דמוקרטיה בנסיגה

דמוקרטיה בנסיגה

פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית

נעם גדרון ויניב רוזנאי

כנרת, זמורה, דביר, 2025 | 128 עמ'

לאחר שלוש שנים עמוסות חילופי מהלומות אינטלקטואליות בדבר מהותה של הדמוקרטיה הישראלית ומקומה של מערכת המשפט בה, נראה כי קשה לחדש בנושא. ואכן, קוראי הספר שלפנינו לא ימצאו בו תובנות חדשות. התומכים בעליונות בית המשפט העליון ימצאו בספר חיזוק רהוט לעמדתם. החרדים לעיקרון עליונות הפרלמנט יתאכזבו למצוא שלא נעשה ניסיון רציני להתמודד איתו. ככל ספרי סדרת 'אתגרי הדמוקרטיה' של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, הוא פונה למשוכנעים וכתוב בשפתם.

הנבל הראשי כאן הוא הפופוליזם. הפופוליזם, טוענים המחברים, תופס את הפוליטיקה כהתנגשות מוסרית בין העם המאוחד לאליטות הזדוניות. בעיני הפופוליסט, העם הוא ישות בעלת זהות הומוגנית ורצון משותף אחיד. הפופוליסט הוא אנטי-פלורליסט (עמ' 46, 67). מול העם ניצבות האליטות הפועלות בזדון ובאנוכיות לסכל את הגשמת רצונו, גם כשהוא בשלטון.

הפופוליסט מתנגד לחסמים על כוחו. לכן, שחיקת האיזונים והבלמים על כוחה של הרשות המבצעת, ובכלל זה השתלטות על בית המשפט העליון, שינוי הסדר החוקתי, השתלטות על התקשורת ושינוי כללי הבחירות, היא היעד של כל הפופוליסטים. מלאכת השחיקה איטית והדרגתית. בהשראת החוקרת קים שפלי מדגישים המחברים שדמוקרטיות מתות בשקט, ללא כידונים, אט-אט. הפופוליזם, שלהלכה אינו חייב לסתור את הרעיון הדמוקרטי, מתגלגל לכדי שימוש בכלים משפטיים וחוקתיים לשחיקת הסדר הדמוקרטי. בניסוח הכותבים: "הדמוקרטיה היא פונדקאי עבור טפיל הפופוליזם: הטפיל זקוק לפונדקאי כדי לשרוד אך ברגע שהתבסס, הוא מחפש דרכים לנוון את המוסדות הדמוקרטיים שאפשרו לו לצמוח" (עמ' 53). ובניסוחי: הפופוליזם הוא מעין כשל שוק של דמוקרטיות.

לשם אותה מטרה, טוענים המחברים, הפופוליזם מלבה קיטוב רגשי המחליש את מחויבות הציבור לנורמות דמוקרטיות. רגשות שליליים עזים כלפי יריבים פוליטיים מאפשרים למפלגות לפעול באופן בלתי דמוקרטי בלי לחשוש שתומכיהן יענישון.

רבות טענותיי הביקורתיות על הספר. מפאת קוצר היריעה, אפתח בתמיהה ואסיים בשתי ביקורות עקרוניות. ביקורות נוספות על הטענות המועלות ימצא הקורא ברבים ממאמרי השילוח, ביניהם סקירתו של מתנאל בראלי במדור זה בגיליון הקודם על ספרים קודמים בסדרה, ומאמרי "מיתוס הדמוקרטיה החלולה" בגיליון 34.

נפתח אם כן בתמיהה. הכותבים מתהדרים בדגל הדמוקרטיה וקוראים להצלתה מנסיגה. מדוע אם כן הם מעלים על נס רק את ההיבטים המגבילים את השלטון הדמוקרטי? מדמוקרטים נלהבים היינו מצפים שיקראו להגדיל את מנעד ההשפעה של העם, ליצור מקום נרחב יותר לדליברציה ציבורית ולמתן את כוחן של אליטות. ככלות הכול, דמוקרטיזציה פירושה הגדלת ההשתתפות הממשית של המוני העם, הדֶמוס כולו, בכוח השלטוני. מכתבי אפלטון והלאה, דמוקרטים תמיד זוהו כמי שעסוקים בהנכחה של רצון העם על כל רבדיו ובסילוק חסמים העומדים בפני השתתפותו הפעילה.

גדרון ורוזנאי, החרדים לדמוקרטיה, מבקשים לאורך כל הספר דווקא להצר את צעדיה ולהעצים "שומרי סף" למיניהם. הדבר דומה לחסידי שוק חופשי החוששים כל כך מנסיגתו עד שהם קוראים להכבדת הרגולציה על הפעילות הכלכלית. מדוע, אם כך, לא לציין מפורשות שהמחברים רוצים פחות דמוקרטיה ויותר ליברליזם?

