הסכמה רחבה איננה אידיאל דמוקרטי

שיכוך הקיטוב. הסכמות רחבות. פוליטיקה מכילה. מכנה משותף. מדינה יהודית, דמוקרטית ומשגשגת, הכול גם יחד. מילים יפות. הן לא רק יפות, הן גם באות לנו בדיוק בזמן. בשביל חלקים נרחבים בעם, אחדות היא צו השעה. מאסנו במריבות. רוב הציבור הרי אינו אידיאולוגי, הוא מתון, חי את היומיום, והוא מעולם לא התחבר לפלירטוט עם מלחמת אחים. ואם זה לא הספיק, הגיעו המתקפה והמלחמה מרובת החזיתות והבהירו לנו שפילוג מופרז הוא לוקסוס שאיננו יכולים להרשות לעצמנו. מסתבר שזה אחד היתרונות הסמויים של היותנו עם קטן מוקף שונאים: באבדנו את הלכידות הפנימית, הם יזדרזו תמיד להזכיר לנו את המחיר. מכאן קצרה הדרך אל פרץ של ארגונים ותנועות ומפלגות-בהתהוות, כולם מלאים ישראלים ערכיים, פטריוטים, מלאי יוזמה ותושייה, שמטרת העל הניצבת מול עיניהם: אחדות והסכמות רחבות. הפתרון לצרותינו.

אחת מהן, אולי הגדולה שבהן, היא תנועת "הרבעון הרביעי". הבה נשתמש בה כדוגמה. היא מגדירה את עצמה כ"תנועת שטח אזרחית-פוליטית השואפת להוביל שינוי משמעותי במציאות הישראלית על ידי יצירת כוח אזרחי פוליטי רחב", ולהבטיח "באמצעות פתרונות פורצי דרך המבוססים על הסכמות רחבות את עתידה של ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית ומשגשגת". אם אתם תוהים מהו אותו שינוי משמעותי, ואילו הם אותם פתרונות פורצי דרך המבוססים על הסכמות רחבות, אינכם לבד. גם אני תהיתי, ובתקווה למצוא תשובה אף נסעתי לכנס של התנועה שנערך לאחרונה בתל-אביב וקיבץ קהל מרשים של כמה אלפי ישראלים. כמות התוכן, לעומת זאת, הִרשימה פחות. במשך כשעתיים של נאומים ופרזנטציות, הצליחו אנשי הרבעון הרביעי לחמוק מכל אמירה ממשית.

השלב בכנס שנועד להציג חלק מהפתרונות הקונקרטיים היה חפוז ומשונה, ונדמה שנכלל בתוכנית בעיקר כדי לצאת ידי חובה. הסוגייה הראשונה שהוצעו לה פתרונות הייתה מינוי ועדת חקירה ממלכתית לאירועי ה-7 באוקטובר (האומנם זו הראשונה בבעיותינו הזקוקות לפתרון בהסכמה רחבה?). פתרון אחד הציע שנציג קואליציה, נציג אופוזיציה ונשיא בית המשפט העליון יבחרו את חברי הוועדה; פתרון שני הציע שנשיא ביהמ"ש העליון ומשנהו יעשו זאת. עד כאן הפתרונות המוצעים. וכיצד יובטח שוועדת החקירה תעשה את עבודתה נאמנה? שמסקנותיה לא יהיו שנויות במחלוקת כמו אלו של ועדת אגרנט, או מופָרות, כפי שקרה למסקנותיה של ועדת שמגר, שניסחה אחרי עסקת שליט המלצות לפדיון שבויים ונעדרים? לשאלות אלו לא ניתנו תשובות, וזאת מעבר לכך שהפתרונות שהוצעו בעניין דרך המינוי לא היו חדשניים ולא פתרו את החשש מהטיה של הוועדה לטובת המחנה המתנגד לממשלה הנוכחית.

הסוגייה השנייה הייתה הסדרת "כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית". הפתרון הוצג בשלושה שלבים ("אנחנו הלכנו על פתרון שלא רק שם פלסטר, אלא פותר את הבעיות העמוקות של המשטר שלנו", הקדים הדובר, ואז, כנראה בלי ששם לב לאירוניה, הוסיף: "אז נעשה את זה מהר", וניגש לעניין). השלב הראשון: "פותרים את כל המחלוקות הבוערות שאתם מכירים, איך מבטלים חוקים, מבנה הוועדה לבחירת שופטים, היועצת המשפטית וסמכויותיה. קובעים את כללי המשחק". אכן, השלב הראשון בתוכנית לשינוי כללי המשחק, הוא שינוי כללי המשחק. השלב השני הציע לחזק את הכנסת על פני הממשלה ובית המשפט באמצעות שינוי שיטת הבחירות, והשלב השלישי הציע כתיבת חוקה בהסכמה. זהו. מילה נוספת על איך וכיצד, ולמה דווקא, לא נאמרה.

