שוויון על גבן של הלוחמות

באפריל האחרון הוציא בג"ץ צו מוחלט המורה לצה"ל לפתוח לנשים בהקדם את האפשרות להתמיין לחיל השריון המתמרן. הצבא, שהצהיר על נכונותו לפתוח את הפיילוט, ציין כי אילוצים מבצעיים של המלחמה מחייבים את דחייתו – אך דעת הרוב (השופטות דפנה ברק-ארז ורות רונן) חייבה לקיים את הפיילוט כבר בנובמבר 2026. השופטת רונן אף הגדילה עשות וקבעה כי גם אם הצבא לא יצליח אופרטיבית לעמוד בסד הזמנים שנקבע בצו, יש חשיבות להוצאתו כאקט חינוכי.[1]

עוד לפני מתן הצו, ושוב אחריו, הודיעו ראשי ישיבות ההסדר כי שילוב נשים בשריון המתמרן יביא להפסקת שירות תלמידי ישיבות הסדר בחיל זה, זאת בשל החשש משיבוץ נשים וגברים בטנק יחיד (בין בשגרה ובין במלחמה). בג"ץ הציב את צה"ל במלכוד – האם עליו לוותר על שירות של מאות לוחמים גברים כל שנה (וכמובן על שירות המילואים שלהם) כדי לאפשר למספר זעום של נשים לשרת בשריון? נכון לכתיבת שורות אלו, הרמטכ"ל הגיע להבנות עם רבני ההסדר שלפיהן הפיילוט יהיה נפרד לחלוטין ממסגרת השירות של בני הישיבות, אך לא ברור אם הצבא יצליח לעמוד בהבטחתו לאורך זמן, וקשה להעריך את הירידה הזוחלת במוטיבציה שעלולה להיגרם בעקבות צעדים אלו.

החלטת בג"ץ מסתיימת בקריאה לשילוב נשים גם בכלל יחידות החי"ר המתמרנות, ובצורך לתכנן פיילוטים מתאימים. כלומר, הגשת העתירה הבאה, שתעסוק בחילות נוספים בצבא, היא רק שאלה של זמן.

לטווח הארוך זו עלולה להיות פגיעה קשה בבניין הכוח של צה"ל ובביטחון הלאומי. נראה כי בג"ץ לקח לעצמו את הסמכות לשקול שיקולים מקצועיים-ביטחוניים ועימה סמכות חינוכית לאלף בינה את המתעקשים להתנגד להשתלבות מלאה של נשים ביחידות הלוחמות. אך האם הוא גם מוכן לקחת על עצמו את האחריות לתוצאות החלטתו?

מזה קרוב לשלושים שנה מצויה סוגיית שילוב נשים בתפקידי לחימה בצה"ל בלב שיח ציבורי ומשפטי טעון, המשקף מחלוקת עמוקה באשר למעמדו של ערך השוויון במסגרת מדינה יהודית ודמוקרטית הנתונה לאיום ביטחוני מתמיד. בפסיקתו של בית המשפט העליון, ובראשה בפסק בעניין אליס מילר, עוצבה תפיסה שלפיה השוויון בין המינים הוא עיקרון חוקתי מרכזי, אשר יש בו כדי לעצב מחדש את מדיניות הגיוס והשיבוץ בצבא. במהלך השנים חוקקו גם תיקוני חקיקה המעגנים את חובת הצבא לשלב נשים בכל התפקידים בצבא, למעט אם הדבר נמנע "ממהותו ומאופיו של התפקיד".

כך התקבעה בשיח המשפטי והציבורי פרדיגמה חד-ממדית, הרואה בשוויון ערך-על שכמעט ואינו מתיר בחינה מורכבת של שיקולים מתחרים כולל שיקולי ביטחון. מאמר זה מבקש לבחון מחדש פרדיגמה זו. הוא אינו כופר בחשיבותו של השוויון, אך מבקש למקמו בהיררכיה נורמטיבית ההולמת את אופיו הייחודי של השירות הצבאי: שירות כפוי, היררכי ותכליתי, שמטרתו הראשונית והעליונה היא שמירה על ביטחון המדינה ותושביה. מתוך כך תוצע קריאה מחודשת של האיזון הראוי בין ערך הביטחון הלאומי, זכויות יסוד קונקרטיות של המשרתים ועקרון השוויון, תוך הישענות על נתונים מקצועיים.

לוחמות בצה"ל: רקע היסטורי

מעת הקמתה מתמודדת מדינת ישראל עם אתגרים ביטחוניים מרובים וניכרים, על רקע התנגדות מתמשכת ואלימה לקיומה ולשגשוגה. לנוכח מציאות זו נוסד 'צבא ההגנה לישראל', וחוקק חוק שירות הביטחון (תש"ט-1949), אשר קבע גיוס חובה לכלל אזרחי המדינה שמעל גיל 18, כולל נשים. בשל התנגדות הציבור הדתי, החוק לא יושם לגבי נשים שביקשו לא לשרת מטעמי דת. מאוחר יותר עוגן הפטור בחוק (כיום סעיף 40 לחוק שירות הביטחון) למיועדת לשירות ש"טעמים שבמצפון או טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות ביטחון" ואשר הצהירה על כך בכתב בפני שופט או דיין בבית דין רבני.[2]

מעטות הן המדינות המערביות שקיים בהן גיוס חובה, וגם בהן (נורווגיה ושוודיה) אחוזי הגיוס, הן של גברים הן של נשים, נמוכים למדי (בנורווגיה 17% מחייבי הגיוס מתגייסים, בשוודיה, בין 4 ל-8 אחוזים). בארה"ב, שבה הגיוס אינו חובה, נשים מהוות כ-17% מכלל החיילים הסדירים, ו-11.6% מהחיילים ביחידות המבצעיות.[3] על רקע זאת, בולט בחריגותו היקף גיוס החובה של נשים בישראל העומד על שיעור של כ-55% מכלל הנשים במחזור הגיוס (לעומת כ-70% גיוס גברים).[4] על פי נתוני הצבא, נשים מהוות כיום כחמישית מהכוח הלוחם הסדיר.[5]

בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, בדרך כלל לא שובצו נשים במערך הלוחם, אלא מילאו תפקידים אחרים שהוגדרו בתקנות שירות הביטחון (תפקידי אישה בשירות סדיר), תשי"ב-1952, בין השאר בתחומי פקידות, הדרכה, אפסנאות, מודיעין, הנדסה ומדעים מדויקים ועבודה משפטית. דיוני הכנסת סביב חוק שירות הביטחון, שמכוחו הותקנו התקנות, מלמדים שהמחוקקים סברו שצורכי הביטחון משניים להגשמת הייעוד של נשים כאימהות, שגם הוא חיוני להישרדות האומה, וכן שגיוסן לתפקידים כדוגמת מודיעין והדרכה נצרך כדי לאפשר לגברים להתפנות ללחימה עצמה. כן הוכר בכך שבעת חירום, רשימת התפקידים לנשים תוכל להשתנות בהתאם לצורך.[6] מדיניות זו שיקפה תפיסה שלפיה הגיוס אינו מחייב זהות תפקודית מלאה בין גברים לנשים בתוך המסגרת הצבאית הכוללת.

ואז הגיעה אליס.

בשנת 1994 ביקשה אליס מילר להתמיין לקורס טיס, וכאשר נדחתה בקשתה עתרה לבית המשפט העליון.[7] פסק הדין הוא רגע מכונן בעיצוב תפיסת היחס בין ערכי היסוד של השיטה המשפטית לבין צורכי הביטחון הלאומי. דרך העיון בדעת הרוב ובדעת המיעוט ניתן להתחקות אחר שתי תפיסות יסוד שונות באשר למדרג הערכים במדינה הנתונה באיום ביטחוני מתמיד.

במסגרת הדיון פרס מפקד חיל האוויר בפני השופטים תמונה מקצועית רחבה: שילוב נשים בקורס הטיס יחייב השקעת משאבים ניכרים בהתאמת תשתיות, מסלולי הכשרה, מערכי לוגיסטיקה ורפואה. משאבים אלה, כך טען, יבואו בהכרח על חשבון צרכים ביטחוניים אחרים. יתר על כן, הועלתה הטענה כי גם לאחר השקעה רבה, קיים סיכוי סביר שההכשרה לא תניב תועלת מבצעית מספקת, בשל קושי צפוי בשירות רציף לאורך שנים – בין היתר על רקע הריונות ולידות – באופן שיפגע ביציבות מצבת כוח האדם וביכולת התכנון המבצעית ארוכת הטווח של החיל.

