יום טוב של גלויות

גם השנה יצום בית ישראל בט' באב ויתאבל על חורבן בתי המקדש. במרכז תפילות היום תעמודנה מגילת איכה, המקוננת על תלאות החורבן בימי הנביא ירמיה; תפילת "נחם", המבכה את החורבן המתמשך של ירושלים, כאילו עודו שורר, ושל מקום המקדש; וקינות העוסקות בעיקר בחורבן בתי המקדש ובסבל הגלויות לאורך הדורות. בנוסח האשכנזים, לדוגמה, יש קינות המבכות את חורבן קהילות חבל הריין בידי צלבנים סוררים, שבניגוד להוראות הכנסייה הפנו את זעמם לא רק כלפי הכופרים המוסלמים בארץ הקודש אלא גם כלפי היהודים בגרמניה. אלפי ההרוגים במסעי הצלב הונצחו בקינות "מי ייתן ראשי מים" ו"החרישו ממני ואדברה", כמו גם בתפילת "אב הרחמים" הנאמרת בשבתות. קהילות רבות מוסיפות כיום קינה על השואה. תשעה באב הוא אפוא יום קודר שבו אנחנו שוקעים במודע בתודעת הסבל והפגיעוּת.

אכן, ראוי לייחד יום בשנה לזיכרון האסונות הרבים שטלטלו את עמנו, ולזכור שיחס האומות כלפינו יכול תמיד להפוך עוין. אולם לתשעה באב המסורתי נוסף בדורות האחרונים תשעה באב ממלכתי בשאר ימות השנה: מנהיגים פוליטיים ודתיים, בפרט אלו מן העולם הנוצרי, מלוּוים דרך קבע בביקורים מתוקשרים ביד ושם, כדי להזכיר את חולשתנו ההיסטורית לעומת העולם הנוצרי; ונערים מוטסים למזרח אירופה לא כדי לצפות במקומות שבהם פעלו ושגשגו במשך מאות שנים ישיבות מפוארות וחצרות חסידיות, גם לא למקומות כמו אודסה המייצגים דורות של תקומה תרבותית ופוליטית יהודית – אלא בעיקר כדי לראות מקומות המציינים שנים בודדות של חורבן.

זה מכבר קָבל ההיסטוריון שלום בארון על תפיסה זאת של הגלות, וכינה אותה התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית. לאחרונה ראה אור ספרו של שלום בוגוסלבסקי על מזרח אירופה היהודית, ספר מוקפד ומרהיב המצליח לאזן את התמונה ולתת ביטוי לעוצמות הקהילות ולא רק לחולשתן. כמו ההיסטוריונים האלה אבקש לטעון שהמציאות ההיסטורית חורגת מהדימוי הרווח של אירופה כעמק בכא.

כפי שתיעדו בארון, בוגוסלבסקי ועוד מחברים רבים, יחסי הקהילות היהודיות עם הגויים הסובבים היו מתוחים, אך לרוב גם תקינים ופוריים. רוב היהודים לאורך הגלות לא חוו במשך חייהם פוגרום, עלילת דם, גירוש או שרפת ספרים. האסונות היו אמיתיים, אך הם היו היוצאים מן הכלל. חיי היהודים היו קשים, כמו החיים של כל בני המין האנושי בדורות עברו; אבל בסך הכול, היום-יום שלהם היה רווי ביצירה ובהגשמה.

התהום בין הדימוי למציאות פעורה במיוחד לגבי אירופה הנוצרית. שם הדימוי שלילי במיוחד; אפילו מילון הקורבנּות שלנו – פוגרום, עלילת דם, שואה – שאוב בעיקר מן ההקשר הנוצרי-אירופי. אך גם המצע לפריחה של החיים היהודים היה שם עשיר במיוחד. לאורך מאות שנים יהודים נמשכו לאזור. לקראת סוף המאה ה-19 שכן באירופה הנוצרית לא יותר מרבע מאוכלוסיית העולם; אולם באותה תקופה, ערב ההגירה הגדולה לארה"ב, כתשעים אחוז מיהודי העולם התגוררו בארצות אלה, רובם המכריע בארצות מזרח אירופה.

