התגלותה של תודעת המעמקים

הטבח ביישובי עוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיו חשפו תופעה מרתקת בחברה הישראלית. הציבור הישראלי חווה בבת אחת, תוך שעות ספורות, מעבר דרמטי מחברה ליברלית-אינדיבידואליסטית שסועה ומפוררת, לחברה בעלת גוון קולקטיביסטי ברור. ציבור שרק ימים ספורים קודם לכן עסק במאבק אזרחי מר ועתיר איבה, שהתאפיין במוכנות לפצל את המדינה לשתיים או לרדת מהארץ, הפך באחת לקולקטיב מאוחד ומגויס, שצעיריו מוכנים להקריב את חייהם למענו.

סיפורי ההקרבה של אזרחים שיצאו להילחם מבלי שקראו להם, צוואות החיילים שהיו מוכנים להקריב את חייהם והתגייסותה של החברה האזרחית הפתיעו אנשים רבים, שצבטו את עצמם ותהו אם אכן מדובר באותו ציבור שהכרנו בעשרות השנים האחרונות. השינוי בתחומים רבים נוספים, שייסקרו בהמשך, היה כה פתאומי וחד, שהוא מעורר שאלות מהותיות באשר לאופייה של החברה הישראלית.

הדברים הבאים יעסקו בבירור השאלה מהיכן התפרצו התופעות הללו, מאילו בארות שאבו את רוחן, והאם ההפרטה, האינדיבידואליזם והליברליזם שאפיינו את החברה הישראלית בעשורים האחרונים היו רק מעטה חיצוני שהושל במהירות בשעת המצוקה וחשף ערכים לאומיים וקולקטיביסטיים חריפים.

בין השאר נבקש לטעון שהמהפך שהתחולל ב-7 באוקטובר אינו נובע רק מתגובה טבעית של חברה – כל חברה שהיא – לטראומה עמוקה, אלא מהתפרצות של "תודעת מעמקים" יהודית-ישראלית שנחשפה בעקבות הטבח. תודעת מעמקים זו, שיש עוד מקום לחקור את מאפייניה והשפעותיה, אינה קולקטיביזם לאומי גרידא. היא אחוזה בשכבות עומק בזהות היהודית שעוצבו במשך דורות רבים, שכבות שמשפיעות על התנהגות החברה הישראלית בכל עת, ובפרט בעיתות משבר. בדברים הבאים נטען כי בעוד שהשיח הציבורי, הנִראוּת, הַתַרבות והמחקר האקדמי תיארו תפיסות עולם וערכים שבאו לידי ביטוי על פני השטח, בה בעת השתמרו בתודעה הקולקטיבית שלנו כוחות אחרים – השתמרו עד לפריצתם.

לאחר עמידה ראשונית על השינויים שהתרחשו בחברה הישראלית, נבחן לעומק את נייר הלקמוס המבחין בין חברה ליברלית אינדיבידואליסטית לחברה קולקטיביסטית: המוכנות של הפרט להסתכן למען הכלל, והעידוד מן החברה לעשות זאת. תיסקר כאן תפיסת המוכנות להקרבה של הפרט מראשית המדינה ועד היום. הדברים ייבחנו ויועמקו באמצעות השוואת מכתבי הצוואה של הנופלים במלחמת העצמאות עם צוואות הנופלים במלחמת חרבות ברזל, ומתוך השוואה זו ננסה להבין מה מתפיסת דור מקימי המדינה נשמר והגיע עד ללוחמי 2023, ומה נשתנה והושל בדרך.

נעמוד, לשם הבהירות, על כמה מושגי מפתח שיינקטו במאמר זה. בקולקטיביזם כוונתנו לתפיסת עולם הרואה בקבוצה (העם, המדינה, השבט) יחידה מרכזית וחשובה, ובַפרט – אמצעי לשירות הקבוצה. אדם ממלא את ייעודו, על פי תפיסה זו, רק אם הוא משרת את החברה. אינדיבידואליזם וליברליזם, לעומת זאת, רואים בפרטים ולא בלאומים את היחידות המרכזיות, וממילא – שאיפותיו ומאווייו של היחיד הם המטרה המרכזית של כל סדר חברתי פוליטי לאומי.[1] המונח הקרבה אישית יתייחס לנכונות מודעת של אדם לוותר על טובתו האישית ואף לסכן את חייו למען הקולקטיב. תודעת המעמקים הוא המושג שננסה לפתח במאמר זה כדי להסביר את מגוון ההתרחשויות בחברה הישראלית מאז 7 באוקטובר. הוא מציין שכבות עמוקות של זהות קולקטיבית שהופנמו במשך דורות בחברות בעלות עבר היסטורי משותף. שכבות שמפעמות ובועטות מתחת לפני השטח של השיח הציבורי והתרבות הגלויה, ובתקופות מסוימות אף פורצות אל פניו.

מניכור להתגייסות

בשנה שקדמה ל-7 באוקטובר 2023, החברה הישראלית הגיעה לשיא של פילוג ושבר חברתי. המאבק האזרחי הנרחב נגד הממשלה נתפס על ידי המוחים כמאבק על דמותה של מדינת ישראל כמדינה ליברלית וחופשית. בו בזמן, בצד השני של החברה הישראלית, שררה תחושה קשה של אי-קבלת הכרעת הרוב וביטולה בכוח בידי אליטות שלא נבחרו. בחודשים שקדמו למלחמה גברה התחושה שהחברה הישראלית מתפוררת מבפנים. שביתות ענק, הפגנות המונים וחסימות כבישים היו מעשים של יום ביומו. המאבק, שתואר לא פעם כמאבק בין תפיסות מסורתיות-שמרניות לתפיסות ליברליות, הגיע לשיא סימבולי כשבועיים לפני הטבח, במחלוקת מרה על התרת קיום תפילת יום כיפור בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף בתל-אביב. מעין שיא של מחלוקת בין הקוטב היהודי-מסורתי לקוטב הליברלי.

סקרים שנערכו במהלך חודשים אלו שיקפו אובדן אמון נרחב במוסדות המדינה. עשרה ימים לפני הפלישה הרצחנית דווח במעריב שכ-40% מהישראלים שוקלים לעזוב את המדינה. במקביל הודיעו אלפי אנשים על השעיית שירות המילואים שלהם. היו אף כאלה שהרחיקו לכת והודיעו שלא יתייצבו גם אם תפרוץ מלחמה. השתררה תחושה כללית של התפרקות הקולקטיב הישראלי וערעור על מרכזי הקונצנזוס האחרונים. כשבועיים לפני הטבח כתבה עיתונאית 'הארץ' קרולינה לנדסמן את הדברים הבאים:

לא מזמן הכרתי בנסיבות חברתיות איש חיל האוויר. בחור נחמד ביותר שעשה מילואים כל חייו. את כל דקות השיחה איתי הוא הקדיש להגנה על החלטת המילואימניקים להפסיק להתנדב… ולהתלבטות שלו בשאלה אם להמליץ לבניו לא להתגייס לצה"ל.

אני גדלתי ברמת-השרון. כל השכנים שלי היו האיש הזה. כל ההורים של החברים שלי היו האיש הזה – אנשים ששירות בצה"ל הוא עבורם מה ששמירת מצוות היא עבור החרדים. מי שלא משרת הוא בבחינת כופר… אולי מה שלעתים נראה כמו מסיבת הסיום של מדינת ישראל, הוא בכלל מסיבת סיום של צה"ל כצבא העם, מסיבת שחרור קולקטיבית ויציאה אמיתית, סופסוף, לאזרחות.[2]

במילים "יציאה אמיתית, סופסוף, לאזרחות" ביטאה לנדסמן כמיהה של ציבור ישראלי אינדיבידואליסטי גדול שכבר שנים ביקש להשתחרר ממחירי הקולקטיביזם, המיליטריזם והלאומיות, לעצב את המדינה כדמוקרטיה ליברלית של כל אזרחיה, ולחיות חיי רווחה אזרחיים כמו במדינות המערב. "נורמליות", כפי שכינה זאת א"ב יהושע שנים רבות קודם.

יש שיטענו שיחסה של לנדסמן לצה"ל מבטא אזורי קצה בחברה הישראלית. אך בקרב חוקרי החברה קיימת הסכמה נרחבת, שהחל בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים (ולדעת חלקם אף ממלחמת יום כיפור או ששת הימים) עברה מדינת ישראל תהליך של התרופפות הקולקטיביזם המגויס ומעבר להפרטה ולתפיסת עולם ליברלית וקפיטליסטית. מחקרים רבים מתארים כיצד תהליכי גלובליזציה, הפרטה וניאו-ליברליזם הובילו להתחזקות האינדיבידואליזם ולהתרחקות של הציבור הישראלי מהלאומיות והקולקטיביזם שאפיינו את העשורים הראשונים של המדינה. ביטויים לתהליך זה ניתן היה לראות בדעיכת הנכונות להתנדב לשירות קרבי, בפיחות ההערכה לאובדן הצבאי, באימוץ אתוס האקזיט על חשבון הצניעות והתרומה לכלל, ובהאדרת השירות ביחידות הטכנולוגיות, המהווה מקפצה לרמת חיים גבוהה על פי החלום הגלובלי המערבי.[3] גם בני דור ה-Z וצעירי דור ה-Y תוארו במחקרים רבים כמי שעסוקים בעיקר בעצמם, דורות ה"עצמי" וה"סלפי", דורות הסיפוק המיידי שאינם מוכנים לעבודה קשה.