העמדה שהוצגה מטעם הצבא הייתה אפוא עמדה מקצועית-מערכתית: לא התנגדות עקרונית לשוויון, אלא הערכה של עלות ותועלת ביטחונית. ואולם דעת הרוב בפסק הדין ביטאה רוח אחרת, רוח שגובשה באותן שנים בבית המשפט העליון בהובלת נשיאו דאז, אהרן ברק. תפיסה זו ראתה בחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו מקור גם להגנה חוקתית על ערך השוויון, אף שהמחוקק נמנע במתכוון מלעגן בו את הזכות לשוויון באופן מפורש.[8]

כפי שציינתי במאמר אחר,[9] תפיסתו של השופט ברק על השוויון רואה בו הרבה יותר מעיקרון פרשני. בעיניו זהו ערך יסוד בעל מעמד כמעט מקודש, שפגיעה בו היא פגיעה בלב־לבה של השיטה החוקתית. מתוך כך, שיקולים תקציביים, תכנוניים ואף מבצעיים הם שיקולים משניים שיש לאזנם מול זכות היסוד.[10]

ביטוי מובהק לגישה זו מצוי בדברי השופט אליהו מצא. בהתייחסו לטענות מפקד חיל האוויר בדבר המחיר הביטחוני של התאמת השירות לנשים, הבהיר מצא כי גם אם טענות אלה נכונות או סבירות, אין בהן כדי לגבור על מימוש זכות יסוד. בלשונו:

כשעל הפרק ניצבת תביעה למימוש זכות יסוד – וכזה הוא המקרה שלפנינו – משקלם היחסי של השיקולים התקציביים אינו יכול להיות גדול. שכן: "הרטוריקה של זכויות אדם צריכה להיות מכוסה במציאות המעמידה זכויות אלו בראש סולם העדיפויות הלאומי. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית".[11]

בהמשך לכך תיאר השופט מצא את הערכות הדרג הצבאי כ"סברות והערכות היפותטיות".[12] יש לשים לב למשמעות המושגית של קביעה זו: הערכה מקצועית של הדרג המופקד על ביטחון המדינה אינה נתפסת עוד כנקודת מוצא המחייבת ריסון שיפוטי, אלא כהשערה שיש לבחון אותה בחשדנות כאשר היא מתנגשת בזכות לשוויון. השופטת טובה שטרסברג־כהן הצטרפה לעמדה זו וחיזקה אותה בניסוח חד וברור:

קשה להגזים בחשיבותו ובמעמדו של עקרון השוויון בכל חברה חופשית דמוקרטית ונאורה. מעמד העל של עקרון השוויון כערך עליון בחברה הישראלית מוצא ביטוי ומקום של כבוד בפסיקה ובספרות המשפטית.

אמנם, השופטת הוסיפה כי "ביטחון ישראל גובר על ערך השוויון", אך סייגה זאת בקביעה כי הדבר נכון "רק אם קיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית ולנזק ממשי לביטחון המדינה".[13] המשמעות המעשית של מבחן זה היא כי ניתן ליטול סיכון מסוים לביטחון, כל עוד לא הוכחה ודאות קרובה לפגיעה. הנטל להוכיח ודאות זו מוטל על הצבא. כיוון שלא השתכנעה כי מתקיים רף זה, דחתה את עמדתו.

דעת הרוב, אפוא, לא ביטלה את קדימות הביטחון באופן עקרוני, אך יצרה רף הוכחה כה גבוה, עד כי בפועל השוויון תפקד כערך מכריע. בהתאם לכך נקבע כי יש להשקיע משאבים לצמצום השונות בנקודות הפתיחה בין גברים לנשים. השופטת שטרסברג-כהן קבעה כי המחיר התקציבי הוא "סביר" בעיניה: "צה"ל והמדינה על רשויותיה חייבים לשלם מחיר זה, ובלבד שאיננו גבוה מדי ואיננו בלתי סביר, והוא אכן איננו כזה בענייננו".[14] השופטת דורנר הוסיפה כי "מתחייב להחיל בעניין זה את המבחן המחמיר בדבר ודאות קרובה לסכנה חמורה".[15]

מנגד ניצבה דעת המיעוט, שבראשה עמד השופט יעקב קדמי, ולה שותף גם השופט צבי טל. גישתם ביקשה להפוך את נקודת המוצא. במדינה המאופיינת במצב חירום ביטחוני מתמשך, כך נטען, יש לייחס משקל מיוחד להחלטות הדרג המקצועי. בלשונו של השופט קדמי:

לשיטתי, מן הראוי לייחס להחלטות עקרוניות של המופקדים על הביטחון הלאומי, ככל שאלו מתייחסות לצורכי הביטחון ולדרכי השגת רמת הביטחון הראויה, רמת סבירות גבוהה; באופן שהטוענים כנגדה נושאים בנטל שכנוע כבד, השקול כנגד הנטל המוטל על מי שמבקש להפריך חזקה שבדין.[16]

קדמי לא שלל בדיקה אמפירית של האפשרות לשלב נשים כטייסות, אך הדגיש כי שיקול הדעת בדבר היקף הניסוי, עיתויו ותנאיו – נתון לגורמי הביטחון. בכך הוא ביקש להגן על עקרון ההפרדה המוסדית ועל מומחיות הצבא. השופט צבי טל הרחיק לכת והצביע על המשמעות התקציבית והמערכתית של ההחלטה. לדבריו,

המציאות היא שתקציב הביטחון הוא סופי ומוגבל. במסגרת המוגבלת של התקציב, כל הוצאה אדירה לטובת ערך השוויון בהכרח באה על חשבון צרכים חיוניים אחרים של הביטחון. ביטחון החיים גם הוא ערך מערכי היסוד (סעיף 4 לחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו), ובתור שכזה בכוחו לגבור על ערך השוויון.

בדברים אלה ניכרת תפיסה שונה של חוק היסוד: לא הרחבה פרשנית של השוויון, אלא הדגשת הזכות לחיים ולשלמות הגוף כערך יסוד בעל מעמד בכיר. לנוכח דברי הצבא בדבר קשיים תכנוניים ושיבוציים הנובעים ממגבלות רפואיות ייחודיות סבר השופט טל שכאשר אנו עוסקים בביטחון אל לנו להשקיע משאבים בניסיון מלאכותי להשוואה, שכן משמעות הדבר היא הקלת ראש בערך חיי אדם.[17]

מאז מתן ההכרעה חלפו עשרות שנים שבהן, בהנחיית בית המשפט, השקיע צה"ל משאבים ניכרים בהתאמת השירות לנשים ביחידות לוחמות רבות נוספות. חיל משמר הגבול החל לגייס נשים כלוחמות זמן קצר לאחר שניתנה הפסיקה; ב-1998 נפתח קורס חובלים בפני נשים; יחידת קרקל בחיל הגבולות הוקמה בשנת 2000 כיחידה מעורבת מלכתחילה; ויחידת עוקץ פתחה את שעריה לנשים בשנת 2003. פיילוט ללוחמות שריון (לא מתמרן) הוקם בשנת 2017, המיונים ליחידות המיוחדות 669 ומטכ"ל נפתחו אף הם בשנה האחרונה, וכאמור על פי הוראת בג"ץ בקרוב עתיד להיפתח פיילוט לנשים לוחמות בשריון המתמרן.

עקרונות לשילוב נשים בצה"ל

שנים רבות חלפו וניסיון מבצעי רב הצטבר. כיום ניתן לבחון באופן אמפירי את היחס בין עלות ההתאמות לבין התועלת המבצעית, וכן את השלכות השילוב על כשירותן ובריאותן של המשרתות. אך בטרם נידרש לכך ראוי לשרטט תחילה את המסגרת המושגית. עניין לנו כאן בשאלת מדרג הערכים במדינה יהודית ודמוקרטית המפעילה מנגנון של גיוס חובה.

גיוס חובה במדינה דמוקרטית הוא חריג נורמטיבי עמוק. בניגוד לכל מסגרת אזרחית אחרת, השירות הצבאי מתקיים במסגרת היררכית ונוקשה, שבה חירותו האישית של החייל מצטמצמת מאוד. החייל מחויב לציית לפקודות, אינו רשאי לפרוש מן השירות כרצונו, ולעיתים נדרש לסכן את בריאותו ואף את חייו. מדובר במערכת כפויה מטבעה, הנשענת על משמעת ועל נכונות להקרבה.

ההצדקה היחידה ליצירת מציאות זו היא ההכרח העליון להגן על מדינת ישראל ותושביה. משכך, תכליתו של הצבא היא חד-משמעית: שמירה על הביטחון הלאומי. כל סטייה מתכלית זו מחייבת הצדקה כבדה.[18]

המחוקק היה מודע לייחודיותו של שירות הביטחון. משום כך נקבע בחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו הסדר מיוחד לעניין הגבלת זכויותיהם של אנשי כוחות הביטחון. סעיף 9 לחוק היסוד מבחין בין פסקת ההגבלה הכללית לבין זו החלה על המשרתים בצה״ל, במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הביטחון האחרים. בעוד שפסקת ההגבלה הכללית מחייבת עמידה בתנאים מצטברים מחמירים – חוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל, תכלית ראויה ומידתיות – סעיף 9 קובע כי הגבלת זכויותיהם של המשרתים תיעשה "לפי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות".

הבחנה זו משקפת הכרה בכך שהשירות הביטחוני מחייב פגיעה רחבה יותר בזכויות, בשל אופיו הייחודי. אין פירוש הדבר כי זכויותיהם של חיילים נשללות. ההפך הוא הנכון: הן מוגבלות רק במידה הנדרשת "ממהותו ומאופיו של השירות". כלומר, הפגיעה מוצדקת רק אם היא מתחייבת מן התכלית הביטחונית.

עמדה זו הובהרה בפסיקה. השופטת גילה כנפי-שטייניץ עמדה על כך שההשוואה בין שתי פסקאות ההגבלה מחייבת פרשנות ההולמת את אופיו של הצבא כגוף היררכי ונוקשה, הנדרש תדיר להגביל את זכויות משרתיו לשם עמידה במטרותיו. היא הדגישה גם את הקושי המעשי לקבוע בחוק הסמכה מפורשת לפגיעה בכל היבט והיבט של זכויות החייל, בפרט לנוכח הדינמיות והדחיפות של נסיבות ביטחוניות משתנות.[19] דבריה משקפים הכרה בכך שבית המשפט אינו יכול, ואינו אמור, להחליף את שיקול הדעת המקצועי של הדרג הצבאי בכל הכרעה מבצעית.

