מדינת כל שכיריה: מסה על חיי העצמאים בישראל

"אתם העצמאים – כל דבר אתם רושמים כהוצאות עסק", "תן לי עוד עשרת אלפים שקל בחודש ואני לא הופך להיות עצמאי", "אני מכיר אתכם העצמאים, עובדים בשחור, לא מוציאים קבלות". "עוסק פטור לא פטור גם ממס הכנסה וביטוח לאומי?", "אין כמו להיות עצמאי, אתה הבוס של עצמך". אלו הם מקצת מהמשפטים שעצמאי בישראל נוהג לשמוע מפי מכּריו השכירים והם משקפים תפיסות נפוצות, רובן שגויות ומיעוטן נכונות, הרווחות בקרב הציבור בנוגע לעצמאים.

בשנים האחרונות עולה לשיח הציבורי כפעם בפעם סוגיית מעמדם של העצמאים בישראל, בעיקר סביב עניינים של מיסוי, דמי אבטלה ורגולציה – ובהקשר זה יש להזכיר את קבוצת הפייסבוק "אני שולמן"[1] ואת סוגיית הפיצויים בתקופת הקורונה ולאחרונה במלחמת חרבות ברזל. כטבעו של דיון ציבורי, הוא נעדר לעיתים את הדיוק והפירוט הנדרשים לסוגיה כלכלית-חברתית זו – בין היתר משום שמדובר בעניינים סבוכים ומקצועיים מטיבם – וכן נעדר הצעות מדיניות הוגנות ובעלות היתכנות.

המאמר שלפניכם מבקש למלא חלל זה ולתאר את עולמם של העצמאים בישראל, את הקשיים שעימם הם מתמודדים ואת היתרונות והחסרונות הגלומים במעמדם – בין היתר סביב סוגיות של דמי אבטלה, בירוקרטיה ומיסוי. בין היתר תיבחן השאלה אם יש יסוד בתחושתם של רבים מהעצמאים כי "המדינה דופקת אותם". ובצורה רחבה יותר: האם מדינת ישראל, ואולי כל מדינה, "מסלילה" את אזרחיה להיות שכירים וכיצד הופכים את מדינת ישראל למקום אוהד – ולפחות לא מפריע – לעצמאים?

בעלי העסקים שעל אודותם סב המאמר הם אנשים העובדים לבדם בעסק שלהם ("עצמאים") או מעסיקים מספר עובדים מצומצם ("עסק זעיר";[2] לשם הנוחות נכלול גם אותם במילה "עצמאים") שהם רובם המוחלט של בעלי העסקים בישראל.[3] המאמר איננו עוסק בעסקים המוגדרים "בינוניים" ואפילו לא "קטנים". חשבו על הקוסמטיקאית או היועץ הפיננסי שאתם מכירים, על הגנן שמטפל בגינתכם, בעל הפיצרייה הסמוכה או שכנתכם הפסיכולוגית. כל אלה אינם בעלי עסקים גדולים או בינוניים ואפילו לא קטנים, מחזור הכספים שלהם אינו גדול, הם אינם נהנים מ"יתרון לגודל" ואינם בהכרח יזמים חובבי סיכונים או אנשי עסקים ממולחים. העסק שלהם הוא "הם עצמם", הם וכישרונם, ולכל היותר הם מעסיקים כמה עובדים – בעיקר בתפקידים טכניים (מזכירה, שולייה) ולעיתים בהיקף משרה חלקי. מיקוד זה גורר בעקבותיו התייחסות לסוגיות מסוימות והתעלמות מאחרות, משום שאינם דומים האתגרים העומדים בפני עסק עצמאי או זעיר לעסקים קטנים או בינוניים. למעשה, הכללתם בקטגוריה אחת היא תפיסה שגויה ביותר וההבחנה בין הקטגוריות הללו היא אחת מהמלצותיו של המאמר.[4]

ניסיוני לימד אותי כי לרבים מהשכירים בישראל, וגם לחלק מסוים מהעצמאים, אין הבנה מספקת בסוגיות שיידונו כאן. המאמר מנסה לפשט את הדברים, גם באמצעות דוגמאות מועילות, אך לא במחיר אי-דיוק; בהתאם לכך מיעטתי להיכנס לפרטי פרטים שעשויים להוגיע ולהרחיק את קוראיו הפוטנציאליים של המאמר, והללו הובאו לעיתים בהערות, ומסיבה זו לא עסקתי כאן כלל בסקירה בינלאומית משווה.[5] יש לציין שהעסקים העצמאיים מגוונים מאוד ובהתאם אתגריהם שונים מאוד זה מזה – והמאמר מבקש להקיף את הבעיות המרכזיות הנוגעות למרביתם.

לבסוף מן ההכרח להעיר כי הסוגיות הנידונות במאמר נוגעות לוויכוחים יסודיים ומהותיים בנוגע למעורבותה של המדינה בחֵירוּת הפרט, לשאלות של מדיניות כלכלית וביטחון סוציאלי וליתרונותיהם, חסרונותיהם ומגבלותיהם של דיני עבודה וחקיקת מגן. בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים של ממש בשוק התעסוקה, בין היתר כתוצאה ממהפכת האינטרנט והדיגיטציה והעבודה מרחוק. שינויים אלו מאתגרים חלק מהנחות היסוד של העבודה המאורגנת, חקיקת המגן ודיני העבודה (כלכלת הפלטפורמות היא דוגמה אחת לכך) והמאמר מבקש לתרום מעט גם לדיון עדכני זה.

היכרות: יששכר, מורשה ופיטר

תחילה הבה נכיר את גיבורי הדרמה שלפנינו: יששכר, מוֹרָשה ופיטר המוגדרים ברשויות המס כשכיר, עוסק מורשה ועוסק פטור בהתאמה.

יששכר, ידידנו הראשון, הוא מהנדס מכונות בן 40 העובד כשכיר במפעל לייצור מכשור רפואי. ליששכר ניסיון רב במקצועו והוא משתכר 16,666 שקלים חודשיים ברוטו, כלומר 200 אלף שקלים בשנה. מצד האמת, כפי שעוד נרחיב להלן, משכורתו של יששכר גבוהה בהרבה: מדי חודש מפריש עבורו בעל המפעל, המעסיק, סכומי כסף גדולים – לפנסיה, לביטוח לאומי וגם לקרן השתלמות ועוד. הסכומים הללו מופיעים אומנם אי-שם בתלוש השכר של יששכר, אך הלה – וכמוהו עוד שכירים לא מעטים – אינו מתייחס אליהם ככסף ממשי.

מורשה היא אדריכלית ומעצבת פּנים בת 35 העובדת בגפּה כעצמאית בעסק השייך רק לה. מחזור העסקאות השנתי שלה, כלומר סך כל הסכומים הנכנסים לחשבון הבנק שלה מן העסק (מבלי לקזז את ההוצאות), עמד בשנה שעברה על 400,000 שקלים. ברשויות המס היא מוגדרת כ"עוסק מורשה" מפני שמחזור העסקאות שלה עולה על תקרת "עוסק פטור". על כל שקל שגובה מורשה מלקוחותיה, גובה מהם המדינה 18 אגורות, הקרויות "מס ערך מוסף" ובקיצור "מע”מ". המע”מ מוטל על רוב ככל ההוצאות והשירותים שאדם צורך ונקרא כך משום שהוא ממסה את הערך המוסף בכל שלב בשרשרת הייצור.[6] גביית המס נעשית באמצעות מורשה והיא נדרשת להעביר למדינה מדי חודשיים את כספי המע”מ שגבתה בעבורה.

חייו של פיטר, הגיבור השלישי, פשוטים יותר. פיטר הוא מורה ללשון בתיכון ובמקביל הוא עוסק בעריכת לשון – כעצמאי. שכרו כמורה עומד על 10,000 שקלים ברוטו ואילו מחזור העסקאות השנתי שלו כעצמאי עומד על 115,000 שקלים לשנה – ולכן הוא מוגדר "עוסק פטור".[7] פיטר פטור ממע”מ בלבד ואת יתר חובות המס – ביטוח לאומי ומס הכנסה – הוא נתבע לשלם כמו מורשה וכמו יששכר.

דמויותיהם של יששכר, מורשה ופיטר מייצגות כאמור את שלושת סוגי העובדים-עוסקים במשק: שכיר מול עצמאי ועוסק פטור מול עוסק מורשה.[8] להרחבה על ההבחנות הללו נפנה עתה.

שכיר מול עצמאי: יששכר מול מורשה ופיטר

שכיר הוא אדם שבינו ובין מעסיקו מתקיימים "יחסי עובד–מעביד" (או: "יחסי עבודה"), יחסים שבמסגרתם העובד מבצע עבודה בעבור מעבידו-מעסיקו.[9] קיומם של יחסי עובד–מעביד גורר חובות רבות ושונות מצד המעסיק. לדוגמה, המעסיק אינו יכול לשלם לעובד שכר נמוך משכר המינימום כפי שנקבע בחוק; הוא מחויב להפריש לו הפרשות סוציאליות שונות (לפנסיה, לביטוח לאומי ולפיטורים); הוא מחויב להעניק לו כמה ימי חופשה בכל שנה ולשלם עבור ימי מחלה שלו. שכיר אינו מחויב לעבוד בימי המנוחה ומועדים אחרים אך הוא מקבל תשלום בעבורם.[10] כמובן, היבט מרכזי בחיי השכיר הוא העובדה שהמשכורת שלו קבועה בהתאם למה שנקבע בחוזה ההעסקה בינו ובין המעסיק והיא אינה משתנה במידה ניכרת מחודש לחודש.

יחסי עבודה מטילים על המעסיק חובות מסוימות גם בנוגע לפיטורי העובד. כאשר המעביד מבקש לפטר את שכירו, הוא חייב להודיע לו על כך פרק זמן מסוים מראש ובמצבים מסוימים הוא איננו רשאי לעשות זאת (כגון כאשר מדובר באישה הרה, מי ששבה מחופשת לידה או אדם שסיים שירות מילואים). כאשר שכיר מפוטר מעבודתו, הוא זכאי לתשלומי פיצויים מהמעביד ולתשלומי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי – לפרק זמן מסוים עד שימצא עבודה חדשה. ככלל, "חקיקת המגן" נוגעת לשכירים ולא לעצמאים.

יחסי עובד–מעביד מוגדרים כ"זכות קוגנטית", כלומר זכות שהעובד אינו יכול לוותר עליה גם אם הוא חפץ בכך. אדם אינו יכול לעבוד כשכיר בשכר הנמוך משכר המינימום גם אם הוא רוצה זאת; הוא אינו יכול לוותר על ההפרשות לפנסיה וכן הלאה. הגדרתם של יחסי עבודה כזכות קוגנטית נגזרת ממהותם של חוקי המגן, שמטרתם כשמם להגן על העובד ולוודא שהוא מקבל זכויות שונות.

כלל החובות הסוציאליות שחב המעביד כלפי עובדו-שכירו לצד תוספות אחרות מגדילות את שכרו דה-פקטו של יששכר. אומנם מרבית השכירים בישראל אינם מכירים עובדה חשובה זו, אך אליבא דאמת, שכרם גבוה בהרבה משורת הברוטו שהם רואים בתלוש השכר שלהם. עלות המעסיק כוללת סכומי כסף גדולים שהמעסיק מפריש לטובת העובד. יששכר לא רואה סכומים אלו בחשבון הבנק שלו (כפי שהוא לא רואה את שורת הברוטו בחשבון הבנק שלו), אבל מדובר בסכומים ממשיים לחלוטין שהמעסיק מוציא מכיסו. דמי הבראה והפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות הם סכומים השייכים לשכיר. הוא הדין להפרשות לביטוח לאומי (ראו בהרחבה להלן) שהמעסיק מפריש בעבור העובד. ככלל, מקובל לומר שההפרש בין עלות מעסיק לשכר ברוטו הוא כשלושים אחוז. אם שכרו ברוטו של יששכר עומד על 16,666 שקלים, הרי שבעל המפעל מוציא על העסקת יששכר כמעט 22,000 שקלים.

