מחזור פלסטיק מזויף

מיתוסים ורגשות תופסים מקום מרכזי בהחלטות בענייני סביבה, שלעיתים מביאות יותר נזק מתועלת. מבט מקרוב על פלסטיק, מִחזור והטמנה

"אחרי הביקורת: הפחים הכתומים סוף כל סוף בדרך לירושלים" שיבחו הכותרות בפברואר האחרון. ירושלים, שלטענת המשרד להגנת הסביבה הפרה את חוק האריזות במשך שנים, סוף סוף נכנסה לתלם וחתמה על הסכם עם תאגיד תמיר לפינוי אריזות הפלסטיק, הקרטון והמתכת באמצעות הצבת פחים כתומים ברחבי העיר. לכאורה מדובר במהלך מבורך, שבו יותר פסולת תופרד במקור ותועבר למחזור איכותי. ואכן, הפעילים הסביבתיים באזור ירושלים שלחצו לבצע את המהלך נשמו לרווחה. אך האם באמת מדובר במהלך מועיל סביבתית? לא ברור.

מזה שנים מפַנה ירושלים את כל הפסולת שלה אל מפעל המיון גרינט היושב בעטרות שבפאתי העיר. המפעל מפריד וממיין סוגי פלסטיק ומעביר אותם למחזוּר במפעלים שונים בארץ ובעולם. אלא שלטענת המשרד להגנת הסביבה, מיון שלא במקור (כלומר לא באמצעות הפחים הכתומים, אלא באמצעות מכונות במפעל מיון) מוביל למחזור באיכות נמוכה, ולכן עדיף להציב מאות פחים כתומים ברחבי העיר, להוסיף קו שינוע נוסף שיעביר את כל פסולת האריזות מרחק כפול ומכופל עד לתחנת המיון של תאגיד תמיר בראשון לציון (לתמיר שתי תחנות מיון נוספות בלבד, אחת באילת והשנייה בעפולה), ומשם שוב, לשנע את הפלסטיק הממוין למפעלי המחזור השונים בארץ ובעולם.

מהי בעצם המשמעות של מעבר ממיון פסולת מעורבת במפעל אל מיון משולב, כזה שנעשה גם במקור וגם לאחר מכן במפעל? האם פלסטיק הממוין בצורה כזו מביא לתמורה גבוהה יותר במפעלי המחזור? והאם המיון במקור מגדיל את כמות הפלסטיק שמגיע למחזור ולא נותר באשפה הכללית? ואם אכן יש תועלת כלכלית או סביבתית במעבר למיון במקור – האם התועלת הזאת מקזזת את תוספת זיהום האוויר והעומס בכבישים הנוצר בשל התוספת הניכרת בכמות השינוע?

יש מי ששאל כבר את השאלות הללו. אמסטרדם, למשל, שנשלטת על ידי מפלגות הירוקים והשמאל, החליטה לפני שנה וחצי לחדול מן ההפרדה במקור, ובכך הצטרפה לשתיים מהערים הגדולות במדינה, רוטרדם ואוטרכט, ולערים קטנות רבות נוספות.[i] נכון להיום לא מתבצעת בבירה ההולנדית כל הפרדה במקור של אריזות פלסטיק (גם לא  בקבוקים) והפסולת המעורבת מועברת למפעל מיון גדול ומשוכלל מחוץ לעיר. על פי מחקר ראשוני שבוצע ברוטרדם, מהלך זה הגדיל את כמות הפלסטיק הממוחזר פי עשרה (!) ואף הפיק פלסטיק איכותי יותר, וכמובן חסך כסף רב.[ii]

האם ניתן להקיש מכך למקרה הישראלי? קשה להאמין שישראלים ייטו לבצע הפרדה טובה יותר במקור מזו שביצעו ההולנדים, כך שספק אם בצד הזה של המשוואה המשתנים בירושלים יהיו טובים מברוטרדם. אומנם ייתכן שתחנות מיון האשפה המעורבת בערי הולנד טובות מזו של גרינט; לחילופין, ייתכן שתחנות המיון ההולנדיות שבהן מוין הפלסטיק שהופרד במקור היו יעילות פחות מהתחנה הגדולה של תאגיד תמיר. יכול להיות.