מה מקומו של ערך השוויון במסגרת זו? זכויות אדם קונקרטיות – כגון חופש הביטוי, חופש הדת או חופש העיסוק – מבטיחות תחום פעולה מוגדר וברור יחסית. לעומתן, ערך השוויון מאופיין ברמת הפשטה גבוהה במיוחד. גבולותיו אינם חד-משמעיים, ויישומו מחייב הפעלת שיקול דעת רחב המושפע מסולם ערכים אישי וחברתי. זו אחת מהסיבות המרכזיות לכך שהמחוקק בחר ביודעין שלא לכלול את הזכות לשוויון בחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו. ההחלטה שיקפה מחלוקת פוליטית וציבורית עמוקה באשר למעמדו של השוויון, לנוכח ערכים לאומיים ודתיים העשויים להתנגש עמו.

עד להענקת מעמד חוקתי לשוויון באמצעות פרשנות נתפס העיקרון כנורמה כללית או ככלי פרשני, לא כזכות עצמאית.[20] לא זו אף זו, בית המשפט העליון אימץ בעשורים האחרונים גישה הרואה בשוויון עקרון יסוד של השיטה, מעין זכות-על. אמנם בפרשת מילר הסכימו שופטי הרוב והמיעוט כאחד כי ביטחון המדינה גובר עקרונית על השוויון, והמחלוקת נגעה להיקף הסיכון הביטחוני שניתן ליטול לשם קידום השוויון. אך בחלוף השנים נדמה כי ההכרה בקדימות העקרונית של הביטחון נשחקת, ובמקרים מסוימים התהפך סדר הדיון: השוויון הוצב כנקודת מוצא, והביטחון כטענה שיש להוכיחה ברף מחמיר. במקרים לא מעטים ננקט מודל של איזון אנכי, המדגיש את בכירותו של עקרון השוויון ומעמידו כערך מכריע ביחס לזכויות או אינטרסים אחרים.[21]

יש לציין כי הגישה השיפוטית שהעניקה לשוויון מעמד חוקתי כמעט אבסולוטי באמצעות פרשנות אינה מוסכמת על כלל המשפטנים. כך, למשל, בפרשת פורז נקבע כי גם השוויון הוא עיקרון יחסי ואין להעניק לו תוקף מוחלט בכל מקום שהוא מתנגש בערכים ותכליות ציבוריות חיוניות אחרות.[22]

לאור הדברים שצוינו לעיל, הגישה הנראית לי מוצדקת וראויה מבחינה חוקתית היא זו: באיזון בין צורכי הביטחון, זכויות אדם המעוגנות בחוקי היסוד, וערך השוויון שאינו מעוגן בו במפורש – יש להעניק בכורה לבחינה ולהכרעה בין שני הראשונים. רק לאחר מכן יש לבחון את פרשנותם לאור עקרון השוויון, ולא להפך.

באילו זכויות אדם מדובר? בראש ובראשונה הזכות היסודית לבריאות. המערכת הצבאית מבוססת על ציות לפקודות, גם בשלב האימונים. חייל אינו רשאי להפסיק אימון מיוזמתו, גם אם הוא חש שהאימון חורג מיכולתו. יתרה מזאת, ההכשרה הצבאית נועדה להביא את החיילים לקצה גבול היכולת, לעיתים במחיר של פציעות, כדי להכינם ללחימה. דווקא משום כך מוטלת על צה״ל חובה כבדה שלא לקבוע תוכנית אימונים הפוגעת בבריאות החיילים אלא כאשר אין לכך חלופה מבחינת צורכי הביטחון. בהקשר של שילוב נשים כלוחמות, יש לבחון בזהירות את ההשלכות הבריאותיות האפשריות ולצמצם את הפגיעה ככל האפשר. הטענה תקפה גם כאשר הנשים מתגייסות לתפקידי לוחמה מרצונן, שכן אין בכך כדי לפטור את המדינה מחובתה להגן על זכויותיהן.

זכות נוספת היא הזכות לכבוד האדם, אשר בשונה מהזכות לשוויון, מעוגנת במפורש בחוק היסוד. פגיעה בכבודו של חייל אסורה, אלא אם מדובר בצורך ביטחוני הכרחי, כגון במסגרת אימון חיוני או מצב לחימה. אין זה ראוי שהצבא ייצור במודע מצבים הפוגעים בכבודם של חיילים או חיילות אם ניתן למנוע זאת באמצעות תכנון מוקדם. תנאי אימון ולחימה קרביים מזמנים לחיילות סיטואציות הפוגעות בכבודן דוגמת עשיית צרכים בתנאי שטח. אין להציב חיילת לאורך זמן בתנאים הפוגעים בכבודה אלא אם אין כל חלופה מבצעית אחרת, וגם אז – מחמת קדימותו של ערך הביטחון ופיקוח נפש בלבד. חובתו של הצבא היא לצמצם מראש מצבי אין-ברירה, ולא להסתמך עליהם כמדיניות.[23]

לכך מצטרפת הזכות לחופש דת ולחופש מדת. השירות הצבאי נועד להגן על המדינה, לא לשמש מסגרת המפעילה לחצים לשינוי אמונתו או אורחות חייו של המשרת. כאשר קיימת הצדקה ביטחונית מובהקת ניתן להגביל זכויות אלה, אך תכנון מערכתי הפוגע בהן ללא כורח ביטחוני אינו מתיישב עם אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. גם בהיבט זה יש לבחון את השלכות שילוב הלוחמות במערך הקרבי.

העובדה שכיום נשים מהוות כחמישית מן הכוח הלוחם בצה"ל אינה מוכיחה כי הצבא אינו יכול לעמוד במשימותיו בלעדיהן. במידה רבה, מציאות זו היא תוצאה של מדיניות גיוס ושיבוץ שננקטה בשנים האחרונות, לצד מיצוי חסר של עתודות כוח אדם במגזרים אחרים. תכנון אחראי וארוך טווח מחייב את צה"ל לבחון מחדש את כלל מקורות כוח האדם העומדים לרשותו, להרחיב את הגיוס ואת מיצוי השירות בקרב אוכלוסיות שאינן משתתפות כיום במידה מספקת, ולעצב את מבנה הכוח בהתאם לצורכי הביטחון הממשיים. במסגרת בחינה זו יש לתת משקל גם לצורכי הדת של המשרתים, לבריאותן של החיילות ולמחירים המבצעיים, הארגוניים והחברתיים הכרוכים בהצבת נשים בתפקידי לחימה. בחינה מקצועית, שקולה ובלתי תלויה בלחצים אידאולוגיים עשויה להוביל לבניית מערך לחימה יעיל ואיתן, שאינו נדרש להתבסס על נשים לוחמות, אלא נשען על מיצוי מאוזן ונכון יותר של כלל עתודות כוח האדם של מדינת ישראל.

קביעת גבולות הפגיעה הביטחונית המצדיקה צמצום של השוויון אינה פשוטה. היא מחייבת הסתמכות על הערכות מקצועיות של הצבא, על נתונים אמפיריים ועל בחינה זהירה של היקף הפגיעה ומשמעותה. דווקא משום כך יש לנהל את הדיון מתוך ריסון שיפוטי ומתוך נכונות להקשיב למומחיות המבצעית ללא הטיה.[24]

לסיום יש לציין כי ערך השוויון עצמו הוא מושג שניתן לפרש בדרכים שונות. יש המפרשים אותו על בסיס הנחה של זהות אחידה תוך התעלמות מהבדלים מובנים, ביניהם הבדלים ביולוגיים ופיזיולוגיים. אחרים מדברים על שוויון מהותי שמשמעותו הערכת ייחודיותו של כל פרט ופרט על איכויותיו וכשרונותיו, ולא טשטוש הבדלים המהווים חלק ממי שהוא. הללו יטענו כי אי גיוס נשים לתפקידי לחימה אינו מהווה אפליה או פגיעה בשוויון, אלא הכרה ריאליסטית בשונות הרלוונטית בין נשים לגברים, שמחיר הניסיון לעוקפה עלול להוביל לפגיעה בבריאותן של החיילות ולשחיקה ביעילות המבצעית של צה"ל. כלומר אין זאת שערך הבריאות גובר על ערך השוויון, אלא שמלכתחילה אין כאן כלל פגיעה בשוויון. כדי להבטיח את קידומן המקצועי של נשים אין צורך בחתירה מאולצת לשירות צבאי זהה, אלא בכינון אפיקי הערכה וקידום חליפיים משמעותיים במגזר האזרחי והציבורי, שיאפשרו לכל אחד ואחת לתרום לחברה מתוך חוזקותיהם הייחודיות, ובכך ליצור חברה מאוזנת ומשגשגת יותר.

המסגרת המושגית שהותוותה כאן תשמש בסיס לדיון המפורט בהשלכות המעשיות של המדיניות הנוהגת, ולבחינת השאלה אם האיזון שנקבע בפסיקה אכן משקף את מדרג הערכים הראוי במדינה יהודית ודמוקרטית.