הסוגייה השלישית: גיוס חרדים. הפתרון: שירות לכולם ומודל אזרחות חדש. כך נאמר, הא ותו לא. אפילו בנושא זה, שאמור להיות קל לפתרון בתוך המחנה שכל הקבוצות בו משרתות בצה"ל, לא היו אנשי הרבעון הרביעי מסוגלים לצקת תוכן ממשי, אמירה.

אבל אל לנו להתפלא על כך. השיתוק הזה, חוסר היכולת להביע עמדה, נובע מההבנה שכל עמדה שיש בה ערך מסתכנת בפגיעה באחדות ובהסכמה הרחבה. ואם ארגונים אלה החליטו לחרוט על דגלם את ערך האחדות, משמעות הדבר היא מסמוס של כל ערך אחר, והליכה משותפת אל עבר רִיק אידאולוגי.

"הרבעון הרביעי" אינו העיקר כאן, אלא תפיסת הפוליטיקה שהוא מייצג, תפיסה רווחת והולכת השואבת את כוחה מההשתוקקות של רבים בעם להתרחק ממאבקים אידאולוגיים ולהתרחק גם מאותם חלקים בציבור שהם בעלי תפיסות סדורות ועיקשות יותר, אגב סימונם כקיצונים שקידום תפיסת עולמם קודם בעיניהם לאידיאל האחדות. ואכן, במילים האלה מבטא את התפיסה הזאת מיכה גודמן, שרעיונותיו ודאי עזרו לקדם את הארגונים של פוליטיקת ההסכמות הרחבות. "לפני המלחמה", כותב גודמן, "מנהיגים חברתיים ופוליטיים, שקידמו מדיניות שעלולה לפצל את החברה בשמה של אידאולוגיה, יכלו לספר לעצמם סיפורים כמו 'אנחנו מוותרים על אידיאל האחדות, לטובת הגשמת אידיאלים אחרים'. אבל האמת שגילינו במלחמה הופכת את המשוואה. … הפירמידה התהפכה. הלכידות איננה אידיאל … היא צורך ששורדים באמצעותו" (עמ' 64 בספרו של גודמן, היום השמיני).

היוזמה למסמוס הקיטוב

תשאלו: ומה הבעיה הגדולה? מה יהיה הנזק אם בבחירות הבאות יצטרפו לכנסת כמה פוליטיקאים צעירים, חפים מאותה תודעה של מלחמת תרבות אידאולוגית שתיפתר רק במאבק כוחני, המאפיינת את נבחרי הציבור הוותיקים? הבעיה היא שהתפיסה המתוארת לעיל אינה פותרת את הקיטוב; היא מתחמקת ממנו. היא אינה פותרת את אי ההסכמות, אלא מנסה לעקוף אותן בהעלמת עין. מה שדרוש לנו באמת הוא הכרעות בענייני יסוד, מכך אין מנוס. האתגר הגדול – האתגר שאליו צריכות להידרש תנועות ההנהגה העתידיות האמיתיות – הוא איך להגיע אל ההכרעות הללו בדרכי שלום. הפתרון של "הסכמות רחבות" במתכונתו המתוארת לעיל, הוא פתרון של מי שחושש כל כך מהוויכוח, עד שהוא מעדיף פשוט לא לנהל אותו, ועל כך מעידה הרתיעה הגדולה מניסוח תוכן ממשי וחזון ברור וקונקרטי. נדמה כי משמעות הדבר היא שמדובר בתנועות שאיבדו אמונה ביכולתו של העם לשרטט דרך בהירה קדימה בלי להתפרק.

הסכמה רחבה איננה אידיאל דמוקרטי. מפלגות הן גופים שהפילוג מובנה בהן. הוא מצדיק את קיומן. מפלגה שתפיסת עולמה, הצעותיה ופתרונותיה ברורים וייחודים מספיק כדי שיהיה ברור מי יכול להשתייך אליה ומי מקומו איננו בה; מפלגה שברור שלא כל העם, או כל המתונים, או כל הציונים או הפטריוטים יכולים להשתייך אליה – זו המפלגה היחידה שיש לה ערך פוליטי. ומהו האידיאל הדמוקרטי? הוא היכולת של העם לאפשר למפלגות השונות להכריע זו את תפיסת עולמה של זו, מתוך ויכוח נוקב ובהיר, ולקבל בסופו של דבר את ההכרעה מבלי לפרק את החבילה. זה המתח שעלינו להתעלות כעת כעם על מנת לשמרו.

וכיצד עושים זאת? אבקש להציע שני עקרונות הכרחיים, בעיניי, לכל תנועה המבקשת לבסס מנהיגות ישראלית בעידן זה, שיהיה – צריך שיהיה – עידן של פשרות ושל הכרעות גם יחד.

1. לאמץ תפיסת עולם ברורה, להעדיף תמיד את התוכן, ולהתמקד דווקא בפתרון המחלוקות העמוקות ביותר.

