הוצאת מצרים

לחירות האומה – ויהי מה: פסח של ישראל אלדד

הקדמה מאת יהודה עציון

ישראל אלדד אהב את חג הפסח. הוא אהב פסיחה, רבולוציה. הוא אהב חירות – חירות של אומה הקמה וצועדת על רגליה. ואהבה היא מחויבות, ללא שאלות מה? מה? היוצרות את המילה להתמהמה. על כן הוא היה מחויב מראש, "מן הדם", לחירות האומה – ויהי מה.

גם יציאת מצרים האישית שלו הייתה לקראת חג הפסח (תש"א, 1941), כאשר מלחמת העולם כבר מתגלגלת והוא מיטלטל בין פולין וליטא, אבל כבר מזמן בית"רי הוא, שואף חירות, ובמאמרו – לקראת הפסח הקודם (ת"ש) – כבר קרא "רבותינו, הגיע הזמן", זמן יציאת מצרים, וזמן הקריאה אל העם "שמע ישראל"…

ולפני שנצעד קדימה – נחזור לאחור: ישראל אלדד (שַייבּ) נולד בחבל גליציה בפולין, ערב-שבת פרשת לך-לךָ, בחשוון תרע"א (סוף 1910). בצעירותו למד בווינה, בישיבה ואחר-כך באוניברסיטה. לאחר שהוסמך כדוקטור לפילוסופיה הוא חזר לפולין, לימד בסמינר למורים היהודי בווילנה, היה פעיל ומנהיג בבית"ר, וכתב מאמרים בעיתונות היהודית.

הוא עלה ארצה בעצם הימים שבהם נדרשו אנשי בית"ר להחליט אם ילכו עם 'יאיר' – אברהם שטרן – לדרך אקטיבית של לחימה בבריטים, בהיותם שלטון זר, או שיהיו נאמנים לאצ"ל, אשר הסכים למעין 'שביתת נשק' עם בריטניה כל עוד היא נלחמת בנאצים. והוא החליט – בצו נפשו. תמיד במאבק, אוחז בלפיד בוער, כי הבעירה הרי בתוכו היא יוקדת. לא ארכו הימים, ו'יאיר' נפל בכדורי הבריטים (תש"ב, 1942). מעתה היה אלדד חבר בשלישיית 'המרכז' אשר הנהיגה את האִרגון, יחד עם יצחק שמיר ונתן ילין-מור. הוא נעשָׂה להוגה-הדעות העיקרי בלח"י, מִמנסחי עקרונותיה של התנועה ומִמורי דרכה.

והנה הסתלקו הבריטים, ויש לנו מדינה… לא, אין זו מלכות ישראל. אין המדינה מכירה את 'יאיר' אשר נתן דמו למענה, גם לא את אורי-צבי גרינברג אשר "אנו בלח"י היינו שורות משיריו" כפי שאמר אלדד. לימים הוא אמר על המדינה: "נכון, אהבנו את רחל, בשבילה הייתה כל עבודתנו; וַיהי בַּבוקר – והנה היא לאה… אבל, נו, סוף סוף גם לאה יהודייה כשֵרה היא".

ואז מייסד אלדד את 'סולם', ביטאון איכותי מאין כמוהו אשר ריכז סביבו את יוצאי המחתרת – המעטים שחזונם היה ונשאר: מלכות ישראל. אלדד כותב שם בשמות-עֵט רבים, אבל בכל חליפותיו הוא ניכר: בוער באש תמיד; מגדיר את מה שעוד יש לחתור אליו – ולא במחתרת: הר הבית מעֵבר לַגדרות, והארץ נשארה הרבה מאוד לְרִשתה. העיתון הופיע עד שנות השישים, ובפרוס כל ניסן פרסם בו אלדד את 'הגיונות הפסח' לאותה שנה – לא כחוזר על הראשונים כי אם חותר לחדשים, לחידושים, להתחדשות הנפש בבינה ודעת, כי רק בְּמרחב-יה נירָפֵא מכל חולָאֵי מצרַים.

אלדד המשיך בכתיבה פורייה ובהרצאות כל ימיו – מטיף למחשבת חחרות ישראל ללא מורא, שופע אמונה, אוהב פולמוס ולַהַב – בַּסינתֵזה הייחודית לו של ערכי תורה, מורשת וחזון-גאולה, עִם ערכי הציונות הגדולה, ההחלטית, בטרם הצטמצמה והסתלפה.

את שנותיו בלח"י סיכם אלדד בספרו 'מעשר ראשון' (תש"י, 1950). בשנות החמישים ערך את 'דברי הימים / חדשות העבר', מפעל ייחודי (ויחיד עד היום) של היסטוריה בהגשה עיתונאית: גם 'חדשות', גם 'פובליציסטיקה', גם סאטירה וקריקטורות, ואפילו מודעות. משם שאבנו כותרת אחת שהייתה לשמה של ההגדה אשר נדבר בה עוד מעט – 'הלילה יוצאים ממצרים!'.

את הגיונותיו על פרשיות התורה כינס אלדד לספרו הנפלא 'הגיונות מקרא' (תשי"ט, 1959). אחר כך התמסר במשך עשר שנים למפעלו הגדול בתרגום כתבי ניטשה (תשכ"ט עד תשל"ט). בַּשנים שתבואנה נוספו ספרי כינוס דבריו: 'הגיונות חג' 'הגיונות ישראל' ו'הגיונות יהודה' (תשמ"א), ו'דגש חזק' (תשמ"ט). לאחר מותו כינסו בנו ונכדתו, אריה וקרני, את שיעוריו על שירת אצ"ג – והספר מוכתר בַּשֵם 'דֶמע וָנוגַה, דם וזהב' (תשס"ג).

את דרכו האחרונה עשה אלדד בראש-חודש שבט תשנ"ו (תחילת 1996). הוא נטמן בהר הזיתים, נוכח פני הר הבית, למרגלות מורהו הנערץ אורי-צבי גרינברג.

blank
ישראל אלדד [משמאל] במשחק שחמט // צילום באדיבות אתר ישראל אלדד

בני משפחתו הקימו אתר אינטרנט הנושא את שמו, ובו ניתנת גישה לקריאת כל הנ"ל, ועוד ועוד, כידו הטובה אשר כתבה כפלא. גם ראיונות טלוויזיוניים מרתקים ישנם שם – כי מי שלא שמע את אלדד מסביר משהו חשוב באמת, לא הבין עד תומו את תרגום אונקלוס: "וַיהי האדם לנפש חיה – לְרוח מְמַלְלָא".