אידאל השוויון במבחן הכשירות

הניסיון המעשי שהצטבר בשלושת העשורים האחרונים מאפשר לראשונה לבחון כעניין עובדתי אם הכשרת נשים כלוחמות משרתת את הזכות לחיים בביטחון ואת ערך קיומה החזק והעצמאי של מדינת ישראל, או שמא פוגעת בהם. בעקבות העתירות שהוגשו החל משנת 2020, בדרישה של נשים להשתלב גם ביחידות מיוחדות ומובחרות, בשריון המתמרן ובחי"ר המתמרן, מונה צוות צבאי רב-זרועי לבחון אפשרות זו, והוא הפיק דו"ח מפורט המבוסס, בין השאר, על מעקב של חיל הרפואה החל מראשית שנות האלפיים אחר תהליך שילוב הנשים ביחידות תותחנים, מערך ההגנה האווירית, פיקוד העורף וחי"ר גבולות, בהיבטים פיזיולוגיים ותפקודיים. הדו"ח מבוסס גם על השוואה לתהליכים דומים המתרחשים בצבאות אחרים. הדו"ח המלא לא פורסם לציבור, ונחשף רק בעקבות בקשה לגילוי מידע במסגרת עתירה שהגיש פורום חירות וכבוד האדם באמצעות עו"ד צפנת נורדמן.[25]

הדו"ח מעלה נתונים ברורים על הבדלים פיזיולוגיים ניכרים בין נשים לגברים המשליכים על אי-התאמת נשים לתפקידי לחימה ביחידות אלו. כך לדוגמה נמצאו פערים ניכרים בין גברים לנשים בפרמטרים של כוח שרירים וסיבולת שריר: מסת השריר בפלג גוף עליון נמוכה בנשים בכ-50% מזו של גברים, ובפלג גוף תחתון בכ-30%. גם בהינתן מסת שריר-שלד זהה בין גברים לנשים, עדיין נצפה פער של עשרות אחוזים בביצועים בזמן נשיאת משקלים. ישנם גם הבדלים במבנה העצמות ובגודלן: שטח החתך של עצם הזרוע בנשים הוא 65–75 אחוז מזה של הגברים, ושל עצם הירך – 85%. מדד חוזק העצם בשוק של נשים נמוך ב- 40% בהשוואה לגברים. נמצא כי גם היכולת האירובית הממוצעת של נשים נמוכה מזו של גברים, בשל נפח ריאה וקיבולת חמצן נמוכים יותר, ופער זה אינו ניתן לצמצום מלא באמצעות אימון.

בדו"ח הובאו גם נתונים על השלכות ההבדלים על היקפי הפציעות והנשירה ומכאן על יכולת הפעילות המבצעית: כך לדוגמה, בקרב לוחמות ששירתו בתחילת שנות ה־2000 ועברו הכשרה הדומה לזו של לוחמים ביחידות מתמרנות נרשמו שיעורי פציעות גבוהים במיוחד כתוצאה מ'שימוש יתר' (פציעות בעצם, בגיד או בשריר כתוצאה מהפעלת עומס שאינו תואם את הרקמה), עד כדי עשרות אחוזים מקרב המשרתות (הדו"ח מציג טבלאות מפורטות על פי שנים). הפציעות השפיעו, בין השאר, על נשירה רפואית של עד כדי 42% מהכשרת חי"ר גבולות (קרקל, ברדלס וכו' – על פי ממצאים מהשנים 2017–2020. אצל גברים נמצא בהכשרות אלו נשר של 48%, אך הוא נבע מטעמים אחרים המושפעים כפי הנראה ממוטיבציה). גם מחקרים שנערכו במסגרת צבא ארה"ב מצאו שהסיכון של נשים לפתח שברי מאמץ גבוה פי 3.6 מזה של גברים.

לאחר שהותאמו תנאי השירות, כולל הורדת רף הדרישות הפיזיות והמשקלים הנישאים (בחי"ר גבולות) ושיפור המענה הרפואי והתזונתי, ירדו שיעורי הפציעות והנשר באופן משמעותי. ובכל זאת שכיחות הפציעות בקרב לוחמות נותרה גבוהה במידה ניכרת מזו שאצל הלוחמים: פי 2–3 בהשוואה לגברים המשרתים באותה יחידה.

בעקבות נתונים אלה ורבים נוספים גיבש הצוות מודל תאורטי חדש לבדיקת היתכנות גיוס נשים לתפקידי לחימה. המודל טרם נוסה ונבדק דיו, ועליו עוד להיבחן במבחן המציאות.

על פי מודל זה הסיק הצוות כי ביחידות חי"ר מתמרנות קיימת היתכנות מוגבלת לשילוב נשים, שכן מדובר באתגר מבצעי גדול מבחינת ורסטיליות וכוח אדם חליפי. הצוות העריך כי ניתן לשלב נשים בתפקידים ספציפיים בלבד, כגון במחלקות מרגמות או ניוד, וזאת בהיקפים מצומצמים של עשרות בודדות בלבד, שכן מספר החיילות בעלות הנתונים הפיזיולוגיים המתאימים לדרישות השטח הוא נמוך. באשר ליחידות מיוחדות ומובחרות, הדו"ח לא המליץ על פתיחת התפקידים לנשים בשלב זה, שכן ההערכה הייתה כי מספר החיילות העשויות לעמוד בתנאי הסף הפיזיולוגיים המורכבים הוא זעום. בתחום השריון המתמרן, הצוות מצא היתכנות לשילוב נשים כלוחמות, אך ציין כי השילוב דורש עמידה בתנאי סף פיזיולוגיים וכן בחינה מתמדת של היבטים ארגוניים ומבצעיים ייחודיים ללוחמות שריון. לגבי כלל המקצועות, נקבע כי אפשרות שילוב נשים בהם תלויה בקיומם של תנאי סף פיזיולוגיים, דוגמת גובה ומשקל מינימליים, והקפדה על ליווי, התאמה ובחינה שוטפת של ההתנסות המעשית של המודל התיאורטי שייקבע.

כותבי הדו"ח מזהירים כי ללא תנאי סף והתאמות מובנות, המציאות בשטח עלולה להוביל לשיעורי פציעות ונשירה גבוהים, לצד פגיעה ביעילות המבצעית ארוכת הטווח של היחידות .יוער כי ההתאמה והמעקב יצריכו כמובן משאבים רבים, ועשויים בסבירות גבוהה להוביל לתוצאות לא מספקות – גיוס חיילות בודדות בלבד, אם בכלל, וסיכוי רב לנשירתן בהמשך או לשירות מבצעי לא מספק.

למרות מסקנות אלו, המצב בשטח כיום שונה מהמלצות הדרג המקצועי: בעקבות לחץ ציבורי ומשפטי שהופעל סביב העתירות הודיע הרמטכ"ל באפריל 2023 כי החליט על "הרחבה משמעותית של ההתנסויות ביחידות המיוחדות, הן באמצעות ביטול תנאי הסף הפיזיולוגיים (תוך שימוש במודל הפיזיולוגי כנתון תומך החלטה) ומיון נשים לתפקידים על-פי אמות מידה זהות לאלו החלות על גברים, הן באמצעות פתיחה עתידית של התנסויות לשירות נשים ביחידות מיוחדות נוספות".[26]

בפסק הדין שבו ניתן הצו המוחלט המחייב את הצבא לפתוח 'פיילוט' שריון מתמרן[27] נחשף כי הצבא פועל בהקשר לכך בניגוד להמלצות הצוות הרב תחומי: "כמו כן החליט הרמטכ"ל כי ייפתחו התנסויות בשירות לוחמות ביחידת החילוץ וההצלה של חיל האוויר (יחידה 669), וכן ביחידת ההנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם) – יחידות מיוחדות, אשר ההחלטה לגביהן התקבלה בניגוד לעמדת הצוות המקצועי".

במקום לנזוף בצבא על כך שהוא מסכן את המתגייסות ומטיל צל כבד על הכשירות המבצעית שיבח בית המשפט את הצבא על כך שהוא חותר לשוויון הזדמנויות: "הודגש פעם אחר פעם, על-ידי שלושה רמטכ"לים שונים, כי הם רואים בסוגיה זו חשיבות עליונה, מה שהביאם גם לחרוג מהמלצות הצוות המקצועי ולהוסיף עליהן".[28]

כך שככל הידוע, נכון להיום מתקיימים מיונים זהים לחיילים ולחיילות במסגרת היחידות המיוחדות שנפתחו באופן קבוע או כפיילוט (יחידה 669, יהל"ם, סיירת מטכ"ל), אף שהדבר עשוי לגרום נזק למתמיינות, ואף שאין הוא מנבא באופן סביר את יכולתן לשרת ביחידות אלה ביעילות לאורך זמן.

הדו"ח אינו מציג את כלל הנתונים שנאספו ונחקרו עם השנים במסגרת צה"ל וצבאות אחרים, ולכן יש להשלים את התמונה באמצעות מקורות נוספים. במסגרת העתירות לשילוב נשים בתפקידי לחימה הוגשה גם חוות דעתו של פרופ' יובל חלד, שהינו מן החוקרים המובילים בתחום, ושימש בין השנים 2010–2015 מפקד המכון לפיזיולוגיה צבאית בחיל הרפואה והפיזיולוג הראשי של צה"ל (בדרגת סא"ל). חוות דעתו מתבססת על מחקרים שערך בשיתוף גורמים נוספים בצה"ל, באקדמיה ובעולם, וכן על מחקרים שנערכו בצבאות אחרים בהקשרים הפיזיולוגיים והתפקודיים של שילוב נשים בתפקידי לוחמה. מחקריו בתחום זה היו הבסיס לתהליך השילוב של נשים ביחידות שדה גם בצה"ל וגם בצבאות אחרים בעולם.