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, באופן מפתיע לכאורה, נעלמו באבחה אחת כל התופעות שתוארו במחקר במשך עשרות שנים, ואת מקומן תפסה תודעה קולקטיבית עזה ונכונות להקרבה עצמית.

כבר בשעות הראשונות לפלישה, עוד לפני שהוצאו צווי גיוס רשמיים, נהרו עשרות אלפי ישראלים לבסיסי הצבא, ורבים יצאו על דעת עצמם לעזור ליישובים המותקפים. אזרחים יצאו להילחם ללא צו או קריאה, לעיתים חמושים באקדח בלבד, לעיתים בידיים ריקות. משרתי המילואים שנקראו להתגייס, רובם בני דור הY- וה-Z המושמצים, הגיעו בהמוניהם. בניגוד למראות שראינו בשנים האחרונות באוקראינה ובאזורי מלחמה רבים ברחבי העולם – לא רק שהישראלים לא עזבו את מדינתם בימי אי הוודאות הראשונים (שבהם היה חשש קיומי לגורל המדינה), אלא להפך: עשרות אלפים מיהרו לשוב ארצה. הטיסות התמלאו והישראלים צבאו על הטרמינלים ברחבי העולם. גם אנשים שימים ספורים קודם לכן הצהירו שלא יתייצבו למילואים גם אם תפרוץ מלחמה התייצבו להילחם יחד עם אלו שכמה ימים קודם לכן הם הכריזו עליהם כאויבי המדינה.

גם הסולידריות האזרחית הרקיעה שחקים: תחנות האכלה והצטיידות חינם לחיילי צה"ל הוקמו ברחבי ישראל. מאות אלפים התנדבו לסייע למפונים, לשקם עסקים ולספק את צורכי הצבא. מן הראוי לציין שחלק ניכר מן ההתנדבות הקולקטיבית הזאת הגיע ממוקדי הגלובליזציה וההפרטה, ממרחבי ההייטק והעסקים, שיצאו ממשרדיהם והתגייסו לסייע יחד עם כלל הציבור. שנתיים מאוחר יותר תיאר אורי גבריאל, שחקן ותיק וזוכה פרס אופיר, את תחושת הרגעים האלה:

אתה פשוט עומד המום. אנשים הקריבו את עצמם. לצאת עם נעלי בית ומכנסיים קצרים ואקדח מעפן, ולהתחיל לירות במחבלים… אנשים רצו מצפון לדרום ונכנסו לתוך האש… הקריבו את עצמם למען אחרים. כל האטמוספירה שאנחנו חיים בה זה 'מה אכפת לי, אני אדאג רק לעצמי'. ופתאום בום.[4]

כדי להבין את פשר ההתרחשות הזאת, הבה נבחן כעת, ממעוף הציפור, את תפיסת ה"הקרבה", את האתוס של מוכנותו של הפרט לסכן את חייו למען הכלל, כפי שהתקיימו לאורך שמונים שנות קיומה של המדינה. ננסה להבין מה מתפיסה זו השתמר מימי ראשית המדינה, ואילו שינויים בכל זאת חלו בעקבות שנים רבות של שינוי והתפתחות ליברלית.

האתוס שנעלם וצץ

לפני קום המדינה ובמהלך העשורים הראשונים לקיומה, מותו של הפרט למען הכלל נחשב לנתינה האולטימטיבית, והנכונות להקרבה נתפסה כמעידה על אלטרואיזם ואומץ לב. היישוב העברי אימץ בחום את המוטו של יוסף טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו". ברנר, למשל, כתב על כך: "השָמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע 'טוב למות בעד ארצנו'?… אשרי מי שמת בהכרה זו, ותל-חי למראשותיו". ודוד בן-גוריון, שדרש דווקא על חשיבות החיים בארץ, אמר באזכרת טרומפלדור ב-1943 כי "צימאון ואהבה לחיים הם שהביאו את הצעיר הגידם מפּטרבוּרג לארץ… לא נהיה ראויים לחיים… אם כל צעיר וצעירה בתוכנו לא ידעו גם הם, כשיבוא הצורך, למות בגבורה".[5]

את שינוי הערכים שהתרחש בחברה הישראלית בעשורים שלאחר מכן מדגים היחס לשירו הידוע של נתן אלתרמן, המתאר נער ונערה שנפלו בקרבות כ"מגש הכסף" שעליו ניתנה מדינת היהודים. השיר עמד "במרכזה של המודעות הישראלית" במשך שנים רבות, ו"הפך למרכיב חובה בטקסי יום העצמאות, ולנכס צאן ברזל של תודעת הקוממיות".^[6] אך עם השנים התערער מעמדו של 'מגש הכסף'. הדבר ניכר הן בניתוץ האתוס: אחרי מלחמת יום כיפור, לדוגמה, כתב דן אלמגור פרודיה על השיר, שבה מוגשת למשה דיין, על מגש של כסף, "מדליית מלחמת יום הכיפורים"; ובתקופת מלחמת לבנון הראשונה כתב עמוס עוז פרודיה משלו על השיר, שבה מגש הכסף הוא המגש שעליו "ניתנה לבנון לדוד סם". והדבר ניכר גם בזניחת האתוס: מחקר על טקסי יום הזיכרון בבתי ספר שנערך בשנים 1994–2001 מצא כי 'מגש הכסף',  שבעבר הוקרא בכל טקסי הזיכרון בבתי הספר, הופיע רק ב-17 אחוז מהטקסים, וכמוהו נעלמו טקסטים אחרים ש"היו במשך שנים רבות אבני יסוד טקסיים בכינון הזיכרון ההרואי".[7] עורכת המחקר הסבירה בראיון שאת מקום מגש הכסף תפסו טקסטים אותנטיים שהתלמידים כתבו.[8] לדבריה, השינוי בטקסים ייצג שינוי שחל באתוס הישראלי ועלה ממחקרים נוספים שהצביעו על היחלשות הסולידריות והעדפת הפן הפרטי והאישי על פני הפן הלאומי.[9]

לא רק מילותיו של אלתרמן, אלא גם אלו של טרומפלדור, איבדו עם השנים ממעמדן. דוגמה ידועה היא סרטם של רנן שור ודורון נשר, 'בלוז לחופש הגדול' (1987), שהפך לסרט פולחן בקולנוע הישראלי, ובמרכזו ביצוע מוסיקלי פרודי למילים "טוב למות בעד ארצנו", במקצב של מעין מארש בגוון רוקיסטי, כששתי המילים שחוזרות ומודגשות שוב ושוב הן: "טוב למות", "טוב למות".

יש הסכמה נרחבת בקרב חוקרי החברה הישראלית שתיאורי ההקרבה של מגש הכסף, וההערכה לצורת החיים הפשוטה שבה תיאר  המשורר באותה שנה, בשיר 'מסביב למדורה', את נערי הפלמ"ח שניזונו מזיתים ותמרים ו"נשאו את העול הפשוט כעפר" – התעמעמו והלכו ככל שישראל הפכה קפיטליסטית, חומרנית וליברלית. כך גם קרה ש"המוות הטוב", שבעבר נקשר לגבורה לאומית, נדחק, ואף עורר דחייה בציבורים מסוימים.[10] את מקומו תפסו ערכים כמו רווחת הילד וטובתו, שהפכו חשובים מטובתו וקיומו של הלאום. עם השנים חיילי צה"ל הפכו ל"ילד של אימא", שתפקידה להגן עליו מפני המערכת ולא למוסרו לידי המדינה, בטקסי יום הזיכרון עברו לשיר את "אצלנו בגן", וגלעד שליט הפך להיות "הילד של כולנו". לא היה זה מקרה שב-1976 יצחק רבין סירב לשחרר 40 מחבלים הכלואים בישראל בתמורה לשחרור 105 בני ערובה מאוגנדה, ואף סיכן 220 חיילים בניסיון לחלצם, בעוד ב-2011 שחרר בנימין נתניהו 1,027 מחבלים כדי לשחרר את גלעד שליט, באומרו: "ליוויתי אותו להוריו אביבה ונועם, ואמרתי: החזרתי את בנכם הביתה".