המחברים מוטרדים ממיעוט החסמים בפני כוחו של השלטון ומההסתייגות הגוברת בציבור מעקרונות ליברליים. ודוק: עיקרון הגבלת השלטון הוא עיקרון חשוב, אך אינו עיקרון דמוקרטי. אוריינות היסטורית בסיסית בתורת המדינה, כמו גם לוגיקה פשוטה, מעידות על כך. הדמוקרטיה האתונאית, למשל, לא נבדלה מהמשטר הממוזג והמוגבל בקפידה של ספרטה בהגבלת השלטון. אדרבה, משטרה של ספרטה היה משוכלל מִשלה בהרבה, וכך גם משטרה של הרפובליקה הרומית ששימש מופת לאבות המייסדים של ארה"ב. ייחודו של המשטר הדמוקרטי האתונאי היה רק בכך שהקְרָטוס נמצא בידי הדמוס. באתונה מָשל העם. אף אליטה לא יכלה לכופף את רצונה של האספה העממית. היא הייתה עליונה.

המחברים ממשיכים מסורת קלוקלת של שחיקת ההבנה הציבורית בדבר מהות הדמוקרטיה. חלוצהּ בישראל הוא כמובן אהרן ברק, שהכניס לחיינו את ההבחנה בין דמוקרטיה פרוצדורלית ל"דמוקרטיה  מהותית". על הבעייתיות בהבחנה זו כתב שאול שארף במאמרו "שופט שמרן במדינת ישראל" (גיליון 39). עתה מצטרפת אליה הבחנה רעועה לא פחות בין דמוקרטיה לפופוליזם. למרות כל הניסיונות להבחין בין השניים, קשה לעמוד על הבדלים מהותיים. כאמור, משמעה המילולי של המילה היוונית "דמוקרטיה" הוא כוח-העם, קרי שלטונו ויכולתו לכפות את רצונו על מתנגדיו. המילה פופוליזם מקורה במילה הלטינית populus שמשמעותה העם או הציבור. לשני המושגים יש קונוטציות מעמדיות ברורות. אריסטו הצביע על כך במקרה היווני. הדבר נכון לא פחות בנוגע למתחים ואף היריבות המעמדית הגלויה ברומא. מה הופך אפוא דמוקרט מושבע לפופוליסט מלבד בוז מצד האליטות? התשובות לכך מתחמקות ולא משכנעות. גם לא בספר זה.

עד כאן התמיהה. הביקורת הראשונה שלי עניינה בכך שהמחברים מרבים לפסול את ה"פופוליסטים" במומם עצמם. דוגמה בולטת לכך היא האשמת הפופוליסטים בהיותם אנטי-פלורליסטים. הפופוליסטים סבורים שלעם קול אחד ומנהיג אחד, בשעה שלעם הרבה קולות ומנהיגים שונים. דא עקא שהאמת הפוכה לגמרי. האנטי-פלורליסטים האמיתיים הם מי שכורכים יחדיו את הדמוקרטיה עם הליברליזם בצימוד "דמוקרטיה ליברלית". פלורליזם אמיתי מאפשר לשורה שלמה של דוקטרינות והשקפות להתחרות על כוח שלטוני. במשטר דמוקרטי פלורליסטי אמיתי, הליברליזם הוא רק סיעה אחת מרבות המתחרות על קולו של הציבור. בדמוקרטיה אמיתית אין שום חובה להיות ליברלים. את הליברליזם אפשר לאמץ, לדחות או להסתייע בחלק מהיבטיו. המחברים, ומחנה המחאה בכללותו, מציגים חוסר סובלנות קיצוני, המתורגם לטריקים ושטיקים חוקתיים, במטרה לסכל את השפעתם של הסבורים שלליברליזם תשובות שגויות לאתגריה של מדינת ישראל.

דוגמה טובה נוספת היא אזהרת המחברים כי הפופוליסטים מאמצים בבררנות היבטים משטריים מחו"ל כדי להצדיק את השינויים שהם מקדמים. הפופוליסטים מואשמים בהעתקה גסה המזלזלת בהבדלים המערכתיים  בין משטרים שונים, ואף בגנבת דעת מכוונת. האמת היא שאין פסול בעצם הסלקטיביות בהעתקת היבטים נבחרים ממשטרים שונים. כל מהלך צריך להיבחן לגופו. אך המחברים לוקים בסלקטיביות גם בהצגת המציאות. הם מצביעים תכופות על הונגריה ופולין כמקרי בוחן של השתלטות פופוליסטית מוצלחת המהווים מקבילה למקרה הישראלי. אך הם מטשטשים את העובדה שישראל אינה הונגריה ואינה פולין. לא רק שמדובר בצורות משטר שונות ובתרבויות פוליטיות נבדלות; גם ההיסטוריה החוקתית שונה, ובהתאם לכך שונות הבעיות המשטריות שהולידו את הרפורמה המשפטית בישראל.

