|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
ספרו של פרופ' יעקב טלמון 'ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית' הוא אחד החיבורים המקוריים והחשובים שפורסמו על המהפכה הצרפתית. טלמון, שתר אחר שורשי האלימות הקשה של המהפכה בכתביה וברעיונותיה, ובהיסטוריה האינטלקטואלית של צרפת, מצא קשרים מטרידים בין הוגים ותאוריות של הנאורות לבין מהלכה הקיצוני של המהפכה, שבשנות הטרור ושלטון האימים של רובספייר (1793–1794) נראתה כגרסת הינוקא של המהפכה הקומוניסטית; ואומנם, הקומוניסטים הודו שלמדו היטב את המתודולוגיה היעקובינית להגשמת ערכי ה"נאורות".
טלמון מסביר לקוראיו כי עמנואל ז'וזף סֵיֵאס, כותב המאמר המתורגם כאן לראשונה לעברית, היה דמות מרכזית במיוחד במהפכה, שכן היה לדובר של הכוחות המהפכנים. חיבורו המפורסם ביותר, 'המעמד השלישי מהו?' (Qu’est-ce que le Tiers-État), היה "הקונטרס הפוליטי שהשפעתו היא הגדולה ביותר בהיסטוריה". למהפכנים נתן סיאס "'שולחן ערוך' מדיני מלא"; לא רק "ניתוח חריף של המציאות… או הגיונות נבונים", אלא ממש "תוכנית פעולה". טלמון מסכם: "עצם הצלחתו זו של הקונטרס שלא ראינו דוגמתה מעולם היה בו מן המאורע שאין שיעור לחשיבותו" (ראו הפרק על סיאס, יעקב טלמון, ראשיתה של הדימוקרטיה הטוטאליטרית, תל-אביב: דביר, תשט"ו, עמ' 63–71).
טלמון איננו יוצא דופן בהערכתו זו. אין חולק על מרכזיותו של עמנואל סיאס – הידוע גם כ"אַבֶּה סיאס" (Abbé Sieyès), כלומר, האב (דהיינו הכומר) סיאס – במהפכה הצרפתית, הן מצד השפעת כתביו, הן מצד השפעתו המעשית כדמות פוליטית מעורבת, יוזמת ומובילה באירועים הדרמטיים והמכוננים של המהפכה.
סיאס נולד ב-3 במאי 1748, ילד חמישי למשפחה ממעמד בינוני נמוך. הוא החל במסלול כְּמוּרָה ולמד תיאולוגיה בסורבון, אם כי מהר מאוד התברר שהוא מתעניין יותר במדעים ובפילוסופיה בני הזמן, בדגש על מחשבה פוליטית ומוסרית. במהלך שירותו בכנסיה בתפקידים שונים חווה סיאס את הקשרים ההדוקים בין האצולה לכמורה ואת האינטרסים הצולבים שלהן, ויחד איתם את הפערים והאפליה כלפי הצרפתי הפשוט, זה שמפעל חייו של סיאס יהיה לנסות להפוך אותו לאזרח שווה זכויות וחירויות.
בשנת 1787, בשל משבר כלכלי חריף שפקד את צרפת, הוצע למלך לואי ה-16 לכונן "ועידת מעמדות" – מוסד ותיק שכונס לאחרונה לפני כן ב-1614 – מעין מועצת נציגים של האצולה, הכמורה והעם, כדי לקבל החלטות לאומיות, ובעיקר להעלות את נטל המס, כביכול מתוך הסכמה. לואי השתכנע, והחליט לכנס את הוועידה ב-1789. לקראת הכינוס הצפוי ביקשה הממשלה הצרפתית מהציבור הצעות לסדר.
סיאס, שלא היה במעמד ציבורי ולא פרסם דבר לפני 1788, נענה לאתגר בדרכו שלו. בחצי השנה שלקראת הוועידה הוא פרסם שלושה חיבורים מסעירים שהפכו אותו לגיבור השעה אף שיצאו לאור תחילה בעילום שם. הראשון היה 'מסה על זכויות-היתר', המתורגם כאן בידי שירן בק; השני הוא המאמר המפורסם ביותר שלו, 'המעמד השלישי מהו?'; והשלישי (שלמעשה נכתב לפני האחרים), הוא 'השקפות על האמצעים הביצועיים שבידי נציגי צרפת', מעין הצעת תוכנית מעשית למהפכה.
בכל הכתבים הללו סיאס נשען על פילוסופיה פוליטית מורכבת שפיתח בנוגע לייצוג, שביסודה הוא מבקש להבחין ולהפריד בין האינטרסים האישיים של הפרטים המרכיבים את האומה – וכאן סיאס אוהד את חירות הפרט, זכויות הקניין הפרטי והשוק החופשי – לבין האינטרס הציבורי הכללי, שבעניינו פיתח שיטה מסובכת של ממשל רב מוסדי ומבוזר סמכויות המאויש על ידי ייצוג לא ישיר.