להבדיל משכיר, עצמאי הוא אדם שבינו ובין "מעסיקו" (קהל לקוחותיו) לא מתקיימים יחסי עובד–מעביד, ובהתאם לכך "המעסיק" איננו חייב בחובות סוציאליות שונות כלפיו. עצמאי הוא בדרך כלל אדם שההתקשרות בינו לבין הלקוח איננה ארוכת טווח והיא מיועדת לעבודה הקונקרטית שמבקש מזמין העבודה – הגם שהגדרה זו איננה ממצה כלל. עצמאי רשאי לעבוד בסכום שעתי נמוך ככל שירצה ואיננו זכאי לימי חופשה וימי מחלה. עצמאי גם איננו זכאי לדמי אבטלה, במידה שהעסק שלו נקלע לקשיים והוא יושב בטל מחמת היעדר לקוחות. עובדות אלו נגזרות מעצם מהותו של העצמאי – שכן הוא המעביד והעובד גם יחד – והן נכונות לכלל העצמאים במדינת ישראל. ארחיב על כך להלן.

הכנסותיו של העצמאי אינן קבועות בהכרח והן עשויות להתאפיין בתנודתיות רבה. בזמנים מסוימים עצמאי עשוי להרוויח סכומים נאים ובזמנים אחרים – לא להרוויח מאומה. כמובן יש להבחין בעניין זה בין עסקים מתחומים שונים אבל גם כאשר מדובר בעסק יציב, לעיתים תזרים הכספים אינו יציב. עצמאי עשוי לסיים עבודה בתאריך מסוים ולקבל את השכר עליה כעבור חודשים-מספר – בהתאם לתנאי השכר שנקבעו ולמוסר התשלומים של הלקוח. בשונה ממצב התעסוקה של שכיר, שהוא בינארי – עובד או מובטל – מצב התעסוקה של העצמאי נמצא על רצף.

בהתאם לעובדת היותו המעסיק של עצמו נדרש העצמאי לדאוג בעצמו להפרשות הסוציאליות ולעתידו בימי הזקנה. החל משנת 2017 מחויבים כל העצמאים בישראל (אלו מהם שמרוויחים מחצית מההכנסה הממוצעת במשק) להפקיד מדי חודש סכום מסוים, כאחוז מרווחיהם, בקרן פנסיה משלהם. בעקבות החקיקה הופחתו במעט דמי הביטוח הלאומי שמשלמים עצמאים בדרגות השכר הנמוכות ובחוק נכללה גם האפשרות לעובד עצמאי שחיסל את העסק שלו למשוך מקופת החיסכון עד שליש מסכום ההפקדות (עד תקרה מסוימת) ולהיות פטור ממס. חובת ההפרשה לפנסיה כוללת מקל וגזר: עצמאי שאיננו ממלא אחר חובה זו אמור להיקנס מדי שנה בסכום של 500 שקלים (אם כי בפועל הקנס לא נאכף), ואילו המפקידים נהנים מהטבת מס מסוימת.

עצמאי פטור ועצמאי מורשֶׁה: בין מורשה לפיטר

לצד ההבחנה היסודית בין שכיר ועצמאי, מערכת המס במדינת ישראל מבחינה בין שני סוגי עצמאים: עוסק פטור ועוסק מורשה. הראשון פטור מגביית מע”מ ואילו השני מחויב בגביית מע”מ והעברתו לידי המדינה. מטרת ההבחנה הזו היא לסייע לעוסקים קטנים ולהקל מעליהם את נטל הבירוקרטיה הכרוכה בדיווחי המס.[11]

אף שמבחינה עקרונית, מע”מ הוא סכום המתווסף על סכום העסקה המקורי ולכן אמור להיזקף על חשבון הלקוח. בפועל, במצבים מסוימים "סופג" העצמאי חלק מהמע”מ על חשבונו, לדוגמה כאשר קיימת תחרות בין עוסקים פטורים ומורשים. במקרה של פיטר לדוגמה, הפטור ממע”מ מאפשר לו להציע מחיר תחרותי יותר – בהשוואה לעמיתיו עורכי הלשון המוגדרים "עוסקים מורשים" – מבלי "לספוג" את המע”מ. מעבר לכך, העובדה שהמע”מ נגבה כאחוז מסכום העסקה משוקללת בהצעת המחיר של העצמאי: ככל שהמחיר שלו גבוה יותר, כך המע”מ גבוה יותר והסכום הכולל המושת על הלקוח גבוה יותר (וממילא פחות תחרותי).

כדי שעצמאי יוכל להיחשב "עוסק פטור", הוא נדרש לעמוד בשני תנאים. ראשית, מחזור העסקאות שלו – שהוא כאמור סך כל ההכנסות שלו, מבלי לנכות את ההוצאות – צריך להיות נמוך מ"תקרת עוסק פטור" העומדת כיום על 120,000 שקלים. שנית, הגדרתו של עצמאי כעוסק פטור אפשרית רק בתחומים מסוימים. עורך דין, רואה חשבון, רופא, מהנדס ועוד שלל מקצועות הנקובים בפקודת המע”מ אינם יכולים לעולם להירשם כעוסקים פטורים – ויהא מחזור העסקאות שלהם אשר יהא.[12] יש מקום להרהר אם הוראה זו, המטילה למעשה מס נוסף על מקצועות מסוימים, היא מוצדקת.[13]

זהו המקום להעיר על היתרונות שבמעמדו של פיטר. חִשבו על עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה העירונית המכינה בזמנה הפנוי מגשי פירות מעוצבים; אחות בבית החולים שבזמנה הפנוי יוצרת מזכרות ייחודיות מעץ; ומרצה למקרא שבימי שישי ובחודשי הקיץ מדריך סיורים כמורה דרך. כל אלו ועוד הם דוגמאות אופייניות ומוכּרות של שכירים המנצלים את כישוריהם או תחביביהם לרווחתם הכלכלית – לעיתים כתחביב משתלם ולעיתים כמקור הכנסה נוספת גרידא. הם אינם מבקשים להיות אך ורק עצמאים. יש להם בסיס איתן כשכיר ועל גביו הם מוסיפים את עבודתם כעצמאים, המוסיפה ערך לסביבתם ולעצמם – ושכרה בצידה, להם ולמשק כולו. מגמה של שילוב כזה, במינונים שונים, מתגברת בשנים האחרונות ויש לברך עליה ולעודד אותה.

חלום או חלום בלהות: היבטים נוספים בחיי העצמאים

שכירים רבים, במיוחד כאלו שסביבת העבודה שלהם לוחצת או בלתי נעימה, נוטים להביט על העיסוק כעצמאי כחלום; בעבור שכירים אחרים, זהו חלום בלהות. ככלל, השוואה בין עצמאי לשכיר, בין מורשה (ופיטר) ליששכר, היא עניין מורכב. יש בה היבטים איכותיים-מנטליים ולא רק כספיים-כמותיים, ובמובנים אחרים היא בלתי אפשרית – משום שמדובר בהשוואה בין שני דברים שונים בתכלית וגם משום שהעסקים העצמאיים עצמם שונים (כשם שהשכירים עובדים בתחומים מגוונים והשונוּת ביניהם רבה). אינו דומה עצמאי העובד בפרויקטים ארוכי טווח, הנקבעים חודשים רבים מראש עם מוסדות וגופים קבועים, לעצמאי שהוא בבחינת "אוכלי המן" ונדרש מדי בוקר להוחיל ללקוחות שיבואו בשעריו. אינו דומה עסק עצמאי התלוי בעונות השנה או מוגבל למקום מסוים (תיירות כדוגמה), לעסק עצמאי שגבולות מקום וזמן אינם משמשים בו כלל (עבודה כגרפיקאי לדוגמה).

בתחומים מסוימים, עצמאי עשוי להרוויח שכר נאה בהחלט אך חייו אינם חיים. גם כאשר עצמאי מעסיק עובדים – שכירים – בעסק, סוף כל סוף העסק הוא שלו והאחריות לביצוע העבודה מוטלת עליו. במקרים מסוימים כשהעסק אינו בנוי היטב, גם אחרי שנים רבות, כשעסק עומד על הרגליים וזרם הלקוחות בלתי פוסק – ואולי דווקא מסיבה זו – בעל העסק כבול לעסק ואינו יכול להשתחרר ממנו ולוּ לרגע. לקוחות יכולים מבחינה עקרונית לבוא אליו בתביעות בכל שעות היממה. הוא "חי את העסק" ועובד שעות רבות ביממה, על חשבון בריאותו, משפחתו ועוד. החלפת עיסוק או כיוון מקצועי כשאתה עצמאי אף היא עניין מורכב. בשונה משכיר, שיכול להתפטר מעבודתו בכל רגע נתון, עצמאי כבול על פי רוב בהתקשרויות עסקיות וחוזים שאינם מאפשרים לו "להתפטר" – כלומר לסגור את העסק בבת אחת. חלק מהעסק הוא גם המוניטין שרכשת וגם הוא איננו מאפשר מעבר מקצוע בקלות.

ההבדל בין עצמאי ושכיר מתבטא באופן מובהק ביחסם של שני הטיפוסים, יששכר ומורשה (וגם פיטר), לחודשי החגים והחופשות: תשרי וניסן, יולי ואוגוסט. בעבור יששכר וחבריו השכירים, הבּטלה מעבודה הכרוכה בחגים (ומוטב שלא יתלכדו עם השבתות) ובחופשות הקיץ היא ברכה מרובה: הם מקבלים את שכרם בין כך ובין כך. מורשה ועמיתיה, לעומת זאת, מקבלים פיק ברכיים עם בוא החגים (וכל שכן כאשר הם אינם מתלכדים כלל עם השבתות). ימי העבודה שלהם מצטמצמים מאוד ומאין יבוא עזרם (ועל אחת כמה וכמה כשעליהם לשלם את שכר עובדיהם השכירים). הבדל דומה קיים בין שכיר ועצמאי בנוגע לימי מחלה: שכיר ייעדר מעבודתו גם במקרה של מחלה קלה (ובמעמסה זו, הגדולה במיוחד כאשר מדובר בעסקים זעירים מהסוג שנידון במאמר זה, יישא המעסיק); ואילו עצמאי – לפחות מרבית העצמאים – ירשה לעצמו לוותר על יום עבודה רק כאשר הוא נופל למשכב של ממש.

תקופות משבר – אישי, לאומי או עולמי – אף הן פריזמה נוחה להשוואה בין יששכר ומורשה, ומשבר הקורונה ומלחמת חרבות ברזל יעידו על כך. בעוד יששכר נהנה ממשכורת קבועה (למעט אם יוצָא לחל"ת), הכנסותיה של מורשה וחבריה תלויות במצב המשק בכללו, במצב הביטחוני ועוד. העובדה שהעסק זהה לאדם עצמו וההתקשרויות הן ארוכות טווח – מדריך טיולים, יועץ פיננסי – הופכת את היעדרו של האדם, כגון בגין תקופת מילואים ארוכה[14] או בעיה רפואית במשפחה חלילה, למצב שבו העסק אינו מתפקד והלקוחות מתפזרים לכל עבר. כאשר מדובר בעצמאי המעסיק מספר עובדים מצומצם, העניין הופך מורכב יותר: למרות העובדים, העסק סובב סביב האדם עצמו ואין מי שיחליף אותו, ומחויבויותיו לעובדים נותרות בעינן. בהקשר הזה יש לציין את המורכבות הכרוכה בהעסקת עובדים, על שלל המרכיבים הסוציאליים שלהם מחויב המעסיק – הגדולה במיוחד כשמדובר בעסק זעיר.[15]

היבט נוסף בחיי העצמאים הוא העובדה שרבים מהם אינם מאוגדים. בישראל כידוע מושלות גילדות מגילדות שונות – ועדי עובדים למיניהם – ועליהן מנצחת "מדינה בתוך מדינה", הלוא היא ההסתדרות. לעומת השכירים, חלק ניכר מן העצמאים בישראל אינו מיוצג על ידי ועדי עובדים (וטוב שכך) ובהתאם אינו זוכה ללובינג הגון במסדרונות הכנסת. יצוין כי בעבר נעשו ניסיונות על ידי ההסתדרות להכפיף את העצמאים לארגוני עובדים שונים.[16] אך בנוגע לעסקים המעסיקים עובדים מדובר בפרדוקס מובנה, שהרי כל מהותם של ועדי עובדים היא להגן על שכירים מפני מעסיקיהם. כשמדובר בעצמאים שאינם מעסיקים, אין צורך בוועדי עובדים: עצמאי בוחר בעצמו את תנאי העסקתו – וככלל איננו זקוק להגנה.