לא בית עבדים

היהודים באירופה הנוצרית היו נתונים למגבלות וחסמים רבים, שנועדו לשמר – ולשדר – את מעמדם הנחות לעומת הנוצרים. מוכרת פחות העובדה שהם גם נהנו מזכויות ומהזדמנויות מיוחדות, ששום מיעוט דתי אחר לא זכה להן; שברבות מהן לא זכו גם הנתינים המקומיים; ושברבות מהן לא זכו גם יהודים במקומות אחרים בעולם. נפרט.

חסות השלטון: השלטון הפוליטי של הכנסייה הקתולית אימץ מדיניות מוצהרת של סובלנות כלפי הקהילות היהודיות והגנה עליהן, כפי שנהגה האימפריה הרומית ששלטון הכנסייה ירש. האפיפיור גרגוריוס הראשון (590–604) ניסח את העיקרון שעמד ביסוד מדיניות הכנסייה בימי הביניים: יהודים יהיו חופשיים לקיים את דתם, פטורים מטבילה כפויה ומוגנים מפני פגיעה בגוף או ברכוש. עיקרון זה קיבל תוקף נוסף בשנת 1120, כאשר האפיפיור קליקסטוס השני פרסם את הבולה (הצהרה) "סיקוט יודאיס", "בעניין היהודים". זו קבעה עונש חמור של נידוי מן הכנסייה על פגיעה בזכויות הנהוגות של היהודים. מדיניות זאת לא השתנתה, אם כי אכיפתה ויישומה ידעו עליות ומורדות.

שום קבוצה דתית אחרת לא זכתה להגנות כאלו. כלפי קבוצות דתיות אחרות ננקטה מלחמת חורמה. הכנסייה ערכה מסעי צלב עקובים מדם נגד שבטים פגאניים מצפון אירופה, נגד מוסלמים ממזרח, ונגד כיתות נוצריות שנחשבו כופרות, דוגמת הקתרים, מבית פנימה. גם בין פרוטסטנטים לקתולים שרר מאבק רצחני במשך מאות שנים; מעריכים שבמלחמות הדת  במאה ה-16 מתו כשליש מהתושבים הנוצרים של ארצות גרמניה. הקתולים והפרוטסטנטים כאחד טבחו בנוצרים האנבפטיסטים. בשלל המאבקים האלו רק היהודים לא שימשו מטרה לאלימות דתית ממוסדת. שלום אאוגסבורג (1555) יצר הפוגה מסוימת במלחמות הדת בגרמניה כשאסר על פרוטסטנטים להתגורר בנסיכות קתולית, ועל קתולים להתגורר בנסיכות פרוטסטנטית; היהודים, לעומת זאת, יכלו להמשיך ולהתגורר בכל המרחב.

נישה תאולוגית ידידותית: הנצרות צמחה במודע מתוך היהדות, והיא שותפה לרבים מיסודות האמונה שלנו. קרבה תאולוגית זאת יצרה ליהודים סביבה דתית תומכת ומחזקת. על תמיכה זאת שהעניקו ארצות הנצרות והאסלאם עמד אברבנאל בפירושו לפרשת ואתחנן, שם הוא מציין שאילוּ היו היהודים גולים בין אומות "אשר לא שמעו שמע התורה האלוהית ולא ראו את כבודה", מן ההכרח היה "שתשתכח התורה במעט מהזמן". בפועל, התורה מתקיימת בנו רק בזכות זה שבחסדי ה', כך אברבנאל, הגלות שלנו מתקיימת "בין האומות המחזיקים" בתורה.

ועוד, את יתר הדתות ביקשה הנצרות לבלוע, אך את היהדות היא נאלצה לבדל ממנה. הצירוף של הקרבה התאולוגית (פרי שורשי הנצרות) והקרבה הגאוגרפית (פרי מדיניות הסובלנות) יצר צורך חריף להבליט שהיהודים הם קבוצה נבדלת ודחויה. בכך עזרה הסביבה הנוצרית ליהודים לשמור על הייחודית הדתית והקהילתית שלהם.

הדמוגרפיה מספקת עדות לדברים. יהודים התנסו לפעמים בייסוד קהילות מחוץ לעולם הנוצרי-מוסלמי, אך הללו לא שגשגו. הקהילה בקאיפנג בסין דעכה אחרי דורות אחדים; המקומיים לא ראו צורך לבדל את עצמם מהיהודים, והדבר הסתיים בהתבוללות מהירה. הקהילה בהודו האריכה ימים, אך מעולם לא הגיע מספר היהודים בארץ ענק זו למספרם בשטעטל בינוני באירופה או במלאח בינוני בצפון אפריקה.