*

לקראת חג הפסח תשס"ט (2009) קיבלתי על עצמי – בשליחות אריה, בנו, וביוזמת ישראל מידד – לערוך הגדה של פסח מהגיונותיו של אלדד. לא פחות ממאה מאמרים שונים עמדו לרשותי, אבל בשל קוצר המצע היה עלי לָבוֹר רק כרבע מהם, ואף אלה הובאו בדרך כלל בעריכת דילוגין.

שוב ושוב חוזר אלדד למצרים – ושוב הוא יוצא… אילו הייתה נערכת תחרות "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – היה אלדד זוכה במקום הראשון, ללא קושי. מִבּאֵר העבר הוא שאב את כיסופיו – ואל פסגת העתיד היה דוחף ומוליך אותם. את הכיסופים הללו – בצירופים לוהטים של איש-סנֶה בוער באש (ולפעמים גם אוּכָּל) – יצק אלדד למילים, לשורות, אשר דומה כי עופרת האותיות לא קָרשָה בהן בתבנית דפוס הבֶּלֶט, ועודנה חמה ורותחת כשעת נתינתה. בְּבמות הרבה שילח אלדד את שועליו, שֶיבעירו בלפידיהם את שדות-הלב – ללא לֵאות הוא כתב מאמרי 'הגיונות פסח' בעיתונים שונים – 'הבוקר', 'הארץ', 'ידיעות אחרונות', ועוד אחרים – ותמיד דרש את תביעת נצח ישראל באקטואליזציה חדה ולטוּשה, כאספקלריה מאירה, לוהטת כלַהַט החרב…

הוא לא חלם באַספַּמיה שאיכשהו יבוא העתיד הנכסף – נס מִשמיים, או רכוב על חמור לבן. הוא ידע עד כאב שאת אמת העתיד עלינו להצמיח מן הארץ, רק ודווקא מן ההווה. על כן היה קורא תיגר ללא הרף על כל צר ואויב, על כל מעכבי המשיח. אם גוי נוגשׂ הוא, כי-אז בלחי החמור יש להכותו; ואם איש ישראל – צריך עיון: אם כדתן ואבירם הוא, או שמא סתם תם, שאותו מצוּוֶה החכם לאלף בינה, להצילו מרִשתו של רשע…

*

מכל העושר הזה בחרו עורכי 'השילוח' כמה מאמרים – והנה אני שב וקורא בהם. עוד טריים הם כנתינתם, "לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ", וריחם לא נָמַר.

הנה, בפשטות מופלאה משווה אלדד בין בריאת עולם לבריאת עם, בגזירה-שווה של חושך-ואור: "כיצד נוצר האור הראשון של הקוסמוס? כיצד היה אור בבתי ישראל בהיות חושך בכל בתי מצרים? – מי שאינו מאמין בְּפסח הטבע ובפסח ההיסטוריה, מוכיח שהוא יושב בַּחושך היום, ואינו רואה גם פסיחה המתרחשת לנגד עיניו".

והנה מסדר אלדד לַקב"ה את משימותיו, מן הקל אל הקשה: "עתה צא וראה, מה קלים היו מעשי בראשית… מה קל היה לַבורא להשליט אור וסדר בתוהו ובוהו, לעצב חיים מחומר – ומה קשה, הוי מה קשה, לעצב עם מבני ישראל"…

הנה, בפשטות מופלאה נפגשים אברהם אבינו וניטשֶה בַּסלון הצפוף של אלדד: "האבות, שֶדַי להם בָּאֵ-ל, שֶדַי להם בַּצו, היה כוח ברוחם ובגופם לעשות, לצאת, ללכת, ללחום. די להם בַּהתגלות, בַּהֵירָאוּת, כדי שיהיו לאבות – זה המושג העברי, המזוקק והמקודש של 'אדם עליון'. מכאן אותה קִרבה בין האבות והאֵ-ל, אותה אינטימיות".

אבל "לא כן הבנים, ודאי לא בני הבנים". הללו, "אלמלא השעבוד, לא היו רוצים לצאת כלל"… וכבר יכול אתה לדמיין את מאמרו של אלדד באדר תשפ"ב – בואך פסח – על יהודי אוקראינה… מדוע לא עליתם מרצונכם? והלוא פתחה לכם מדינת ישראל את שעריה ואת לבבה! מה לכם שם, אחוזים בַּגולה, לפחות מאז שנפתחו שערי היציאה, כאשר נפל הקומוניזם הארור והתנפצה ברית המועצות לרסיסים? אבל אנחנו לא נבוא עמכם חשבון. אחֵינו אתם, הייתם ותהיו – ומה לנו כי נלין עליכם, כאשר גם יוצאי מצרים לא רצו לצאת עד שֶשרק השוט מעל ראשם, כשריקת הטילים והפגזים של פוטין על ראשכם… בואו, בואו עכשיו – בחיפזון! – כי ביתנו ביתכם. כשם שלמדנו כי "שִעבוד צורך גאולה הופך להיות חוק הדיאלקטיקה ההיסטורית", כך לומדים אנו שוב כי כאשר מתגרה הדוב בשכניו – דואג הקב"ה קודם-כול להוציא את בניו, ואנחנו שלוחיו…

*

יום סגריר אחד, בחורף תשנ"ו, נהגתי במכוניתי ליד כיכר פאריס וראיתיו הולך כפוף, נשען על כתף רעייתו הנאמנה בתיה ז"ל. "לאן ר' ישראל?" שאלתי, "לקופת חולים" הוא השיב. "היכנסו, קר בחוץ, אסיע אתכם" אמרתי. אלדד התיישב, נאנח, ואמר: "יותר מדי אפיקומנים כבר אכלתי"… ואם מותר לי להשלים, מליבו, ודאי חשב להמשיך: "ואף לא קורבן פסח אחד".