חוות דעתו של פרופ' חלד מצביעה גם היא על כך שבין גברים לנשים קיים פער פיזיולוגי-תפקודי גדול בתחום הצבאי, פער שאינו ניתן לגישור גם לאחר אימונים והכשרה ממושכת. נקבע כי הפערים ביכולות הפיזיות בין המינים – שכולם היו לטובת הגברים – לא נבעו מהטיות מגדריות, לא מבעיות זהות, לא ממשאבים, לא מאופי ומידת אימונים או משמעת, אלא מסיבה עיקרית אחת ויחידה: מבנה גוף והרכב גוף שונים הנובעים מסיבות ביולוגיות, גנטיות.[29] לדוגמה, מחקרים רבים מצביעים על כך שרק נשים מעטות מצליחות לפתח כושר גופני המשתווה לרף הכושר התחתון של החיילים. במחקר שערך הצבא הבריטי נמצא שאצל נשים יש הסתברות של אחת לאלף להצליח להשתוות בכושר גופני אירובי ל־16 האחוזים הנמוכים בקרב החיילים הגברים. זהו נתון שמערער את ההנחה כי מדובר בעניין של "רצון", "מוטיבציה" או "שוויון הזדמנויות" בלבד. הוא מצביע על פער מבני שאיננו נעלם אף כשמספקים הזדמנות פורמלית ומאמץ אימונים כבד. לכן, הבהיר פרופ' יובל חלד באופן שאינו משתמע לשתי פנים,

הסיכוי שחיילת צעירה, גם עם יכולות גופניות גבוהות, תגיע לכושר הגופני של חייל ממוצע באותה יחידה, שלא לדבר על חייל בעל כישורים פיזיים גבוהים, הוא נמוך מאוד, אם בכלל… ההבדלים אינם רק בממוצע: הנשים החזקות ביותר חלשות, באופן קטגורי, גם מגברים שאינם החזקים ביותר; מהלך פתיחת הליכי המיון וההכשרה ליחידות מיוחדות ומובחרות בפני נשים עלול להסתיים בנשר גבוה ובמספר גדול של חיילות פצועות, וזאת רק כדי לאתר את החיילת או את החיילות הבודדות, אם בכלל, שתעמודנה בעומס הנדרש.

חלד הוסיף והבהיר כי חוות דעתו מתבססת על תנאי השירות ועל אופי ועצימות המיונים וההכשרות הקיימים כיום ביחידות העילית – אך המציאות הקרבית האמיתית עלולה להיות קיצונית הרבה יותר. במילים אחרות: גם אם מצליחים לייצר התאמה תאורטית בתנאי מיון והכשרה, אין בכך כדי להבטיח עמידה בתנאי קרב, שבהם העומס המצטבר, השחיקה והבלתי-צפוי עשויים להיות גבוהים לאין שיעור.

לצד המחקרים והדוחות הרשמיים שהצגנו, ישנן גם עדויות מן השטח. אלוף משנה במילואים עו"ד אלדד פלד, לשעבר מפקד מגל (מערך גיבוי לחימה, האחראי על הכשרת טירונים ומפקדים לרובאי 02), הוא מן הבודדים המתארים בפומבי את התופעות שבהן נתקלו. לדבריו, הוא נאלץ להוריד את סרגל האימונים כדי לצמצם את היקף פציעות השברים של נשים בפיקודו, ומתוך כך החיילות היו מאומנות פחות לביצוע תפקידן. הוא העיד כי ביחידות המעורבות קיימת תפיסה שהן "מגינות על גבולות שלום", ולכן הונמך רף הדרישות והאימונים לחיילים ולחיילות כאחד, אך בפועל במהלך השירות נדרשות היחידות גם לתפקידי לחימה ממשיים לנוכח חדירות ואירועי פח"ע בגזרת יו"ש ועוד.

פלד, הפעיל כיום כעורך דין המייצג חיילים שנפצעו במהלך שירותם, מוסיף נדבך מטריד: לדבריו פנו אליו מאות נשים בגין פציעות בעקבות שירותן הצבאי, וסיפרו לו כי במהלך השירות הן מקבלות פי כמה "פטורים" מאלה שמקבלים חיילים בגין כאבים, פציעות ומחלות – ולכן בפועל הן ממעטות לבצע תפקידים מבצעיים תובעניים. למרות זאת, הן זוכות במהלך שירותן למשכורת הצבאית כמשרתות חוד ולכל הזכויות הנלוות בשחרורן.[30]

לבסוף נאזין לקול נוסף מן הזירה המקצועית: אלוף-משנה במילואים רז שגיא, ראש עיריית ראש-העין ובעל רקע עשיר ורב שנים בתפקידי פיקוד ומטה ביחידות לוחמות. על בסיס מחקרים שנערכו בארץ ובעולם במהלך השנים, והשוואה לניסיונם של צבאות ארה"ב ואנגליה, מצביע שגיא על נזקים אפשריים נוספים לכשירות היחידות הלוחמות כתוצאה משילוב נשים, מעבר לשאלת הפציעות והורדת רף המבצעיות. הוא מדבר על פגיעה בלכידות היחידה, בין השאר בשל התפתחות יחסים רומנטיים ומיניים ופרימה של "האחווה הגברית" הנותנת חוסן בתנאי קיצון; על מתחים הנובעים מפערי תפקוד המטילים על החיילים עומס יתר; על שחיקה גבוהה יותר של חיילים בשל האתגר לשרת עם נשים; ועל צורך גובר בטיפול רפואי ובהתאמות – המובילים לחוסר יעילות ולהשקעת משאבים על חשבון המוכנות המבצעית.[31]

הצטברות הנתונים הללו מוליכה למסקנה שאולי אינה נוחה אך דומה שהיא הכרחית: מבחינה פיזית נשים אינן יכולות להשתוות לגברים באופן רחב ושיטתי במרחב הלחימה המתמרנת. מכאן ששיבוץ נשים במערך המתמרן הרגיל – חטיבות חי"ר והנדסה – עלול לפגוע בכשירות היחידות, וממילא לפגוע בביטחון הלאומי. ואם נשוב לפסיקה בעניינה של מילר, הרי שהמחקרים והניסיון מוכיחים בפועל את מה שהשופטים טל וקדמי הצביעו עליו מלכתחילה: קיימת שונות פיזיולוגית רלוונטית בין גברים לנשים בהקשר לשירות הצבאי, אך הצבא, בעידוד בית המשפט ובדחיפת ארגוני הנשים, מתעקש להתעלם משונות זו ומשקיע ללא תכלית משאבים ומאמצים ניכרים לבטל אותה – וזאת ללא הצלחה ובאופן הפוגע בביטחון.

על בריאות, אחריות ורומנטיקה של שוויון

משנבחנה השאלה במישור הכשירות המבצעית והשלכותיה על הביטחון הלאומי, יש לעבור אל ממד נוסף, שאינו יסודי פחות: אחריותה של המדינה לבריאותן של המתגייסות. גם אם נניח לצורך הדיון כי ניתן, באמצעות מיון קפדני ואימונים ממושכים, להכשיר נשים לתפקידי לחימה תובעניים, עדיין עומדת בעינה השאלה אם הדרך לשם, שבה נשים רבות נפגעות בגופן, מוצדקת מבחינה מוסרית ומשפטית. צבא הוא מנגנון כפוי. הוא אינו סדנת הגשמה עצמית, ולא מעבדה חברתית שניתן להפעילה על חשבון גופם של צעירים וצעירות. דווקא משום שהשירות נכפה, חובתה של המדינה לנהוג בזהירות כפולה ומכופלת.

מאמץ פיזי שאינו מותאם לנשים, המוטל עליהן באימונים ובפעילות בשטח, עלול להסב להן פגיעה ארוכת טווח. הנתונים הפיזיולוגיים אינם בגדר דעות קדומות או תפיסות חברתיות. הם עובדות יסוד באנטומיה ובפיזיולוגיה. כאמור, לנשים, ככלל, מסת שריר נמוכה יותר, והדבר משפיע ישירות על היכולת לשאת משאות כבדים לאורך זמן. צפיפות העצם נמוכה יותר, ומכאן חשיפה רבה יותר לשברי מאמץ.

אלדד פלד דיווח כאמור כי מאות חיילות שהתייעצו עימו תיארו תופעות פציעה ונזק. בין השאר, חיילות רבות דווחו על הפסקת המחזור החודשי בזמן השירות בשל תנאי הקיצון הגופניים והנפשיים. המחזור החודשי כרוך בשינויים הורמונליים המשפיעים על השרירים, על המפרקים ועל הערנות והכשירות. במרחב אזרחי, אישה יכולה להתאים לעצמה עומסים ולהקשיב לגופה. בצבא, כאשר האימון מוכתב, כאשר ההכשרה דוחקת אל הקצה, וכאשר עצירה עצמאית אינה אפשרית, השינוי ההורמונלי הופך מרכיב מבני בסיכון. החיילת נדרשת לבצע את משימותיה גם כאשר הגוף מאותת אחרת.