מכל מקום מה שבטוח הוא שלא נוכל לבדוק. חוק האריזות מחייב את כל הרשויות להתקשר עם תאגיד תמיר לצורך מיון במקור באמצעות הפחים הכתומים, בהתבסס על שלוש תחנות המיון הקיימות. מחקר מסודר באשר לתועלת הסביבתית של שתי החלופות בכל הנוגע לעיר ירושלים לא נערך, וכעת גם לא יוכל להיערך.

כוונות טובות ללא כיסוי וקונספציות בעייתיות שולטות בתחום מחזוּר הפלסטיק כבר שנים רבות. כדי להבין קצת יותר את הסיבות לכך, אני מציעה שתצטרפו אליי למסע קצר בעקבות הפלסטיק ומחזורו.

פלסטיק: הסרת הקסם

עד לפני שלושים-ארבעים שנה פלסטיק נחשב לחומר אלוהי. התגלית המדעית שאפשרה ייצור חומר זול, גמיש, חזק ונוח לעבודה שינתה את העולם. מה יכלה עוד האנושות לבקש?

היום רוב הסיכויים שהאסוציאציות שיעלו בראשכם כשתתבקשו לחשוב על פלסטיק יכללו חופים מטונפים, דולפינים מתים, או הררי אשפה נוסח הסרט ווֹל-אִי המכסים את כל כדור הארץ. פלסטיק נחשב חומר כימיקלי מזהם ומסרטן, שאינו מתכלה לעולם אלא רק מתפורר ומזהם את האדמה, את מאגרי המים ובסופו של דבר את גוף האדם. הנחת היסוד הזאת חלחלה מזמן לתוכניות העבודה של המשרד להגנת הסביבה, המכוון ל"כלכלה מעגלית", כלומר ללא שימוש בהטמנה, וחותר לטפל באשפה באמצעות מחזור רב ככל האפשר בתוספת מעט שריפת פסולת, והכי טוב – הפחתת השימוש בפלסטיק מלכתחילה. גישה זו רשמה לזכותה ניצחון מפואר בשנה שעברה כאשר הוטל מס מיוחד על כלים חד-פעמיים במטרה להפחית את השימוש בהם.

מיסוי החד-פעמי עורר דיונים מעניינים באשר להשלכותיו על אוכלוסיות חלשות. אך רוב הדיונים לא תהו על הנחת היסוד עצמה, שלפיה פלסטיק הוא רע לאנושות ורע לסביבה. לעיתים נדמה שהיחס הנפשי לפלסטיק עבר מזמן לקטגוריה כמו-דתית. הדחייה שהוא מעורר מקשה על בחינה רציונלית ועניינית של הבעיה. אין ספק שההעדפה כלפי הפרדה במקור, שגרמה לפעילי סביבה רבים בירושלים (ולקובעי המדיניות במשרד להגנת הסביבה) לדחוף למדיניות לאו דווקא יעילה, קשורה בדחייה נפשית זו. אתייחס לתפיסה הדתית הזו מייד, אך קודם אבחין בין בעיות שאכן קיימות בפסולת הפלסטיק לבין כאלו שהינן נספחים לא הכרחיים.

פלסטיק הוא בעייתי בעיקר כאשר הוא מושלך למרחב הציבורי. ראשית, הוא יוצר בעיה אסתטית חמורה – כפי שיודע כל מי שטייל בשבילי הארץ ובחופיה בקיץ האחרון. שנית, הוא עלול לפגוע בבעלי חיים המנסים לאכול שאריות מזון ארוזות בפלסטיק ועלולים לבלוע אותו. נוסף על כך, פלסטיק עשוי לפגוע בתשתיות ביוב, ומכוני טיהור שפכים נאלצים להשקיע משאבים רבים כדי לסנן חיתולים חד-פעמיים ומגבונים לחים המגיעים למערכות שלהם. בעיה חמורה במיוחד מתרחשת כאשר הפלסטיק מגיע לים. בדומה לחיות היבשה, חיות ימיות עשויות להיחנק משאריות פלסטיק מפוררות; הפלסטיק אף מתפרק לרכיבים קטנים מאוד (מיקרו-פלסטיק) ומגיע לגופם של דגים ובסופו של דבר גם לגוף האדם.