היחלשות חשיבותו של הקולקטיב ועלייה זו של הפרט, שהחלה בשנות השמונים, הֶחריפה ככל שהישראלים נחשפו לתהליכי גלובליזציה והפנימו תודעת חיים ליברלית ואינדיבידואליסטית. הליברליזם רואה את תכלית האמנה החברתית כהפקדת כוח בידי השלטון במטרה ברורה: שימור חייו, זכויותיו ורווחתו של הפרט. בהעמדת הפרט כתכלית קיומה של החברה, הליברליזם מאתגר את הסיפורים המשותפים שראוי להסתכן למענם, ובחברה הישראלית הוא החליש את אתוס "מגש הכסף" שתוחזק מקום המדינה. לתהליכי האינדיבידואליזציה שכרסמו במוכנות הישראלית להקריב למען הכלל, נוספו מַשברי האמון בהנהגת המדינה והיחלשות הקונצנזוס בדבר "צדקת הדרך". ערעור האמון שהחל במחדל מלחמת יום כיפור והתעצם במלחמת הברירה, כביכול, של לבנון הראשונה, ולצידו המחלוקות ביחס לשירות ביהודה ושומרון, שחקו את נכונותם של ציבורים רחבים בחברה הישראלית לסכן את עצמם למען הכלל – סיכון שנתפס בעיניהם פחות ופחות כהקרבה הרואית, ויותר כמעשה שאיננו מחויב המציאות או המוסר.[11]

והינה, בניגוד למגמה ולמסקנות החוקרים, בשנת 2023, עם פרוץ חרבות ברזל, שָבָה ועלתה מחדש מטאפורת "מגש הכסף" בשיח הציבורי הישראלי. עשרות כתבות, יוצרים ואנשי ציבור מכל הגוונים החלו, במודע ושלא במודע, להזכיר בדבריהם שוב את המגש שנדמה שעבר זמנו. בעז גאון כתב ב-Ynet ש"הבנים והבנות שנלחמים הם גלגול של מגש הכסף"; במעריב נמנו הנופלים תחת הכותרת "מגש הכסף: מאיזה יישובים באו המתגייסים והנופלים במלחמה"; בערוץ 12 יצר אמנון אברמוביץ' כתבה שכותרתה "מגש הכסף 2023"; ובינואר 2024 כתב נדב אייל בידיעות אחרונות וברשת X ש"מה שמתרחש במלחמה שמנהלת ישראל בעזה זו גבורה אמיתית… מגש הכסף. מילים שבימים רגילים יכולות להישמע כסיסמה, הן פשוט אינן כאלה עוד".

גם שנתיים מאוחר יותר, ולמרות הביקורות החריפות על התנהלות המלחמה, מוסיפה מטאפורת מגש הכסף לעלות שוב ושוב ביחס ללוחמים. באפריל 2025 הכריזה אגודת הסופרים על כנס "מגש הכסף", שבו תיקרא שירה עברית על ידי יוצרים ואומנים לזכר הנופלים, באוקטובר 2025 הדגיש נדב פרי בשיחה עם אל"מ יאיר צוקרמן, מח"ט הנח"ל בעת המלחמה, ש"הנוער של היום הוא ממש מגש הכסף", וכך במקומות רבים נוספים.

אנקדוטה מעניינת שקשורה ל"בלוז לחופש הגדול" ממחישה את השינוי. גרסת מחזמר לסרט הייתה אמורה לעלות באוקטובר 2023 בתיאטרון בית לסין, וקוּשרה בראיונות רבים לסירוב להגיע למילואים ולאי התוחלת שבהקרבה. והנה, ב-7 באוקטובר, ימים ספורים לפני עלייתו, יצאו שחקני המחזמר לקרב, בלי היסוס ובלי להתייחס לניגוד שבין מסרי המחזמר לבין המציאות. חודשיים מאוחר יותר, תיאר איתמר אלבז, השחקן הראשי במחזמר, את תחושת הפער:

המעבר החד הזה בין אהרל'ה הפציפיסט, שאותו אני מגלם בהצגה, לבין אלבז, סמל מחלקה 2, מילואימניק צנחן שכל תפקידו הוא לנהל לחימה, לטהר יעדים ולהשמיד אויב בגזרתו, הוא פער שאני לא חושב שהצלחתי לתפוס אותו עד עכשיו.[12]

כיצד אתוס ההקרבה, ששקע לכאורה בתהומות הנשייה, צף בעוצמה ומהירות כזאת? התשובה טמונה לדעתנו בכך שהאתוס המשיך להתקיים ולפעול ב"תודעת המעמקים" הישראלית, מכוסה בשכבות של שיח פוסט-מודרני, ליברלי וגלובלי, אך חי ובועט מתחת לפני השטח. הוא נחשף כאשר נבקעה האדמה, ויחד עימו נחשפו רבדי עומק נוספים, אחרים ומפתיעים.

בראי המכתבים

אחד הביטויים האינטימיים יותר, אך העזים מאוד, לרוח הקולקטיבית שהתפרצה במדינת ישראל במלחמת חרבות ברזל הוא מכתביהם האחרונים של הנופלים: מכתבים שנכתבו או הוקלטו בדעה צלולה ערב היציאה לקרב, ואשר נועדו לפתיחה רק אם מחבריהם לא ישובו. שלושים ושניים מכתבים כאלה נכללו באסופה "אם אתם קוראים את המילים האלה", ונכתבו עוד אחרים.[13] מאחר שכ-550 חיילים נפלו בחזיתות השונות (אחרי מתקפת חמאס עצמה), מדובר באחוז גבוה של צוואות. הפעם האחרונה שבה תועדו ופורסמו כה הרבה מכתבי צעירים שניצבו נוכח פני המוות, והביעו מוכנות לקראתו, הייתה תקופת קום המדינה. מכתבי 2023, שנכתבו בידי צעירים ממגוון אוכלוסיות ואזורים בישראל, מספקים חלון נדיר אל תודעת בני דור ה-Y וה-Z הישראלי, שתוארו לא פעם  כאינדיבידואליסטים, נהנתניים ונטועים בתרבות ה"אני". צעירים שלכאורה עשו עם פרוץ המלחמה קפיצה קוונטית – לעולם אחר.

שי ארווס מחולון היה חובש קרבי בחטיבת גבעתי, הוא היה בן 20 כשנפל בקרב, ב-31 באוקטובר 2023. שבועיים קודם לכן כתב מכתב פרידה להוריו ולבת זוגו אדר:

אני מתגעגע אליכם ואני אוהב אתכם, והאמת ששמחתי לעשות את מה שאני עושה, להציל אנשים ולשמור על המדינה, כי זה משהו שתמיד… היה חלק ממני, מאז שהייתי קטן, ועכשיו הייתה לי ההזדמנות… זה לא היה לחינם והיה שווה את זה. שכל עם ישראל ימשיך במסורת הזאת, ולאהוב את המדינה, כי אנשים לא נפלו פה סתם… סבא, אני יודע שתמיד האמנת בי והיית מאוד גאה בי שנהייתי לוחם, אז תהיה גאה גם עכשיו, כי לא נפלתי לחינם..

בן זוסמן, לוחם הנדסה במילואים, בן 22 מירושלים, שנפל בדצמבר 2023, כתב להוריו:

אם אתם קוראים את זה כנראה שקרה לי משהו… אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל. גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק… יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה.

שלושה שבועות אחרי זוסמן נפל יוסף גיטרץ, לוחם שריון במילואים, יזם הייטק בן 25 מתל-אביב. כך הוא כתב:

אימא ואבא היקרים, אני מאוד אוהב אתכם… אני בעצמי בחרתי בזה. חייתי חיים טובים ומעניינים… הייתי עושה את אותו דבר אם הייתי יכול לבחור שוב… נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות.

עדן פרוביזור, קצין שריון בן 21 מאלפי-מנשה, הכתיב לאביו את צוואתו בטלפון, יומיים לפני שנפל:

אבא, אני מבקש… תקשיב לי… אנחנו כאן בתופת והמצב על הפנים… יש סיכוי שאני לא חוזר הביתה אלא נשאר כאן… אל תפלו ואל תחיו בעצב… אני גאה במה שאני עושה, וגם אם יקרה לי משהו, אז יקרה, והכול בסדר. אני במשימה של החיים שלי, שומר על ארץ ישראל… היו לי חיים טובים, חיים מלאים.