השפעת העומסים על מערכת הרבייה אינה מסתכמת בכך. עומס משקל ממושך עשוי לפגוע בשרירי קרקעית האגן עד כדי סיכון לצניחת רחם. אומנם הצבא עורך מעקבים רפואיים כדי לצמצם סיכון לעומסים אשר יפגעו לטווח ארוך, אך ראינו כי במשך שנים הוטלו על חיילות עומסים לא מותאמים, וכי הצבא אף נכון לחרוג מההמלצות המקצועיות לצורך ריצוי הלחץ הציבורי והמשפטי – ולכן אין לשלול את החשש לפגיעה אפשרית גם בתחום זה. הטענה "מי שרוצה – שתתגייס" אינה מספיקה כאשר המדינה היא זו שמכוננת מערכת אימונים ומסלולים העלולים לגרום נזק גופני שאינו הפיך.

במישור הפרקטי היומיומי – לעיתים דווקא הפרטים ה"קטנים" הם המדד האמיתי להתאמה. פלד מצביע על כך שתנאי השירות המשותף מאלצים חיילות במקרים רבים "להתאפק", וחלקן אף נמנעות משתייה כדי להימנע מהצורך ללכת לשירותים. התוצאה עלולה להיות חמורה: חיילות מביאות את עצמן להתייבשות מסוכנת ולהתפתחות דלקות, דבר העלול לפגוע במערכת השתן פגיעה ארוכת טווח. אין מדובר בנוחות אלא בבריאות בסיסית, הנפגעת בשל מבנה השירות ותנאי השטח.

אך מעבר לתיאור התופעות, פלד מצביע על בעיה מערכתית נוספת: יש כיום קושי משפטי להוכיח קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין הפציעות שנגרמות לחיילות, בשל אי-קיומם של מחקרים מספקים בנושא פגיעות ארוכות טווח של נשים. בהעדר מחקרים על הקשר שבין תנאי השירות לבין הפציעות הנגרמות לחיילות, מתקשות הנפגעות להוכיח כי הפגיעה נגרמה עקב שירותן הצבאי. כך נוצרת פגיעה כפולה: תחילה נגרם הנזק הבריאותי, ולאחר מכן עלולה להישלל ההכרה בו כנזק שנגרם במסגרת השירות. חיילת שנפגעה במהלך שירותה או בעקבותיו עלולה אפוא להיוותר ללא הכרה וללא פיצוי כספי ממשרד הביטחון, לא משום שהפגיעה אינה קשורה לשירות, אלא משום שהמערכת לא דאגה מבעוד מועד להעמיד תשתית מחקרית שתאפשר להוכיח קשר זה.[32]

משמעות הדברים היא שגם אם נניח שניתן להכשיר מעט נשים להיות לוחמות במערך המתמרן, הדבר כרוך בפגיעה פיזית בנשים רבות לאורך הדרך. אם השוויון מתממש בפועל למיעוט קטן, אך נזק בריאותי משמעותי מתפזר על פני רבות – המודל כולו מצריך בחינה מחדש.

לבסוף, קיים היבט נוסף של סיכון ייחודי לנשים בהקשר לשירות בחזית הלחימה: נשים חשופות יותר מגברים לפגיעות מיניות, וקיים סיכון רב בהיבט זה ואף סיכון להריון אם הן תיפולנה בשבי בידי האויב. בנסיבות המצערות שלאחר 7 באוקטובר ראינו כי איש לא פקפק בנחיצות להקדים ולהוציא את הנשים מן השבי. אם כולנו מבינים בדיעבד את חומרת הסיכון המיוחד לנשים בשבי, כיצד ניתן להתעלם מראש מן המשמעות של סיכון דומה בהקשרים מבצעיים ומהשלכתו של סיכון זה על ביטחון ישראל בהיבט הרחב יותר?

בין חופש הדת ומציאות השירות המשותף

יש לתת את הדעת למתח עמוק נוסף הנוצר מן השילוב המגדרי במערך הלוחם: הפגיעה בחופש הדת של חיילים. בהקשר של גיוס חובה, פגיעה זו מקבלת משנה תוקף. חייל וחיילת אינם "בוחרים" את מסגרת השירות שלהם במובן האזרחי. הם מגויסים. לכן ערך השוויון אינו יכול להצדיק פגיעה בלתי מידתית בחופש הדת של חיילים שגויסו בעל כורחם. ממילא, לא ניתן לכפות שירות מעורב על מי שהדבר מנוגד למצפונם.

שילוב נשים ביחידות לוחמות במשותף עם גברים יוצר חיכוך פיזי גבוה – בתנאים צפופים, לא סטריליים ולעיתים בלתי צפויים. הוא מתנגש עם דרישות הצניעות של ההלכה – איסורי ייחוד, נגיעה, הסתכלות ועוד. הצבא אומנם מקום ציבורי, אך השירות בו אינו מתמצה במפגש חולף במרחב ציבורי. הוא דורש שהות ממושכת בבסיסים ובאזורים מבצעיים. במובנים רבים אלה הופכים ל"רשות הפרט" של החיילים והחיילות. אילוצו של החייל לחיות זמן ממושך בתנאים מאתגרים ממילא, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם אורח חייו הדתי ובחירותיו הערכיות, הוא פגיעה קשה באמונות יסוד ובתפיסת הזהות העצמית.

על רקע זה, ראשי ישיבות ההסדר והמכינות – שתלמידיהם מתגייסים בהיקפים גדולים ליחידות לוחמות – התנגדו לשילוב נשים ביחידות אלה ואף קראו לתלמידיהם שלא להתגייס ליחידות שבהן ישולבו נשים. מתוך המתח הזה נוסחה פקודת השירות המשותף, הקובעת בין השאר:

חייל שאורַח חייו דתי זכאי לבקש להימנע מפעילות משותפת עם בן המין השני – לרבות תורנות שמירה, ניווט ונסיעה ברכב. אם יש חשש סביר למגע גופני, לייחוד או לפעילות בלבוש חשוף נדרש המפקד להיענות לדרישה זו.

בכל יחידה לוחמת מעורבת יתוכנן מסלול ההכשרה והשירות באופן שתינתן לחייל שיבקש זאת – בשל אורח חייו הדתי – לשרת במסגרת מגדרית, ברמת הפלוגה, החל בגיוסו לשירות החובה וכלה בשחרורו ממנּו, וכן בשירות המילואים.

חייל שאורח חייו דתי זכאי להכשרה במסגרת מגדרית ולהדרכה ממדריך בן מינו בהדרכות שיש בהן חשש למגע גופני, לייחוד או ללבוש חשוף.

הפקודה, על פניה, מבקשת לייצר מנגנון מגן, אך ישנו פער בין הנורמה הכתובה לבין המציאות מבצעית. על פי עדויות מהשטח, כיוון שנשים משולבות בתפקידים רבים במערך הלוחם ותומך הלחימה, צה"ל מתקשה ליישם את פקודת השירות המשותף בכל הנוגע למתן אפשרות לחיילים דתיים לשרת לפי אמונתם ולהימנע משהות קרובה עם חיילות. הקושי מתעצם בתנאי פעילות מבצעית, ובוודאי בעת מלחמה ממושכת כפי שחווינו בשנים האחרונות. גם אם שובצו חיילים לפי בקשתם במחלקות שאין בהן לוחמות, תנאי הקרב מאלצים לעיתים שהייה משותפת בתנאי קרבה פיזית שאינם עומדים בכללי הצניעות וההרחקה.

כבר בראשית המדינה נקבע העיקרון שלפיו צה״ל יישאר צבא אחד, אך יאפשר לחיילים דתיים לקיים את אורח חייהם במלואו. בן-גוריון אימץ את עמדת הרב שלמה גורן, שהתנגד להקמת מסגרות דתיות נפרדות מחשש לפגיעה באחדות הצבא. הוא הטיל על הרבנות הצבאית את האחריות לקביעת ההנחיות ההלכתיות. יש ליישם עיקרון זה גם על שילוב נשים שיש לו השלכה על אורח החיים הדתי של המשרתים, ולאפשר לרבנות הצבאית לפקח על יישום פקודת השירות המשותף, ואף לקבוע נורמות מחייבות, לפקח על יישומן ובכך לאפשר לחייל מסגרת שירות התואמת את אורח חייו. זאת לרבות אפשרות למעבר למסגרת אחרת בעקבות שינוי דתי במהלך השירות. כך יישמרו יחד חופש הדת, אחדות הצבא ויכולתו למלא את ייעודו.

חשוב להדגיש עוד נקודה. העובדה שחיילים בוגרי ישיבות דתיות ציוניות מתגייסים לצבא על אף הקשיים אינה עדות לכך שהמצב מקובל עליהם הלכתית או אישית. רבים מהם סובלים ומצטערים מאוד על האילוץ לשרת שלא על פי אמונתם, אך מנגד גוברת דבקותם במצווה הגדולה של עזרת ישראל מיד צר, והאמונה בחשיבות ההגנה על מדינת ישראל. מכוח זה הם חושקים שפתיים ומקבלים לעת עתה את המצב – אך ההתנגשות קרבה והולכת.

לתהליך זה יש גם השלכות מבצעיות. בעקבות פקודת השירות המשותף יש יחידות מבצעיות שכמעט לא נותרו בהן חיילי סדיר ומילואים דתיים, כדוגמת התותחנים. כאשר נתח כה גדול מכוח האדם אינו חלק מן הסד"כ, יש להניח שהדבר פוגע בכשירות המבצעית. כך נוצרת תגובת שרשרת: החתירה הבלתי מתפשרת לשוויון מתנגשת עם חופש הדת, והצורך של הצבא לתמרן בין השניים פוגע בסופו של דבר בביטחון.