עד כאן החסרונות הגדולים. אך מה באשר לפלסטיק שנזרק לפח האשפה במדינה מערבית מסודרת כמו ישראל? במקרה הזה הפלסטיק משונע למטמנה מרופדת היטב בשכבות רבות המגינות על הקרקע מפני זיהום, ההתפרקות שלו איטית בהרבה שכן הוא אינו חשוף לשמש לאורך זמן. והוא פשוט נותר באדמה כפי שהוא.

מה לא קורה לפלסטיק הזה? הוא לא פולט גזים מזהמים לאוויר והוא לא פולט גזי חממה. כאמור, פלסטיק אינו מתכלה בקלות. מטמנות פולטות גזי חממה בגלל חומרים אורגניים המצויים בהן. המטמנות פולטות חומרים מזהמי אוויר כאשר נוצרות בהן שריפות בלתי מבוקרות בגלל אותם חומרים אורגניים, לא בגלל פלסטיק. גם מפגעי הריח נגרמים בשל חומרים אורגניים שמתפרקים בקרקע.

מחזור הפלסטיק לכאורה עשוי לחסוך שימוש בעוד חומר גלם, אך לא את האנרגיה הכרוכה במחזור עצמו ובייצור המוצר לאחר מכן; והיות שכרגע חומר הגלם הוא תוצר לוואי של תעשיית הנפט, שלא הולכת להיעלם בקרוב, אין עלות נוספת בהפקתו כחומר גלם (ולכן הוא זול כל כך). כמובן, אם התחזיות על אודות המחסור בנפט יתממשו (בינתיים הן נכזבו פעם אחר פעם), החומר הגולמי יעלה יותר, המחזור ישתלם יותר כלכלית, ועל כן יתבצע גם ללא רגולציה.

כמובן, גם ייצור הפלסטיק גורם לפליטת גזי חממה ולזיהום אוויר, כמו בכל תעשיה, אך כלל לא ברור שתמיד מוצר רב-פעמי חלופי יגרום לנזק מופחת בהקשרים אלו. פעמים רבות חומרים יציבים יותר מצריכים אנרגיה רבה יותר לצורך ייצורם, ועל כן שימוש בהם, ולא בפלסטיק זול חד-פעמי, מוצדק מבחינה סביבתית רק אם הוא נעשה פעמים רבות מאוד, הרבה יותר מכפי שמשתמשים בהם בפועל. מדינות רבות באירופה שמיסו את השימוש בשקיות ניילון חד-פעמיות חזרו בהן כאשר גילו זאת.[iii]

החלופה שלא נבחנה

בכל זאת, השימוש הגדל והולך בפלסטיק יוצר בעיות גם כאשר הוא מושלך לפח במדינה מערבית מסודרת. ראשית, הפלסטיק תופס מקום רב. שנית, הוא תורם לזיהום האוויר בתהליך השינוע למטמנה שלרוב מרוחקת ממקומות יישוב מרכזיים. כמות הפסולת בישראל גדלה עוד ועוד. על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה מדובר בכ-5.3 מיליון טונות בשנה של פסולת עירונית ומסחרית (אורגנית ולא-אורגנית).

אלו הן בעיות רציניות, אך דומה כי לא נעשתה בחינה מסודרת של מהות הבעיה ושל הפתרונות האפשריים לה, מעבר להפחתה בשימוש ולמחזור.

