עיר אין-גולה

עיר אין-גולה

רות חוה פוירשטיין

בלימה, תשפ"ו | 107 עמ'

רות פוירשטיין מתייצבת כמשוררת המז'ורית הבולטת בזמננו. מז'ורית משמע הולכת בגדולות, עוסקת בסוגיות שברומו של עולם ושל ציבור, מעצבת קול ייחודי ומשמיעה אותו ברמה. היא גם, כבר בשלב מוקדם זה בשליחותה הפיוטית, המשוררת החזונית המשכנעת בדורה, יורשת אותנטית של מסורת הנבואה. לא אורקל או משיח מטעם עצמה, לא מיסטיקנית או בעלת חלומות הטועה לחשוב שהזיותיה חשובות מאלו של אחרים, כי אם נביאה מהסוג החוזה אלוה מבשרו, כזאת החיה את רוחה כצינור של שפע ואת גופה כהתגלמות פיזית של האומה והזמן. ונוסף על אלה, היא מן המתַזמרות המוכשרות ביותר בשירה העברית הנכתבת עתה, כלומר שירתה הנבואית המז'ורית מפעילה בעוז מערכות של הצטלצלות.

האמור כאן בלשון נקבה כולל גם את הזכרים. פוירשטיין היא המשורר המז'ורי הבולט בזמננו, וכן הלאה. ועם זאת, היותה אישה היא יסוד בעל משמעות בנידון דידן, וזאת משום האמור על חוויית גופה כהתגלמות האומה והזמן. בכמה משירי ספרה החדש 'עיר אין-גולה' נשיותה של המשוררת-הדוברת היא כנסת ישראל, ארץ ישראל, עיר ציון ועיר דוד. זאת, לאין הפרד ממש, עד שאין לקבוע מתי מבקשת הכותבת לבטא חוויה נשית אותנטית, מזעם על גברים פוגענים עד הריון ולידה, ומתי זהו רק משל למצבה של בת-ציון הנפלשת או של הגאולה ההרה ללדת.

כך, למשל, כאן; ושימו לב גם לכך שכל שורה היא בעצם בית העשוי ארבע שורות שקולות זו לזו שהשתיים הראשונות בהן חורזות. "עָלוּ עָלַי, דִּמְעוֹת שַׁדַּי זָלְגוּ מֵעֵין הַמְּהוּמוֹת / נִקְבַּת אָדָם נֻקְּבָה עַד עַם הִלֵּךְ בָּהּ צֵל; / הִלֵּל צָחוֹר נָחַר בָּהּ אוֹר עוֹלֶה-גְּדוֹת-עַיִן, צַר כַּבּוֹר / הָלַם בָּהּ לֵב קָבוּר צַעַר קֶצֶב דָּם עָצֵל" ('עִיר דְּוַי', ד). כזאת היא גם יכולת הקליטה וההריון והלידה של האישה, המתגלה כגילומה של היכולת האמפתית, היכולת שבגרעין השירה (ושוב בטכניקה דומה של שורת-בית): "אֲהוּבִי, לֵב הַשֶּׁמֶשׁ וְשֶׁגַע שֶׁלְּךָ מְפַעֵם חוּץ-לְךָ, בְּדָמִי. / מְגַלְגֵּל שַׂר-מַכְאוֹ"ב אֶת קוֹלְךָ סֹב וָסֹב בִּנְגִינַת תַּו גּוֹרָל תְּהוֹמִי, / מְחוֹלֵל בְּרַחְמִי בְּשַׂר-הָרוּחַ שֶׁלְּךָ, שֶׁתּוֹכִי מְרַבֵּץ. זֵכֶר מִי / מִתְפָּרֵץ מִצִּלְּךָ – זֶה עֻלְּךָ, עוֹלָלְךָ, הַנּוֹלָד מֵעִמְּךָ אֶל פְּנִימִי" (עִיר דָּוִד, ב).

נביאי-הספר שלנו, הנביאים האחרונים, ציירו את האומה כאישה במערכת היחסים עם האל ועם העמים כאחד; וכשהתבקשו לבצע מיצגים בגופם, היה זה גוף הגבר. לעיתים נצטרכו לגייס לשם ההמחשה המלאה את עלמתם. הנביאה בת זמננו יכולה להיות בתולת-בת-ציון בעצמה, כלתו של האל ישירות. למקרא שיריה של רות הנביאה נמצאתָ מהרהר שמא המשורר הלאומי דהאידנא, הנביא בן זמננו, יהיה מי שיהיה, נכון שיהיה משוררת.

פוירשטיין היא אשת אלוהים בקרבנו. חוויית האלוהות שלה אותנטית, מכאיבה, מסחררת, כופה עליה את שליחותה. היא כותבת לא מתוך טרנס, או לא רק, אלא תוך יישום יצירתי ודייקני של טכניקות פיוט עבריות שתורה הן ולימוד הן צריכות; כך ראוי – וניכר כי הלימוד והפיתוח העצמי בא כדי לשרת את השליחות הנבואית, ולא להפך. יש בה הכרה עצמית הנחווית תחילה כמז'ורית מדי, עד בומבסטיות, כעסוקה מדי בייחודה, עד שמשתכנעים בהכרחיותה ובעמדת היסוד העדינה שלה. ומשתכנעים מהר. השורה השלמה הראשונה בספר היא שורה רילקֵאית בנימתה, שיכורת אלוהות, ובו בזמן גם מוקפדת להפליא (כל המילים בה מתחילות באות א) ועשויה כשנינה פרדוקסלית: "אִלּוּ אַדְמַת-אֱלוֹהִים אֵין, אֵלִי, אֵיךְ אַרְקִיעַ אֶל אֶרֶץ אָדָם?" ('עִיר אֵין גּוֹלָה', א).

על הרקע המרומז של זוועות הטבח בעוטף עזה הדברים מגיעים לשיא צורני ורגשי בשיר ה באותו מחזור. הוא מתריס כלפי האל כפי שעושה מגילת איכה, באהבה וכעס, ומגיע חזרה אל האמונה והתקווה ותפילת הגאולה. כמו בדוגמאות קודמות כאן, המילים בשורה עשויות באותה אות, ובכל שורה שתי צלעות ראשונות מתחרזות גם זו עם זו. נציג שתיים ראשונות ושתיים אחרונות מתוך העשרים ושתיים: "אֲדוֹנֵנוּ אִלֵּם, אֵל אוֹמֵר וְאוֹטֵם אֶת אַשְׁמַת אֶתְמוֹלָיו בְּאֵד שְׁמוֹ: / אֲדוֹנֵנוּ בּוֹעֵר בֶּן בְּלִי בַּיִת בּוֹחֵר בְּעֵרוֹת לְשַׁלְהֵב בָּהֶן שְׁמוֹ: / … /אֲדוֹנֵנוּ שׁוֹמֵט שֵׁם שָׁמַיִם, שׁוֹחֵט בְּשִׁיר שֶׁקֶר שְׁבוּעַת שֶׁבַח שְׁמוֹ: / אֲדוֹנֵנוּ תְּפִלָּה, תֵּן תֵּבֵל עַל תִּלָּהּ, תּוּר תּוֹעֵינוּ תְּמִימֵי תֵּל שִׁמְךָ".