבאה משמאל. חשוב שנבין אותם כהלכה בבואנו לחשוב על דרכי פעולה שיענו לאתגר החדש-ישן שמולו ניצבת מדינת ישראל.

שנאת ישראל בשמאל נטועה רובה ככולה בתאוריות פוסט-קולוניאליות קלוקלות, שכּר גידולן הוא האוניברסיטאות. השמאל, המורכב מברית מוזרה בין אקדמאים זועמים, סטודנטים מבולבלים, מיעוטים מוסלמיים במערב שצוברים השפעה ועריצים בעולם השלישי, שונא את הציונות משום שהוא שונא את המערב – עקב חטאי האימפריאליזם והקולוניאליזם. ישראל, לפי השקפת עולם זו, היא שריד קולוניאלי אנכרוניסטי בעולם שמעלה על נס דה-קולוניזציה. מיגורה של הציונות הוא הכרח כאמצעי לעשיית צדק עם האוכלוסייה הילידית הפלסטינית, שמיצבה עצמה בדמיון הפרוגרסיבי כהתגלמות הקורבן. בעיני השמאל, ציונות היא מילה גסה שאינה שונה בשליליותה ממילים כגון עבדות, אפרטהייד או קולוניאליזם. פשעי האדם הלבן כולם כמו התנקזו למעשיו של עם אחד במקום אחד.

לא כן האנטישמיות מימין. כר גידולה אינו האוניברסיטאות. למעשה, הימין האמריקני רואה במדעי הרוח סוכן חברתי שלילי ומזיק. ואומנם, מדעי הרוח והחברה ברחבי המערב הפכו לאזורים נטולי שמרנים. בהתאם לכך, האנטישמיות מימין נעדרת אותו תחכום אינטלקטואלי שעימו מזוהה שנאת הציונות השמאלנית. חלקים רבים באנטישמיות מימין מתאפיינים דווקא בגסות, בשטחיות מביכה ואף בתימהונות. מבקריה הארסיים ביותר של ישראל מימין לא קראו מימיהם את אדוארד סעיד; אך הם מלאים בשנאת ישראל דתית מסורתית. התנועה השמרנית העלתה תמיד על נס את הציוויליזציה היודו-נוצרית, ואילו שונאי ישראל אלה מבקשים לנתק את היהדות מן המשוואה. היהדות, לפי נרטיב מופרך זה, אחראית לכל האידיאולוגיות שהובילו לרדיקליזציה תרבותית ובראשן פרוגרסיביות, קומוניזם, "גלובליזם ליברלי", מתירנות מינית וכדומה. נראה כי לא מעט ימנים באמריקה מבקשים לעורר לאומיות נוצרית לוחמנית, וכי לאומיות זו הולכת עם חשדנות דתית מסורתית כלפי היהדות.

ואולם לצד דעות קדומות דתיות הבאות לידי ביטוי בשנאה דתית כלפי ישראל נמצא בימין ביקורת נוספת – נוכחת יותר ומשפיעה יותר – שראוי להתייחס אליה. לפי ביקורת זו, יש להתנגד למדינת ישראל ולציונות משום שהשפעתה של מדינת ישראל על הפוליטיקה האמריקנית גדולה מדי ורעה מדי. בצורתה הקיצונית, הביקורת היא שישראל ויהודים הנאמנים לה "שולטים" באמריקה. שליטה ציונית זו גורמת למעצמה החזקה בעולם להקצות משאבים המצויים בחסר לפינה נטולת חשיבות במזרח התיכון, בשעה שהיא עצמה ניצבת בפני אתגרים כבירים בזירה הפנימית – וגרוע מכך, מאיימת לגרור חיילים אמריקנים למלחמות מיותרות במזרח התיכון שישראל היא המרוויחה היחידה מהן. היהודים, לפי תפיסה זו, שולטים לא רק בבנקאות, בעיתונות ובעולם הבידור, כפי שאנטישמים ישנים נהגו להתלונן, אלא גם בבתי הנבחרים ובבית הלבן עצמו.

ביקורת אנטישמית זו אפקטיבית משום שהיא מהווה למעשה הרחבה של עקרון "אמריקה תחילה" שטבע הנשיא טראמפ. מדיניות החוץ של טראמפ עוצבה כניגוד חריף לעמדה הנאו-שמרנית שגיבשו, בין היתר, תאורטיקנים יהודים בולטים, ולפיה על ארה"ב להשפיע על הזירה הבין-לאומית כמעצמה בדמותה של רומא. טראמפ, לעומת זאת, ביקש לצמצם את מעורבותה של אמריקה מעבר לים, ולהגבילה רק למקומות שבהם קיים אינטרס אמריקני ברור ומוחשי. טראמפ ביקש לסגור מלחמות ולפתור סכסוכים באופן שיאפשר לממשלו להתרכז בבעיותיה של אמריקה מבית. ואולם טראמפ מעולם לא טען, כפי שטוענים בימין הקיצוני, שעל אמריקה לאמץ מדיניות חוץ בדלנית מחמירה. "אמריקה תחילה" ו"רק אמריקה" אינן היינו-הך. לכן בעוד ממשלו של טראמפ מעריך בנות ברית חזקות התורמות לאינטרס האמריקני, שונאי ישראל מימין מבקשים לקצץ ולנתק את הקשרים המסורתיים בין המדינות.