הטענה של היעדר שטח להטמנה נשמעת הגיונית במדינה קטנה כישראל, אך בהיעדר ביסוס לא ברור עד כמה היא מדויקת. קשה עד בלתי אפשרי להשיג כיום מסמך המסכם בחינה רצינית של עתודות הקרקע היכולות לשמש להטמנה בישראל. בפועל, הרשויות בישראל מונעות הקמת מטמנות חדשות ומטילות מגבלות רבות על שטחן. כיוון שבאותה שעה כמויות הפסולת גדלות, נוצר מצב של צפי למחסור במקומות הטמנה עוד בשנה הקרובה, ומנהל מקרקעי ישראל מתרה שוב ושוב במשרד להגנת הסביבה שעליו להציג תוכנית מסודרת לחלופות. די בימים ספורים שבהם מטמנות ידחו משאיות זבל כדי שנגיע לשריפה לא מבוקרת של פסולת או להשלכתה בצידי הכבישים במטמנות פיראטיות בקנה מידה מחריד, תוך יצירת נזק סביבתי שעשוי להיות דרמטי לאוויר ולמי התהום.[iv]

במשרד להגנת הסביבה שוררת תקווה שבקרוב ממש יוקמו מפעלי מחזור רבים, כמו גם מתקני שריפה תרמיים, ושהישראלים יזרקו את אריזות הפלסטיק לפחים הכתומים בכמויות מספקות כך שלא יהיה צורך באזורי הטמנה נוספים. בחלק מהמטמנות, כמו באתר דודאים, גם נבנו מתקני מיון אשר אמורים לסייע משמעותית בהקטנת נפח ההטמנה. מסיבות שונות – שרבות מהן קשורות בחוסר גיבוש מדיניות מסודרת ועקבית מצד המשרד עצמו, ובחסמים ביורוקרטיים נוספים – משאלת הלב הזו רחוקה מלהתגשם. בינתיים נעזרים בעיקר בפלסטרים זמניים: הרחבות מהירות של מטמנות קיימות, שמספיקות כל פעם לחודשים ספורים, וזאת בלי מכרז מסודר שעשוי לייעל ולהפחית את עלויות ההטמנה.

הזיהום הנגרם בשל שינוע הפלסטיק בהחלט בעייתי, אך ניתן להקל על בעיה זו באמצעות הקמת מטמנות פלסטיק בשטחים קרובים יותר לריכוזי האוכלוסייה. ניתן לחשוב, למשל, על הטמנה של פלסטיק בלבד במקומות קרובים יותר למרכז הארץ, כך שייחסכו השינוע, מפגעי הריח וזיהום האוויר. הפלסטיק אולי לא ימוחזר, אבל את הקרקע דווקא אפשר למחזר: אפשר לפנות למשל למקומות מופָרים (כלומר שטח שכבר נוצל בצורה זו או אחרת) כמו מחצבות ישנות, ולאחר שהמקום יתמלא ניתן יהיה לכסות את המטמנה ולבנות על גביה פארק, בדיוק כפי שנעשה בפארק חירייה (ובקלות יחסית, שכן ללא פסולת אורגנית הטיפול במטמנה פשוט בהרבה). רשות מקומית שבשטחה יוקם מתקן הטמנה מעין זה תרוויח כמובן סכומי כסף יפים שבהם תוכל להשתמש לצרכיה המקומיים. אם בעתיד מחזור פלסטיק יהיה כלכלי יותר, ניתן יהיה לחלץ את החומר הטמון בקרקע באופן קל יחסית.