מתן וינגרדוב, חייל סדיר מחטיבת הנח"ל, בן למשפחת עולים מברית המועצות ונכד לניצולת שואה, בן 20 מירושלים, שנפל ב-18 למרץ 2024, כתב במכתבו:

אם אתם קוראים את זה, כנראה שאני או פצוע אנוש או מת… אני מבקש מכן לא לבכות… הכול משמיים ובשביל מטרה טובה… העם שלנו חווה מלא עליות וירידות. שרדנו את מצרים, את גלות בבל… ובסוף גם השואה… היום אנחנו נלחמים נגד סוג שונה ויותר גרוע של נאצים, כאלה שעורפים ראשים לתינוקות… מורשת: אני אשמח מאוד אם יקימו לזכרי משהו שיעזור מאוד לאנשים ושיהיה לטווח ארוך, כגון חינוך וכדו'…"

חצי שנה מאוחר יותר, באוגוסט 2024, נפל אורי אשכנזי נחמיה, לוחם שריון בן 19 מאשקלון, שכתב לבני משפחתו:

משפחה יקרה, אם אתם קוראים את זה סביר להניח שהדברים לא קרו כפי שתוכנן… חייתי חיים נפלאים, ללא חרטות, עם המשפחה ובת הזוג הכי מדהימים שיש. נגיע לעיקר – אני אוהב אתכם המון ומצטער אם גרמתי לכם לכאב. עשיתי את מה שעשיתי ואת השירות הזה מתוך אהבה גדולה למדינה המוזרה שלנו, ואם הצלחתי וקידשתי חיי אדם בלכתי – אני לא מצטער על כלום…. אמא ואבא, אני מודה לכם על הכול – מה שעשיתם בשבילי ולמעני לאורך כל חיי.

עשרות מכתבים נוספים מסוג זה נכתבו על ידי צעירים חילונים ודתיים, תושבי מרכז ופריפריה, עולים חדשים וישראלים ותיקים. המגוון החברתי והגאוגרפי מצביע על תודעה משותפת, חוצת מגזרים בחברה הישראלית-יהודית.

אל תופעת מכתבי הנופלים שזכתה להד נרחב באמצעי התקשורת הישראליים, התווספו הספדים ואמירות של הורי הנופלים. רבים מההורים התייצבו, חדורי ייעוד, מאחורי הכרעת ילדם להילחם ואף ליפול למען העם והמדינה, ומילים שבמשך שנים רבות נשמעו כקלישאות מרוחקות קיבלו לפתע ממשות כואבת ומוחשית. כשיואב לוי, חייל מילואים בן 29 מיהוד, נפל בינואר 2024, משפחתו פרסמה הודעה קצרה שבה נאמר: "היית אהוב ונאהב על כולנו… אהבת המולדת בדמך זרמה, את נשמתך מסרת למדינה". גלית ולדמן, אימו של רב-סרן אריאל בן-משה מסיירת מטכ"ל, שנהרג בקרב בקיבוץ רעים ב-7.10.23, התראיינה אחרי נפילתו לתוכנית 'עובדה'. "אני רוצה שקציני צה"ל והפקודים שלהם ירימו את הראש", אמרה, "זו השעה שלנו כעם… יש כל החיים להתאבל; כרגע צריך לנצח".[14] אימו של עוז דניאל, לוחם שריון מכפר-סבא שגופתו הושבה מעזה בנובמבר 2025, אמרה: "אתה כאן באדמת הארץ… שנשבעת להגן עליה, ובגופך קיימת את השבועה הזאת… נפלת כלוחם אמיץ, גיבור ישראל… אני נפרדת ממך בלב שבור וכואב אבל גם שלם – אמא של גיבור ששב הביתה".

הצוואות ודברי המשפחות הודהדו בכל אמצעי התקשורת, וגובו על ידי החברה הישראלית ועל ידי אנשי תרבות ותקשורת.[15] באוקטובר 2024 כתב העיתונאי בן כספית: "אלה פני הדור, דמויות מופת, צעירים וצעירות שחשו ביום פקודה נוראה להציל את המדינה, להילחם על הבית, להקריב את חייהם למען יקיריהם, מדינתם, והרעיון המוזר הזה שלפיו גם ליהודים מגיעה מדינה עצמאית".

גם שנתיים אחרי פרוץ המלחמה, ולצד הביקורת על אופן ניהולה, החברה הישראלית ממשיכה להעריך את מוכנותם של הצעירים הללו לסכן את עצמם למען הכלל. אתוס ההקרבה מימי קום המדינה חי ובועט בתודעתם של לוחמי 2023 ושל הציבור שמאחוריהם.

על פני הזמנים

ההשוואה בין מחדל 7 באוקטובר למחדל מלחמת יום הכיפורים היא מתבקשת. מפתיעה יותר ההשוואה שנעשתה רווחת בין מלחמת חרבות ברזל למלחמת העצמאות. כבר הרחבנו על מטאפורת מגש הכסף ששבה אל השיח; הנשיא לשעבר רובי ריבלין דיבר על הדמיון בגבורת החיילות הלוחמות בשתי המלחמות; אלוף במיל' גרשון הכהן תיאר את המלחמה הנוכחית כהמשך של מלחמת העצמאות, וראש הממשלה בנימין נתניהו אף כינה אותה "מלחמת העצמאות השנייה" (ולבסוף העניק לה את שמה הפורמלי: "מלחמת התקומה"); הסופר והעיתונאי נדב שרגאי תיאר את הדמיון בין מלחמת העצמאות למלחמת חרבות ברזל מבחינת משך המלחמה, השבויים האזרחיים הרבים, הטבח שנעשה ופינוי התושבים מבתיהם. באופן אנקדוטלי עלה הקשר בין המלחמות כשסגן עברי דיקשטיין, שסבתו לחמה בגוש עציון בתש"ח, נפל בקרב. בסטטוס הקבוע שלו בוואטסאפ כתב את דברי מוש זילברשמידט, מפקד הגוש במלחמת העצמאות: "מה אנו? מה חיינו? העיקר הוא המפעל בו אנו חיים… תשובתנו נחושה: נצח ירושלים".

אל ההשוואות האלה מצטרף הדמיון שבין מכתבי הנופלים, ותודעת הנופלים, בשתי המלחמות. מלבד מלחמת העצמאות, אין תיעוד מקיף כל כך של מכתבים המדברים על הקרבה מודעת; כפי שציין הסוציולוג עוז אלמוג, "חיילים מדור מקימי המדינה הפגינו קור רוח ולא התייראו מפני המוות – הם אף עודדו את מוקירי זכרם לא להתאבל על מותם, שכן המוות בהגנה על המדינה היה בעיניהם חובה אזרחית וזכות גדולה".[16]

התופעה החלה עוד בשנות המאבק בבריטים. שלמה בן-יוסף, לוחם אצ"ל שהוצא להורג על ידי הבריטים ב-1938, כתב לאימו: "בנים יהודים אחרים גמרו את חייהם באופן הרבה יותר מחפיר וטרגי… אני שמח ביותר בגורלי". יעקב וייס, שעלה לגרדום תשע שנים מאוחר יותר, כתב לאחותו ערב קבלת גזר דינו:

לחמנו בעד העם היהודי… בכל מלחמה יש קורבנות… איני מצטער. אילו הייתי מתחיל מחדש, לא הייתי עושה אחרת… מחר לפני הצהרים יינתן פסק-הדין. אני כמעט בטוח שנקבל פסקי-דין מוות. ידענו על מה לחמנו, ואנו מוכנים לכול.

מירה בן-ארי, אלחוטנית ואם צעירה, שלמרות פינוי הנשים והילדים החליטה להישאר ולהילחם עם מגיני ניצנים, תחבה בתחילת הפינוי מכתב למעיל של בנה, ובו כתבה:

אתה בטח תבין… בזמננו צריך להתגבר על הכול. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה.

אליעזר זלצר, ניצול שואה, שנפל בנובמבר 1948, כתב לאביו:

אבא… החיים שלי אינם חיים אם לא אעשה כעת את מה שעלי לעשות. אני צעיר בכל כוח ולמה לי כל זאת אם לא אוכל להקריב את עצמי בשביל ארצי ועמי? על הדור להודות שזכו ללחום בעד עצמאותם, דבר שלא זכו לו הדורות הקודמים, זה אלפיים שנה.

יצחק זמיר, שנהרג במטוסו מעל עוג'ה אל חפיר בדצמבר 1948, כתב להוריו:

ואתם אמא ואבא, אל דאגה, אל מורך לב, אל רפיון רוח. אנו ואבותינו ואבות אבותינו, חתרנו כל ימינו לקראת מדינת ישראל – והנה מתקרבים הימים האלה.

ואסתר קיילנגולד, צעירה דתייה בת 23 שנהרגה ברובע היהודי בירושלים, כתבה להוריה באנגליה:

יקרֶה לי מה שיקרה… בי עצמי אין שום חרטה… המאמץ היה כדאי, כי אני משוכנעת שבסוף תהיה מדינה יהודית… תזכרו שהיינו חיילים ושנלחמנו למען המטרה הגדולה והנאצלת… אנא מכם, אל תהיו עצובים… חייתי חיים מלאים גם אם קצרים, ואני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר – 'קצרים ומתוקים', מאד מתוקים הם היו. בארצנו שלנו.