בשולי האלימות הפוליטית: גיוס לצבא באירופה היה תחילה פועל יוצא של מעמד פאודלי, ובהמשך של מעמד אזרחי – אך היהודים היו מחוץ למסגרות הפאודליות, ולא קיבלו מעמד אזרחות עד לאמנציפציה. בכך נפטרו היהודים כמעט תמיד מגיוס לצבא – ומההשתתפות במלחמות העקובות מדם שאפיינו את היבשת.

הזדמנויות כלכליות ייחודיות: אירופה של ימי הביניים לא הייתה מקום שדגל בעקרונות חופש העיסוק. חברות בגילדה נשענה על קשרים משפחתיים, גאוגרפיים ודתיים, ולרוב הייתה סגורה ליהודים; במקומות רבים נאסר על יהודים להחזיק קרקעות חקלאיות. מאידך גיסא, משלחי יד רבים, חלקם רווחיים למדי, נשמרו ליהודים בלבד.

הדוגמה הבולטת ביותר היא שיטת הארנדה (זיכיונות) במזרח אירופה. למן המאה ה-14 ועד המאה ה-18, אצולת חבר-המדינות הפולני-ליטאי הסכימה להחכיר את ניהול נחלותיה – פונדקים, מזקקות, טחנות, דרכי אגרה וזכויות גביית מיסים, הטבעת מטבעות – כמעט אך ורק ליהודים. האצולה ראתה בהם שותפים אמינים, נפרדים מבחינה משפטית וחברתית מאוכלוסיית האיכרים שניהלו, וממוקמים בנינוחות בין האדון לאיכר. לדומיננטיות הידועה של היהודים בעסקי ההלוואות בריבית סייעו מגבלות שונות שחוקי הכנסייה הטילו על עיסוק הנוצרים בתחום, הקשרים הבין-לאומיים המסועפים של היהודים, והאוריינות הגבוהה שלהם.

הזדמנויות אלו לא ניתנו חינם כמובן. הזיכיונות עלו הון רב. נוסף על כך, הצבתם המכוונת של היהודים כשכבת ביניים בין האצולה וההמון הפנתה לא פעם את זעם התושבים על מדיניות השליטים כלפי היהודים. בכך, במקרים רבים לכעס ולאלימות כלפי היהודים היו שורשים פוליטיים-חברתיים יותר מאשר דתיים.

אירופה הנוצרית ודאי גרמה צרות רבות ליהודים: גזרות תתנ"ו (מסע הצלב הראשון), גזרות ת"ח ות"ט (המרד של חמלניצקי), גירושים, פוגרומים, עלילות דם וכמובן השואה הנוראה של המאה העשרים. אך חשוב לא פחות לזכור שאירופה הנוצרית ככלל הסבירה פנים ליהודים בצורה ייחודית, ועם ישראל גדל ושגשג שם באורח יוצא דופן. הוא ידע שם פריחה רוחנית תורנית, פריחה תרבותית ספרותית ופריחה אינטלקטואלית.

רוב ההיבטים שציינו שייכים באותה מידה לעולם המוסלמי. על פי האסלאם יהודים ונוצרים זכאים היו למעמד של בני חסות, מעמד שכולל בין היתר פטור מגיוס. האסלאם, כמו הנצרות, שותף למרבית יסודות האמונה של היהדות, וטרח אף הוא להתבדל ממנה דווקא בשל הקרבה התאולוגית. גם בארצות האסלאם האוריינות של היהודים, קשריהם הבין-לאומיים ומעמדם מחוץ למבנה המעמדי הנוקשה פתחו להם הזדמנויות כלכליות ייחודיות.