כי הן כך הוא כתב, וזאת הבאנו בַּהגדה עם פסוקי הקורבן: "וכי נחדש פולחן קורבנות? בימינו? … אכן חדש נחדש. אם לא כולם – הרי רובם. ואם לא רובם – הרי קורבן זבח פסח ודאי וּודאי. … זה יהיה קו החיבור הארוך, העמוק, באדמת ההיסטוריה ובאדמת הנפש. … מגאולה ראשונה עד גאולה אחרונה, שבימינוּ, שבימינו".

 

ישראל אלדד

הוצאת מצרים

מתוך 'הגיונות מקרא' על תחילת ספר שמות

 

שמות

יוצא אדם מספר בראשית ונכנס לספר שמות, כיוצא מבית אבא-אימא שֶאף המריבות בו חמימות הן, מלבבות, בחינת עין אחת דומעת וכבר שנייה משחקת, ונכנס לבית-יוצר רַבָּתִי: רבתי עם, רבתי אש, רבתי רעש; לא שריקות עדרים, כי אם שריקות שוטי נוגשים; לא תפילת יחיד כי אם נאקת המונים; לא חלום, אף לא חלום אחד, כי אם מציאות קשה ומרה ומציאות קדושה; לא מַראות לילה, לא מלאכים נעלמים, כי אם התגלות יום קבל-עם, בקולות וברקים; לא עוד דם הבל אחד, כי אם דמי ילדים רבים; לא עוד אחד מבקש בחן "הגמיאיני נא מעט מים", כי אם עַם טובע במים ועם שלם צועק בצִמְאון מִדְבָּר: הבה לנו מים; לא עוד בן קונה מאביו הארצי, הארצי מאוד, ברכה במחיר מטעמי בשר, כי אם עם שלם משליך בפני אביו שבשמיים את הברכה ואת החירות ותובע להשיב לו את סיר הבשר. ולעומת זאת עלייה מ"לֵךְ-לְךָ" לפרט – ל"לך-לך" לעם; מהרבה מאוד הווי להרבה מאוד התהוות.

אך היסוד של "מעשה אבות סימן לבנים" לא תש, כי אם אדרבה גבר כוחו, והוא מתחדש עלינו בלי הרף.

כשאתה עוצם עיניים, מה מופלא להתרפק על זיכרונות ספר בראשית הטוב; וכשאתה פוקחן – את ספר שמות אתה רואה, אתה מרגיש, על אנקת העבדות שבו, על להט המדבר, על הכול.

עתה צא וראה: מה קלים היו מעשי בראשית, מה קל היה מעשה הבריאה, מה קל היה לבורא להשליט אור וסדר בתוהו ובוהו, לעצב חיים מחומר –

ומה קשה, הוי מה קשה לעצב עם מבני-ישראל.

 

הבית הגדול

אם קטרגנו במקצת על יוסף ויעקב, על הירידה מצרימה ועל ההשתקעות בה, הבה ונאמר דבר ולו גם חצי-דבר להקל על אשמת הבנים אשר שועבדו.

שעבוד מצרים הן שעבוד ראשון היה. ואנו, בני בניהם הרחוקים-רחוקים מאוד, אשר למדנו את פרשת שמות, למדנו אותה ולא למדנו ממנה. מה כי נלין עליהם, שבגופם וסבלם היה הניסיון הראשון, שלא יכלו ללמוד לא ממנה ולא אותה, כי הם אשר עשוה? לפרעה הם בנו את פיתום ורעמסס; ילדיהם שוקעו כלבֵנים בקירות; הם כולם שוקעו בבניין ההיסטוריה שלנו כאבני פינה.

אין התורה מפרשת בשמו של פרעה המשעבד שלא ידע את יוסף, כשם שלא פירשה בשמו של זה אשר ידעהו. כאילו רצתה להנציחם על ידי סתימת שמותיהם.

"פרעה" פירושו בלשון מצרים "הבית הגדול"; וגם אם לא זו הייתה הכונה המקורית של מעניקי התואר הזה לשליט מצרים, לא במקרה בחר המקרא מכל התארים האחרים, שרובם קשורים היו בשמות אלים. ומבחינה היסטורית הוצדק השם הזה הצדקה אובייקטיבית יותר מכל האחרים. וכי לא הבתים הגדולים הם שנשארו כמעט כערך יחיד, כמוצג יחיד, מכל אותה תרבות של ארבעת אלפים שנה, תולדות מצרים הקדומה? כשאתה אומר יוון – אתה אומר: אמנות, פילוסופיה. כשאתה אומר רומי – אתה אומר: מדינה, משפט, אימפריה. וכשאתה אומר מצרים – אתה אומר: פירמידות. הרי לפניך תמציתה של כל אותה תרבות: הבית הגדול. זה פרעה וזה זכרוֹ. כולם בנוּ, כל אחד רצה לעלות על קודמו בבנייני ענק ופאר, ולוּ גם בנייני-קבר לעצמם. כל יצירה אחרת טפֵלה לזו, וכשתמהים אדריכלים עד היום על דרך הבנייה המונומנטלית הזאת, וגם כשהם משחזרים את דרכי הבנייה, בסופו של דבר הכול חוזר אל הכמות העצומה של ידיים עובדות. כל עם מצרים עבדי פרעה הם, ואין צריך לומר בני עמים אחרים: שבויי מלחמה או אזרחים ששועבדו. הרבה מלחמות שמצרים נלחמה לא היו אלא למען קַיֵים בידה את הלבנון, המקור הראשי לעצי ציפוי הבתים הגדולים. או למען השבויים, עבדי חינם במחצבות האבן לבתים הגדולים. וזו דרך בנייתו, וזה גורלו של כל בית גדול שאיננו גם בית קדוש.

ועל כן כה הולם המושג החוזר הזה, פרעה, לכל שליטי מצרים, ללא הבחן. "הבית הגדול".

אומנם לא רק בני ישראל משועבדים היו לפרעה במצרים. הן כל מצרים משועבדת הייתה. אך מה מזה יהלוך? בסופו של דבר מצרִים משועבדים למי בנו? לעצמם בנו, לבני בניהם, לאומתם, לארצם. בני-בניו של עבד מצרי נהנו. בני בניו של יוסף העברי, משנה למלך פרעה, עונו, שועבדו, וסופו של דבר יצאו והשאירו את מעשי ידיהם למצרים. רבים הדברים שיוצאי מצרים יכולים לקחת עמם. כסף וזהב, אם גאולתם היא על-ידי משה איש האלוהים, ואולי גם עצמות יוסף. אך את הבתים הגדולים אשר בנו בפרך לא ייטלו עמם. ולא את דמעות האימהות ולא את דמי הילדים.