כמו במלחמה הנוכחית גם במלחמת העצמאות, הורי הנופלים גיבו את הכרעת ילדיהם והדהדוה, והחברה הישראלית חיבקה את האתוס המתהווה. רבקה גובר, ששכלה במלחמת העצמאות את שני בניה, אפרים וצבי, נהפכה לסמל, והממסד הממשלתי, שהאדיר את דמותן של האימהות השכולות, מינה אותה ליושבת הראש הראשונה של "יד לבנים". גובר כתבה לאחר נפילת בנה הראשון:

אנו עוצרים את הדמעות. ידענו מה הסכנות הצפויות בדרך בה הולכים הבנים… כולם הולכים כי אין לנו דרך אחרת… עכשיו יוצא צבי למלא את מקום אפרים, כי המאבק נמשך ואין מפקירים עמדות.

רבים המאפיינים המשותפים למכתבי שתי התקופות: תיאורה של המוכנות לחירוף הנפש כזכות וכשליחות, כנתינה הנעשית בלב שלם; הקישור שיצרו הלוחמים בין מאבקם לבין היסטוריה היהודית הארוכה; השימוש במונחים כמו ה"עם", "העם שלנו", "עם ישראל". עם זאת, יש גם הבדל חשוב בין המכתבים. בניגוד לנופלי קום המדינה, נופלי חרבות ברזל מדגישים במכתביהם שוב ושוב את חייהם הטובים ואת תחושת האושר שאפיינה אותם. שי ארווס, למשל, כותב למשפחתו: "אני אוהב אתכם ומעריך אתכם על כל החיים והחוויות שעברנו ביחד, היה כיף, נהניתי מאד והיו לי חיים מאושרים". בן זוסמן כותב: "אין מאושר ממני כרגע"; ויוסף גיטרץ כותב: "היו לי חיים מאד מעניינים, עשירים, מאושרים, ייחודיים". שחר פרידמן הפציר בהוריו וחבריו: "אני מבקש בכל לשון של בקשה… שתחיו! לא שתשרדו… תטיילו בכל העולם, ותעשו דברים משוגעים, תצאו לרקוד כמו שאני אהבתי, תשמעו מוזיקה… פשוט תחיו את החיים במלואם". בקרב לוחמי תש"ח עניין האושר כמעט שאינו מוזכר, וקשה לדמיין אותם כותבים דברים כאלה (יוצאת דופן היא אסתר קיילנגולד שהגיעה מבריטניה ומזכירה את חייה ה"קצרים ומתוקים").[17] יש כאן עדות לשינויים שבכל זאת התרחשו בחברה הישראלית במשך השנים, להפנמת ערכים של אינדיבידואליזם וחתירה ל"חיים הטובים", שהמשיכו להדהד גם בתקופה שבה הקולקטיביזם שב והתעצם מאוד.

מצב עניינים זה מציף שאלה מרתקת על טבעה של החברה הישראלית: האם מדובר במעין חברה דואלית, אשר נעה במהירות ובגמישות, בהתאם לאתגרי הזמן, בין מערכות ערכים מנוגדות ושוות בהשפעתן – או שמא זו חברה בעלת שתי שכבות, אחת פנימית ועמוקה שמניעה את המציאות בלי להיגלות מעל פני השטח, והשנייה חיצונית וגלויה, המתבטאת בשיח ובמחקר אך אינה משפיעה על שכבת העומק, ואשר העם משיל אותה במהירות בעת צרה כדי להתמסר לרובד העמוק והנסתר? וישנה אפשרות שלישית: שבחברה הישראלית פועלים שני קטבים בעלי עוצמת השפעה משתנה, ש"מתג ההפעלה" שלהם אינו בינארי – דלוק-כבוי, פה או שם – אלא מתג עמעום הממנן את העוצמות בהתאם לתהפוכות המציאות; ושהקטבים אינם רק מנוגדים זה לזה, אלא גם מזינים זה את זה, ושניהם פועלים תמיד, אף שמאזן הכוחות ביניהם כמעט לעולם אינו שווה.

סבורני שהתיאור השלישי הוא המדויק יותר, וששני סוגי התודעה אכן מתקיימים זה לצד זה. תפיסה זו מתבטאת גם בהבדלים שניתן למצוא בין מכתבי 1948 למכתבי חרבות ברזל. העובדה שחיילי 2023 הדגישו שוב ושוב את החיים הטובים שהיו להם, ואת בקשתם מבני המשפחה להמשיך ליהנות מהחיים, מעידה על כך שגם כאשר הנופלים היו ברגעי החיבור לכלל והתפרצות "תודעת המעמקים" פעמו בתוכם אותן תפיסות אינדיבידואליסטיות שהופנמו בחברה הישראלית במהלך השנים.

אפשר כמובן לטעון שההתנהגות הישראלית בעקבות הטבח אינה תוצאה של תודעה הפועלת כל הזמן, אלא רק התפרצות טבעית, מקומית וחולפת, שהולידה האימה הקיומית. אבל מי שמתבונן במציאות הישראלית יוכל להבחין, מבעד לתהליכי האינדיבידואציה, ההפרטה וההדוניזם, באיים של תודעה קולקטיבית שעדיין מתקיימים ביום-יום הישראלי. עדות כזאת לרובד מעמקים פועל וחי ולא רק בעת צרה ניתן לקבל מכמה מכתבי נופלים שפורסמו במהלך מלחמת חרבות ברזל, אבל נכתבו לפני ה-7 באוקטובר; למשל מכתביהם של יפתח יעבץ מרמת-השרון, אלחנן קלמנזון מעתניאל ולביא ליפשיץ ממודיעין. אין להתכחש גם לעובדה שבחברה הישראלית שמור כל העת מקום של כבוד לנופלים ובני משפחותיהם, הבא לידי ביטוי בטקסי יום הזיכרון, בלוח השידורים בימי הזיכרון, בצפירה, וגם בדרכים אחרות, פורמליות פחות: בתחום התרבות, למשל, ידועים בעשורים האחרונים המיזמים השונים להלחנת שירי נופלים; וגם בקולנוע, סרטים כגון 'תמונת ניצחון' של אבי נשר, שיצא לאקרנים ב-2021 והוקדש למירה בן-ארי, האלחוטנית שתוארה לעיל מהקרב על קיבוץ ניצנים, הם עדות להדהודה המתמשך של תודעת המעמקים.

תודעת המעמקים כמושג סוציולוגי

עד כאן ביססנו את עיקר טענתנו: שישנה בחברה הישראלית-יהודית שכבת עומק זהותית, קולקטיביסטית, השואבת מאתוס ההקרבה שהיה מרכזי לחברה ולתרבות בשנים הראשונות של המדינה, אך שאינה באה לידי ביטוי תמידי ובולט בשיח הציבורי ובחיי היום-יום. בתקופות מסוימת – כמו בעשורים שקדמו לטבח ה-7 באוקטובר – החברה אף מבקשת להדחיק את אותה תודעת מעמקים ולהבליט לעומתה ערכים אחרים, ליברליים יותר. אף על פי כן, תודעת המעמקים ממשיכה להתקיים ולהשפיע על דפוסי התנהגות וחשיבה של חברי הקבוצה. היא ממשיכה לפעול, גם לנוכח ניסיונות לדחות אותה או להכחישה, ובסופו של דבר מתפרצת אל הרובד הגלוי בעיתות משבר.

בשלב זה עשויים חלק מהקוראים לקשר את מושג תודעת המעמקים שביקשנו לבסס כאן אל תפיסת הלא-מודע הקולקטיבי היונגיאני. אך בשונה מגישה זו, תודעת המעמקים אינה מרמזת על קיומם של ארכיטיפים א-היסטוריים אוניברסליים, המשותפים לכל בני האדם. תודעת המעמקים היהודית ישראלית המוצעת כאן קרובה יותר לתאוריות של אמיל דורקהיים ותלמידו מוריס האלבווקס, שסוברים שלקבוצות אנושיות בעלות היסטוריה משותפת יש תודעה קבוצתית משותפת, המעוצבת על ידי חוויות של הקבוצה בדורות קודמים, שהונחלו לה במודע או שלא במודע.

הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט מתאר בספרו למה אתם תמיד צודקים איך במהלך האבולוציה התפתחו בקרב פרטי בני האדם שתי מערכות תודעה מקבילות. מערכת אחת היא התודעה האישית-אינדיבידואלית שבה הפרט דואג לעצמו – היידט מכנה אותה "תודעת חיפוש המזון" – והמערכת השנייה היא התודעה של האדם שהוא חלק מקבוצה – שאותה היידט מכנה "תודעת הכוורת". תודעת הכוורת נוצרה כאשר בני אדם התאגדו בקבוצות לצורכי ציד והגנה, והדגשים בה שונים בחברות שונות ובשבטים שונים (בכך היידט מתבסס על דורקהיים והאלבווקס). הוא מתאר איך חקר התודעה הקבוצתית החל במאה ה-15, כשהאירופים הגיעו ליבשות חדשות וגילו בני אדם שמתקבצים סביב מדורה, שרים, מתפללים ורוקדים לקצב תופים תוך חיבור פנימי ביניהם, עד כדי אקסטזה וחוסר שליטה. לדבריו, עם התפתחות האינדיבידואליזם והתפשטות הנאורות הופסק המחקר של הפסיכולוגיה הקבוצתית.