הלגיטימציה להציג נתוני אמת

עיון בעתירות של השנים האחרונות מלמד כי צה"ל מצוי בעמדת התגוננות מתמדת בפני בג"ץ, הדורש ממנו עמידה בקריטריונים מחמירים של שוויון. מבחינה מוסדית נוצרת כאן דינמיקה בעייתית: הצבא נדרש, מחד גיסא, לעמוד בתפקיד המרכזי שהוטל עליו, שמירה על ביטחון ישראל, ומאידך גיסא הוא נדרש להציג לבית המשפט נתונים המעידים כי הוא עושה כל שביכולתו לעמוד ברף השוויון הנדרש. דינמיקה זו הובילה לעיתים להכרעות אבסורדיות ואף לעיוות הדיון העובדתי.

ראשית, כפי שראינו, צה"ל דחה את המלצות הצוות המקצועי משנת 2021 לצמצום שילוב הלוחמות ביחידות המיוחדות, וזכה על כך לעידוד מבית המשפט העליון. נוסף על כך, במהלך הדיונים על שילוב לוחמות ביחידת יהל"ם הכריז צה"ל על הצלחת הפיילוט עד שהעותרות גילו כי בפועל הוקם מסלול נפרד לנשים, שכן החיילות לא עמדו ברף הנדרש לקבלה ולפעילות מבצעית ביחידה: "תחת פתיחת תפקידי הליבה של היחידה, סילוק פצצות, הוקם מערך נפרד לנשים בלבד מערך של תפקיד ייעודי – שאינו קיים כלל עבור גברים ושאינו חלק ממקצועות הליבה של יהל"ם".[33] לאחרונה פורסם על סיום מסלול של לוחמת בסיירת מטכ"ל, אך אז התברר כי גם היא עברה מסלול הכשרה "ייעודי עבורה".[34]

בהקשר זה חשוב להזכיר כי בפסק דינה של השופטת כנפי-שטייניץ בפרשת החמץ בבסיסי צה"ל, כמו גם בשלל פסקי דין נוספים,[35] הובהר כי על בית המשפט לנקוט ריסון שיפוטי בעניינים מקצועיים-צבאיים, ולהישען על חוות דעת של הגורמים המקצועיים:

כפי שנפסק לא אחת, בבוא בית המשפט לבקר החלטות מקצועיות של רשויות הצבא בעניינים הנוגעים לאופן ההתנהלות הפנימית בצה"ל, עליו לנקוט מידה רבה של ריסון. זאת, מן הטעם שצה"ל הוא הגוף בעל הידע המקצועי והמומחיות המיוחדת בנושא ההתנהלות הצבאית הנדרשת על מנת לעמוד במשימותיו.[36]

גישה זו מחייבת תנאים מוסדיים שיאפשרו לגורמי המקצוע לאסוף, לחקור, להציג את נתוני האמת "ללא מורא", ובעיקר – ליישם על פיהם את המדיניות הראויה.

הצורך בהמשך גיבוש נתונים מדידים וברורים וקבלת הכרעות ישימות על פיהם נעשה חיוני שבעתיים לנוכח מה שהתברר במהלך המלחמה האחרונה: לצה"ל חסרים עשרות אלפי לוחמים. כיצד מתוכנן להשלים את החוסרים?

מבחינה פרקטית-יישומית, הנוגעת לעמידה ביעדי הביטחון שהם יעדיו המרכזיים של הצבא, שילוב חיילים חרדיים בתפקידי לחימה ייתן, כפי הנראה, ערך מוסף רב פי כמה משילוב נשים בתפקידים אלה. זאת משום שגם לאחר כל ההתאמות וההכשרות שנעשו במהלך השנים, מרבית הנשים אינן מתאימות לתפקידי לחימה, ובכל תרחיש שהוא הן אינן יכולות להוות את עתודות כוח האדם הגדולות הנדרשות לתפקידים אלה. היכן יבחר הצבא להשקיע את מרב המאמצים והאנרגיה? ביצירת התנאים הנדרשים לגיוס חיילים חרדים או בהורדת תנאי הסף לנשים ויצירת פיילוטים חוזרים ונשנים? כיוון שמדובר בכיוונים סותרים, סביר להניח שככל שנשים ישולבו יותר בתפקידי לוחמה כך הדבר יקשה על שילוב של חיילים חרדים ואף ירתיע את החיילים הדתיים שכן מתגייסים כיום. כמובן, הדברים דורשים מחקר ובחינה מעמיקה, רצינית ונטולת פניות שהרי מדובר בעתידנו הביטחוני.

לקראת מדיניות שקולה

ידוע לכול כי החברה הישראלית נתונה במחלוקת עזה בסוגיות זהות, הסובבות בין השאר סביב הזכויות והערכים שנדונו במאמר זה. יש החשים שאי מתן אפשרות לנשים לשרת באופן מלא בכל תפקיד מהווה אפליה בוטה, ומתוך כך פגיעה חמורה בציבור גדול ובאמונתו בחירותו ובמרכזיותו של ערך השוויון. תחושה זו עלולה לפגוע במוטיבציה לשירות ולחבל בחוסן החברתי ובחוסנו של הצבא.[37] לעומתם, יש החשים כי שילוב נשים בצבא כפי שהוא מתנהל כיום נעשה מתוך העדפת ערך השוויון על ערך הביטחון ותוך פגיעה קשה בזכויות יסוד של הפרט.

עד היום גברה העמדה הראשונה, וצה"ל, בהובלת בית המשפט, בוחר להשקיע בשילוב נשים גם במחיר פגיעה קרובה לוודאית בצורכי ביטחון חיוניים. מאמר זה ביקש לערער על התפיסה השלטת בשיח הפוליטי, האקדמי והתקשורתי, ולהביא את קולם של מי שרואים את הדברים אחרת.

תמצית הטענה היא שסדר העדיפויות הנכון והצודק הוא: עדיפות עליונה לערך הביטחון; עדיפות שנייה לשמירה על זכויות הפרט, ובכלל זה הזכות לבריאות, הזכות לכבוד והזכות לחופש דת ולחופש מדת; והעדיפות השלישית היא לערך השוויון במקום שבו אינו פוגע בערכים האחרים.

עוד נחוץ ליצור אווירה ציבורית ומשפטית שתאפשר לברר בלי הטיות את השפעות שילוב נשים כלוחמות על ביטחון מדינת ישראל, על ציבור רחב של משרתים, ועל היכולת לגייס לצבא ציבורים רבים נוספים. לשם כך נדרשת נכונות מוסדית של הצבא, של הדרג המדיני ושל בית המשפט לעמוד מול לחצים תרבותיים ולכונן דיון הנשען על נתונים ועל אמת מקצועית ולא על הצגה בררנית של נתונים.

אם כדי לייסד מדיניות אחרת, החיונית למדינת ישראל בעת הזאת, יהיה צורך לבטל את תיקוני החוק שנחקקו בשנת 2000 בלחץ שדולות הנשים והשמאל הרדיקלי – על המחוקק לעשות כן בהקדם האפשרי ולקבוע מפורשות כי צה"ל אמור לפעול בענייני שיבוצים באופן המשרת את הביטחון הלאומי בלבד. אם הדבר לא יתאפשר בשל אילוצים פוליטיים, יש לדרוש מבית המשפט להתייחס בפסיקותיו גם לחלקו השני של התיקון: לא רק לחובה לשבץ נשים בכלל התפקידים, אלא גם לחובה לבחון בכנות וללא הטיה אילו תפקידים אינם מתאימים לנשים מחמת מהותם ואופיים, ולהורות לצבא להחריג תפקידים אלה; זאת ללא הטלת נטל הוכחה ברף בלתי-אפשרי על הצבא, וללא צורך בביצוע פיילוטים עקרים ומיותרים העומדים בניגוד לשכל הישר והממצאים המחקריים, נוגסים בקופת המדינה, ומזיקים לבריאותן של החיילות.

ד"ר שפרה מישלוב היא חוקרת במכון משפטי ארץ, מרצה במכללת הרצוג וכותבת בתחומי הלכה, משפט והיסטוריה.

תמונה: נחלת הכלל, באדיבות דובר צה"ל, ויקימדיה

* אני מבקשת להודות לרב ד"ר עדו רכניץ על סיוע רב בהידוק הטיעונים והכתיבה במאמר זה, לעו"ד צפנת נורדמן על שחלקה איתי מסמכים משפטיים, חוות דעת, מידע ונתונים חשובים, ולד"ר אביעד בקשי וד"ר ירון אונגר על קריאת המאמר וחידודו. המאמר נכתב במסגרת מחקרי 'מכון משפטי ארץ'.

[1] עמ' 51 לפסק הדין בבג"ץ 3227/20 קליגר נ' שר הביטחון, שנדון יחד עם בג"ץ 6522/20 פלונית נ' שר הביטחון ובג"ץ 1356/21 לוי אשכנזי נ' שר הביטחון.

[2] החוק מונה טעמים נוספים לפטור שעל בסיסם נפטרו משירות אוכלוסיות שונות (לומדי תורה, אזרחים ערבים ועוד) ולא כאן המקום להרחיב בכך.