לא ילדים בלבד שוקעו במקום לבנים בבתים. העם כולו שקע בעבודה. חושך בבתי ישראל בגושן. גלות זו ושעבוד זה, על מה באו? על כל הגלויות הבאות נמצאו נביאים ונמצאו חכמים אשר ניבאו ואשר הסבירו סיבתן. ועבדות ראשונה זו על מה באה? על אילו חטאים? והרי טרם נצטוו במצוות וטרם עברו עליהן.

על כורחך אתה אומר כי הגלות עצמה חטא היא; גם אם תחילה לא באו אלא לגור, להיות גרים בה, סופם שהשתקעו בה. ועל כורחך אתה אומר שאלמלא השעבוד לא היו רוצים לצאת כלל, ושעבוד צורך גאולה הופך להיות חוק הדיאלקטיקה ההיסטורית.

 

מַזֶּה בידך

המושיע לא נולד מרוח-הקודש. הוא חוליה בשר-ודמית בשרשרת בשר-ודם, בן לאם ואב עברים, דור רביעי ללוי, גואל כבוד ישראל בשכם.

המושיע לא נולד מרוח-הקודש. הוא הגיע לרוח-הקודש. לא אידיאה הנכנסת לגוף, מתגשמת בגוף, כי אם גוף המעפיל לאידיאה. ועד רגעי חייו האחרונים צמוד: נצמד בכל רצונו לגופו זה, הרוצה לחיות. כי הוא איש-האלוהים ולא אלוהים אנושי. לא מרכז רוחני המחפש מקלט אחיזה לרגליו הערטילאיות, כי אם רועה צאן הסָר לראות מראה גדול מדוע לא יבער הסנה. המוציא את כל עמו מארץ עבדות להביאו לארץ טובה ורחבה, ובין ארץ לארץ עולה להר האלוהים להוריד לעמו תורה.

יתר על כן. לא די בכך שהוא בשר-ודם כל כך ממוצאו, הוא ארצי-חומרי-חומרני-ממש בגידולו. כי הרי גידולו הוא ב"בית הגדול" עצמו, ובגדול מכל הבתים הגדולים של פרעוני מצרים. לא עני ולא רוכב על חמור,[1] כדבר הנביא מימי הקטנות, לא נושע כי אם מושיע. והצדק שלו אינו צדק מופשט כי אם צמוד, צמוד לתנאים וצמוד למעש.

"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו". כאן אין כל ויכוחים, אין כל שאלות. אפילו לא שאלת צדק. "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ". לא בעיה אישית כאן. איש מצרי מכה איש עברי, והתוספת "מאחיו" באה ליתר הדגשה כי הדם הוא שניעור כאן, כי הצד הלאומי, כי ההרגשה של "הנוכרי" מול "אחי" היא העיקר כאן. ואף התגובה היא בהתאם לכך: ללא דיונים רבים, ללא חקירות רבות. וַיַּךְ. האין משה חושש לתוצאות מעשהו לגבי אחיו? ואם לא ברור לו שבהימצא גוויית מצרי בתחום גושן, ברור יהיה שישראלי הרגוֹ? כל זה ברור לו בלי ספק. אך מי שעתיד לחדש בממדים לאומיים את מעשה אברהם ב"לך-לך", הוא גם העושה כמשפט אברהם בצאתו להציל את לוט בן-אחיו. גם זו, גם מלחמתו של אברהם אינה מלחמה על צדק מופשט. מלכי סדום שנוצחו ודאי שלא היו צדיקים גדולים, אך אברהם אינו נכנס לדיון מי צדק, כדרלעומר או בֶּרע. הוא נלחם על הצלת לוט בן-אחיו.

בעיית הצדק היא לעומת זאת בעיית המרכז במקרה השני: כששני עברים ניצים. אכן כאן הבעיה היא אישית, וכאן אומר משה בפירוש "לרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?". כאן זוהי בעיית רשע. ואף התגובה – לא זו שלמעלה. את המצרי אין לשכנע בדברים; כלפי המצרי, אויב אחיו, בא המעש המיידי. כלפי אחד מאחיו באים דברים; כאן מתעורר הצורך לחנך, לעורר את חוש-הצדק.

ואולם כאן "נודע הדבר". כמדרשו: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו. מה חטאוּ ישראל מכל שבעים האומות להיות נרדים בעבודת פרך. אבל רואה אני שהם ראויים לכך" (על פי רש"י). ולא מפני פרעה הוא בורח, כי אם מפניו אחיו: אב רחוק לאותו נביא מאוחר הרוצה אף הוא לברוח למדבר, למלון אורחים מפני אח רכיל-יהלוך.[2]

ל"בית הגדול" אין הוא חוזר. שם אין איש, שם אין אדם בצלם אלוהים. שם הכול אבן. הוא כבר פסח על מפתן הבית הגדול, הוא כבר עקר עצמו עקירה גדולה. ניתק עצמו מתרבות גדולה וחנוטה, כאשר עקר עצמו אבי אביו אברהם. פסיחה היא רבולוציה. אכן זוהי ראשיתה של הרבולוציה: עקירת הישן, וראשית העקירה אדם עוקר עצמו בטרם יעקור אחרים.

אך ביחס לעמו נדמה לו שאפשר לפתוח בדרכי חינוך, בשלבי ביניים ארוכים, בהסברה, בהכשרת לבבות: "רשע, למה תכה רעך?". את המצרי לא שאל "למה?" אין כל טעם לשאול אויב ישראל למה הוא מכה את בני ישראל. אבל יש טעם לשאול אדם בישראל למה יכה אחיו. ועוד: דוק על הביטוי "למה?" ולא "מדוע?". משה אין פניו לאחור. לא הסיבה, "מפני מה?", חשובה לגביו. פניו אל התכלית: "לשם מה?" – "למה?" – תכה רעך. הרי רק המצרי הגוי יפיק תועלת מכך. וכאן באה האכזבה. לא, גם כאן אין איש, גם כאן אין אדם בצלם אלוהים. גם המוכה ואינו נענה, גם המוכה ואינו רוצה להיגאל, גם המוכה והמתרפס למכה, אינם ראויים להיקרא איש. האחד קין ומי שאינו קין הוא הבל. אך דרך לעקור את העם הזה מעבדות אין הוא רואה עוד, משה. איך לעשות פסח בעם כאשר עשה בעצמו, אין הוא יודע. ועל כן הוא בורח המדברה: הוא בורח מההיסטוריה אל הנצח חסר-הזמן, הוא הולך להיות רועה צאן. יוסף היה רועה צאן והגיע לארמון פרעה, משה היה בארמון פרעה ובורח להיות רועה צאן.