לשיטת היידט, בחיי היום-יום בני האדם מופעלים על ידי המערכת האינדיבידואלית שבה הפרט מחפש את מזונו, אבל בה בעת יש לבני האדם המאוגדים בקבוצה גם מנגנון קשב משותף, ופרצי רגשות קבוצתיים. יש זמנים כמו חגים, תפילה ושירה בציבור, הפגנות, טקסי מעבָר (התבגרות, חתונה) וגם רגעי סכנה – שבהם מופעל מנגנון הקשב המשותף. בזמנים אלה, ובעיתות הסכנה במיוחד, מופעל מעין "מתג כוורת" שגורם לבני הקבוצה להבין את עצמם ואת מקומם בתוך ישות אחת גדולה שהם כלולים בה ובמידת מה אף מתבטלים אליה. ברגעים אלה היחיד מתעלה מעל לאינטרס האישי, מאבד את עצמו לזמן מסוים בתוך דבר גדול ממנו, ופועל באופן אלטרואיסטי למען הקבוצה.

נדמה שתיאורו של היידט הולם את שני דפוסי החיים והתודעה שתיארנו בחברה הישראלית. נדמה שמתג הכוורת פעל במהירות כאשר הישראלים חשו בסכנה הקיומית המוכרת להם מזה דורות – מהשואה ומשאר רדיפות העבר; ומכוחו הם פעלו באופן מהיר ונחוש בהרבה מכפי שציפו כל מי שהכירו וניתחו את התודעה הגלויה של החברה הישראלית.

תודעת המעמקים והזהות היהודית

"מעולם לא הרגשתי כל כך יהודי": שיבה לזהוּת

עלייתה של תודעת המעמקים אל פני השטח התבטאה בדרכים מגוונות. אל אחת מהן נבקש להפנות כעת את תשומת הלב: זוהי התופעה של התחזקות הרכיב הזהותי היהודי של החברה הישראלית. בשנתיים האחרונות, ישראלים רבים שבימים כתיקונם היו מגדירים את עצמם ישראלים יותר מאשר יהודים, ובהם גם כאלה שחשו ניתוק גמור מהיהדות – מעידים על התחזקות מוחשית ברכיב היהודי בזהותם. הדוגמאות רבות. מירב גלבוע דלאל, אימו של גיא גלבוע דלאל שהיה חטוף בידי חמאס, סיפרה: "ב-7 באוקטובר הבנתי מה זה להיות יהודי".[18] הסופר יוסי סוכרי כתב: "אני מרגיש כיצד זהויות רבות שלי עולות באש הרוע ששרפה כאן הכול…. אחת מהן לא הופכת לעפר. אני יהודי… מעולם לא הרגשתי כל כך יהודי".[19] איריס חיים, שבנה נחטף ובנסותו להימלט נהרג, אמרה:

הבנתי שאנחנו יהודים ובגלל זה אנחנו כאן נרצחים ונהרגים וזה מה שמאחד בינינו וזו לא סתם קלישאה. אני הייתי מאוד רחוקה מהנושא של היהדות, לא היה לנו בבית שום סממן של דת, משפחה מאוד מאוד חילונית… משהו מאוד עמוק קרה לי והבנתי שאין לנו שום דבר אחר.[20]

בשיחה עם רוני קובן תיארה הסופרת והמשוררת מיה טבת-דיין את השינוי שחל בה ב-7 באוקטובר. בזמן הטבח היא שהתה עם משפחתה בסאן-דייגו ולימדה באוניברסיטה המקומית. דבריה ממחישים את עוצמת ההצפה של תודעת המעמקים:

היה לי לו"ז מלא בהרצאות… והיו קהלים אמריקאיים שהייתי צריכה להסביר להם למה אין לי שקט. הם שאלו, "מישהו נפגע מהמשפחה שלך?" ואמרתי להם: "טפו טפו לא", "חיילים?" – "לא", "חטופים?" – "לא". אז הם אמרו: "אז מה הבעיה? את פה בקליפורניה!", אבל אז הייתי פוגשת אנשים בקהילות יהודיות… הייתי שואלת אותם… "אתם יודעים על מה אני מדברת?" וכולם היו פורצים בבכי… והם ידעו…. אני מרגישה שהכרתי כל אחד מההרוגים… ושלהיות עם ישראל זה אומר שאנחנו… דבר ראשון, משפחה. אחרת לך תסביר… אני לא יודעת אם יש טבח בנורבגיה אם כל נורבגי בקליפורניה יעצור…

"העם הזה" – זה יושב לי כמו גוש בגרון… כי לא כל העם הזה בא לי להיות משפחה שלו בכלל… וכשאני אומרת את זה עכשיו לקהלים בכל מיני אירועים נעמדים אנשים ואומרים: "לא… אני וההוא שלא מתגייס, לא עם, אני וההוא שאוכל חינם, לא עם". ואני אומרת להם: "אני והם – עם". אני לא מצליחה להוציא את זה מהגרון, זה גוש הדמעות שלי ומזה אני חיה. ולפני ה-7 באוקטובר לא הרגשתי את זה. הרגשתי שבמקרה איכשהו נולדתי לפה, ועכשיו, נראה מה עושים עם זה. הרגשתי כאילו אני כדור שבעטו אותי מקצה אחד של מגרש לקצה השני. שהקצה האחד שהייתי בו היה להיות נורא בינלאומית כזו, גידלתי את ילדותי כילדות בינלאומיות, וחיינו בהרבה מקומות ושפות. וכאילו העיפו אותי ונחתתי בקצה השני של המגרש ואני פתאום, מרצוני או לא מרצוני, אני עם ישראל. עם ישראל חי, עם ישראל לא חי, עם ישראל דתי, עם ישראל חילוני, אני עם ישראל – דבר שבחיים לא הייתי אומרת לך לפני אוקטובר, אני עם ישראל. זה הרגיש לא מבחירה… פתאום הבנתי את סבתא שלי.[21]

שנתיים מאוחר יותר פרסם דוד שוקן, ממשפחת בעלי עיתון הארץ, טקסט המבטא את תחושותיו מאז שובו ארצה, מעט אחרי 7 באוקטובר:

דברים שפעם נראו לי מכוערים ודוחים נהפכו פתאום לחינניים וקרובים… לאט לאט הבשילה בי ההסכמה להכיר, מתוך בחירה, בזהות שלא אני בחרתי… האמת היא שאני יהודי וישראלי, וזה העם שלי וזה הבית שלי, פתאום זה היה ברור, זהו – אני לא נאבק בזה יותר… ברית בשבילי זו הכרה פנימית שאני לא שלם לבד, שאני חלק ממשהו גדול יותר… בברית אין באמת "צד שני" – יש בה "אנחנו"… בהשקפת העולם הליברלית… יש קושי מובנה עם מושג הברית… כל "אנחנו" נתפס כאיום.

"שמע ישראל פעמיים ביום": שיבה לריטואלים

היבט נוסף של אותו אימוץ מחודש של הזהות היהודית בעקבות הטבח והמלחמה הוא השיבה לריטואלים יהודיים, ולא כמעשה שהוא חלק מחזרה כלשהי בתשובה, אלא מתוך הכרה במרכיב הזהותי שנדחק עד כה לשוליים ושאיבת כוח ונחמה ממנו. ראו לדוגמה את דבריו של הסופר והתסריטאי עומר ברק, כפי שכתב בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו בנובמבר 2023:

במסגרת חשבון הנפש והדברים שחשבתי והיום אני חושב אחרת, עולות לי… שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי. וואו. כמה שנאתי את צמד המילים האלה… אם מישהו היה שואל משהו על היהדות שלי הייתי אומר ש… אין בי שום דבר ושום כלום יהודי… רציתי להאמין שאני איש העולם הגדול…. שהיהדות שלי אינה חלק מהזהות שלי. אפילו בתעודת הזהות שלי היא איננה.

אני גאה ביהדות שלי. אני מתבייש שהתכחשתי לה. אני לא אלך עכשיו עם כיפה… אבל אני אחפש את היהדות שלי… את הזהות שכל כך הרבה שנים ועידנים מנסים להשמיד, ואני בטעות כמעט השמדתי בעצמי ובמו ידיי. היום הדלקתי נרות עם הילדים שלי. פעם ראשונה בחיים. אפילו לא היו לי בבית, לקחתי מרותם, אבל רציתי. גם לא ידענו מה מברכים, אז אמרנו את הברכות של חנוכה. שיהיה. והתפללתי. על החטופים. על החיילים. עלינו.