מה אם כן צריכה ויכולה מדינת ישראל לעשות לנוכח העלייה באנטישמיות הימנית באמריקה? האם יש בכלל מה לעשות בנידון?

ראשית, עלינו לציין את המובן מאליו. האנטישמיות בשורות הימין האמריקני היא קודם כול אתגר אמריקני פנים-ימני. על שמרנים באמריקה לשאול את עצמם האם הרדיקליזם הימני הוא המשכה הטבעי של השמרנות כפי שטוענים מבקריה משמאל, או איום חמור עליה שיש להיזהר מפניו, לדחוק אותו החוצה ואף למגרו מבחינה אינטלקטואלית ופוליטית. הם יצטרכו להבין שיש דבר כזה "אויבים מימין", וכי המחיר של התחברות אליהם עתיד להיות גבוה מאוד מוסרית ופוליטית כאחד. במובנים רבים, ככל שאנטישמים גלויים יזכו ליותר בולטות והשפעה במפלגה הרפובליקנית, כך תיעשה מפלגה זו מושכת פחות לקהלים חדשים ותאבד מכוחה הפוליטי. כשם שההקצנה של המפלגה הדמוקרטית עלתה לה בבית הלבן, כך הקצנה בשורות המפלגה הרפובליקנית יכולה לעלות לה במחיר כבד בבחירות האמצע המתקרבות ומעבר להן. לרדיקליזציה רעיונית יש תמיד מחיר אלקטורלי ופיננסי מוחשי.

אשר לישראל, אירועי 7 באוקטובר קוראים לה לבזר את תלותה הכלכלית והצבאית בארצות הברית. ביזור זה הכרחי בשל עלייתה של אנטי-ישראליות בימין האמריקני כמו גם בגלל התרחקות המחנה הדמוקרטי מישראל. ממשל דמוקרטי, אחרי הכול, הוא רק עניין של זמן. במוקדם או במאוחר מדינת ישראל תיתקל בנשיא אמריקני עוין ותיאלץ להסתגל לכך. הצעד האחראי הוא, אם כן, לחתור לצמצום כספי הסיוע האמריקניים, לביזור שרשראות אספקה ולחיזוקו של ייצור מקומי ביטחוני היכן שניתן. אוטרקיה היא מקסם שווא, מיותר לציין – אך תעשיות ספציפיות, שבהן התלות הישראלית באמריקנים מוחלטת כיום, דורשות היערכות נבונה מבעוד מועד.

ועוד, על ממשלת ישראל וארגוני החברה האזרחית השמרניים בישראל להבליט כלפי שמרנים בעולם המערבי את ההיבטים השמרניים הייחודיים של מדינת ישראל. כפי שמציין אחד המבקרים החריפים ביותר של הנעורות הימנית באמריקה, האינטלקטואל הציבורי ג'יימס לינדזי, ישראל היא כל מה ששמרנים באמריקה מאחלים לארצם להיות, שכן מתקיים בה שילוב מעורר השראה של שמרנות חברתית, מצוינות כלכלית וריאליזם ביטחוני. או אם לצטט את קביעתו של הפעיל הקנדי השמרן כריס אלסטון, ישראל היא מקום שבו גברים הם עדיין גברים, המשפחה מועלית על נס, הילודה פורחת, היזמות משגשגת וכל אחד נושא אקדח גדול במטרה להרוג אנשים רעים. ישראל יכולה וצריכה להפוך דוגמה לשמרנות מוצלחת. שיתופי פעולה פנים שמרניים הכרחיים כדי לדחוק החוצה אנטישמיות ימנית.

ולבסוף, על הממשלה לנקוט קמפיין חכם של השפעה שמטרתו לא להסביר את מעלותיה של מדינת ישראל אלא להסיט את הדיון הציבורי באמריקה ממנה והלאה. האיום שמציבה סין על העולם החופשי הוא נושא אפשרי לדיון חיוני. כך גם, למשל, האיום מן האסלאם הרדיקלי. ככל שידברו על ישראל באמריקה פחות, ככל שהאמריקנים יריבו על נושאים אחרים, כן ייטב לנו.

תמונה: James McNellis, באדיבות ויקימדיה