כמובן, לעיסוק כעצמאי ישנם יתרונות רבים – ולא בהכרח כלכליים. עצמאי נושא מטיבו אופי יוזם ופעלתני. כל הצלחה של העסק נזקפת לזכותו וממלאת אותו גאווה וסיפוק. כל הצלחה, כל לקוח חדש, כל פרויקט – שווים כסף שנכנס לכיסו. ביכולתו להגדיל את העסק וגם להקטין את היקף העבודה. מצד אחד, הוא אדון לעצמו, ומצד שני – הוא משרתם של אדונים רבים, כמספר לקוחותיו. מחקרים שונים מצאו כי הסיפוק שחווים עצמאים מעבודתם גדול במידה ניכרת מזה של שכירים. עצמאים הם על פי רוב אוטודידקטים ונדרשים למגוון פעולות רחב מעבר למרכיב העיקרי של התמחותם, כגון שיווק, יכולת מיקוח ותמחור, ניהול חשבונות ועוד. רבים מהם אוהבים מאוד את תחום עיסוקם ואת הגמישות המאפיינת את חייהם ולא מוכנים לוותר על העצמאות גם במחיר של שכר גבוה יותר או ביטחון תעסוקתי. אגב, שכרם (החציוני) של עצמאים אינו גבוה מזה של שכירים ואולי אף נמוך ממנו.[17]

בשולי הדברים יש לציין כי שני מרכיבים שנידונו עד כה בחיי העצמאים, התנודתיות והיעדר רשת ביטחון סוציאלית מקיפה (ראו עוד להלן), גוררים יחס שלילי מסוים של המדינה כלפיהם. התנודתיות בהכנסותיהם גוררת תנודתיות בהכנסות המדינה ממיסים ועל כן אינה רצויה בעיניה (והוא הדין לחשש מהעלמות מס שיידון להלן) וכיוצא בזה החשש ממצבי משבר.

רפורמת עוסק זעיר ואיחוד מנגנוני דיווח וגבייה

כל עצמאי במדינת ישראל, מוּרשה כפטור, מחויב לנהל רישום מדוקדק של הכנסותיו ולדווח עליהן. לנוכח התנודתיות המאפיינת את הכנסותיו של העצמאי, ברור שאת שכרו אי אפשר למדוד במבט קצר טווח, כמשכורת חודשית או תלת-חודשית, ויש להביט על כלל הכנסותיו בתקופה רחבה יותר. בהתאם לכך, עצמאים נדרשים לדווח לרשויות המס על הכנסותיהם במבט שנתי. מורשה לדוגמה מדווחת למס הכנסה אחת לשנה ולמע”מ אחת לחודשיים. הן פיטר, הן מורשה משלמים מקדמות מדי חודש למס הכנסה ולביטוח לאומי (הנוטל את נתוני ההכנסות מהדיווח למס הכנסה) על פי גובה הכנסותיהם בשנה הקודמת. אם בשנה הבאה תהא הכנסתם גבוהה או נמוכה יותר, הם יידרשו לשלם באופן רטרואקטיבי את ההפרש או יקבלוהו בחזרה – בהתאמה.

בשונה משכיר, שדמי הביטוח הלאומי ומס הכנסה יורדים ממשכורתו באופן אוטומטי, עצמאי נדרש לעמוד בקשר עם שלוש רשויות מס שונות: מע”מ, מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי ולשלם את חובותיו (זאת לצד הטיפול בפנסיה ובקרן השתלמות). זהו סרבול בירוקרטי מיותר ומייגע – ותעיד על כך העובדה שהמוסד לביטוח לאומי "יודע" לקבל נתונים ממס הכנסה – והוא דורש מכל עצמאי להיות "רואה חשבון זוטא", גם אם הוא מסתייע ברואה חשבון.

הקלת הסרבול הכרוך בענייני דיווח וגבייה של עצמאים היא אפוא צעד נדרש ביותר, ורפורמת "עוסק זעיר" שנכנסה לתוקפה לאחרונה היא צעד רב ערך בכיוון זה. עד לשנה האחרונה נדרש כל עוסק, פטור כמורשה, להגיש מדי שנה דו"ח מורכב למס הכנסה הכולל אסמכתאות להוצאותיו המוכרות (ראו בסעיף הבא), דיווח על תשלומי ביטוח לאומי והפקדה לפנסיה ועוד. פיטר היה אוסף את הקבלות על תשלומי האינטרנט שלו (ועל הוצאות מוכרות אחרות) ומצרף אותן – לצד שלל מסמכים נוספים (כמו טופס 106 ממקום עבודתו כשכיר) – לדו"ח השנתי שהגיש למס הכנסה באמצעות רואה חשבון (תמורת סכום כסף לא קטן). אך בשנת 2024 הפכו חייו של פיטר וחבריו העוסקים הפטורים (וכן של עוסקים מורשים שמחזור עסקאותיהם קטן מתקרת עוסק פטור) לקלים יותר: רשות המיסים מכירה באופן אוטומטי ב-30 אחוזים מהכנסותיהם כהוצאות ומאפשרת להם לדווח על הכנסותיהם בשנה העוקבת במערכת מקוונת פשוטה וידידותית, מבלי להזדקק לאיסוף מסמכים שונים ומבלי להזדקק לרואה חשבון.[18]

רפורמת עוסק זעיר היא דוגמה מצוינת לצעדים שבכוחה של המדינה לעשות כדי להקל על עצמאים בהקשר של דיווח וגבייה. מן הרפורמה הזו מרוויחים שני הצדדים. פיטר וחבריו פטורים מהסרבול והעלויות הכרוכים בהגשת דו"ח שנתי (לפעמים על ידי רואה חשבון) ואילו רשויות המס במדינה פטורות מעיסוק פרטני בכל אחד ואחד מהעוסקים הזעירים הללו. ניתן להניח שצעד זה יעודד עוד ועוד אזרחים לפתוח עסק קטן ואף להפסיק לעבוד ב"שחור".

צעדים דומים ניתן וראוי לעשות בהקשר של עוסקים בעלי מחזור גדול יותר, כמו מורשה, וגם בהקשרי גבייה (ולא רק דיווח). איחוד מנגנון הגבייה והדיווח של שלוש רשויות המס (או לפחות שתיים מהן) לכדי מנגנון אחד שאיתו יעבוד העצמאי – לו ידווח והוא זה שיגבה ממנו את חובותיו – הוא צעד פשוט ביותר שיקל על חיי העצמאים ויאפשר להם לעסוק בפיתוח העסק שלהם ולא בבירוקרטיה מיותרת. צעד זה נתמך גם בעובדה (שתידון להלן) כי התשלום לביטוח לאומי איננו ביטוח אלא מס הכנסה נוסף.

על איחוד מנגנוני הגבייה של מס הכנסה וביטוח לאומי הוחלט בהחלטת ממשלה כבר לפני למעלה משני עשורים, אך הוא נדחה בטענות שונות וחלקן משונות (כגון החשש שתתייתר משרתם של עובדים בתחום הגבייה!)[19] – בין היתר בעקבות עיצומים שנקטו עובדי המוסד לביטוח לאומי. לאחרונה המליצו חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה – ביניהם הכלכלן הציבורי הידוע, פרופ' איתן ששינסקי – לשוב להצעה פשוטה זו כחלק מרפורמה כללית במוסד ביטוח לאומי.[20] לדבריהם, "צעד זה יכול לסייע בייעול ובחיזוק האיתנות הפיננסית של מערכת התשלומים משום שהוא מביא לניצול משאבים, להפחתת עלויות ולפישוט תהליכים בירוקרטיים הכרוכים בגבייה כפולה".[21] החוקרים גם כתבו כי "גביית הכנסות ממשלתיות באמצעות גוף מקצועי ויעיל מניבה תועלת בטווח הארוך, ומיקוד הגופים השונים בתפקיד הליבה שלהם מוביל אותם לביצועים טובים יותר";[22] וציינו כי מהלך כזה נעשה כבר לפני עשרות שנים בשוודיה ובולגריה: "בשוודיה… ישנו טופס אחד הממזג את הצרכים לגביית מיסים ודמי ביטוח והעסקים נדרשים לעבוד מול גוף אחד בלבד. כמו כן הרשות האחראית מבצעת את כל הפעולות הכרוכות בגבייה, כולל ביקורת, וכך נחסכים משאבים כספיים הן מהממשלה והן מהתושבים והאזרחים".[23]

העלמת מס ועבודה בשחור

בנקודה זו ראוי להעיר על סוגיית העלמת המס וה"עבודה בשחור". כפי שציינּו בפתיחה, מיתוס רווח גורס שרבים מהעצמאים בישראל מעלימים מס – כלומר אינם מדווחים על תשלום שקיבלו (בדרך כלל כאשר הם מקבלים את התשלום במזומן או באופן אחר שמאפשר להם שלא לדווח עליו) ועל כן לא משלמים עליו מע”מ, מס הכנסה ביטוח לאומי.

סוגיית הכלכלה השחורה היא מהבעיות המטרידות של כלכלת ישראל: לפי הערכת ה-OECD, היקף הכלכלה השחורה בישראל בשנת 2021 עמד על כ-21% מהתוצר, בריחוק לא קטן מהממוצע במדינות ה-OECD (כ-15%).[24] מדובר באובדן הכנסות של מיליארדים לקופת המדינה מדי שנה. אכן מעצם טיבה של כלכלה סמויה זו (וגם משום שרמת האכיפה של רשות המיסים בישראל נמוכה) קשה מאוד לאמוד את היקפה של הכלכלה השחורה בישראל והגישות השונות למדידתה עשויות להניב תוצאה שונה לחלוטין. לדוגמה, על פי שיטת "הביקוש למזומן", היקף הכלכלה השחורה בישראל עומד על 10% מהתוצר.[25]

יתר על כן, כלכלה שחורה אינה מורכבת רק מהעלמת מס של עצמאים (העוסקים בפעילות כלכלית מותרת, מבלי לדווח עליה) אלא גם מפשיעה (דהיינו פעילות כלכלית אסורה, כגון סחר בסמים) ויש לנסות לאמוד את חלקה של כל אחת מהן. אחד מן החוקרים שניתח את מרכיביה השונים של הכלכלה השחורה בישראל מצא כי "לאורך העשור האחרון חלקה של העלמת המס בכלכלה הנסתרת נמצא במגמת ירידה, זאת לעומת מגמת עלייה מובהקת בשיעורה של הפשיעה בכלכלה הנסתרת".[26] הוא מצא גם כי בשנים 2017 ו-2018 עמד שיעור העלמת המס בכלכלה הנסתרת על אחוז אחד בלבד מהתוצר. על זאת יש להוסיף כי מראשית שנת 2019 חל בישראל החוק לצמצום השימוש במזומן, המגביל מאוד את היקף השימוש החוקי בכסף מזומן, ויש להניח שגם לו נודעו משמעויות בהקשר של צמצום העלמת המס מצד עצמאים.

אכן אין להתכחש לכך שעצמאים רבים מעלימים מס, אך דומה כי נוהג נפסד זה נפוץ בענפים מסוימים ובאוכלוסיות מסוימות. מאידך גיסא, בענפים רבים – כגון תחום השירותים – העלמת מס כלל לא אפשרית, בפרט כשהעבודה נעשית מול גופים מסודרים ומוסדות. עובדה זו מתחדדת כאמור לנוכח צמצום השימוש במזומן והגדלת השימוש באפליקציות להעברת כספים. בקיצור, העלמת מס קיימת גם קיימת – אם כי שיעורה המדויק לא ברור – אך היא נפוצה יותר בענפים מסוימים ובמגזרים מסוימים ואין להקיש ממנה לכלל העצמאים.[27]

ניכוי הוצאות: בור עם תחתית

סוגיה מדוברת בעולמם של העצמאים היא ניכוי הוצאות. עצמאי, כמו שכיר, נדרש לשלם מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי וגובהם תלוי בגובה הכנסתו. מאידך גיסא, ברור כי מחזור העסקאות של העצמאי איננו משקף את הרווחים שלו ולשם כך יש לנכות מכלל המחזור את הוצאות העסק. לדוגמה, מורשה ידידתנו משכבר שוכרת משרד ונדרשת לתחזק אותו – לשלם על חשמל, ניקיון וניירות ודיו למדפסת – וגם נוסעת במכוניתה למטרות שונות הכרוכות בעבודתה. מסיבה זו מאפשרת המדינה למורשה לנכּות הוצאות אלו מכלל המחזור ולשלם מס הכנסה וביטוח לאומי רק על רווחיה. כאשר מדובר בעוסק מורשה, הוא גם מזדכה על המע”מ של הוצאותיו המוכרות (מה שקרוי בשפה המקצועית "ניכוי מס תשומות").[28]

אמת נכון הדבר, מורשה מכניסה להוצאות המותרות שלה גם הוצאות אישיות, עטים שהיא קונה לשימוש אישי בביתה ואולי גם חומרי ניקוי, ואילו פיטר מכניס להוצאות העסק שלו חלק מהוצאות החשמל של ביתו – משום שהוא עובד מהבית. אך האם פירוש הדבר שבידם להגדיר גם פגישות בבית קפה עם לקוחות כהוצאות מוכרות?