בהקשר זה זכורים במיוחד החטופים והחטופות השבים מעזה שהחליטו, דווקא בתוך התופת, להקפיד על מסורות הלכתיות שלא שמרו עליהן בעבר, כמו צום בתשעה באב וביום כיפור (לירי אלבג); שמירת שבת (עומר שם טוב, אגם ברגר); אכילת כשר וצום בתענית אסתר (אגם ברגר); חטופים חילונים שאמרו כל בוקר שמע ישראל (אלי שרעבי וקית' סגל); קידוש (אלי שרעבי, אלי-ה כהן, עומר שם-טוב ועוד) או פרקי תהילים (ספיר כהן). כך סיפר קית' סגל מכפר-עזה:

התחלתי לברך לפני האוכל "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". אחרי כל ארוחה גם בירכתי, לא זכרתי את הברכות אבל ראיתי בטלוויזיה מישהו אומר "בורא מיני מזונות", אז התחלתי להשתמש בזה… אני זוכר שאמרתי "שמע ישראל" פעמיים בכל יום, והוספתי "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמן".

ביתו של סגל סיפרה שכאשר שאלה את אביה, עם שובו מהשבי, מה להכין לו לארוחת ליל שבת המשפחתית, הוא השיב: "מה שבאמת הכי חיכיתי לו שם זה כוס קידוש, ושתהיה לי כיפה לשים על הראש".[22] אחרים מהחטופים השבים סיפרו כי החלו להקפיד על תפילין, שבת או ציצית. שורד השבי בר קופרשטיין אף ארגן הנחת תפילין המונית בכיכר החטופים לאחר שובו ארצה.

אי אפשר שלא לחשוב גם על קריאת ה"שמע ישראל", הנחשבת לקמע יהודי עתיק יומין ואמירה יהודית לפני המוות, שצפה ועלתה בהקשרים רבים בתקופת המלחמה: אצל חיילי השייטת שהשתלטו מחדש על מוצב סופה; אצל רבש"צי גבים ונירים, שאינם אנשים דתיים, אך קראו "שמע ישראל" ויצאו לקרב; אצל איתי שאבי, חבר קיבוץ בארי, שאחז בידית הממ"ד וחזר שוב ושוב על הקריאה; אצל אוהד בן-עמי, חבר הקיבוץ שכתב בוואטסאפ "שמע ישראל" בעת שנחטף, ועוד רבים.

כוחה של תנועה בין קטבים

בנקודה זו ראוי לעצור ולשאול אם התופעות שתוארו כאן אכן מעידות על תופעה ישראלית-יהודית ייחודית, או שאולי מדובר בהתנהגות אנושית טבעית במצבי אימה ואיום קיומי, הוכחה לכך ש"אין אתאיסטים בשוחות".

נדמה שאכן בחברות אנושיות רבות התרחשות של איום קיומי עשויות להביא גם לתופעות של סולידריות ופנייה לממד מטפיזי. במובן זה ניתן לטעון שחלק מן המחוות, ההצהרות וההבטחות שנשמעו מאז 7 באוקטובר נושאות בחובן אלמנט אנושי אוניברסלי. עם זאת, על מנת להבין את הייחודיות של כל חברה ולשפוך אור על מקורותיה הנסתרים, יש לבחון את אופי התכנים העולים דווקא בה – את השפה, ההתנהגויות והסמלים שצפים ברגעי משבר מתהומות המידע הקבוצתי.

כך ניתן היה לצפות, למשל, שכאשר אויבי מדינת ישראל כובשים יישובים ישראליים ופורעים בתושביהם, הסנטימנט שיתחזק יהיה דווקא לאומי-ישראלי-ציוני, ופחות יהודי-מסורתי, שהרי מדובר בפגיעה במטרתה הראשונית של מדינת ישראל – להיות מקלט בטוח ליהודים (ביטויים כמו "לעולם לא עוד",  "לא נלך כצאן לטבח" ו"שנית מצדה לא תיפול" הם חלק מהאתוס הציוני המרכזי). אך למרות זאת, בכל תקופת המלחמה, הישראלים פנו בעקביות לאוצר יהודי-מסורתי של מילים, ריטואלים ודימויים. הם התחברו דווקא לצינור החמצן היהודי שליווה את הקולקטיב אלפי שנים, ושבתחילת הפרויקט הציוני נחשב "גלותי".[23]

חשוב לציין: השיבה הזו אל המקורות היהודיים עשויה להיות רגעית. אין להבטיח כלל שהזיקה העזה למקורות ואימוץ הריטואלים היהודיים ימשיכו גם אחרי יעבור זעם.

אומנם, גם שנתיים אחרי תחילת המלחמה, תודעת המעמקים עדיין לא נחה. לדוגמה, בספטמבר 2025 תיארה סיגלית בנאי, משוררת, במאית וחוקרת תרבות, בראיון לקובי מידן, כיצד החלה בִתה בת השש-עשרה, שלומדת בבית ספר חילוני במרכז תל-אביב, ללכת מדי לילה עם חברותיה לסליחות בבית הכנסת. כששאלה את בִתה מה פשר העניין, ענתה זו במילים משירו של הזמר בן צור: "אנחנו דור של נשמות צמאות" (השיר ממשיך כך: "יראת ה' בלי הגדרות, לימוד תורה ואז אורות… חצאית יום בשבוע, משתדלת לנסות… זה לא אמור להיות מושלם, יש ציציות ואין כיפה"). לדברי בנאי, לא מדובר בחזרה בתשובה כפי שאנחנו מכירים, אלא על חיפוש שייכות ומשמעות של צעירים, חיפוש שמוביל אותם לשיעורי תורה ולאימוץ מנהגים יהודיים.

ובה בעת, כמו שאנו רואים את התפוגגות הסולידריות שגאתה בעת צרה, אין זה מופרך שעם הרגיעה יתפוגג גם הצורך העז ב"משמעות". סביר מאוד שבחלוף הזמן תשוב החברה הישראלית למה שכינה היידט "תודעת חיפוש המזון" – תודעה אישית-אינדיבידואלית שבה הפרט דואג לעצמו. לצד התודעה הזו, תמשיך לפעול גם תודעת המעמקים (או הכוורת), שתתחזק בזמנים מיוחדים (מלחמה, חגים, ימי זיכרון). אך גם אם הריטואלים ייזנחו, אין בכך כדי לבטל את משמעותם בהבנת החברה הישראלית. ריטואלים אינם רק פרקטיקות מתמשכות, אלא צוהר כניסה לתודעה. עצם הבחירה בהם ברגעי קיצון מלמדת מהו מאגר המשמעות הזמין, ומהי השפה הקולקטיבית הזמינה לעת צרה. במובן זה, גם תופעה חולפת יכולה להעיד על מבנה תודעתי יציב; על כך שכאשר הקרקע נשמטת, לתודעה הישראלית יש "על מי להישען" – על זהות יהודית עתיקה, בעלת רבדים היסטוריים, טקסיים ואמוניים.

לסיום, ולצד התופעה הנסקרת כאן, עולה גם חוסר ההצלחה של האליטה התרבותית החילונית בישראל ליצור שפה ותוכן שיספקו משמעות, כוח ורוח בשעת משבר. בראשית ימיו של המפעל הציוני נעשה ניסיון לייצר בקיבוצים ובקבוצות שונות חוויות חיים ישראליות מקוריות, שיחליפו את הריטואלים היהודיים שנתפסו כגלותיים (קבלת שבת וחגים בקיבוצים, עונג שבת של ביאליק ועוד). אך נדמה שעם השנים רבים ממעצבי השיח החילוני בישראל ויתרו על המאמץ ליצור תרבות יהודית חלופית, והסתפקו בדחייה של היהדות המסורתית, תוך סימון תכנים יהודיים טקסיים ואמוניים כ"הדתה" פסולה.[24]

כל עוד החיים התנהלו במסלולם הרגיל (מסלול "חיפוש המזון" של היידט), החברה החילונית המודרנית סיפקה משמעות תפקודית, הישגית ואישית, אך לא השכילה לייצר שפה שתסייע לדליית מזור, תקווה ואמונה ברגעי שבר. כשהרגעים האלה הגיעו, התברר כי דחיקת הרובד היהודי לא ביטלה אותו, אלא הותירה חלל, ששב והתמלא בתכנים דתיים עתיקים.

*

ככל שמתבוננים יותר במה שהתרחש במדינת ישראל בשנתיים האחרונות נדמה שב-7 באוקטובר עלתה מן המעמקים תחושת האיום הקיומי שיהודים חוו במהלך הדורות, נלחץ מתג הכוורת, והציבור הישראלי הוצף בתחושות שייכות עמוקות שהעלו ריטואלים ומחשבות מן העבר.