מעבר לעוול ההיסטורי, הַשקיעה בקורבנוּת של העבר גם אינה הולמת את דמותו של עם עצמאי ורב עוצמה כפי שאנו כיום. הדבר נכון במישור הדתי-פרטי אך גם במישור הממלכתי. אובססיה עם פשעי העבר מאפיינת דווקא קבוצות חלשות ונחשלות (ע"ע פולחן הנכבה אצל שכנינו), ואילו תחושות תקומה וביטחון עצמי אמורות לאפשר לעם לשים מאחור את העלבונות והפצעים של עברו. קתולים ופרוטסטנטים היום אינם נוהגים להחליף ביניהם האשמות הדדיות על מעשי הטבח שלפני מאות שנים, והטבח הנורא של האנבפטיסטים במאה ה-16 אינו מעיב היום על היחסים בין קבוצות אנבפטיסטים כגון האַמִיש והמנוניטים בארה"ב לבין יתר העולם הנוצרי.

גם המסורת היהודית מחנכת אותנו לתחום את יחס הטינה על העבר בעיתות תקומה. בספר דברים (כ"ג, ח) נצטווינו כבני חורין "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ", אף שרבים מבני ישראל ששמעו ציווי זה עוד זכרו בעצמם את האכזריות של המצרים. מצרים היא אומנם "בית עבדים", סמל הדיכוי הקמאי בדמיון היהודי, אבל מעת שאנו עם חופשי המפלס את דרכו לארצו נכון להתמקד בפן החיובי ולא לשקוע בחשבונות עבר. מצרים קיבלה אותנו בעת מצוקה, שם פרינו ורבינו ונהיינו ממשפחה קטנה של כמה מאות נפשות לעם עצום של מיליונים. אפשר קצת לפרגן.

ההקבלה של בית העבדים של מצרים עם מזרח אירופה מרחיקה לכת: היהודים התקבלו תחילה בברכה ובהזמנת השליטים, אך בהמשך נתפסו בחשד ובעוינות; עמדו בפני הגבלות משפטיות ואלימות תקופתית; ותוך כדי כך ראו צמיחה דמוגרפית מופלאה. על פי השערה מקובלת, הקהילה היהודית במזרח אירופה, שמנתה 100 אלף נפש בקירוב בשנת 1500, גדלה לכדי כ-8 מיליונים ב-1900 – פי שמונים בתוך 400 שנה, באזור שאוכלוסייתו הכללית גדלה לאט לאין שיעור. הלשון בספר שמות ביחס לילודת בני ישראל במצרים, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ", מוצאת מקבילה כמעט מילולית בהיסטוריה הדמוגרפית של יהדות אשכנז.

לקראת איזון

מדוע אם כן חסרה כמעט לגמרי תחושה של הכרת הטוב כלפי כור מחצבתה של מרבית הספרות התורנית שלנו, המסורת הספרותית והאומנותית שלנו, ואפילו תקומתנו הלאומית?

אין לתלות את האשמה בתשעה באב באשר הוא, ואפשר היה אפילו לטעון את ההפך: תשעה באב תוחם את הכאב. אנו נדרשים לרכזו ביום אחד בשנה בלבד. רבים אף נוהגים לגנוז את ספר הקינות ולבטא בכך את האופטימיות שלנו שלא יהיה בו עוד צורך. וורט חסידי מוכר מעביר מסר דומה של תיחום הצער: כתוב "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אך ביחס לחודש אב לא נאמר ההפך, "משנכנס אב מרבים בצער", אלא "משנכנס אב ממעטים בשמחה". משמע  שברירת המחדל היא דווקא השמחה; אין בצער כדי לבטל את שמחת החיים היהודיים, אלא רק למתֵן אותה.

אולי הבעיה נעוצה בכך שבלוח השנה היהודי אין משקל נגד ראוי לט' באב. בט' באב אנו זוכרים כיצד טבחו בנו אויבינו; בפורים אנו זוכרים כיצד טבחנו אנו בהם; אך מעולם לא ייחדנו מעמד להביע הכרת-טוב על הרוב המכריע של המקומות והזמנים שבהם מקומות גלויותינו היו לנו סביבה יציבה ומצמיחה.