לא ולא! פיטר ומורשה אינם יכולים לכלול בהוצאות העסק שלהם כל שעולה על דעתם. פקודת מס הכנסה מגדירה היטב אילו הוצאות הן "הוצאות מוכרות" ומהו שיעורן. לדוגמה, מכלל הוצאות הרכב שלהם, האישיוֹת והעסקיוֹת, מורשה ופיטר רשאים לנכות 45% בלבד – גם אם נסיעותיהם לצורכי העבודה מרובות משיעור זה, וגם אם הן פחותות. מורשה ופיטר אינה רשאים לזקוף פגישות עבודה בבית קפה כהוצאות. אין כאן המקום לפרט את שלל ההוצאות המוכרות – והדבר תלוי בין היתר במקצוע או תחום העיסוק של העצמאי – אך כפי שיעיד כל עצמאי, שיעור ניכוי ההוצאות המותרות אינו בור בלי תחתית.[29]

האם עצמאים משלמים יותר מס הכנסה?

לכאורה, מבחינת מס הכנסה אין הבדל של ממש בין שכיר, עצמאי או שכיר-שהוא-גם-עצמאי (כמו מיודענו פיטר). דרגות המס אחידות ומתייחסות במקרה של שכיר לשכר-ברוטו (ולא לעלות מעסיק), במקרה של עצמאי לרווחים (כלומר למחזור ההכנסות בניכוי הוצאות), ובמקרה של שכיר-שהוא-גם-עצמאי – לשכר-ברוטו פלוס רווחיו כעצמאי.

ובכל זאת עיון מדוקדק יותר בתכונה הפרוגרסיבית של מס ההכנסה מגלה עובדה חשובה. כאמור, אחד המאפיינים המהותיים של העצמאי הוא התנודתיות של הכנסותיו – ויעיד על כך חשבון העו"ש של מורשה ידידתנו. בחודש אחד ייראה בחשבון העו"ש שלה תזרים של סכומים נכבדים – חלקם על עבודות שבוצעו כמה חודשים קודם לכן – ובחודש העוקב הזרם בו יהיה דליל. כאמור, מסיבה זו בוחנות רשויות המס את רווחיה של מורשה במבט שנתי – ובהתאם לכך נקבע גובה מס ההכנסה שעליה לשלם (וגם דמי הביטוח הלאומי וכדלהלן).

אך כאן טמון עיוות מהותי. החזיקו ראש. הבה נניח שמורשה הרוויחה בשנה אחת 300 אלף שקלים (ממוצע של 25,000 שקלים בחודש) ובשנה העוקבת 100 אלף שקלים (8,333 שקלים בחודש בממוצע). בעבור השנה הראשונה היא תידרש לשלם 54,317 שקלים למס הכנסה (החישוב מבוסס על נקודות זיכוי של אישה, ללא נקודות זיכוי נוספות) ואילו בעבור השנה השנייה תידרש לשלם 2,649 שקלים. בסך הכול על שתי השנים הללו תשלם מורשה 56,966 שקלים למס הכנסה.

לעומתה, משכורתו של יששכר ידידנו קבועה. הוא מרוויח מדי חודש 16,666 שקלים ובשנה – 200 אלף שקלים; כלומר שכרו השנתי זהה לממוצע שכרה הדו-שנתי של מורשה. אך הפלא ופלא: יששכר משלם מס הכנסה שנתי בשיעור של 23,538 שקלים ועל השנתיים הללו 46,716 שקלים. אילו היה יששכר אישה (שלה חצי נקודת זכות נוספת) הוא היה משלם מס הכנסה על השנתיים הללו בשיעור של 44,172 שקלים. כלומר במבט דו-שנתי הוא משלם כמעט 13,000 שקלים פחות למס הכנסה! אם כן, למרות הניסיון להתגבר על התנודתיות המובנית בהכנסותיהם של עצמאים באמצעות חישוב שנתי, הרי שהתכונה הפרוגרסיבית של מס ההכנסה והעובדה שהמיסוי הוא שנתי ולא רב-שנתי יוצרות עיוות מהותי ביחסן של רשויות המס לעצמאים (הגם שהוא מורגש רק על ידי עסקים החווים תנודתיות עזה בהכנסותיהם). יש מקום להרהר אפוא ביצירתו של מסלול מיסוי רב-שנתי (לדוגמה תלת-שנתי) שישקלל את התנודתיות בהכנסותיו של העצמאי.

דמי אבטלה לעצמאים

ביום מן הימים, בעטיו של מיתון כלכלי במשק, החל המפעל שבו עבד יששכר לחוות קשיים כלכליים. כעבור תקופה, כשהמצב החמיר, החליטה הנהלת המפעל לצמצם את המחלקה שבה עבד יששכר ולפטר אותו. הפיטורין נעשו כנדרש: יששכר זומן לשימוע ופוטר כעבור חודש. בבת אחת מצא יששכר את עצמו מול שוקת שבורה: תשלומי משכּנתה ורמת חיים גבוהה שאליה הורגל וקושי במציאת עבודה חלופית. בשעה קשה זו נחלץ לעזרתו המוסד לביטוח הלאומי שלקופתו הפריש יששכר סכומים נכבדים מדי חודש. ואומנם, במשך תקופת אבטלה לא קצרה נהנה יששכר מרשת ביטחון שאִפשרה לו למצוא משרה ראויה. אם לומר את האמת, יששכר גם לא נחפז לתור אחר עבודה חדשה וודאי שלא מיהר לקפוץ על כל משרה שהוצעה לו. אומנם דמי האבטלה לא היו זהים לשכרו שמקדם, אך היו אלו בעבורו חודשים של מנוחה – אחרי שנים רבות של שגרת עבודה אינטנסיבית.

המיתון האמור לא פסח על תחומים אחרים במשק והשמיים הקודרים העיבו גם על שגרת חייה של מורשָה. זרם הלקוחות שהיה רגיל לבוא בשערי משרדה הפך דליל. בדומה ליששכר, גם הכנסתה של מורשָה ירדה פלאים, אך בשונה ממנו – היא לא הייתה זכאית לקבל ולוּ שקל אחד מקופת המוסד לביטוח לאומי שאליה שלשלה מדי חודש אחוזים גדולים מרווחיה. אתגרים דומים עמדו בפני מורשה כאשר נאלצה בנסיבות שונות להעתיק את מקום מגוריה ולבנות מחדש את מאגר לקוחותיה.

בישראל, כמו ברבות ממדינות העולם, קיימת רשת ביטחון סוציאלית שמטרתה להגן על האדם מפני מאורעות בלתי צפויים בחייו: תאונה, אובדן כושר עבודה או פיטורין וכן על זו הדרך. כדי להגן על האדם מפני כל זאת ועוד, הוא נדרש לשלם מדי חודש סכומים נכבדים מהכנסתו למוסד לביטוח לאומי,[30] המורכבים למעשה משני תשלומים נפרדים: דמי בריאות ודמי ביטוח לאומי. דמי בריאות נוספים לתשלום שמשלם כל אדם לקופת חולים ויחד הם מממנים את ביטוח בריאות שמכוחו הוא נהנה מרפואה ציבורית ברמה נאותה. דמי ביטוח לאומי הם תשלומים שבעבורם זכאי האזרח לתשלומי העברה שונים: קצבת ילדים, קצבת זקנה, קצבת שאירים, קצבת נכות ועוד. גובה התשלום לביטוח לאומי נגזר מגובה הכנסותיו של האדם.

אין כאן המקום להרחיב, אבל דמי ביטוח לאומי אינם ביטוח. למעשה זהו מס הכנסה נוסף וכינויו בשם "ביטוח" הוא סוג של אחיזת עיניים. די אם נציין כי עולם הביטוח מבוסס על אקטואריה, תחשיב שמנסה לגלם את הסיכון בהתאם לאופי המבוטח ובהתאם לרווחים שישיאו תשלומי הביטוח שלו או בהתאם לגורמים אחרים הקשורים בפוליסה. מסיבה זו, כאשר אתם רוכשים ביטוח רפואי, אתם נדרשים לענות בכנות על שאלות בנוגע לבריאותכם. מסיבה זו, אינו דומה ביטוח של רכב ישן לביטוח של רכב חדש, ביטוח של נהג צעיר לביטוח נהג ותיק וכן הלאה. לעומת זאת, גובה תשלום דמי ביטוח לאומי אינו נגזר כלל ממצבו של האדם או מתחום עיסוקו. לכן דמי הביטוח הלאומי הם עוד מס הכנסה, בכסות של "ביטוח".[31]

כאשר מדובר בשכיר, ההפרשות לדמי ביטוח לאומי מתחלקות בינו ובין מעסיקו: הוא משלם 7% (משכר הברוטו) והמעסיק 7.6% – ובסך הכול 14.6% (יש לציין שהמעסיק אינו מפריש סכומים לדמי בריאות וזאת עושה רק העובד).[32] במקרה של עצמאים, כיוון שהם המעסיקים של עצמם, הם משלמים הן את חלק המעסיק הן את חלק העובד וביחד 12.83% מרווחיהם.

את החלוקה בין הפרשות הביטוח הלאומי לשכירים לחלק מעסיק ולחלק עובד ניתן לתפוס בשתי דרכים. יש התופסים חלוקה זו כ"מלאכותית", כלומר לדידם חלק המעסיק שייך למעשה לעובד והפרשתו על ידי המעסיק היא אחיזת עיניים; אילולא החובה להפריש לביטוח לאומי היה העובד מקבל סכום כסף זה כתוספת לשכרו.[33] לפי תפיסה זו, השוואה בין גובה דמי הביטוח הלאומי של שכירים ושל עצמאים צריכה להיעשות על פי "עלות מעסיק" – כלומר השכר-ברוטו בתוספת דמי הביטוח הלאומי שמפריש המעסיק – ולא על פי השכר-ברוטו ומבחינה זו שכיר משלם דמי ביטוח לאומי בשיעור גבוה מזה של עצמאים.[34] לעומת זאת, יש התופסים את חלק המעסיק לא כחלק משכרו של העובד; וייתכן שלתפיסה זו רגליים בדברי הימים של דמי הביטוח הלאומי בישראל.[35] בכך תומכים גם הצעדים שנעשו על ידי הממשלה לאחרונה במסגרת הגדלת דמי הביטוח הלאומי בדרגות השכר הנמוכות והשתתם על המעסיקים דווקא. אם המטרה בצעד זה לא הייתה הסחת דעתם של השכירים מהעלאת המס, מדובר בהד לתיאוריה מרקסיסטית-מעמדית שלפיה המעסיק, בעל ההון, הוא לְעולם החזק ואילו העובד, בעל האון, הוא המדוכא והחלש. זוהי תפיסה שגויה במיוחד כשמדובר בעסקים זעירים.