המושג של תודעת המעמקים עשוי לסייע לנו להבין התנהגויות נוספות של החברה הישראלית בשנות המלחמה. חשבו למשל על נושא הדאגה לחטופים. במבט ראשוני, נדמה שהנכונות יוצאת הדופן להשיב חטופים, גם במחירים אסטרטגיים כבדים, נובעת מתעדוף של הפרט על פני הכלל – כלומר, תעדוף של השכבה החיצונית, האינדיבידואליסטית, שהזכרנו קודם, על פני שכבת העומק הקולקטיביסטית. אבל העובדה שהיחס הישראלי לחטופים הוא יוצא דופן, ואינו קיים גם במדינות המערב, שבהן האתוס האינדיבידואלי חזק מאשר בישראל, מעידה על כך שתודעת המעמקים הישראלית-יהודית פועלת גם כאן. ייתכן שאת המסירות העצומה להשבת חטופים אפשר להסביר רק דרך חוויות העומק של דורות יהודיים רבים בתחום "פדיון שבויים".

ואולי, התבוננות בתודעת המעמקים הישראלית תוכל גם להסביר כיצד, למרות המצב הבטחוני, השסע החברתי ויוקר המחיה המאמיר, מדינת ישראל נמצאת מדי שנה בעשירייה הפותחת במדד האושר העולמי; או מדוע הילודה בישראל, גם בקרב הציבור החילוני, גבוהה מזו שבכל מדינה מערבית אחרת.

החברה הישראלית היא חברה בעלת שורשים עמוקים, מחוברת למסורת עתיקה ולזהות קולקטיבית; אבל היא גם חברה בעלת ענפים גבוהים, פתוחה לשינוי, לחדשנות ולרוח אינדיבידואלית. האתגר העומד בפניה אינו בחירה דיכוטומית בין מסורת לחדשנות, בין קולקטיביזם לאינדיבידואליזם, אלא פיתוח המודעות לתודעת המעמקים החיה במקביל לתודעת היום-יום, ופיתוח היכולת לנוע ביניהן, ולחיות עימן בכפיפה אחת – בהתאם לנסיבות המשתנות. תנועה חופשית זו בין הקטבים היא ממקורות עוצמתנו.

ד"ר משה וינשטוק הוא איש חינוך וסופר, עמית מחקר במכון הרטמן ולשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.

[1] ראו למשל תומר פרסיקו, ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו, מודיעין: דביר, 2024, עמ' 42, 45.

[2] קרולינה לנדסמן, "ואולי אנחנו חוזים במסיבת הסיום של צה"ל", הארץ, 21.9.2023.

[3] בעניינים אלה ראו למשל יגיל לוי, צה״ל בין סולידריות לקונפליקט – 'צבא העם' נגד גיוס החובה, האוניברסיטה הפתוחה, 2014; בעניין האדרת תרבות האקזיט הצה"לית ראו רועי תמיר, "אמ"ן – קווים לדמותו של השבר", השילוח 38, ספטמבר 2024.

[4] "שיחה עם עודד הרוש: – אורי גבריאל | התכנית המלאה", ערוץ C14 ביוטיוב, 16.11.2025.

[5] דוד בן-גוריון, "צו תל־חי", זמין במרשתת.

[6] שני הציטוטים מתוך גדעון עפרת, "אלתרמן והאמנות הסמויה מן העין: נתן אלתרמן ושירתו באמנות ישראל", גג: כתב-עת לספרות 22, קיץ 2010, עמ׳ 24–35.

[7] עדנה לומסקי-פדר, "מסוכן זיכרון לאומי לקהילת אבל מקומית: טקס יום הזיכרון בבתי ספר בישראל", מגמות מב, 3 (תשס"ג), עמ' 365.

[8] לילי גלילי, "פחות אלתרמן, יותר זוהר ארגוב: טקסי יום הזיכרון עוברים בשנים האחרונות שינויים גדולים המעידים על 69 התמורות בחברה הישראלית", הארץ, 10.5.2005.

[9] דבר זה עולה גם ממאמרו של אהוד לבל, "גבולות הוויקטימיזציה ועיצוב ההיררכיה של השכול: חללי הטרור אל מול דעיכתו ותקומתו של שיח השכול הרפובליקני", תרבות דמוקרטית 14, 2015, עמ' 153–200.

[10] טל מורס, "טוב למות? המאבק (החילוני) על תפיסת המוות הטוב בחברה הישראלית", בתוך שי בריל ואחרים (עורכים), סוף החיים: רפואה, משפט, ותרבות בישראל לנוכח פני המוות, עמ' 237–254.

[11] רוביק רוזנטל כתב בספרו האם השכול מת? (ירושלים: כתר, תשס"א) על קריסתן של שלוש הסכמות שאפיינו את יחסה של המדינה לשכול הצבאי: ההסכמה כי השכול הוא מחיר הכרחי שיש לשלם על קיומם של העם והמדינה; ההסכמה שהשכול הפרטי והשכול הלאומי משלימים זה את זה; וההסכמה שהשכול הוא מעל חילוקי הדעות הפוליטיים. דברים דומים עולים גם אצל לבל, "גבולות הוויקטימיזציה".

[12]  יואב בירנברג, "'אומנם חזרתי מהמילואים לבמה, אבל אני עדיין שם. עדיין ב-7 באוקטובר'",  Ynet, 16.1.2024.

[13] שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן (עורכים), אם אתם קוראים את המילים האלה: המכתבים האחרונים של נופלי חרבות ברזל, ירושלים: טובי, 2025. באסופה פורסמו 49 מכתבים והודעות אחרונות של חיילים, ובתוכם 32 מכתבים שנכתבו במהלך המלחמה כמעין צוואות.

[14] אילנה דיין ותומר ממיה, "גלית, אימו של אריאל ז"ל: 'יש לי את כל החיים להתאבל, כרגע צריך לנצח'", mako, 3.11.2023.

[15] בספר שבו קובצו רבים ממכתבי החיילים נכללו גם מסות הערכה קצרות פרי עטם של אישים כגון אשכול נבו, אבי יששכרוף, רוביק רוזנטל, אביתר בנאי, אבישג שאר-ישוב, מאיה טבת-דיין ועוד. ראו קווס ופלנט-רוזן, אם אתם קוראים את המילים האלה.

[16] מורס, "טוב למות?", עמ' 237.

[17] על אי החשבת האושר כערך אפשר ללמוד מכך שבאחת הגרסאות האחרונות של מגילת העצמאות הוצע הנוסח "חיים תקינים, חפשיים ומאושרים במולדתו", שהומר בסופו של דבר למילים "לחיי כבוד ועמל-ישרים במולדת". ראו יורם שחר, כבוד חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות, אוניברסיטת תל-אביב ואוניברסיטת בן-גוריון, 2021, עמ' 231.

[18] "מירב גלבוע דלאל: 'לשמוע את הקול של גיא, זה מטלטל בעוצמות'", ערוץ 7, 23.2.2025.

[19] "אחר כך הבנתי, שאת היא זו שזקוקה להצלה': סופרים כותבים למדינה", Ynet, 9.12.2023.

[20] "איריס חיים בראיון מרגש: הייתי מאוד רחוקה מכל הנושא של היהדות, משהו מאוד עמוק קרה לי", TOV אקטואליה יהודית, ערוץ יוטיוב, 29.4.2025.

[21] "ישראל קרועת עיניים: רוני קובן ומיה טבת-דיין", אתר בית אבי-חי, 12.12.2024.

[22] https://www.youtube.com/watch?v=mAIsaFGQ__8

[23] ייתכן שתחושת היהודיות הזו היא גם הסיבה לזינוק בתחושת המחויבות של יהודי ישראל כלפי יהודי התפוצות, עלייה של 6.6% על פי סקר שערך הוועד היהודי-אמריקני. ראו "הערכה שנתית 2024 – מצב העם היהודי בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר", המכון למדיניות העם היהודי. אומנם מאמרנו עוסק בחברה הישראלית, אך ראוי לציין כי גם בקרב רבים מיהודי התפוצות עלו תחושות חדשות, בעקבות המראות ביישובי העוטף והחשש הפתאומי לעצם קיומה של המדינה, נוסף על פרצי האנטישמיות בסביבתם (וראו שוב בסקר שפורסם באתר המכון למדיניות העם היהודי). שריל סנדברג, בכירה לשעבר בחברת מטא, אמרה: "מאז 7 באוקטובר אני אדם אחר, הזהות היהודית שלי תפסה נפח הרבה יותר רחב"; השחקן הידוע בן סטילר העיד, שנה וקצת אחרי הטבח, ש"להיות יהודי אחרי 7 באוקטובר מרגיש אחרת". ישנן עוד דוגמאות רבות, וראוי להאריך, בהזדמנות אחרות, בשינויים שחלו בתפיסותיה של יהדות התפוצות.

[24] דוגמה מצוינת לכך היא הסרטון שליאור שליין העלה לרשתות, "דת זה לא סקסי".