על כן סבורני שיש מקום לערוך מדי פעם כינוס זיכרון חיובי על גלות אירופה – ואולי על הגלות בכלל. כינוס שבו ניזכר כמה חייבת התרבות היהודית שלנו לתרבות הסובבת. הלוא במידה רבה, האומנות היהודית היא תבנית נוף שבתנו בנכר. החוב של הפיוט לשירה המוסלמית הוא מן המפורסמות; וגם את עולם הניגון החסידי נכון לראות כבשר מבשרה של המוזיקה העממית הסלבית. הספרות העברית המודרנית מתבססת על היסודות של זאת האירופית. גם לציונות הפוליטית היו, בין היתר, אבות-מולידים נוצרים ממערב אירופה. פרוטסטנטים דוגמת ג'יימס בישֶנוֹ והרוזן שאפטסברי, לצד קתולים דוגמת ארנס לאהראן, התוו תכנית מפורטת להקמת מדינת לאום יהודית בפלשתינה. הם סברו שצעד כזה יישא שלושה פירות שונים: הוא ישיב ליהודים את כבודם הלאומי האבוד, יפתור לאירופה את הבעיה היהודית, ויבסס בעבורה שלוחה קדמית במזרח התיכון.

במקום לנזוף בכנסייה על האנטישמיות שלה, אפשר להביע את הערכתנו על ההגנה שסיפקה לנו במשך 14 מאות. נוכל גם להביע הכרה לאימפריה הרומית הקדושה שביוזמתה פנתה ליהודים והזמינה אותם ליישב אזורים רבים בשטחה; להודות לפולין על האירוח ארוך-השנים בתחומה, שאפשר את כתיבת היצירות התורניות הגדולות בנות הזמן; להביע הערכה לאוקראינה על הסביבה שהולידה את תנועת החסידות בהרי הקרפטים, ושנתנה בהמשך משכן לפריחת הספרות העברית המודרנית באודסה; ולהודות בחום מיוחד לבריטים על שהמציאו את הציונות הפוליטית ויישמו אותה הלכה למעשה בהצהרת בלפור.

כדאי גם לפנות לעבר הרחוק יותר. לספר למשל על הצהרת  כורש, שנתן דחף חשוב מאד לשיבת ציון ולבניין בית המקדש. אפשר להזכיר את הידידות המופלגת שהפגינו כלפי היהודים כמה שליטים בימי חז"ל, למשל אנטונינוס ו"שבור מלכא", המלך הסאסאני שאפור הראשון. ועוד.

כנגד הקינות של תשעה באב אפשר לחפש, ובמידת הצורך לחבר, פיוטים המהללים את כל הדברים היפים שמהם נהנינו בגולה. אפשר למשל לקרוא את הדרשה הנרגשת שנשא רש"ר הירש בקהילתו לציון מאה שנה להולדת המשורר הלאומי הגרמני פרידריך שילר, שבה הדגיש כיצד מגלמת שירת שילר את אידיאל היופי של תורת ישראל, או את השיר "הקיצה עמי" של י"ל גורדון המשבח את הצאר אלכסנדר השני על הרפורמות שערך לטובת היהודים.

ברמה הדיפלומטית, ראוי ליצור משקל-נגד ממלכתי לביקורים המתוקשרים ביד ושם. כך למשל בביקורים של מנהיגים זרים אפשר לציין היבטים חיוביים שהיו בארצותיהם, דוגמת המקומות הרבים שהזמינו יהודים לשבת בארצם, או אותן מלחמות שבהן לקחה הקהילה היהודית חלק, מרצונה ומבחירתה, בהגנה לצד שכניה (כפי שאלו מתועדות בספרות ההלכתית, למשל בפירוש הב"ח לאורח חיים סימן רמט, ובאריכות בספרו של בוגוסלבסקי). כיום האב-טיפוס של הלא-יהודי הטוב הוא "חסיד אומות העולם" שהגן על היהודים נגד הרוב העוין; אולם המעמד של היהודים היום מחייב לדעתי להדגיש דווקא שיתוף פעולה של ממש.

לצום תשעה באב חשיבות עליונה. אין כאן קריאה לבטלו. יש להתאבל על אסונות העבר, ולזכור שכלפי אומות העולם נכון לאמץ גישה של "כבדהו וחשדהו". אך בעוד את "חשדהו" אנו מקיימים בהידור, את הציווי "כבדהו" אנו מזניחים. דווקא בדורות של תקומה ראוי לאזן את העיסוק המתבקש במשקעי העבר עם מבט מפוכח על הדברים הטובים שהיו.

ד"ר אשר מאיר עובד כחוקר כלכלי במרכז ירושלים למדיניות יישומית, וכותב כעת ספר על דו-קיום עם דתות אחרות כאידיאל יהודי.