והנה בהגיעו למדיין מתגלה בנפשו אלוהי יעקב. יעקב בבורחו מפני עשיו אחיו פותח את מעשיו בנכר בהגשת עזר לבנות לבן, מגולל את האבן מעל הבאר. משה מגרש רועים רעים החוסמים את הבאר בפני בנות יתרו. שלושה כוחות עוינים: מצרי, עברי רָשע, רועֵי מדבר. שלוש דרכי תגובה: הריגת המצרי, הוכחת האח העברי, גירוש רועי המדבר.

וכשם שאין הוא יכול לברוח מנטייתו זו להיות לעזר, כן אין הוא יכול לברוח מייעודו הגדול: להיות למושיע.

אלוהי האבות אינו מרפה ממנו. לא די שמשה עוקר עצמו מ"אור כשדים" שלו; לא די שהוא, גם הוא, מוצא לו את "חרן" שלו בדרך לכנען, במדיין, בתחנת ביניים זו; לא די שהוא נוהג בחסד וברחמים ובעבודה נאמנה כיעקב אצל לבן. גם אלוהי יצחק אינו מרפה ממנו. שם, במצרים זו, מונח עם שלם עקוד על המזבח. ואף אם עַם זה להוט אחר צֵיד בנו עשיו, אחר הבשר, ואף אם עם זה עיניו כהות מראות – אף על פי כן יצחק בן אברהם הוא ואבי יעקב; למרות הכול ראוי הוא להיגאל. גם בזכות עינוייו, עקדתו. גם אם אינו רוצה בכך.

רבות הודגש משקלו הסמלי של הרועה במקרא. משה רועה, דוד רועה, הרועה כשלַב הכשָרה למנהיג. פחות מזה הושם לב לצד השני של סמל זה – הצאן. העם הוא צאן. והצאן לא תמיד יודעת מה טוב לה. ומראה הצאן התועה וטועה מזכיר לו למשה את העם. היהיה העם שה לעולה? ושמע הפעיות מהדהד בנפשו ומזכיר לו את פעיית ילדי ישראל המושלכים ליאור. ילדים אלה מה חטאו? היאבדו בפשעי אבותיהם המלשינים? בוערת בו האש ללא הפוגה.

אבל איך? איך ייעשה פסח זה. איך יוּצא עם עבדים מהבית הגדול? איך לקורעו מסיר הבשר ואיך להוציאו מידי הברזל? בכוח הטבע לא ייתכן. כוח הטבע, הדרך ההיסטורית הרגילה, מחייבת את הכיליון, הטמיעה או ההשמדה.

לא, בדרך הרגילה זה לא ייתכן. כאשר האש הזו בסנה תופעה על-טבעית היא, כן הגאולה תהיה לא בטבעה הרגיל של ההיסטוריה. של נעליך מעל רגליך – קוראת אליו האש הפלאית – של נעליך מעל הֶרְגֵליך, מעל כל הרגלי ההיסטוריה. יחף תעמוד פה בין קוצי הסנה ובתוך האש. לא תתחמק. לא תתחמק בנעליך אלו, לא תסתתר בהן. שַל. לא תשמש לך עוצמת פרעה תירוץ, ולא סירוב העם – מַחְמָק.

פסוח תפסח עליהם.

מה עוד? מה עוד נותר לך מדרכי ההתחמקות? מה? כבד-פה אתה? אכן, כבד-פה אתה, אבל לא כבד-יד.

מַזֶּה בידך?

מזה? וכי אין אלוהים יודע מזה בידו? קא סלקא דעתך?

אכן ידע אלוהים. משה לא ידע. האין אתה יודע, משה, מזה בידך?

מזה בידו? מטה. מטה רועים. מטה של אידיליה שלווה. לא מטה קסמים, לא מתת שמיים, כי אם מטה מגזעו של עץ, כאשר הוא עצמו, משה, בשר ודם והוא מגזעו של אדם.

ואף על פי כן: זה המטה. זה המטה, אם בידי אדם כמשה הוא; זה המטה, אם כוח אלוהים בידי מניפו; זה המטה הטבעי הופך להיות מכשיר למעשים שבעינינו הם על-טבעיים, אותות ומופתים.

מטה רועים? מלא רחמים? אבל אם יש צורך אפשר וצריך להופכו לנחש. למה דווקא נחש? וכי לא יכול היה אלוהים לתת לו אות נעים יותר, להופכו לפרח, לצפור מצייצת? אין ניסים למען ניסים. הנס הוא אות, אות תרתי משמע, אות-מופת ואות-קריאה. אות בעל משמעות. אכן, מטה רועים בעת הצורך יהי לנחש, ארסי, ממית, מפחיד. ורק לאחר שימלא תפקידו, שליחותו הנחשית, רק אז יוּתר לו ליהפך שוב למטה רועים בכפי הרועה.

לא, לא בדרכי נועם תבוא הגאולה. בדרכי נחש היא תבוא, בדרכי נגע צרעת, בדרכי דם. שלושת האותות שניתנו לו למשה ללַמדו דרך.

האין דרכי גאולה אחרים בידי אלוהים?

אלוהים נותן לאדם כוח לגאול. אלוהים מקנה כוח-יתר למטה הטבע, מכניף כנפי נשרים לבהמה ההיסטורית. המושיע אינו עני ורוכב על חמור ואינו יורד על ענני שמיא, ובידו אין מטה-כישוף. שם המפורש החקוק במטה הטבע – הוא כוחו. אש אלוהים הבוערת בסנה טבעי, בגוף אדם, בשר-ודם – זו אש גאולה. בה תעשה פסח לעם. תפסח על שלבי ביניים, תפסח על "הבית הגדול" ועל עורמות וצבאות מצרים, ואף על ימים. זה בידך.