הביקורת השנייה שלי נוגעת לתיאור הדמוקרטיה הישראלית בפרק השלישי והאחרון. לדברי המחברים, הדמוקרטיה שירשנו בקום המדינה פגומה למדי שכן היא חסרה מנגנוני איזון ובלימה וסובלת מריכוז כוח שלטוני בממשלה. והבלם היעיל העיקרי על הכוח השלטוני הוא מערכת המשפט. עוצמתה של זו היא אם כן כורח המציאות: פלסטר גדול על מום שנטבע בדמוקרטיה הישראלית מראשיתה. לו רק היו לישראל חוקה קשיחה ומגילת זכויות; בחירות אזוריות או משטר נשיאותי; כפיפות לגופים בין-לאומיים או פיצול של בית הנבחרים – ניתן היה לקבוע שהדמוקרטיה הישראלית חסונה, לפחות במבט השוואתי.

המשטר הדמוקרטי הישראלי אינו מושלם. רק בגיליון השילוח הקודם פרסמתי מאמר בשבחו של בית נבחרים עליון שיוכל להוסיף לחוסן הדמוקרטי (ולהקטין את הכוח של מערכת המשפט). אך הנה ההבדל: אני סבור שאין צורת משטר דמוקרטית אידיאלית נשאפת, אלא רק בחירה בין חלופות שלכל אחת מהן מעלות ופגמים – ואילו בעיני המחברים יש דגם מעין אידיאלי של משטר דמוקרטי, דגם עמוס חסמים ובלמים על כוחו של השלטון, ובקודקודו בית משפט עליון הפוסק בכל מחלוקת חוקתית.

הדמוקרטיה הישראלית אינה חלשה יותר ממשטרים דמוקרטיים אחרים בעלי מאפיינים משטריים שונים. יתרה מכך, ישראל אינה פחות חופשית מרוב מדינות מערב אירופה. כאשר קוראים בספר על "חולשות המבנה החוקתי הישראלי" ועל ה"מערכת החסרה של איזונים ובלמים" בה, אפשר להבין שהמחברים כותבים על מדינת עולם-שלישי רומסת חירויות. אזרח ישראלי מהשורה הנהנה מחופש מעשי נרחב יתקשה לזהות את מצבו הממשי עם הניסוחים הקודרים שבספר. אדרבה, ישראל היא מקרה נדיר בתולדות העמים שבו הדמוקרטיה קדמה להקמת המדינה. הייתה לנו דמוקרטיה, שנוסדה עם הקונגרס הציוני הראשון, ורק כעבור חצי מאה הוקמה המדינה.

אין צורת משטר דמוקרטית "נכונה". מה יש, או צריך להיות? דיון ציבורי חופשי המתכנס להכרעת רוב הניתנת לשינוי בנוגע לסדרי השלטון שלנו. כמו כל סוגיה, הגבלת השלטון היא נושא לדליברציה דמוקרטית ולהכרעה דמוקרטית. הציבור צריך להחליט כיצד יוגבל הכוח השלטוני שהוא מקנה לכנסת. אין זו סוגיה שבה בית המשפט צריך להכריע על דעת עצמו, משל היה האפוטרופוס של הדמוקרטיה הישראלית. ואולם אפוטרופסות משפטית היא בדיוק הכיוון שאליו גוררים אותנו המחברים ועימם מחנה המחאה כולו. למרות הסכמתם לחיזוק הכנסת, הם חותמים את ספרם בקריאה לעליונותו המשטרית של בית המשפט העליון, ובכלל זה להסמכתו "לבחון את התאמתם של חוקי יסוד לעקרונות היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית" (עמ' 107). הרי לכם דמוקרטיה!

בעקבות החוקר בנג'מין ארדיטי, גדרון ורוזנאי מציעים לנו לחשוב על הפופוליזם "בתור האורח המביך סביב שולחן ארוחת הערב" (עמ' 47). לאחר הקריאה בספר, אני מציע לחשוב על חסידי היוריסטוקרטיה המתעטפים באצטלה דמוקרטית כאורחים המביכים אף יותר בהתכנס חברי המשפחה הדמוקרטית לסעודה. מה רע? דווקא המביכים שבאורחי הסעודה הם המוסיפים לה צבע.