ייתכן שההבחנה בין התפיסות הנזכרות עשויה להישמע דקה; בכל אופן, מורכבות זו היא הבסיס לתחושתם של רבים מהעצמאים כי הם משלמים הרבה יותר – הרבה הרבה יותר – דמי ביטוח לאומי. אם להרחיק לכת במעט: זוהי דוגמה מובהקת להטיה – הפסיכולוגית או האמיתית, בהתאם לחלוקה הנ"ל – שיוצרת המדינה לרעת העצמאים והמעסיקים. לפי התפיסה הראשונה, באמצעות הטלת חלק מתשלום דמי ביטוח לאומי על המעסיק, היא יוצרת "תודעה כוזבת" בקרב השכירים, כאילו המעסיק דואג להם, ומעלימה מהם את העובדה שגם הם, כמו העצמאים, משלמים הרבה מאוד מס. לפי התפיסה השנייה, המדינה תופסת את המעסיק כפרה חולבת שניתן להשית עליה מיסים גבוהים יותר. בהקשר הזה יש להרהר אם לא ראוי שבתלוש השכר תתווסף שורה שבה יסוכמו כל הוצאות המעסיק על עובדו, לצד ציון סכומי הברוטו והנטו המחויב על פי חוק.[36]

עצמאים משלמים אפוא דמי ביטוח לאומי בשיעור זהה-כמעט לשכירים – ולדעות מסוימות גם הרבה יותר – אך הם אינם זכאים לדמי אבטלה. כיוון שבמרבית התחומים האחרים הנוגעים לביטוח הלאומי שוות זכויותיהם של מורשה ויששכר,[37] שאלת היסוד בהקשר של היעדר דמי אבטלה לעצמאים היא מהו חלקם של דמי אבטלה בגובה ה"פרמיה" – כלומר כמה אחוזים מתוך דמי הביטוח הלאומי משמשים כתשלום עבור מרכיב האבטלה.[38] אכן זוהי כמעט שאלה חסרת מובן, משום שדמי הביטוח הלאומי אינם עשויים לפי תחשיב אקטוארי כלשהו, אלא נגזרים מהחוק.

סוגיית היעדר דמי אבטלה לעצמאים והקמתה של "רשת ביטחון סוציאלית" בעבורם היא מן הסוגיות המדוברות ביותר בהקשר של עצמאים במדינת ישראל וביתר מדינות העולם (שברובן המוחלט עצמאים אינם מקבלים דמי אבטלה).[39] כדי לסבר את האוזן נציין כי כעשרים הצעות חוק בסוגיה זו עלו – ונפלו – בשני העשורים האחרונים, בגלל התנגדות מוצדקת של ממשלות ישראל לדורותיהן ושל משרד האוצר בפרט. במקביל, קיימות הצעות בתחום המתכחשות לעובדה שעצמאי הוא המעסיק של עצמו או מנסות "לחנך" את העצמאי ומבקשות להטיל עליו מס נוסף שספק אם יועיל לו בכלל – ולחלופין תובעות מהמדינה לממן בכבדות את דמי האבטלה הללו. כזאת הייתה למשל ההצעה שעלתה בכנסת ה-24 בקריאה טרומית על ידי האופוזיציה במטרה להביך את הקואליציה.[40] הצעת החוק ביקשה להגדיל את תשלום דמי הביטוח הלאומי לעצמאים ובמקביל לאפשר להם למשוך דמי אבטלה אם יסגרו את העסק שלהם.

כפי שברור לכל בר-דעת – ולכל הפחות לכל עצמאי – זוהי הצעה פופוליסטית שהייתה רק פוגעת בעצמאים. בשונה משכיר, מצבו התעסוקתי של עצמאי אינו בינארי: מועסק או מובטל. לכל עסק ייתכנו "תקופות יובש" – לעיתים הדבר תלוי אפילו בבחירה מסוימת של בעל העסק – שבהן הוא אינו מרוויח כבדרך כלל אך העסק ממשיך לפעול. הגבלת דמי האבטלה למצב שבו העסק נסגר ברשות המיסים משמעותה שאת דמי האבטלה יקבלו רק מעט מאוד עצמאים, במצב מסוים. יתר על כן, זוהי הצעה שיש בה תמריץ חיובי לסגירת עסקים. משונה היא גם ההצעה לגזור את גובה דמי האבטלה מהכנסתו של העצמאי בשנתיים שקדמו לסגירת העסק. עסק שנסגר הוא כנראה עסק שנקלע לקשיים כלכליים בתקופה שקדמה לסגירתו – ולכן הסתמכות עליה דווקא היא משוללת היגיון.

מאידך גיסא, ראויה לציון היא ההצעה לגבי רשת ביטחון לעצמאים של אביר קארה שאושרה בממשלה בנובמבר 2021 (אך לא התקדמה מאז) וכללה שני מסלולים לבחירה. המסלול האחד, שכונה "עצמאי כמו שכיר", כלל העלאת תשלומי ביטוח לאומי ב-1.77% בתמורה לזכאות לדמי אבטלה כמו שכיר במקרה של סגירת העסק (לאחר תקופת אכשרה של 24 חודשים). המסלול השני, "רשת ביטחון", כלל הפחתה של דמי הביטוח הלאומי באחוז אחד והעברת סכום זה לקרן הפנסיה של העצמאי שיוכל למשוך עד שליש ממנו במגוון מצבי דחק, כגון כאשר העסק שלו חווה ירידה בהכנסות (מבלי צורך לסגור את העסק).[41]

הקמתה של קרן ייעודית כזו הייתה הפתרון הטוב ביותר למורשה. היא הייתה יכולה לסייע לה בתקופות שונות בחייה, לדוגמה כאשר אביה חלה במשך תקופה ממושכת והיא נאלצה להיעדר מעבודתה וגם כאשר נאלצה להעתיק את מקום מגוריה ולהתחיל "מאפס" בבניית רשת לקוחות, בשיפוץ משרד ועוד. ברור גם כי בהיעדר תוכנית שכזו, נדרשת מורָשה לגלם בתשלום שהיא גובה מלקוחותיה ימי מחלה וימי חופשה וגם את החשש מפני קשיים כלכליים שיפגעו בעסק שלה. זוהי תשובתה הקבועה לכל לקוחותיה השכירים התמהים על גובהו של שכרה השעתי. לא מיותר לציין כי תשובה זו נופלת בדרך כלל על אוזניים ערֵלות הרגילות – שוב – להביט אל שורת הברוטו ולא אל עלות המעסיק.

רישוי עסקים ורגולציה

סוגיה אחרונה המטרידה עצמאים רבים, אך לא כולם, היא סוגיית רישוי עסקים ורגולציה. בישראל כמו ביתר מדינות העולם, מבקשת המדינה להגן על אזרחיה באמצעות פיקוח ואסדרה של תחומים כלכליים שונים. לדוגמה כאשר אדם מבקש לפתוח מסעדה, הוא נדרש להציג אישורים בתחומים מגוונים (חשמל, כיבוי אש ועוד) ולקבל רישוי להפעלת עסק מהרשות המקומית. כאשר הוא מעוניין לשווק או לייבא מוצר מסוים, הוא יכול לעשות זאת רק אם המוצר עומד בדרישות שונות ובתקינה מסוימת (לצד היבטים אלה יש לציין חובות שונות שהטיל המחוקק כגון החובה להוסיף כפתור נגישות באתרי אינטרנט).

אך בישראל תחום הרגולציה ורישוי העסקים הוא אבן משקולת מכבידה ומאיימת. לא רק שהרגולציה בישראל כבדה, מאיימת ומפורטת, היא לפעמים גם לא ברורה דייה ואף סותרת את עצמה. הליך הוצאת רישיון העסק בישראל מייגע במיוחד ואורך בממוצע עשרה (!) חודשים ויותר וטעון הגשת מסמכים שונים, המתנה לבדיקתם, בדיקה פיזית של העסק ועוד.[42]

יתר על כן, התמריץ של המחוקק הוא להגדיל את הרגולציה, שהרי הוא הלוא אינו נושא בנטל המס. חשבו לדוגמה על החובה שהטיל המחוקק להציב מתקן לאיסוף סוללות בכל בית עסק המוכר סוללות. מי שתיקן חוק זה הצטייר בוודאי בעיני עצמו ואולי גם בעיני הציבור כמגן הסביבה – אך משמעותו הישירה של החוק היא צמצום שטח החנות של המוכר על חשבון סחורה שהיה יכול להציב בה. חובה זו ודומותיה הן חובות שהיה קל למחוקק להטיל על בעל העסק, אך הן למעשה סוג של מס עודף (המתגלגל בתורו לצרכנים).

שמירה על תקינה מסוימת היא לעיתים גם כלי למניעת תחרות ושמירה על מונופול. המפורסם ביותר הוא המקרה של ויסוצקי, שבמשך עשרות שנים נהנתה ממונופול בשוק התה הישראלי בשל הדרישה הרגולטורית ששקיק תה לא יהיה מהודק בסיכת מתכת. דרישה זו, שנהנתה מתמיכה של מכון התקנים הישראלי, מנעה הלכה למעשה את כניסתם של שחקנים נוספים, כגון ליפטון, לשוק התה והותירה את הצרכן בפני ברירה אחת בלבד ומחיר גבוה. מונופול זה בוטל רק ב-1996 על ידי פסק דין של בית המשפט העליון. שימושים נלוזים נוספים ברגולציה, בחסות מכון התקנים, קיימים בתחומים נוספים.[43]

בעשור האחרון חלה מגמת שיפור מסוימת בסוגיית הרגולציה ורישוי העסקים וממשלות ישראל מקדמות – או: מנסות לקדם, כשהפקידות אינה ממסמסת זאת[44] – רפורמות לייעול תהליכי רישוי העסקים וטיוב הרגולציה. הרפורמות כוללות האחדת דרישות והסתמכות על התקן האירופי לדוגמה (רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל"), קיצור לוחות זמנים, הגדרת "מסלול ירוק" לעסקים מסוימים והגברת השקיפות בתהליך. מלבד זאת הוקמו מערכות מקוונות להגשת בקשות ולמעקב אחר סטטוס הטיפול בהן.

אין כאן המקום להרחיב על סוגיה מרובת פרטים זו, הקשורה גם לריכוזיות העצומה בשוק המזון בישראל ובעוד תחומים, אך לענייננו ברי כי מדובר במכשול עצום, אולי המכשול הגדול ביותר, על דרכם של יזמים ועצמאים בתחומים רבים. דוגמאות כאלו מצויות למכביר בשלל תחומים שבהם ניצב האזרח הפשוט בפני דרישות רגולטוריות מסובכות ותהליכי רישוי ארוכים. מכולם עולה מגמת ההכבדה על בעלי העסקים, במיוחד כשמדובר בעצמאים מושאי המאמר – אשר בשונה מעסקים גדולים יותר, בידיהם פחות משאבים כדי להתמודד עם הדרישות הרגולטוריות. לבסוף, הקטנת הרגולציה והקשיים שברישוי עסקים חיונית במיוחד לאומת הסטרטאפ. כידוע, הישראלים נושאים אופי יזמי ופעלתני וניתן רק לדמיין לאילו שחקים ירקיעו אם כנפיהם לא יקוצצו בידי רגולציה אימתנית.

בשולי הדברים יש לציין את סוגיית התובענות הייצוגיות – כלי משפטי שמטרתו חיובית לכאורה – שבעשור האחרון הפכו לכלי משחית בידי עורכי דין ואזרחים המנצלים אותן לרעה כמעין "תביעות סחיטה",[45] לדוגמה בהקשר של שליחת דיוור אלקטרוני ללא אישור הנמען (ספאם).[46] כאשר מדובר בעצמאים ועסקים זעירים, פעמים רבות די בעצם התביעה כדי להבהיל את הנתבעים עד מוות והם מוכנים לשלם סכום נכבד כדי להימנע מההליך. עצמאים רבים – שבשונה מעסקים גדולים יותר אינם מחזיקים עורך דין וכל שכן שלא "מחלקה משפטית" – מתקשים להתמודד עם העלויות הכספיות והמנטליות הכרוכות בהגנה על עצמם בתביעות מסוג זה. בעקבות מצבים מעין אלו ואחרים נידונו בשנים האחרונות תיקונים נדרשים בחוק התובענות הייצוגיות, ובקיץ האחרון אישרה הכנסת בקריאה ראשונה כמה תיקונים לחוק ובכללם כי לא תתאפשר תובענה ייצוגית נגד עסקים שמחזור עסקאותיהם הוא עד 2 מיליון שקל בשנה או שהם מעסיקים עד חמישה עובדים.[47] בדרך דומה צעד בחורף שעבר שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, עודד מאור, כאשר הגביל עד מאוד תובענות ייצוגיות בנוגע לאי-הנגשת אתר אינטרנט.[48] יש לקוות אפוא שתביעות סחיטה אלו יעברו בקרוב מן העולם. כך או כך, הן משמשות תמרור אזהרה מפני חקיקה בעלת חזות חברתית נאה שפגיעתה בעצמאים רעה.

סיכום והמלצות מדיניות

במאמר זה ביקשתי לתאר את האתגרים העיקריים הניצבים בפני העצמאים במדינת ישראל ולבחון אם מדינת ישראל נוהגת בשוויון כלפי אזרחיה העצמאים, אם היא "מסלילה" את אזרחיה להיות עצמאים ואם היא מצליחה לייצר סביבה אוהדת ליוזמות ועסקים.