עם ישראל זקוק לפתרונות, ועל הפתרונות הללו להיות מנומקים ככל האפשר. ישנם נושאים שאינם נוגעים לשסעים העמוקים של העם, והדרך לשיפורם תלויה בעיקר באימוץ קווי מדיניות מנוסחים היטב שמאחוריהם ניצבת תפיסה פוליטית ברורה, שתסייע למנהיגים הפוטנציאליים לקדם את פתרונותיהם בנחישות מול יריבים פוליטיים ומול קבוצות אינטרסים גם יחד: מדוע חשוב לצמצם את סמכויות הממשלה, ומה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת; מיהם הגורמים המונעים את שיפורה של מערכת החינוך, וכיצד יש לפרק את כוחם; ועוד סוגיות כלכליות וחברתיות שיש להכריע בהן: סוציאליזם או שוק חופשי, ריכוזיות או ביזוריות, כוח לממשלה או לרשות המקומית. אומנם אלו אינן נקודות המחלוקת העיקריות, אבל גם בהן דרושה לנו הכרעה שבסופה ישנו יסוד אידאולוגי.

אבל תפיסת העולם העמוקה תתבטא, בסופו של דבר, בשאלות המפלגות אותנו. אלה הן השאלות שפילגו אותנו בשנים האחרונות, ואלה הן עדיין השאלות שבהן עלינו להכריע: עליונות נבחרי הציבור או עליונות "שומרי הסף"; תפיסה ביטחונית התקפית או תפיסה ביטחונית של הכלה והתגוננות; חטופים תחילה או הכרעה תחילה; לאומיות או קוסמופוליטיות; יהדות או מערביות; ימין שמרני או שמאל ליברלי. חלק מהשאלות – שאלת האיזון בין הרשויות, שאלת התפיסה הביטחונית ושאלת החטופים או ההכרעה – דורשות הכרעה שאינה משתמעת לשני פנים. השאלות האחרות, אלו הקשורות בתרבות וזהות, מאפשרות שילוב רחב יותר של רכיבים מפה ומשם. אבל כולן דורשות ניסוח בהיר והכרעה בין חלופות, ואין לקוות שנצליח להגיע בהן להסכמה רחבה, לפחות לא בעת הזאת. הנהגה פוטנציאלית תידרש לבחור את דרכה הברורה ולהצהיר עליה. היא חייבת זאת לעם.

2. לדעת את מי להדיר.

אם העיקרון הראשון מדגיש את חשיבות הוויכוח, השני מדגיש את גבולותיו. ואת זה, גם אם זה יישמע מוזר, יש להשיג דרך הבנה מי אינו יכול להשתתף בשיח המבקש להכריע מבלי לפרק. אם פוליטיקת ההסכמות הרחבות מבקשת להקיף את מי שרק אפשר, הפוליטיקה של התוכן אינה חוששת להדיר. את מי? את הדמגוגים; את מייחסי הכוונות הזדוניות לכל החולק על דעתם; את מנסחי הפתרונות בסיסמאות, בסגנון "נציל את הדמוקרטיה מממשלת החורבן"; את הרואים במי שמעדיף בליבו (משום שהוא מתקשה להביע עמדה זאת בקול) הכרעה על פני השבת החטופים, ערל לב; את מי שבוחרים בשיבוש הסדר הציבורי והטרדת נבחרי ציבור ויריבים אידיאולוגיים כדרכי פעולתם הפוליטית, במקום בניסוח רעיונות ובניהול שיח דמוקרטי. גורמים כאלה נעשו רווחים בשדה הפוליטי שלנו בשלוש השנים האחרונות, וכל שיח על הסכמה רחבה – וגם על פוליטיקה של תוכן והכרעות דמוקרטיות – אינו רציני כל עוד הגורמים האלה פועלים במגרש הפוליטי ללא גינוי והוקעה.

אם הייתי מייחס חשיבות רבה לסימטריה, היה עליי להזכיר כאן גורמים דומים שפועלים בשני הגושים הפוליטיים הגדולים, ולא רק באחד מהם; אבל האמת היא שבקרב התנועות והמפלגות שאני עוסק בהן כאן, תנועות הצעירים, המילואימניקים, תנועות הרוח החדשה, ניכר כי הסיכון להידרדרות אל עבר המחוזות הללו עלול להגיע בעיקר משמאל.

ויכוח והדרת גורמי הקיצון. אלה שני העקרונות. עיקרון המשותף לשניהם הוא העמקה ותוכן. רעיונות מנוסחים היטב, הנעוצים בתפיסת עולם מורכבת, אינם משאירים הרבה מקום לקנאות. רדידות, לעומת זאת, מותירה רִיק שאליו יחלחלו בסופו של דבר אינטרסים, מאבקי אגו וכוח, ושם לא נמצא את הפתרונות הדרושים לנו.

תמונה: Chenspec, באדיבות ויקימדיה