 

בריאת ישראל

אל תאמר "יציאת מצרים", אמור "הוצאת מצרים"; כי העם לא יצא כי אם הוּצא ממצרים. וכבר יפה אמרו חכמים בַּהגדה: "ואילו לא הוציא … משועבדים היינו". והוצאה זו היא מעשה א-לוהים במישרין, ומבחינה זו היא שקולה בתחום ההיסטוריה כנגד בריאת העולם. זוהי הטלת מרות עליונה לא על ידי צו כי אם על ידי מעשה: התערבות ישירה בַּטבע על-ידי המכות, התערבות בַּהיסטוריה על-ידי הוצאת העם; ובלשון מחוברת: התערבות בתולדות הטבע והתערבות בטבע ההיסטוריה. וזה ההיקש לבריאה ראשונה.

צא וראה כי אין א-לוהים עושה שום מעשה מחוץ לגדר הטבע – או כל מעשה כפייה – ביחס לָאבות. ביחס לָאבות ישנה "רק" ההתגלות. וזהו טעם "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (בראשית ו', ג). הירָאוּת הייתה לאבות. מעשה – לא. שינוי מעשה בראשית – צו היה, ואת הצו הזה הם ממלאים בעצמם ומרצונם, ואין א-לוהים נזקק ליד חזקה. ועל כן אמרנו "רק" התגלות; שכן "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" לא להפחתת גדולת האבות בא, כי אם אדרבה: להדגשת גדולתם. ה' בורא עולם, והאבות – לא שלא ראויים היו שא-לוהים ייוודע אליהם במעשה, כי אם לא זקוקים היו. הם בחינת בני אדם עליונים; די להם באֵ-ל שַדי המצווה אליהם – וציוויוֹ הופך להיות להם רצון, רצון שלהם.

לא מאונס עבדות מנתק אברהם את עצמו מאוּר כַּשׂדים, ולא מאימה הוא הולך לקיים את צו העקדה. ועל כן, בזכות זאת, אין אברהם נזקק גם למכות ניסיות כדי להציל את לוט מידי כדרלעומר. מי שהניע מרצונו את רגליו לצאת מחרן כדי ללכת לכנען, יש בכוחו גם להניע את ילידיו וחניכיו להכות את המלכים.

ועל כן מעשי ניסים הם באמת מעשי חסד שעושה א-לוהים עם מי שאינו מגיע לדרגה עליונה לעשות על פי צַו, להפוך את רצון קונו לרצון עצמו, למי שלא די לו באֵ-ל. אולם האבות שֶדַי להם באֵ-ל, שֶדַי להם בצַו, היה כוח ברוחם ובגופם לעשות, לצאת, ללכת, ללחום. די להם בהתגלות, בהירָאוּת, כדי שיהיו לְאבות – זה המושג העברי, המזוקק והמקודש, של "אדם עליון".[3] מכאן אותה קרבה בין האבות והאֵ-ל, אותה אינטימיות. האבות אף פעם אינם נקראים "בנים" לא-לוהים, בנים שיש לרדת אליהם, להתכופף אליהם, לשאת אותם. הם אבות, כלומר: הם עולים. ובכוח זה הם נעשים אבות לַהיסטוריה.

לא כן הבנים, וּודאי לא בני-הבנים, אלה שהם פרי הירידה הגדולה מן הדרגה. אם מחמת הירידה עצמה ואם מחמת השעבוד שהוא תוצאה מחויבת  מן הירידה, אין בני ישראל במצרים פועלים פעולה רצונית; העבדות כפויה עליהם ואין הם יודעים להשתחרר מרצונם ומכוחם. חלקם – אף אבד להם הרצון. הם צועקים "מן העבודה" הקשה, כמובן, אבל אין הם צועקים לגאולה. צעקתם היא שלילית ולא חיובית. הם יודעים כמובן מה שאין הם רוצים, כי גופם המעונה מתקומם נגד זה מטבע ברייתו, אך אין הם יודעים מה הם רוצים. כי לכך הגוף עצמו אינו מספיק; לכך דרושה רוח, וזו אינה עִמם. אילו נצטוו "לכו לכם", כנגד "לֵך לךָ", ספק אם היו יכולים; ואי-יכולת זו – ספק אם מחמת המציק היא, אם מחמת המוצָקים עצמם.

על כן נדרשה כאן התערבות במעש, ולא די בצַו ודיבור. על כן החזרה המתמדת: "אני ה'"; כלומר: לא רק האֵ-ל שנתגלה לאבות וציווה עליהם והם עשו כמצוּוים, כי-אם אני ה' – שאינו מצַווה בלבד כי-אם גם עושה מעשה בראשית. וכן ייאלץ גם ישעיהו לשוב ולומר: "כֹּה אָמַר הָאֵ-ל ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רוקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ … וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ, וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם" (מ"ב, ה-ו). ושוב: "כֹּה אָמַר ה' גּוֹאַלְכֶם … אֲנִי ה' קְדוֹשְׁכֶם, בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם. כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה … הִנְנִי עוֹשֶׂה חֲדָשָׁה…"; (מ"ג, יד-יט). כשהעם במצוקה ואין בו כוח ללדת מעצמו – דרושה התערבות ה', דרושה בריאת ישראל מחדש. וכל בריאה מעשה כפייה היא, שכן אין הנברא נשאל ואינו מתבקש ואינו מצטווה, כי אם נברא.

ואילו ניתנה אוזן לאדם לשמוע ממעמקים, אולי היה גם קולט את נאקתם של תוהו ובוהו וחושך ותהום. נאקה וזעקה שקדמה למעשה הבריאה, למעשה יציאת העולם משעבוד התוהו. אנו למדים מבריאת העולם לבריאת האומה, ומן האחרונה על הראשונה. כאן וכאן לא בדרך הטבע, כאן וכאן מתוך כפייה על החומר. וכשאנו מתבוננים בארבע לשונות הגאולה המפורסמות: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי – ארבע לשונות הנאמרות מיד לאחר אותה הודעה מוזרה "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם … בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו', ג) – וכשאנו מעיינים באופי הפעיל מצד אלוהים והפעוּל בלבד מצד העם – מצטיירת לנו באופן ברור ביותר תמונת יצירת האדם, אותה לקיחה מן האדמה. אותה נשיפה של רוח חיים בו, אותו עיצוב מלא ואותה העֲמדה בגן החיים. מכאן ואילך חסל סדר ניסים לגבי אדם. מכאן ואילך הוא חייב לחיות בצלם ובדמות בוראו, כלומר לעשות ציוויוֹ לרצונו.[4] ורק לאחר שעבר על הצו – גורש.

