לשמר את מִטען הגלות

עלינו "להשיל מעלינו אחת ולתמיד את המנטליות הגלותית". עלינו "לצאת מהגטו החדש". קריאות ברוח זו נשמעות לאחרונה מפיות רבים, מעל דפי השילוח וגם מחוצה לו. הסיבה לכך ברורה: ישנה תחושה כי הלך הרוח בקרב עם ישראל אחרי ה-7 באוקטובר דומה מדי להלך הרוח שקדם לפרוץ המלחמה. אנחנו עדיין מעבירים סיוע הומניטרי לאויב, עדיין מתחשבים בגויים ובדעתם. קצינים ולוחמים מדווחים על דשדוש והססנות בשדה הקרב. אנחנו עדיין מנהלים מו"מ עם חמאס, עדיין מוכנים לוויתורים, והשיח הציבורי בעניין מזכיר יותר מדי את השיח שנשמע מסביב לעסקה שנחתמה באוקטובר 2011 להשבת גלעד שליט.

אני מבין את הקריאות האלה. עם דרישותיהן המעשיות – סיגול של ביטחון עצמי לאומי, התרגלות להפעלת כוח, מַעֲבָר מגישה מגיבה ומתגוננת בשדה הקרב לגישה יוזמת והתקפית – אני מסכים בהחלט. עם זאת, הן פשטניות מדי. הן אינן מזהות במדויק את התופעה שנגדה הן יוצאות: הן מזהות כאן דמות מסוימת של נעבעך גלותי, אך העניין מורכב יותר, ומאמץ לחסל את הנעבעך הגלותי לא יפתור אותו. הן מהדהדות קריאות ציוניות ותיקות יותר, שכבר עשו מאמץ עילאי להשיל מעליהן את המנטליות הגלותית, ולבסוף התחרטו על כך. יתרה מכך, בדיוק אותן קריאות ותיקות לשלילת הגלות הן שיצרו את התופעה העכשווית שנגדה יוצאים שוללי הגלות העכשוויים – אלה שאת עמדתם אני מבקש לבקר, או ליתר דיוק, לחדד.

את הגלות כבר שללנו

ההתמרדות נגד האין-אונים היהודי היא מוטיב מרכזי בציונות. היא באה לידי ביטוי בכך שהציונות שילבה בתוך האתוס המכונן שלה את הפניית הגב לדמות היהודי הגלותי, הכפוף, שהולך כצאן לטבח, היהודי העלוב מ"בעיר ההרגה" של ביאליק, שאינו מגן על עצמו ואפילו לא על אהוביו. ההתמרדות הזאת הצליחה, ואת היהודי הגלותי החליף הצבר הנועז. האם היו בתולדות ישראל יהודים יוזמים והתקפיים, מפעילי כוח נינוחים, גאים ובטוחים בעצמם, יותר מהלוחמים של מלחמת העצמאות, פעולות התגמול, מבצע סיני ומלחמת ששת הימים?

ואולם, דווקא מלחמת ששת הימים, פסגת הצלחתו של העברי החדש והנועז, היא הנקודה שבה שָׁבָה והתעוררה המנטליות המהוססת המזוהה בעיני מבקריה כגלותית. בנקודת השיא של הפעלת הכוח היהודי והחלת הריבונות היהודית – שני הדברים שנמנעו מהיהודים בעל כורחם בשנות הגלות – חווה דור הלוחמים הצברים ההוא מעין התפכחות. התפכחות זו קיבלה את ביטויה המוכר ביותר ב"שיח לוחמים", אותו מסמך תיעודי שבו תוארו הקשיים הנפשיים ונקיפות המצפון שחשו הלוחמים בני הקיבוצים לא רק לנוכח האבדות הכבדות שספגה התנועה הקיבוצית במלחמה, אלא בעיקר לנוכח שיכרון הכוח של המנצחים, מעשי ביזה ואלימות שנעשו תוך כדי המלחמה, עד כדי פשעי מלחמה בעיניהם, והחוויה החדשה של כיבוש האוכלוסייה הערבית המובסת.

תהליך זה הובל מראשיתו – ואולי אין זה מפתיע – בידי טיפוסים אומנותיים-רגשניים. עמוס עוז, לדוגמה, אחד מעורכי "שיח לוחמים", ביטא את הסתייגותו מדמות הצבר הלוחמני כמה שנים לפני כן, בסיפור "מנזר השתקנים". לקראת סוף הסיפור, שהחל בפעולת תגמול של גדוד צה"לי נגד כפר ערבי, גיבור הסיפור, צעיר שלומיאלי בשם נחום הירש, גוער באיצ'ה, הגיבור הגדודי, לוחם נערץ וכוחני להפליא: "אתה אפילו מסוגל להרוס כפר בלי לדעת כלום על התושבים ועל ההיסטוריה שלו, ובלי לרצות לדעת. סתם ככה. כמו פר משתולל… מה אתה כן מבין. לדפוק ולהרוג, זה מה שאתה מבין… חיה רעה ולא בנאדם. חיה רעה ומטומטמת". דמיינו את הסצנה: יהודי ממושקף, חובב ספר, חלש ומבוהל (כך מתארו עוז בסיפורו), גוער ביהודי השרירי והנועז על אלימותו ועל שימושו הקל-דעת בכוח. האין זו תמונתו של היהודי הגלותי הנוזף ביהודי הציוני?[1]

מנטליות זו אומצה על ידי רבים מנותני הטון של התרבות והלך הרוח במדינת ישראל משנות השישים ועד היום. היא המנטליות שכלפיה מופנות הקריאות העכשוויות להתנער משאריות הגלותיות שדבקו בנו. וזהו המקום הדורש חידוד: שכן אין מדובר כאן בשיבה פשוטה לגלותיות, ואף לא בדיוק בשימור אלמנטים גלותיים. הרי לא חולשה גלותית היא שהולידה את המנטליות הזאת. להפך: דווקא הבהלה שנבהלו הצברים מעצמם לאחר שהתנערו ממִטען הגלות, יצאו למלחמה וניצחו בה, היא שהולידה אותה. יותר משיש כאן שיבה לגלותיות, יש כאן הפניית גב ליהדות הלוחמנית. יותר משיש פה חולשה והתרפסות, יש כאן חשש מאובדן הדרך. אמת: החשש והבהלה הללו הסיגו את הצברים בחזרה אל מנטליות של סלידה מלוחמנות, וזו דומה למנטליות הגלותית, אבל לא מדובר באותה תופעה.