טענתי היא שהמדינה "מסלילה" את אזרחיה להיות שכירים, משום שזו דרך חיים קלה יותר ובטוחה יותר – והיא מאפשרת למדינה הכנסות קבועות ויציבות ממיסים. במובנים מסוימים ה"הסללה" הזאת אינהרנטית לאופייה של מדינת הרווחה המודרנית, גם בצורתה הרזה, אך בהיבטים רבים, רבים מדי, המדינה אכן מערימה קשיים לא נדרשים על העצמאים ויוצרת הטיות שונות לרעה כלפיהם. קשיים אלו כרוכים בעוול וגם פוגעים בכלכלת המדינה כולה.

ראינו גם שחלק מההיבטים הם כמו-פסיכולוגיים: העובדה שרבים נוטים להסתכל על המע”מ כסכום הנכנס לכיסו של העצמאי, הגם שהוא אינו אלא צינור להעברת המס למדינה; אופן החלוקה של דמי הביטוח הלאומי בין מעסיקים ועובדים; וההתעלמות הנפוצה מעלות המעסיק ומהסכומים שהוא מפריש לעובד. בהקשר הזה העלינו רעיון ראשוני של הוספת שורת סכום בתלוש השכר של שכירים שבה יצוין סכום הכספים הכולל שהוציא המעסיק על שכירו.

כפי שניסיתי להראות בכל חלקי המאמר, להיות עצמאי זו בחירה הכרוכה ביתרונות וחסרונות שונים. לעיתים – וכך ראוי שיהיה – זוהי בחירה מודעת לגמרי, ולעיתים העצמאי אינו מודע לכלל חובותיו וחסרונותיו. זוהי בחירה שאינה מתאימה לכול, כשם שהבחירה להיות שכיר אינה מתאימה לכול. מטבע הדברים, לעצמאי עשוי להיות מגע תכוף יותר עם רשויות החוק ובהתאם ה"מעצורים" שיחווה מצידן יהיו רבים יותר. על העצמאי להכיר אפוא בבחירה שלו, על יתרונותיה וחסרונותיה, ולא "להתבכיין" על מה שאינהרנטי לה. בד בבד, ועיקר, בישראל נטל המס המושת על עצמאים גבוה יותר והם נתקלים לעיתים קרובות, קרובות מדי, בשלל מחסומים המקשים על חייהם. אלו מחסומים הנובעים בעיקר מהתייחסות עוינת למעמד העצמאים ומהעובדה שקל להשית על העצמאי חובות שונים. תרבות השכירים היא תרבות שעשויה לעודד אי-יזמות ופריון נמוך, שהוא אחת הבעיות הידועות של המשק בישראל. הגדלה מדודה של מגזר העצמאים בישראל היא אפוא אינטרס מובהק של המשק הישראלי, לצד המסלולים הרגילים והמוכרים של עבודה שכירה.

במהלך המאמר הוצעו הצעות מדיניות שונות (שחלקן כבר הוצע בעבר) ולהלן עיקרן.

במישור העקרוני הבחנתי בין עצמאים ועסקים זעירים (המעסיקים עד חמישה עובדים או שמחזור ההכנסות שלהם הוא עד 2 מיליון שקלים). העסקים הללו אינם נהנים מיתרון לגודל והם שונים מאוד מעסקים קטנים ובינוניים. קשה לכלול בנשימה אחת עסקים המגלגלים סכומי עתק ומעסיקים עשרות עובדים יחד עם אדם העובד בגפו בעסק האישי שלו. מוצע שהמדינה והרשויות המקומיות יאמצו הבחנה עקרונית זו מתוך מודעות להבדלים, לקשיים וליתרונות המייחדים עצמאים וימשיכו במגמת ההקלה על עסקים ממין זה. הבחנה קטגורית כזו – ולוּ ברמה הטכנית ביותר: הפקידים שעוסקים בכך, הדלפק שאליו ניגשים והנתונים שמתפרסמים לציבור – היא הכרחית ליצירת מענה מדויק ויעיל לעצמאים ובהמשך ליצירת "זהות" נבדלת של עסקים ממין זה.

בתחום דמי האבטלה הוצע להפחית את דמי הביטוח הלאומי שמשלמים עצמאים באחוז אחד (או בשיעור אחר) ולהפקידו בקרן הפנסיה – שממנה יוכלו ליטול כספים במצב של אבטלה או מצבי דחק אחרים. כמובן אובדן כושר עבודה ושאר תשלומי ההעברה של המוסד לביטוח לאומי ייכללו בחובתו של הביטוח הלאומי כלפיהם, בדומה לביטוח הבריאות שבו ימשיכו להיות מבוטחים. צעד זה יהיה השלמה לחובת הפקדה לפנסיה לעצמאים שהוטלה בשנת 2017. יחד הן ישמשו רשת ביטחון סוציאלית לעצמאים במדינת ישראל, המכירה בייחודיות שלהם כמעסיקים של עצמם וכמי שמצבם התעסוקתי אינו בינארי ועשוי להיות תנודתי. בהקשר התנודתיות העלינו הצעה ראשונית לגבי יצירת מסלול רב-שנתי של תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי לעצמאים.

בתחום הדיווח והגבייה הוצע להמשיך את מגמת ההקלה על עצמאים כך שיידרשו לעבוד עם גוף אחד ויחיד: אליו ידווחו והוא זה שיגבה מהם את חובותיהם לרשויות המס. מומלץ גם שאותו גוף יהיה זה שיוכל לייעץ להם בסוגיות שונות המטרידות אותם: רגולציה, רישוי עסקים ועוד. כבר כיום פועלת הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים בתחום זה ויש להמשיך מגמה זו.

בתחום הרגולציה ורישוי העסקים הוצע להמשיך במגמת ההקלה על תהליכי רישוי עסקים והנגשתם וטיוב הרגולציה, בדגש על עצמאים, ובאופן אפקטיבי וממשי שלא ימוסמס בדרך. בתחום התובענות הייצוגיות הוצג התיקון לחוק שאמור למנוע את המשך המצב הנוכחי שבו משמשות התובענות הייצוגיות ככלי סחיטה כנגד עצמאים.

במבט רחב יותר: הקשר בין עצמאים ורשויות המדינה מבוסס כיום על ניכור וחשדנות ועצמאים רבים מעידים כי במגעם עם רשויות המס הם נדרשים "להוכיח שאין להם אחות". יש לשנות מצב זה מהשורש: היחסים בין העצמאים ורשויות המס אינם צריכים להתבסס על פחד אלא על אמון וסיוע, מתוך הבנה שעצמאים תורמים לכלכלת המדינה ומתוך הכרה שמרביתם מבקשים לציית לחוק.[49] מעל לכול חופף אפוא הצורך לשנות את נקודת המבט: ממעמסה להזדמנות, מאויב המערכת לידיד ושותף, מועיל והכרחי. נדמה שזהו העיקר.

***

ביום שאחרי מלחמת חרבות ברזל תידרש מדינת ישראל לצעדים כלכליים מרחיקי לכת. כבר כעת ברור שאחת הדרכים העיקריות למימון הוצאות המלחמה תהיה הושטת יד עמוקה יותר לכיסם של אזרחי ישראל. בה בעת, כפי שכבר ציינו רבים, ישנן דרכים אחרות שמן ההכרח לנקוט במקביל. צעד משלים נוסף הוא עידוד מעמד העצמאים והתייחסות אליהם כאזרחים המפריחים את הכלכלה, כברכה ולא כקללה.

אני מודה לחבריי למילואים במלחמת חרבות ברזל שהאזינו בסבלנות לתובנות המובאות כאן וחידדו אותן בשאלותיהם ובניסיונם. אני מודה גם לרעייתי צופיה, לאחי אביעד ולידידיי משה הס, עמי חניא, הרב עו"ד שלמה יעקובוביץ', פיני רוט ורזיאל שדה שקראו את המאמר והעירו הערות שונות. תודתי נתונה גם לסגן השר לשעבר אביר קארה, לגב' טל קפלינסקי ולעו"ד ישי ריבלין שחלקו עימי מידע רב בנדיבות. כמובן תוכן המאמר על דעתי בלבד.

שמואל מרצבך הוא עורכם של ספרי עיון, כתבי עת ומחקרי מדיניות.

תמונה: Towfiqu barbhuiya, באדיבות unsplash

[1] ראו לדוגמה אבי זיתן, "מה הסיפור של קבוצת העצמאים הלוהטת 'אני שולמן'?", גלובס, 22.11.2019; חזקי ברוך, "מחאת העצמאים: 'לא נשלם כלום – כי אין כלום'", ערוץ 7, 6.4.2020.

[2] ככלל, ההגדרות והכינויים השונים לעסקים – עצמאי, זעיר, קטן, בינוני, גדול – אינן חד-משמעיות והוראתם אינה זהה, לא בקרב הרשויות השונות בישראל ולא בעולם. בדבריי כאן אני מתבסס על הגדרת הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים שלפיה "עצמאי הנו עסק הרשום על שם הבעלים שלו ואינו מעסיק עובדים בשכר", "עסק זעיר מוגדר כעסק שמעסיק עד חמישה שכירים או שמחזור מכירותיו מגיע עד שני מיליון שקלים בשנה", "עסק קטן מוגדר כעסק שמעסיק עד 20 שכירים או שמחזור מכירותיו מגיע עד 20 מיליון שקלים בשנה" ועסק בינוני מוגדר כ"עסק שמעסיק 20 עד 100 שכירים או שמחזור מכירותיו עומד על 20 עד 100 מיליון שקלים בשנה" (דוח תקופתי: מצב העסקים הקטנים והבינוניים בישראל, 2023, הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה והתעשייה, ינואר 2023, עמ' 15). לסקירה בינלאומית משווה בסוגיית הגדרת העסקים ראו דינה צדוק, הגדרת עסקים קטנים ובינוניים: סקירה משווה, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2011.

עמימות דומה קיימת לגבי הביטוי "פרילנסר" שהוראתו הפשוטה זהה ל"עצמאי", כלומר אדם שאינו שכיר ויחסי עובד–מעביד אינם מתקיימים בהעסקתו, אך יש המשתמשים בו לציון עצמאים המספקים שירותים באופן קבוע ללקוח עיקרי או יחיד. בהתאם, יש הקוראים להעניק זכויות סוציאליות שונות לפרילנסרים ולהחיל עליהם יחסי עובד–מעביד במידה חלקית. ראו לדוגמה רובי נתנזון ואחרים, פרילנסרים בישראל: עבודה, סיכונים ורווחה בקרב פרילנסרים, מאקרו, המרכז לכלכלה מדינית, 2021, עמ' 5. יש להסתייג מחלק ממסקנות החוקרים, לדוגמה מההצעה כי "פרילנסרים יוכלו להתאגד בארגוני עובדים על מנת להנות משירותי איגוד מקצועי וכוח מיקוח מוגבר" (שם, עמ' 58). ראו גם יריב פלג, "שוטף פלוס עצבים: מלחמת העצמאים של ישראל", ישראל היום, 3.6.2023.

[3] ראו דוח תקופתי: מצב העסקים הקטנים והבינוניים בישראל, 2023, עמ' 25. 56% הם עסקים ללא שכירים, דהיינו עצמאים (כ-370 אלף עסקים). 31% הם עסקים זעירים (כ-205 אלף עסקים). בנתונים שם לא נכללו עוסקים פטורים.

[4] לאחרונה ראה אור ספר מצוין העוסק בחייהם ובעולמם של העצמאים: טל קפלינסקי, העצמאים: עסק של אדם אחד – מדריך שימושי, ירושלים: כתר, 2024. ספרה של קפלינסקי נכתב מ"ספת הפסיכותרפיסטית" והוא כשמו "מדריך שימושי" לעולם העצמאות. מטבע הדברים, קפלינסקי ממעטת באופן יחסי לעסוק בהיבטים של מדיניות ציבורית אך מרכיב יסודי בספרה (ראו לדוגמה פרק 4) הוא הבחנה בין עצמאים לבין מעסיקים. קפלינסקי קוראת בין היתר לרשויות במדינת ישראל להבחין יותר בין הקטגוריות הללו ואני צועד בעקבותיה. ראו גם Tal Kapelinsky and Avihu Shoshana, "Complex Worker: Self-Concept and Boundary-Work Among the Solo Self-Employed", Sociological Spectrum, 39.3 (2019), pp. 163–180.