בינתיים, עלות הטיפול בפלסטיק שנאגר במתקנים הכתומים (כ-50 אלף טון בשנת 2021) מושֶתת על היצרנים והיבואנים על פי חוק האריזות – כלומר לפחות חלק גדול מהעלות מתגלגל לציבור הרחב – שכן עלות השינוע והטיפול בפלסטיק גבוהה פי כמה משוויו בפועל בסוף הליך המיון. על פי הדו"ח הכספי משנת 2021 של תאגיד תמיר, שעימו מתקשרים היצרנים והיבואנים לשם מחזור האריזות, דמי הטיפול באריזות, הכוללים איסוף, מיון, והעברה לחברות המחזור עומדים על 114 מיליון שקל בשנה, ואילו ההכנסות מחברות המחזור עומדות על 4 מיליון שקל בלבד. יש לציין כי הדו"ח מתייחס לכלל האריזות, גם אריזות נייר, קרטון, עץ, זכוכית ומתכת שמחירם גבוה בדרך כלל ממחיר הפלסטיק המיועד למחזור.

נוסף על כל זאת, לא ברור עד כמה השינוע למפעלי המיון והמחזור השונים חוסך זיהום ופליטת גזי חממה. האומנם הזיהום שנוצר בעקבות השינוע לשלוש תחנות המיון של תאגיד תמיר בישראל ולאחר מכן למפעלי המחזור (חלקם בחו"ל), בתוספת הזיהום שנוצר בתהליך המחזור עצמו, נמוך יותר מאשר השינוע למטמנות המרוחקות (קל וחומר למטמנות קרובות אם יוקמו)? קשה מאוד למצוא מחקר שמשווה בין רמות הזיהום הללו. המחקרים שעליהם מסתמכים במשרד להגנת הסביבה כוללים גם את זיהום האוויר והעלות החיצונית של גזי החממה הנוצרים במטמנות, אך כלל אינם קשורים בהטמנת הפלסטיק.

אקטיביזם של טומאה וטהרה

"עצי פלסטיק מזויפים" (fake plastic trees), אחד השירים היפים באלבום השני של להקת רדיוהד האנגלית (משנת 1995!), מדגים היטב את הרתיעה הנפשית מפלסטיק כסמל לתרבות מזויפת; תרבות שבה צמחים מזויפים מקשטים את הבתים ללא טרחה ומאמץ, וניתוחים פלסטיים בעבור אהבה פלסטית שרק נראית כמו הדבר האמיתי הם חלק מהשגרה המתישה.

בשנים האחרונות פלסטיק נתפס לא רק כזיוף אלא גם כמזהם. היחס הכמעט-דתי לפלסטיק ול"זיהום" הוא גורם מחייב מחשבה. כפי שהראה הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט (בספרו The Righteous Mind), טוהר/זיהום הוא אחת משש הרגישויות המוסריות שמשפיעות על ההכרעות המוסריות שלנו. זו תפיסה בסיסית, ששותפים לה מרבית בני האדם, ואשר מתמעטת דווקא בחברות עירוניות וליברליות יותר; אלא שלעיתים התפיסה הזו, שהתמסדה בדרך כלל במושגים דתיים של טומאה וטהרה בכל הקשור לאוכל ולמין, מוצאת את ביטויה גם בקרב אנשים בעלי השקפת עולם ליברלית יותר – בכל הקשור לטיפול בפסולת. ה"תחושה" שהפלסטיק מזהם, פעמים רבות אינה מבוססת על עובדות מוכחות, אלא על הכרעה ערכית שדברים שאינם מתכלים מהווים מעין "זיהום" בבטן האדמה. מדובר בתפיסה שהדימוי בה חזק פעמים רבות מהמציאות הנתונה.

חשוב לעמוד על כך. אדם שמרני בדעותיו יכול לסבור שיש פעולות שהן בלתי מוסריות גם אם הן נעשות בדל"ת אמותיו של אדם ובלי שנגרם מהן נזק. לעומת זאת, החילוני-הליברלי נוטה לשלול טענות מוסריות שאינן מושתות על שיקולי הוגנות או נזק לזולת, כלומר על טיעונים רציונליים. ציבור זה, שלרוב תומך בהרחבת המחזור, לא בהכרח מודע לכך שהרגשות החזקים שסוגיה זו מעוררת בו נשענים על אינטואיציות מוסריות יותר מאשר על עקרונות נזק ותועלת רציונליים ומבוססי מחקר.