ועכשיו: ללמוד לאחוז בחרב

אם הצלחנו לסמן ביתר דיוק את התופעה, כעת כדאי לנסות להבין אותה – כדי שלבסוף נוכל להבין מה באמת פגום בה.

העובדה הייחודית ביותר בהיסטוריה של העם היהודי היא עובדת קיומו בגלות ממושכת בת אלפיים שנה, שבסופה הצליח לשמר את זהותו ולכידותו. קיום גלותי זה היה כרוך בחוסר אונים. במהלכו נאלצו היהודים לסגל לעצמם אופי מתגונן, ומצאו את עצמם, בעל כורחם, בתפקיד הקורבן שאין ביכולתו לקרבֵּן. יש כאן "הבטחה" מוסרית: העם הגולה, אם ירצה או לא ירצה, איננו מסוגל לבצע את החטא של שימוש בכוח לשעבודם או השמדתם של אחרים.

וכאן טמון, לפחות בחלקו, ההסבר לדבקות של עם ישראל במה שמכונה "מנטליות גלותית", המסמלת בפועל סלידה וחשש משימוש בכוח. זהו חשש של עם המנסה להתרגל לאחיזה בחרב מתוך מודעות, שהתחדדה במשך אלפיים שנה של חוסר אונים, לקלות שבה השימוש בכוח נעשה משולח רסן. לא קל לאחוז במתח הזה, כפי שיעיד ניסיונן של תרבויות אחרות, ובכללן תרבות המערב (וגם התרבות הציונית, אם תשאלו את ה"צברים המתפכחים" המתוארים לעיל). ניסיונה שלה לעשות זאת גזר עליה לנוע בתנועת מטוטלת, מהקצה של הפעלת כוח אכזרית ובלתי מרוסנת במאה ה-20, לקצה של רפיסות מופרזת, האדרת חולשה ואובדן חוש המוסר במאה ה-21.

כל עוד חי עם ישראל בגלות, ההתמודדות הזאת נחסכה ממנו. כעת, משזכו היהודים לריבונות וכוח משלהם, ברצונם להוכיח שלא חוסר יכולת בלבד מנע מהם לחטוא בחטא הכוחנות. העם למוד הרדיפות מבקש להוכיח לעצמו שלא רק פערי כוח הבדילו בינו לבין העמים שדיכאוהו ורצחוהו, אלא פער מוסרי עמוק יותר, שיחזיק מעמד גם אחרי שמשוואת הכוחות תתאזן. כשחשו, אחרי הניצחון הגדול של שנות השישים, שאולי לא יוכלו להוכיח זאת, נבהלו הצברים יורשי דור המייסדים עד כי כך ששבו להתלבט אם באמת עדיף הקיום עם החרב על הקיום בלעדיה. עד היום הם משתמשים בה בכאב, "יורים ובוכים", וגם זה רק כשכבר אין ברירה. מה הפלא שבזמן שהיינו אמורים לעסוק בזיהוי תוכניותיו של האויב, היו רבים מבני עמנו עסוקים דווקא ב"זיהוי תהליכים"?

מטרתי כאן הייתה להסביר את הגישה הזאת ולהבין את מניעיה. אני מבקש לעשות זאת ראשית משום שאל לנו לטעות ולבוז לה, שכן לא חולשה יהודית הניבה אותה, אלא מוסריות יהודית והניסיון המוצלח ביותר אי פעם לחתור לעוצמה יהודית. אני מבקש לעשות זאת גם משום שעלינו ללמוד מטעויותיהם של קודמינו, שהגישה שנקטו הייתה מוקצנת, ראשית בהפניית הגב הטוטלית לגלות, ואחר כך – וכתוצאה מכך – בהפניית הגב הטוטלית כלפיהם מצד הדור שהעמידו בארץ. הם כשלו למעשה בניסיון להחזיק במתח של השימוש המוסרי בכוח.

הלוחמים הוותיקים, הצברים והקיבוצניקים והפל"מחניקים, לא השכילו להבין שהקיום הגלותי אינו רק חולשה וחוסר אונים, אלא יש בו גם הניסיון ותעצומות הנפש של עם שסבל מרדיפה ודיכוי שאין דומים להם. מי יוכל לאחוז במתח של בין להיות קורבן למקרבן, מי יוכל לאחוז חרב בלי להניח לה להחריב את נפשו, אם לא עַם זה? אבל לשם כך עליו לזכור את עברו, לא להתנכר אליו. או-אז יוכל לבשר כיצד נראה שימוש בכוח שאינו כשל שאר העמים, אלא של עם שחושל בכור המצרף של הגלות, ובסופה קיבל חרב לידיו.

תמונה: חיילי הפלמ"ח בבית הספר לטיס בלוד, KLUGER ZOLTAN , באדיבות לע"מ

[1] דיון מרתק העוסק בסיפור זה וביחסם של בני דורו של עוז אל אתוס הצבר הנועז, תמצאו במאמרו של אהוד פירר "עלייתם ונפילתם של הבנים הקודרים", השילוח 9.