[3] בקרב המדינות המערביות, בנורווגיה בלבד גיוס חובה לנשים מיושם בפועל. ישנן מדינות המאפשרות גיוס התנדבותי של נשים לכל התפקידים בצבא, כגון ארה"ב, בריטניה וצרפת, אך שיעור הנשים המתנדבות בכלל ולתפקידי לחימה בחילות היבשה בפרט נותר בהן נמוך בהשוואה לישראל. ראו עידית שפרן גיטלמן, "שילוב נשים ביחידות לוחמה בצה"ל", חוות דעת לצוות בראשות האלוף יואל סטריק, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020.

[4] מרכז המחקר והמידע של הכנסת, "חייבי גיוס בני 18 ושיעור גיוס לפי קבוצת אוכלוסייה – עדכון", 4.4.2024. יש לציין כי נשים רבות מבקשות ומקבלות פטור מגיוס מטעמי דת על רקע עמדתם ההלכתית של רבנים רבים. ראו הרב שלמה מן ההר, "שיתוף נשים במלחמה", תחומין ד, תשמ"ג, עמ' 68–78; הרב ש"י זוין, לאור ההלכה, המלחמה, פרק ג, תשס"ד, עמ' כד-כז; הרב יועזר אריאל, "לשאלת גיוס בנות לצה"ל", אמונת עתיך 105, תשע"ה, עמ' 88–96 ועוד רבים. בכלל האוסרים גיוס נשים: הרב יצחק הרצוג, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב יצחק ניסים, הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב צבי פסח פרנק, הרב אליעזר ולדבנרג, הרב משה פיינשטין ועוד רבים.

[5] "תפקידים לבנות", אתר מיט"ב (יחידת המיון, הייעוץ, הטיפול ובניית כוח אדם בצה"ל, האחראית על גיוס, מיון ושיבוץ מועמדים לשירות ביטחון), צה"ל, 4.1.24.

[6] דימה זללייב, "1952 – תקנות תפקידי הנשים בצה"ל", מחלקת הייעוץ והחקיקה, הפרקליטות הצבאית, אתר צה"ל.

[7] בג"ץ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון, פ”ד מט (4), 94 (להלן: פסק דין מילר). אליס מילר יוצגה על ידי עורכות דין משדולת הנשים והאגודה לזכויות האזרח שנרתמו לעניין בעקבות פנייתה של ח"כ נעמי חזן ממפלגת מרצ. עורכת הדין נטע זיו, שייצגה את מילר, סיפרה על ההתלבטות אם לקחת את העתירה, בין השאר לנוכח האג'נדה הפמיניסטית המנוגדת לצבא המייצג ערכים של אלימות וכוחנות. ראו "אליס מילר נגד משרד הביטחון: מבט אל מאחורי הקלעים, בתוך איסי רוזן צבי, הילה שמיר ושי אספריל (עורכים), סיפורי משפט, תל-אביב: עם עובד, 2021, עמ' 152.

[8] השופטת דורנר הבהירה בפסק דין מילר, בניגוד לעמדתו של ברק, כי המחוקק לא התכוון לכלול את ערך השוויון בחוק יסוד כבוד האדם, כפי שעולה בבירור מהדיונים לקראת חקיקת החוק – ובכל זאת קבעה שהחוק כולל פגיעה בשוויון שכרוכה עמה השפלה. פסק דין מילר, עמ' 132–133.

[9] שפרה מישלוב, "יהודית, דמוקרטית, ולכן מאפשרת הפרדה", השילוח 34, אלול תשפ"ג, עמ' 79–80.

[10] אהרן ברק, כבוד האדם: הזכות החוקתית ובנותיה, נבו: 2014, פרק 24, עמ׳ 686–688.

[11] אהרן ברק, פרשנות חוקתית, נבו: תשנ"ד, כרך ג, עמ' 528.

[12] השופט מצא, פסק דין מילר, עמ' 113.

[13] השופטת שטרסברג-כהן, פסק דין מילר, עמ' 122.

[14] שם, עמ' 124.

[15] השופטת דורנר, פסק דין מילר, עמ' 141.

[16] השופט קדמי, פסק דין מילר, עמ' 117.

[17] השופט טל, פסק דין מילר, עמ' 126.

[18] על ההכרח של חיילים לוותר על מכלול של חירויות ראו למשל בג"ץ 5000/95 ברטלה נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ”ד מט (5) 64, 75; בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג (5) 241, 272 ועוד.

[19] כנפי-שטייניץ, בג"ץ 8420/21 אלנקווה ואח' נגד צה"ל ואח', עמ' 21–24.

[20] ראו על כך בהרחבה אצל יצחק זמיר ומשה סובול, "השוויון בפני החוק", משפט וממשל ה, תש"ס, עמ' 165–231.

[21] על פי הדוקטרינה שפיתח השופט אהרן ברק בבג"ץ 2481/93 דיין נ׳ מפקד מחוז ירושלים, עמ' 474, שיושמה על עקרון השוויון באופן בולט בבג"ץ מילר האמור.

[22] בג״ץ 953/87 אברהם פורז נ׳ ראש עיריית תל-אביב–יפו, עמ' 309.

[23] למשל, אין ליצור מצב בו פרמדיקית נמצאת בנמ"ר עם גברים במשך ימים ארוכים ללא אפשרות לצאת לשירותים, כאשר כל הלוחמים נאלצים לעשות את צורכיהם בתוך הנמ"ר. כדי למנוע מצבֵי אין ברירה, יש לתכנן מראש ולהכשיר יותר פרמדיקים מפרמידיקיות, שיוכלו לבצע את המשימה בתנאי קרב קיצוניים.

[24] הרב אברהם גיסר והרב עדו רכניץ, "צבא ממלכתי בחברה מגוונת", אתר משפטי ארץ.

[25] דו"ח הצוות הרב מקצועי נחשף במסגרת בג"ץ 6905/23 – עתירה מטעם פורום חירות וכבוד האדם בישראל בייצוגה של עו"ד צפנת נורדמן שביקשה להגביל את הגיוס ליחידות לוחמות לשם שמירה על בריאותן. הדו"ח המלא הועבר לעו"ד נורדמן לאחר הגשת בקשה ועתירה בהתאם לחוק גילוי מידע. אני מודה לעו"ד נורדמן שהעבירה לידי את נוסח העתירה והדו"ח המלא.

[26] בפסק הדין שניתן בעניין השריון המתמרן, עמ' 6.

[27] שם, עמ' 4.

[28] שם, עמ' 20.

[29] חוות דעתו של ד"ר יובל חלד, הכוללת נתונים מקצועיים רבים נוספים מתוך מעקב אחר שילוב נשים בצה"ל וכן בהשוואה לחיילות אחרים, צורפה גם היא לעתירה למתן צו על תנאי לבטל את המיונים ליחידות מובחרות שהוגשה על ידי פורום חירות וכבוד האדם בישראל.

[30] אלדד פלד, "לוחמות נפצעות בסתר", הסכת קפה שפירא, 15.2.23.

[31] רז שגיא, נלחמות בצה"ל, תל-אביב: קונטנטו דה סמריק, תשע"ד , פרק ג', "לכידות ומורל, שוויון ויעילות", עמ' 35–55. על הפציעות, הורדת סרגל המאמצים, והפערים בתפקוד המבצעי ראו שם, עמ' 169–209.

[32] פלד, "לוחמות נפצעות בסתר". שמעו גם עדותה של אודליה קדמי, לוחמת בהנדסה קרבית לשעבר, "הצבא השתמש בי כשפנית ניסויים", בהסכת "שומר סף", 7.12.25. לפירוט נוסף של הטיעונים הפיזיים והאידאולוגיים ראו נוה דרומי, פרחים בקנה: כך אג'נדות רדיקליות שינו את פניו של צה"ל, ירושלים: סלע מאיר, 2022.

[33] עמ' 14 לפסק הדין בבג"ץ 3227/20 קליגר נ' שר הביטחון, שנדון יחד עם בג"ץ 6522/20 פלונית נ' שר הביטחון ובג"ץ 1356/21 לוי אשכנזי נ' שר הביטחון.

[34] "הסתיים שלב נוסף בפיילוט לשילוב נשים ביחידת סיירת מטכ"ל", אתר צה"ל, 4.6.2026.

[35] ראו לדוגמה בג"ץ 7139/09 גילר נ' שר הביטחון, פסקאות 31–32; בג"ץ 6798/22 כהן נ' צבא ההגנה לישראל, פסקה 15 ועוד.

[36] כנפי-שטייניץ, בג"ץ 8420/21, אלנקווה נ' צה"ל ואח'.

[37] עמדתו הרשמית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, גוף מוביל בקביעת מדיניות בישראל, היא כי "על הצבא לאפשר לחרדים המתגייסים המעוניינים בכך תנאים לשמירה על אורח חייהם החרדי ולספק להם חופש דת בהתאם לאמונתם", אך זאת "מבלי לפגוע בזכותן של אוכלוסיות אחרות למימוש ערכיהן ומבלי לפגוע בהשתלבותן של נשים בתפקידים משמעותיים בצבא". המכון מדגיש כי "מותר לצבא לדרג את הגיוס בהתאם ליכולת הקליטה שלו, אבל שיקול דעת זה צריך להיות סביר, ותוך התחשבות בעקרון השוויון ובצורכי הביטחון". נשים לב כי השוויון הוקדם לצורכי הביטחון. ראו יוחנן פלסנר ושלומית רביצקי טור-פז, 'גיוס חרדים: מה צריך לעשות עכשיו?', 3.7.24, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.