אכן, לעיתים לאינטואיציות המוסריות הללו יש משקל חשוב, שכן הן אלה שביססו את התפתחות האנושות כפי שאנו מכירים אותה כיום. האם אין ממש בטענה כי חברה צרכנית המייצרת פסולת בכמות עצומה הופכת רקובה מבחינה מוסרית בין-אישית? האם דרך חיים כזו אינה פוגעת במידות חיוניות אחרות כגון הסתפקות במועט או צניעות? ומה לגבי הפלסטיק כסמל לחומר מלאכותי, עמיד, גנרי ונטול ייחודיות, המעודד תפיסת-חיים בצלמו ודמותו אלה? אלו שאלות חשובות שראוי לדון בהן בכובד ראש.

אך הפעלת כלים רגולטוריים כבדי משקל נגד הטמנת פלסטיק כי זה "לא מרגיש נכון", או חתירה להפרדה במקור דווקא ומחזור מתוך רגשות אשמה, עלולים לגרום לנזק כבד בעתיד – ולהותיר את הבעיות הסביבתיות והמוסריות האמתיות ללא פתרון.

*

מה יכול לעשות בינתיים האזרח הקטן, שבאמת מעוניין להקטין את זיהום האוויר, הקרקע והמים?

קודם כול, כדאי מאוד להקדיש זמן ואנרגיה לזריקה מסודרת של הזבל לפח ולחינוך הילדים לעשות כן. גם בחוץ, גם באירועים חברתיים מרובי משתתפים, וגם כאשר מדובר בזבל שאינו שייך לנו. לכאורה זה דבר בסיסי אך הוא כלל אינו מובן מאליו. יעיד על כך הזבל המכסה את רחובות ישראל ואת שטחיה הפתוחים.

שנית, משלל אפשרויות המחזור הכרוכות בעלויות חיצוניות רבות, קומפוסט ביתי או שכונתי הוא כנראה האפשרות הטובה ביותר. הוא אינו מצריך שינוע, הוא חוסך פסולת אורגנית שעלולה לגרום לשריפות, זיהום וריח לא נעים במטמנות, ותוצריו יכולים להיות להיטיב עם הקרקע בסביבה הקרובה. את הרתיעה המוסרית הבסיסית מחיי צרכנות מוגזמים ונטולי תוכן רצוי למנף ליצירת תוכן ולהשקעה בערכים שכן חשובים לנו – לא להשקעת אנרגיה אינסופית במיון חומרים ובתדלוק רגשות אשמה מיותרים.

תמונה ראשית: Bigstock/PramoteBigstock.

[i]  Raymond Gradus, "More Dutch Municipalities Decide for Environmental Friendly Post-Collection of Plastic Waste", באתר JuniperPublishers.com.

[ii]“Post-collection Separation of Plastic Waste: Better for the Environment and Lower Collection Costs?”  באתר ideas.repec.org

[iii] דנמרק הייתה הראשונה שקבעה כי שקיות ניילון הן חלופה טובה יותר שכן כדי להצדיק את החתימה הסביבתית של שקיות אחרות צריך להשתמש בהן הרבה מאוד פעמים: שקיות פוליאסטר – לפחות 35 פעמים, שקיות נייר – 40 פעמים, ושקיות בד – בין 7,000 ל-20,000 פעמים. למאמר המתורגם לאנגלית ראו “Life Cycle Assessment of grocery carrier bags” באתר משרד הסביבה והמזון של דנמרק.

[iv] אילנה קוריאל, "בעוד כמה חודשים לא יהיה לנו איפה להטמין פסולת"", Ynet, 5.1.2022. דו"ח מבקר המדינה האחרון הצביע אף הוא על המחסור במטמנות, והמליץ בטווח הקצר לדאוג למציאת מטמנות נוספות עד שהמהלך להפחתת ההטמנה יהפוך משמעותי ("פינוי פסולת ברשויות המקומיות והטמנתה", אתר מבקר המדינה).