וכדוגמתו בגורל האומה: היא נבראה מעפר עבדות מצרים. בהר סיני ניתנה בה רוח חיים, ואחר כך הועמדה בארץ לחיות בה. כאדם בגן עדן – אולם כאדם חטָא העם. כאדם עברוּ ברית. הוא עבר על הצווים, שִעבד עצמו לטבע, לתאווה. הוא ירד ירידה נפשית למצרים (וכידוע לא נפשית בלבד כי אם גם פוליטית), פגם בצלם ובדמות האבהית – ונענש, גורש מגן עדנו. ואם תוסיף לכך את הנחש המסמל לעיתים את מצרים. ודמותו של הנילוס המעלה על הלב ואל הלב את הנחש, הרי תהיה הגזירה שווה בין בריאת עולם ואדם לבריאת ישראל מלאה.

כי אכן גזרה היא, גזרה שבניגוד לַצַו אינה באה להפעיל את האדם, להניע את רצונו, כי אם לגזור עליו שלא ברצונו, גם אם לטובתו. וגזירה היא גם במובן עמוק יותר (בְּמובן שידובר בו[5] עוד בהֶגְיון המונח פסח) גזרה במובן גזִירת שרשרת אחת של הוויה, ופתיחה מהפכנית, מחדשת, של שרשרת שנייה.

גזִירת שרשרות היסטוריות אינה נעשית על דרך הטבע. זה מעשה בריאה. והוצאת מצרים – מעשה בריאה הוא. ליתר דיוק: ראשית מעשה בריאת העם. ויש הכרֵחַ לבוראו, כי הוא שקע בתוהו-ובוהו ובחושך. ואם יש בו הרבה כוח לצעוק – אין בו כוח לשמוע. ועל זה מתאונן משה שוב ושוב: אין הם שומעים, אין הם שומעים. האבות לא צעקו אף פעם, אבל הם שמעו והם ראו. והללו – עיוורים וחירשים, כאשר יתאונן פעם במפורש ובמחודש ישעיהו. על כן לא די להם בהירָאוּת א-לוהים, לא די להם בדבר א-לוהים. אותם יש לנטול בזרוע נטויה, לקחת בחוזק יד – ולהוציא.

 

פסח

הדיאלקטיקה המקראית מחייבת את הקפיצה, את הפסיחה על תהליכים טבעיים, לפתיחת שלשלות חדשות של התרחשות.

אין קצה לעמל המחשבה הפילוסופית והניסויים הפיסיקליים להסברת העולם כשלשלת אחת, מיסוד אחד, ללא קפיצות. ואין-ספור לַכישלונות. לא הוסברה – והישרים שבַּפילוסופים ובַפיזיקאים מודים שלעולם לא תוסבר – ראשיתה של ההוויה בכלל. טרם נמצא המפתח למעבר מן הדומם אל הצומח, ואחר כך אל החי ואל האדם, למרות דרווין. לנגד עינינו התפורר החומר ליחידות אנרגטיות. ועם כל הדיפה אחורנית לא נפתרת החידה כי אם מעמיקה את מקומה ואת נוסחתה.

המדע אינו האמת; הוא אחת הדרכים להכרת האמת. יש והוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. באה שירה, באה אמנות, ומגלות את הטפחיים בדרכיהן הן, בלשונן שלהן. בהן מלכות החירות, היצירה; בהן בָּבוּאה – לפעמים קרובה ולפעמים רחוקה – לַחירות המוחלטת של הבריאה. כאן פוסח היוצר ופוסח המאמין על הנמנע על-פי השכל, עובר על פני ההכרֵחַ – ויוצא משעבוד לחירות.

הנֶאמר בפרשת בראשית בעניין הבריאה בַּטבע – הוא הנאמר מבחינה מהותית בפרשת שמות בעניין הבריאה בָּאומה. אלמלא חתך א-לוהים בעבי החושך בַּצו "יהי אור" – היה העולם, מתוך חוקיות החומר וההתמדה, שרוי בתוהו ובוהו. אלמלא הוציאנו מחושך מצרים, משועבדים היינו לפרעה במצרים, משועבדים היינו לַ"בית הגדול" ולכל החוקים ההיסטוריים והטבעיים החלים על ה"בית הגדול", עד לשִכחה, עד להִתכַּסוּת בחולות מדבר, עד להיותנו "חומר" ארכיאולוגי בלבד.

וכבר נֶאמר וכבר הוכר שאין הסברה היסטוריוסופית, הגיונית ומדעית, לקיומו של עם ישראל. ובמינוח המקרא: שום איש מדע לא יידע להסביר את סוד ה"פסח", כיצד פָּסַח מלאך המוות ההיסטורי על דלתות העם הזה? 

כיצד נוצר האור הראשון של הקוסמוס? כיצד היה אור בבתי ישראל בהיות חושך בכל בתי מצרים? מי שאינו מאמין בפסח הטבע ובפסח ההיסטוריה מוכיח שהוא יושב בחושך היום, ואיננו רואה גם פסיחה המתרחשת לנגד עיניו.

וכל זבח הפסח הראשון לא היה אלא אות לדרכי ביצועה של המהפכה: אין מבשלים את הבשר במים. אין עת בישול. צלי באש. באש המהפכה הגדולה. וצולים אותו "ראשו על כרעיו ועל קרבו", צולים ואוכלים, כי אין זמן לנתחו ניתוחים-ניתוחים, זה לכאן וזה לכאן.

ובחיפזון אוכלים, אותו כי "פסח הוא לַ-ה'", כי זו פסיחה גדולה על התהליכים הרגילים, האבולוציוניים. אין מסֵבין לסעודה זו. אין משתהים בענייני האכילה, חלילה לה לָאכילה מלעכב בעד היציאה. ועל כן – רק עוגות מצות, רק תמצית הכרחית ביותר לעניין זה של אכילה. על כן חגוֹר למותניים ומקל ביד. זה הכול.

