לבוא אל הקודש /מאיר קראוס

לבוא אל הקודש

יהדות או מקדש

מאיר קראוס

עברית ומכון שלום הרטמן, תשפ"ד | 255 עמ'

אנשים דתיים הסופרים את ספירת העומר מוסיפים בסיום ספירתם תפילה קצרה להחזרת "עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו". דורות רבים של יהודים מלמלו את התפילה הזאת, מי יותר בכוונה ומי פחות – אך למרבה ההפתעה, ישנם כיום לא מעט דתיים שמתכוונים אליה ברצינות גמורה. החשש מפני אותם דתיים הוא שהוליד את הספר 'לבוא אל הקודש', שכותרת המשנה הדיכוטומית שלו מלמדת בחדות על התזה המובעת בו: "יהדות או מקדש".

ההיבט הפרובוקטיבי של הספר טמון בכך שאת חיציו הוא מפנה לא רק כלפי שוחרי המקדש, המבקשים להעמידו על מכונו באופן ריאלי בזמננו אנו – אלא גם כלפי המתנגדים לשאיפה זו. אלו ואלו, טוען המחבר, חלוקים אומנם ביניהם על התהליך למימוש החזון, אך שותפים לעצם הציפייה להשבת "עבודת בית המקדש למקומה". ברם לדידו של קראוס חזון משותף זה עשוי להיות הרסני ליהדות המודרנית כפי שאנו מכירים אותה כיום – על רגישויותיה האסתטיות, המוסריות, התאולוגיות והנפשיות. את הרגישויות הללו מאמץ המחבר אל חיקו כנקודות מוצא הכרחיות לדיון, ומתוכן הוא יוצא לשפוט את חזון השבת המקדש על מכונו, ולהצביע בפירוט על אתגריו.

אל מול החזון הזה מבקש קראוס להעמיד חלום חלופי, רוחני יותר, הכרוך מיניה וביה בפעולת תרגום והרקה של עבודת המקדש הריאלית אל תיאור הומניסטי יותר: "מקדש האדם". לשם כך הוא דולה מהמסורת היהודית מקורות ועמדות שונות שהדגישו את הממד המוסרי-רוחני בעבודת האל, ואף העדיפו אותו על פני הממד הריאלי-ממשי הבא לידי ביטוי בעבודת הקורבנות.

אין לכחד כי חלק זה משכנע פחות (ונראה שהמחבר אף מודע לכך): הדגש של הנביאים על קדימות המוסר והקדושה לא נועד לשלול את ההיבט הריאלי, אלא להוסיף על גביו, או תחתיו; העצמת העבודה הלא-מקדשית בדברי חז"ל ודאי מדגישה את קיומה של עבודה חילופית למקדש, אך פחות מכך את הוויתור מרצון עליה; ולא ברור אם הפרשנים המיסטיים או החסידיים המצוטטים בחלק זה, שהטעינו את עבודת המקדש בממדים רוחניים עליונים, היו מקבלים את הכרעתו של המחבר להתיק את הממד הממשי אל מישורים סימבוליים והיסטוריים גרידא, ולכונן תחתיו את חזון "מקדש האדם".

במובן זה אפשר לומר כי הספר בהחלט עשוי לתרום ל"בני הזמן" – אותם אלו שכבר חשים בנוח לגמרי עם הרגישויות המודרניות כולן, וחשים סלידה אינטואיטיבית מחזון המקדש הריאלי. אולם אם מטרתו של ספר זה לשכנע את היושבים על הגדר – שרגל אחת שלהם מזדהה עם "בני הזמן", אך רגל נוספת מורכבת ממודעות למגבלות "הזמן", מחוסר נחת עם חלקן, ומשאיפה לעתיד דתי שחורג מרוח "הזמן" – חוששני שמטרה זו לא תעלה בידיו.