[5] השוואה בינלאומית בסוגיות כאלו היא עניין מורכב, משום שאין בנמצא פתרון אחד המתאים לכל המדינות והדברים תלויים באופיו של שוק התעסוקה בכל מדינה, במודל הצמיחה שלה ועוד. מסקנה כזו וסקירה בנוגע ל"עובדים לא סטנדרטיים" (עצמאים, עובדים זמניים ועובדים במשרה חלקית) ראו אצל Sonja Avlijaš, The dynamism of the New Economy: Non-standard Employment and Access to Social Security in EU-28, LSE, 2019.

[6] לדוגמה (הלקוחה מוויקיפדיה, ערך מס ערך מוסף): "יצרן א' מייצר גומי גולמי ומוכר אותו ליצרן סוליות הנעליים במחיר של 100 שקלים ליחידת גומי המספיקה לזוג נעליים בודד. מאחר שעל יצרן הגומי לגבות מע”מ, הוא גובה מיצרן ב' 118 שקלים (ומעביר 18 שקלים לרשות המיסים). הפדיון של יצרן א' הוא 100 שקלים. יצרן ב' (יצרן סוליות נעליים) קונה גומי גולמי מיצרן א' ב-118 שקלים ליחידה ומוכר את הסוליות ליצרן הנעליים במחיר של 200 שקלים. מאחר שגם הוא צריך לגבות מע”מ, הוא מוכר את הסוליות ב-236 שקלים (36 שקלים נוספים כמע”מ). לאחר מכן, יצרן הסוליות מזוכה על 18 שקלים מהמע”מ שנגבו ממנו על ידי יצרן הגומי ומעביר את השאר לרשות המיסים (18 שקלים גם כן). הפדיון של יצרן ב' הוא 100 שקלים. יצרן ג' מייצר נעליים ומוכר אותן לצרכנים. הוא משלם 236 שקלים ליצרן הסוליות, ומייצר מהן נעליים אותן הוא מוכר לצרכנים ב-300 שקלים לפני מע”מ, או 354 שקלים לאחר מע”מ. הוא מזוכה על 36 השקלים ששילם כמע”מ ליצרן ב', ומעביר את השאר לרשות המיסים (18 שקלים). הפדיון של יצרן ג' הוא 100 שקלים. לכן בסוף התהליך, שילם הצרכן הסופי (אשר אינו מזוכה על מע”מ כלל) 354 שקלים על הנעליים, כך ש-100 שקלים הגיעו לכל אחד משלושת היצרנים א' ב' ו-ג', ו-54 שקלים הגיעו לרשות המיסים".

המע”מ במדינת ישראל עומד כאמור על 18% והוא אחיד – כלומר נוהג בשווה בין על מוצרי יוקרה ובין על מוצרי בסיס (למעט פירות וירקות שעליהם לא נגבה מע”מ). המע”מ אינו תלוי בזהותו של הקונה ובגובה הכנסתו; לכן זהו מס המוטל בשווה על עניים ועשירים. אכן יש הסבורים שהמע”מ הוא מס רגרסיבי, הפוגע יותר בשכבות החלשות – מכיוון שביחס להכנסה שיעור המע”מ המשולם גבוה יותר ככל שהכנסתו של המשלם נמוכה יותר. ואומנם במדינות אחרות בעולם, שיעור המע”מ דיפרנציאלי ומשתנה בין תחומי צריכה שונים כדי להתגבר על רגרסיביות זו. בעבר הוצע להנהיג בישראל מע”מ דיפרנציאלי אך הצעה זו נדחתה. ראו עמי צדיק, הנהגת מע”מ דיפרנציאלי למטרות חברתיות, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 19.7.2006; מאיר אזנקוט, שיעורי מס ערך מוסף בישראל ובמדינות המפותחות, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 16.5.2023.

[7] כמובן ייתכן עוסק פטור שאינו שכיר וזו אף "ברירת המחדל" בהגדרת עוסק פטור. אך בהתחשב בכך שתקרת עוסק פטור עומדת כיום על 120,000 שקלים (ובעבר הייתה נמוכה מסכום זה), ובהתחשב בזה שמדובר בתקרה הכוללת גם את הוצאות העסק, הרי ששכר של עוסק פטור שאינו שכיר הוא נמוך יחסית. לכן נקטתי דוגמה זו של עוסק פטור שהוא גם עצמאי.

[8] צורת התאגדות/רישום שלא תידון בפירוט במאמר היא חברה בע"מ. במצבים מסוימים, בין היתר כאשר ההכנסות והרווחים גדולים (ככלל אצבע, כאשר המחזור הוא למעלה מ-2 מיליון שקלים והרווחים לבעל העסק – כלומר אחרי ניכוי הוצאות – הם מעל חצי מיליון שקלים) וכן כאשר מבקשים להכניס שותפים לעסק, נכון יותר לעצמאי להגדיר את העסק שלו כחברה בע"מ (חברה בעירבון מוגבל). בצורת רישום זו, העסק הוא ישות משפטית עצמאית ובעליה – העצמאי במונחי עוסק מורשה – הופך לשכיר בחברה ו"מושך" ממנה משכורת ובכך מפחית את נטל המס המושת עליו (חברה משלמת מס חברות בשיעור של 23% ואילו בדרגות המס הגבוהות שיעור מס הכנסה הוא 48%). רישום כחברה בע"מ הוא תהליך מורכב מבחינה משפטית וכרוך בעלויות גבוהות שאינן קיימות בפתיחת עוסק מורשה ועל כן ברירת המחדל של רבים מהעצמאים היא עוסק מורשה.

[9] עובדת קיומם של יחסי עובד–מעביד היא סוגיה מורכבת מבחינה משפטית ואינה תלויה בהסכמת הצדדים. ייתכנו מצבים שבהם אדם הועסק כעצמאי אך בדיעבד התברר כי התקיימו ביניהם יחסי עבודה. בתי הדין לעבודה משתמשים כיום בכמה "מבחנים" לקביעה אם בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה (כגון מבחן ההשתלבות, המשמש מרכיב עיקרי בשאלה זו: עד כמה העובד הוא חלק בלתי נפרד מהעסק).

[10] אלו הם רק מקצת האפיונים של יחסי עובד–מעביד, החשובים לענייננו. השוואה מפורטת בין שכיר לעצמאי בנוגע לשווי שכר והטבות נלוות מצויה באתר כל זכות, בדף "השוואה בין שכיר לעצמאי בשווי השכר וההטבות הנלוות".

[11] מגמה זו של הקלה על עסקים קטנים בהקשר של המע”מ מצויה גם במדינות אחרות בעולם. ראו יהודה תמר, מדיניות המע”מ והשפעתה על עסקים קטנים – סוגיות נבחרות, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2009, עמ' 4–5. במחקר משנת 2006 נמצא כי עלויות הציות בעסקים קטנים עשויות להגיע לכדי 20% מהמחזור ואילו עלויות הציות בעסקים גדולים לכדי 1% מהמחזור. ראו שם, עמ' 4.

[12] ראו סעיף 13 לתקנות מס ערך מוסף (רישום), התשל"ו–1976.

[13] ראו קפלינסקי, העצמאים, עמ' 52.

[14] סוגיית המילואימניקים העצמאים היא סוגיה רחבה שאין כאן המקום להתייחס אליה ולא ברור שיש לה פתרון חד-משמעי, בפרט בעת מלחמה. אגב מאז 2017, מקבלים עצמאים מילואימניקים 125% משכרם בתקופה שקדמה למילואים – וזאת מחמת הפגיעה הכלכלית הרחבה יותר שהם חווים. ראו גם ענת לוי, הבדלים עיקריים בזכויות ובחובות של עצמאים ושכירים בביטוח הלאומי, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 1.12.2015.

[15] נציין כאן לדוגמה את העובדה שהמדינה אינה מכסה את כלל ההוצאות של עובדים במילואים (חלק המעסיק בהפרשות סוציאליות). אומנם במסגרת מלחמת חרבות ברזל המעסיקים שופו גם על הוצאות אלו, אך בשגרה הם נאלצים לספוג אותן.

[16] ראו בילי פרנקל, "ההסתדרות מקימה ארגון לקידום זכויות העצמאים: 'נביא בשורה"', ynet, 4.8.2020; פלג, "שוטף פלוס עצבים".

[17] ראו לדוגמה עמירם ברקת ובר לביא, "הנתון שמסתתר בדוחות הביטוח הלאומי וחושף את מצבם האמיתי של עצמאים בישראל", גלובס, 15.11.2019.

[18] במחקר שקדם לרפורמה, הוערכו ההוצאות ב-20% ובהתאם זה היה השיעור לניכוי הוצאות שהוצע שם (ראו להלן הערה 29). בפועל הרפורמה היטיבה עוד יותר עם העצמאים ושיעור הניכוי עומד על 30%. יש לציין כי בכלל הניכוי החדש גם ההפרשות לביטוח לאומי.

[19] ראו אברהם דורון, "שינוי מעמדו של המוסד לביטוח לאומי", ביטחון סוציאלי, 67 (2004), עמ' 39–40; איתן ששינסקי ורחל זקן, הבטחת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020, עמ' 29–30, 69 ("המהלך של איחוד הגבייה מחייב הסכמה של הביטוח הלאומי, שם חוששים לתעסוקה של העובדים בתחום הגבייה"). נכון ל-2018 עמד חלקם של עובדי מחלקת הגבייה במוסד לביטוח לאומי על כ-19% מכלל העובדים (ראו שם, עמ' 28).

[20] ראו שם, עמ' 30–32, 68–69.

[21] שם, עמ' 68.

[22] שם, עמ' 31.

[23] שם.

[24] ראו נעם בוטוש, ניתוח ההצעה לצמצום השימוש במזומן במסגרת הצעת חוק התוכנית הכלכלית לשנים 2023 ו-2024, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מאי 2023, עמ' 4–5.

[25] ראו לביב שאמי, הכלכלה הנסתרת בישראל, ירושלים: מכון טאוב, ספטמבר 2020. ראו גם דו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת תופעת הפשיעה בחברה הערבית, הנובעת מהתנהלות השוק השחור בתחום הפיננסי, משרד האוצר, מאי 2022, עמ' 10–11.

[26] שאמי, הכלכלה הנסתרת בישראל, עמ' 12.

[27] חלק ניכר מהכלכלה השחורה מתקיים במגזר הערבי. ראו בוטוש, ניתוח ההצעה לצמצום השימוש במזומן, עמ' 9; דו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת תופעת הפשיעה בחברה הערבית, עמ' 13.

[28] זאת בהתאם לכך שהמע”מ מממסה כל שלב בתהליך הייצור. ראו לעיל הערה 6. בהקשר זה יש לציין את התופעה הפסולה של חשבוניות פיקטיביות ואת רפורמת "חשבוניות ישראל" שנכנסה לתוקפה במאי 2024.

[29] מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שקדם לרפורמת עוסק זעיר העריך כי ממוצע ההוצאות המוכרות של עוסקים פטורים בישראל עומד על כ-20 אחוזים ממחזורם השנתי. ראו מאיר אזנקוט, מסלול מיסוי חדש של עוסק זעיר, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 24.4.2023. החישוב התבסס על נתונים של הלמ"ס בנוגע להוצאותיהם של עוסקים מורשים. כפי שעולה מהנתונים, יש שונות גדולה בין העוסקים המורשים בנוגע לשיעור ההוצאות – ושונות זו תלויה גם באופי הענף.

[30] בהקשר זה יש לציין כי כמה וכמה מחקרים מהשנים האחרונות התריעו על מצבו הכלכלי הרעוע של המוסד לביטוח לאומי, הראו שהוא עתיד להפוך לגירעוני בשנים הקרובות והמליצו על רפורמה במוסד לביטוח לאומי. ראו ששינסקי וזקן, הבטחת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי; נעם בוטוש, המוסד לביטוח לאומי – תיאור וניתוח מעמדו ואיתנותו הפיננסית, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2021. סקירה עדכנית בשפה שווה לכל נפש ראו אצל עידן ארץ, "ביטוח לאומי: ב-2036 לא נוכל לשלם את מלוא ההוצאות", גלובס, 15.3.2024.