ואסור להתמהמה, אסור לתמוה ואסור להרבות בשאלות "מה? מה?". יש על מה לתמוה, אך תמיהות ושאלות מעכבות את הגאולה המהפכנית, הפוסחת על חוליות השלשלת.

ואף מעשה ים-סוף אינו אלא אות לפסח, אות לדילוג זה על תהליכים שבַּטבע. מצרים טבעו כי הם מיסוד הטבע. טביעתם איננה נס, טביעתם היא חוקית בהחלט. הנס הוא בכך שישראל לא טבע, שגלי החוקיות ההיסטורית לא הטביעו את העם הזה כאשר הטביעו עמים אחרים. לבני ישראל נקרע הים, נקרעה השרשרת ההיסטורית הרגילה. הם עוברים בתוך הים בַּיבשה. בים ההיסטוריה נפתחה להם דרך מיוחדת שלא נפתחה ולא נודעה לשום אומה ולשון. אל תקרי ים סוּף, קרא: ים סוֹף. כל העמים טובעים בו בים זה, עם ישראל אינו טובע בים הסוֹף.

גם זה פסח. פסיחה על גורל רגיל זה של אומות. ועל כן לא יוכלו להם – ליציאת מצרים ולקיום העם היהודי – שום הסברים רציונליים: שהרי הסבר רציונלי כוחו יפה רק כל אימת שחוליות השרשרת קשורות זו בזו; וכל פעם שיש קרע בַּחוליות – נקרע ההסבר. וברצון היה השכל הרציונלי הזה מכחיש את העובדות אלמלא העיניים הרואות.

מאז ירידת יעקב ובניו מצרימה לא הייתה התגלות לאומה. הווה אומר: הכול התרחש בדרך הטבע, על פי החוקים ההיסטוריים. שבטים רבים הגיעו בדרך נדידתם או בדרך שבייתם לאחד "הבתים הגדולים", שועבדו, עבדו ואבדו בתוהו ובוהו ובחושך.

ולפתע נאמר לעם אחד: יהי אור. יופר החוק הקיים.

ובאמצע, כָּעמוד שבתָווך לַגֶשר, לגשר בין פסח הבריאה ופסח ישראל במצרים, עומד האב אברהם, אשר פסח על תרבות הקדם של שוּמר ואכד ובבל הקדומה – לפתוח שרשרת חדשה. ל"יהי אור" שבבראשית מקביל האור בבתי ישראל במצרים; ל"לך-לך" לאברהם מקביל צו היציאה למשה; ומבחינה זו אין שחר לוויכוח הקדום על עולם נברא "יש מיש" או "יש מאין". מבחינה עליונה ביותר, גם האין הוא יש. ומבחינה נמוכה, כשאנו מסתכלים מלמטה למעלה, גם ה"יש" היוצר מן היש, הוא אין. כי תמיד נותר בו משהו שאין אנו יודעים מהו ולמה הוא. תוספת זו, מבחינת המוחלט היא באה מן ה"יש" שאין בלעדיו, מבחינת היחס שלנו היא באה מן האין.

מבחינתו של אלוהי יעקב, אלוהי הסולם, מראשו של סולם זה, הניסים של מצרים אינם ניסים: הם התרחשות היסטורית. הם שלב סולמי, והפסיחה היא חוק. הייתכן סולם שאין פוסחים בו משלב לשלב? שהוא כולו רצף? אך מבחינתו של אלוהי פחד יצחק, אלוהי הארץ, מתחתיתו של סולם – הפסיחה הזו מופלאת היא, כולה באה לו מלמעלה: יציאת מצרים כידו של המלאך השלוחה מגבוה לפתע פתאום להציל מן העקדה – שִעבודו והצלתו של העם במצרים אינם אלא חזרה על העקדה מצד גורלו של הנעקד.

ממרומי אב-רם הרי נִיסיות זו של פסח היא חוקית בהחלט, כי היא טבעו. מבחינת יצחק העקוד, המסתכל מלמטה למעלה, הכול אימה ונס. ורק מבחינת סולם יעקב שתי התפיסות מתאחדות לדיאלקטיקה המקראית, המקורית והצרופה.

ומה פלא כי כך ולא אחרת מציג אֱ-לֹהים את עצמו באוזני משה (שמות ג', ו): "אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ, אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב".


 

תמונה ראשית: דף ממפעל 'דברי הימים – חדשות העבר' בעריכתו של ישראל אלדד. הגיליונות ולצידם עוד שפע כתבים זמינים לציבור באתר ישראל אלדד.


[1] לא עני ולא רוכב החמור – על פי זכריה ט', ט: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם: הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת".

[2] "למדבר מלון אורחים" וכו' – כתשוקתו של הנביא ירמיהו (ט', א-ג): "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם, כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. … כִּי כׇל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכׇל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ".

[3] אדם עליון: כאשר כותב אלדד על מושג "האבות" כמופע מזוקק ומקודש של "אדם עליון" הוא מתפלמס אל-נכון עם ניטשה, מתורגמו הגדול. פרידריך ניטשה רומם את אידֵאל "האדם העליון" (או "על-אדם"), כחלק מתפיסת החיים כשאיפה לעוצמה, חתירה מתמדת לפיתוח כוח.

[4] לעשות ציוויו רצונו: לעשות את ציווי האל לרצונו שלו, של האדם. כנאמר על האבות בפסקה השנייה של פרק זה. על פי משנה, אבות ב, ד: "עשֵה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו".

[5] שידובר בו: כנראה הכוונה לניתוח השם 'פסח' ומשמעותו במאמר "מהות ואיכות ביציאת מצרים", אשר פורסם ב'סולם' בניסן תשי"ב.

עוד ב'השילוח'

כשהנעליים גדולות
החזון כבר נכתב
עונת הברווזים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית blank

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה blank

קרא עוד

כלכלה וחברה blank

קרא עוד

חוק ומשפט blank

קרא עוד

ציונות והיסטוריה blank

החלום
וינסטון צ'רצ'יל
קרא עוד
המשורר הלא לאומי
דעאל רודריגז גארסיה
קרא עוד
הרצל עכשיו
ליאת נטוביץ-קושיצקי
קרא עוד
קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.