[31]הדברים מתקשרים לשאלה העקרונית אם המוסד לביטוח לאומי הוא גוף עצמאי (בדומה לבנק ישראל) או שמא אינו אלא זרוע ארוכה של המדינה. אומנם בעיני המוסד לביטוח לאומי, תפקידו הוא "לשמש מערכת ביטחון סוציאלית עצמאית וכדי לממש זאת עליו להתנהל מבחינה תקציבית כחברת ביטוח לאומית ללא מטרות רווח" – אך נראה שזוהי משאלת לב יותר מאשר מציאות. בעיני משרד האוצר, המוסד לביטוח לאומי אינו אלא "זרוע ביצועית של הממשלה לתשלומי הקצבאות השונות לאזרחים" ובהתאם, "דמי ביטוח הנגבים על ידי המוסד הם מעין מס המוטל על האזרחים ומשמש כמקור תקציבי להכנסות המדינה, ולמעשה אין בהכרח קשר ישיר בין סכומי תשלומי המס לבין גובה הקצבאות שהמבוטחים מקבלים, באופן דומה להתנהלות כלל הוצאות הממשלה בתקציב המדינה עם תשלומי המס של האזרחים". ראו בוטוש, המוסד לביטוח לאומי, עמ' 20. סקירה מקיפה ומבט משווה ראו אצל דורון, "שינוי מעמדו של המוסד לביטוח לאומי", עמ' 39–61.

כפי שכתב הכלכלן זוכה פרס נובל פרידריך האייק, "מלכתחילה לא היה לשיטה [של הביטוח הסוציאלי] כל קשר לביטוח ומאז ועד עתה ניטל ממנה כל דמיון לביטוח שאולי היה בה אי פעם" (פרידריך האייק, חוקת החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, 2013, עמ' 277). כינויה בשם ביטוח אינו אלא "הברקה גאונית של קידום מכירות" (שם, ציטוט זה מובא בשם הכלכלנים לואיס מריים וקרל שלוטרבק). וראו שם, עמ' 514: "לאמיתו של דבר איתנותו של הביטוח לקשישים וניצולים מתבססת לא על קרן העתודה של הביטחון הסוציאלי אלא על היכולת הפדרלית להטיל מסים וללוות כסף").

מסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2019 עולה ש"הברקה גאונית" זו עלתה יפה: "התמיכה הציבורית בביטוח הלאומי גבוהה יחסית" ו"ההפרשות לביטוח הלאומי נתפסות בעיני הציבור פחות כמס ויותר כביטוח לעתיד. סקר שנעשה ב-2019 מראה תמיכה של כ-85% מהמשיבים להעלאת קצבאות הזיקנה, כאשר מחצית מתוכם מוכנים להגדלת דמי הביטוח" (ששינסקי וזקן, הבטחת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי, עמ' 30).

[32] אחוזים אלו מתייחסים לחלק חלק השכר שמעל 60% מהשכר הממוצע. בחלק השכר הנמוך מסכום זה, אחוזי ההפרשה של העובד מועטים מאוד ביחס לאלו של המעסיק.

[33] ראו סיכומם של גלעד גייבל ומיכאל שראל, האם העצמאים מופלים לרעה בביטוח הלאומי?, ירושלים: פורום קהלת, ינואר 2020, עמ' 3: "למעשה, ההבחנה בין הפרשות מעסיק לבין הפרשות עובד היא מלאכותית ובפועל, חלק מחבות המסים שהממשלה מטילה על המעסיק מגולגלת על העובד. נניח שמעסיק לא היה חייב לשלם מסים כלל עבור שכר העבודה של עובדיו וכל תשלום המסים היה מוטל באופן רשמי על העובד. אם הממשלה תחליט יום אחד שמס זה ישולם מעכשיו על ידי המעסיק ולא על ידי העובד, אז גובה השכר של העובדים לא יישאר כמו קודם, אלא ישתנה במהרה. ייווצר שינוי בשכר של העובדים במשק, כך שסך תשלומי המעסיק (שכר לעובדים ותשלום המס) יישאר כמו קודם, וסך ההכנסה של העובדים (השכר שהם מקבלים פחות המס שהם משלמים) יישאר כמו קודם".

[34] כפי שהבהירו זאת גייבל ושראל, שם, עמ' 3: "אדם שהוא עובד שכיר ואדם שעובד כעצמאי נבדלים לכאורה בחובותיהם ובזכויותיהם ביחס למוסד לביטוח לאומי. ואולם, רבים מה'הבדלים' ביניהם נובעים מחוסר התחשבות בגורם נוסף – המעסיק. במקרה של עובד שכיר זהו אדם אחר ובמקרה של עובד עצמאי המעסיק הוא אותו אדם – המתפקד כמעסיק של עצמו. על כן, נדרשת התבוננות על עובד שכיר ועל מעסיקו כמקשה אחת כאשר משווים ביניהם לבין עובד עצמאי". ראו גם שם, עמ' 7.

[35] ראו מיכל קורא, שעורי ההפרשה של מעסיקים לביטוח לאומי כמדיניות להפחתת עלות העבודה והשלכותיהם על מערכת הביטוח הסוציאלי בישראל, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 30.4.2002, עמ' 7–8 (ההדגשות במקור): "בין השנים 1986–1996 נקטו ממשלות ישראל במדיניות כלכלית שמגמתה היתה הקטנת עלות העבודה באמצעות הפחתות של שיעור דמי הביטוח הלאומי המוטל על מעסיקים ועל עצמאיים … בשנת 1990 שונו יעדי המדיניות והיא הוצגה בעיקר כמדיניות שתאפשר לעודד מעסיקים להרחיב את היקפי ההעסקה … מדיניות הממשלה הושתתה על ההנחה כי דמי הביטוח מייקרים את עלות העבודה למעסיקים וגורמים בדרך זו לתרומה לעליית מחירים, לפגיעה בתחרותיות ולהגבלת תעסוקה. ע"פ תפיסה זו הורדת שיעור דמי הביטוח הלאומי הייתה אמורה להוזיל את מחירי תשומות העבודה ודרכם את מחירי המוצרים … לתרום ליציבות המחירים במשק ולעודד תעסוקה וייצוא. ראשית, למדיניות זו יש אפקט חד-פעמי במועד יישומה, ובנוסף, הפחתת נטל דמי הביטוח עשויה להוביל להשפעות נוספות ואף מנוגדות לזו המצופה כגון: רווחים מוגדלים למעסיקים והטבות שכר לעובדים, אשר לא רק שאינם תורמים להשגת היעדים שהוצבו, הם אף עשויים לפגוע בהם. עד היום לא נעשה בישראל מחקר אמפירי ולא נבדקה השפעתה בפועל של מדיניות הפחתת עלות העבודה. כתוצאה מכך קשה להסיק מסקנות על תרומתה של המדיניות להשגת יציבות מחירים, להגדלת כושר הייצוא, או לעידוד היקפי התעסוקה …".

[36] ראו תיקון מס' 26, התשע"א–2011 לחוק הגנת השכר התשי"ח–1958.

[37] שני מחקרים מהשנים האחרונות בחנו בפרוטרוט את ההבדלים בין עצמאים לשכירים בהקשר של המוסד לביטוח לאומי. מלבד סוגיית דמי האבטלה שנזכרה בגוף המאמר, ישנם עוד כמה תחומים שוליים יחסית שבהם ישנה אפליה לרעת העצמאים ראו לוי, הבדלים עיקריים בזכויות ובחובות של עצמאים ושכירים בביטוח הלאומי; גייבל ושראל, האם העצמאים מופלים לרעה בביטוח הלאומי?, עמ' 4–7.

[38] כדוגמה יש לציין את חישובם של גייבל ושראל, שם. אגב, מסקנתם היא ש"קשה להתרשם, על סמך הנתונים שנבחנו, שקיימת איזושהי אפליה בעד שכירים ונגד עצמאים". אין כאן המקום להרחיב על דרך החישוב שלהם, הנכונה-מתמטית אך מתעלמת (כהודאתם) מהממד ה"ביטוחי" (הגם שהם מתייחסים לדמי הביטוח הלאומי כסוג של ביטוח) כפי שהם כותבים בעצמם: "הניתוח שאנו עורכים מתעלם מההיבט הביטוחי של הקצבאות (הקטנת סיכונים) ומתייחס לתוחלת התשלומים בלבד … הניתוח מתעלם מההשפעה של עצם קיום הביטוח על התמריצים של עובדים (למשל בחירה במצב של אבטלה כתוצאה מקיום ביטוח אבטלה)."

[39] ראו לדוגמה אליעזר שוורץ, ניתוח סוגיית ביטוח אבטלה לעצמאים ובחינת האפשרות להנהיגו בישראל, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 9.1.2007. סקירה בינלאומית משווה ראו אצל פלורה קוך דבידוביץ', ביטוח אבטלה לעובדים עצמאים במדינות האיחוד האירופי, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 19.5.2014.

[40] ראו גד ליאור, "קארה התנגד, והצעת חוק דמי אבטלה לעצמאים נפלה בפעם ה-7 בחמש שנים", ynet, .6.10.2021.

[41] ראו עידן ארץ, "אושרה בממשלה רשת הביטחון לעצמאים של אביר קארה", גלובס, 7.11.2021.

[42] ראו אלה לוי-וינריב, "להוציא רישיון עסק: מה כולל ההליך וכמה זמן זה לוקח?", גלובס, 13.2.2024.

[43] ראו הלל גרשוני, "הסיפור הלא ייאמן על לוביסטים, תה ומכון תקנים חסר מעצורים", מידה, 30.12.2015.

[44] על רגולציה ועוד ראו בפרק 506 של ההסכת על המשמעות, מאת תמיר דורטל ותרצה אטיה, "מה שטוב לאירופה ימוסמס על ידי הפקידות בישראל?".

[45] ליטל דוברוביצקי, "חוק התובענות הייצוגיות לא נועד להעשיר עו"ד שמנצלים אותו, זה מרסק משפחות", ynet, 4.7.2024. ישראל היא גם השיאנית העולמית בהגשת תובענות ייצוגיות לנפש: 500% יותר מארה"ב ו-850% יותר מקנדה. כדי לסבר את האוזן, מדי שנה מוגשות לבתי המשפט בישראל כ-1,500 (ואף יותר) תובענות ייצוגיות אך "בין השנים 2016–2021 רק כ-22% מהתובענות הייצוגיות הסתיימו בתוצאה המיטיבה עם הקבוצה המיוצגת. כלומר, במרביתם המוחלט של התיקים כלל לא נדרש היה להגיש תובענה ייצוגית שכן או שהוגשה תביעה חסרת בסיס או שהתביעה יכלה להסתיים בצורה יעילה יותר מבלי להטריח את המערכת השיפוטית העמוסה ממילא", כפי שסיכם דו"ח של משרד המשפטים שעסק בנושא (https://www.gov.il/he/pages/class-action. ראו דו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006, ירושלים: משרד המשפטים, מרץ 2023, עמ' 25). בעיות נוספות שהוזכרו בדו"ח הנ"ל: הגשת "תביעות משוכפלות"; הגשת תביעות על סכומים לא מבוססים; מערכת היחסים בין התובע הייצוגי ועורך דינו.

[46] ראו גם במחקר המקיף: ניתוח נתוני עתק של תביעות דואר שבל אלקטרוני (ספאם) בישראל, איגוד האינטרנט הישראלי. לפי האמור שם, בשנים 2016–2022 הוגשו בישראל למעלה מ-13 אלף תביעות ספאם.

[47] ראו ניצן שפיר, "בשורה לעסקים קטנים או פגיעה בענף? השינויים בחוק תביעות ייצוגיות עולים שלב ומעוררים סערה בשוק", גלובס, 22.7.2024.

[48] ראו ליטל דוברוביצקי, "'הפרה שלא בכוונה רעה': שופט המחוזי שם קץ לתובענות ייצוגיות בנושא הנגשה", כלכליסט, 22.1.2024.

[49] סיכמה זאת יפה קפלינסקי, העצמאים, עמ' 47: "במציאות אחרת, היחסים בין העסקים העצמאיים לבין שלוחות הממסד הללו היו יכולים להיות נפלאים. הצלחה אישית וכלכלית של עצמאים הייתה מיתרגמת ישירות להכנסות גבוהות יותר למדינה, להפחתת אבטלה ולרווחה בכל התחומים. מצב של WIN-WIN לכולם. בפועל, זה פשוט לא קורה. היחסים בין מרבית העצמאים לרשויות מנוכרים, רוויים בבעיות של חוסר אמון הדדי ושלל אי-הבנות. כרגע כולם מפסידים".