למרות מורכבות הממשל שסיאס האמין בו, הדרך אליה הייתה מבחינתו ברורה ופשוטה: לכונן לצרפת חוקה שתגדיר את המוסדות השונים, סמכויותיהם ומגבלותיהם. בתחילה סבר סיאס שאסיפת המעמדות שזימן המלך תוכל לעשות זאת. פרסום 'המעמד השלישי מהו?' בינואר 1789 הוא ביטוי לייאושו מאפשרות זו, והצדקת כינון חוקה על ידי המעמד השלישי בלבד, כלומר, נציגי העם. פתיחת החיבור היא מן המפורסמות:
יש שלוש שאלות שעלינו לשאול את עצמנו:
-
מהו המעמד השלישי? – הכול.
-
מה, עד כה, היה הוא בסדר הפוליטי הקיים? – לא-כלום.
-
מה הוא רוצה להיות? – משהו.
טענת סיאס היא שהמעמד השלישי אומנם אינו משמש בתפקידי הנהגה, שברובם מאוישים על ידי שני המעמדות האחרים, אבל בפועל כל מוסדות המדינה העיקריים תלויים בו. המעמד השלישי ממלא את השורות – כולל נשיאה בנטל מס ניכר – ולכן רק בזכותו המדינה מתפקדת. לפיכך, לא רק שהמעמד השלישי מהווה רוב מספרי גדול בציבור (כ-98%), אלא הוא גם מקיים את צרפת כישות מדינית. על כן, טוען סיאס, לגיטימי לגמרי שגם הוא לבדו ייתן לצרפת חוקה.
מאורעות המהפכה הצרפתית במהלך 1789 טבועים בידו המכוונת של סיאס. רעיונותיו, כפי שבוטאו בפרסומיו, היו הרוח החיה וקריאת הכיוון מאחורי אירועי המפתח הפוליטיים באותה שנה דרמטית. חשוב לא פחות, סיאס לקח בהם חלק פעיל בעצמו, כנציג ציבור נבחר של המעמד השלישי. הוא הוביל, או נטל חלק מרכזי, בהכרזת המעמד השלישי על עצמו כאספה לאומית, ב"שבועת מגרש הטניס" שלא להתפזר עד שתהיה לצרפת חוקה, במועצת ה-30 לכתיבת החוקה, בכתיבה ובפרסום של "הצהרת זכויות האדם והאזרח", ועוד ועוד. ללא מעורבותו מהלך המהפכה היה שונה מאוד.
מרכזיותו הגדולה של סיאס במהפכה בפן האינטלקטואלי ובפן המעשי גם יחד מוסכמת על מחייביה ושולליה. אך סיפורו לא תם בכך. סיאס נמלט מפריז בתקופת הטרור של רובספייר והיעקובינים; מאוחר יותר כשנשאל מה עשה בתקופת הטרור ענה: "חייתי", כלומר, שרדתי – זאת בניגוד לידידו קונדורסֶה, אינטלקטואל חשוב נוסף של המהפכה שלא הצליח לברוח מפריז, נאסר ונמצא מת בתאו בנסיבות חשודות למדי.
אחרי מהפכת הנגד התרמידורית שסיימה את שלטון הטרור של היעקובינים, שב סיאס לפריז. הוא לקח על עצמו משימות דיפלומטיות שונות, מכיוון שלא היה מרוצה משיטת הממשל החדשה, "הדירקטוריון". כשנפוליאון הגיע לפאריז ממסעותיו במזרח התיכון זיהה סיאס הזדמנות פז למהפכה נוספת. הוא סייע לקיסר לעתיד במהפכת ה-18 בברמייר, כשהוא משוכנע שכעת יוכל לכונן לצרפת חוקה ברוחו. אלא שנפוליאון, כדרכו, אימץ רק את הרכיבים שהיו נוחים לו ודחה את השאר. סיאס הפך תחילה לקונסול, אבל במהרה איבד את השפעתו ותפקידיו. לא הרבה אחרי תבוסת נפוליאון ב-1815 הוא גורש מצרפת, ושב אליה רק אחרי מהפכת יולי ב-1830. שש שנים לאחר מכן הלך לעולמו בפריז, בן 88, אחרי חיים מלאי תהפוכות ומהפכות.
זכויות היתר
לנוכח הצלחתו הפנומנלית של 'המעמד השלישי מהו?', ומעשיוּת 'השקפות על האמצעים הביצועיים', 'מסה על זכויות היתר' נשארה מעט בצל. אבל לא רק שהחיבור לא נופל מאחָיו בחדותו האינטלקטואלית, גם חשיבותו אינה פחותה מחשיבותם; משום שכאן מציב סיאס את כל הנחות היסוד המוסריות והפוליטיות העומדות בבסיס המהפכה שהוא חפץ בה, שבחלקן נותרו רלוונטיות גם לימינו.
סיאס מציג במאמר את תובנת היסוד שלו: בעת המודרנית העם הופך, שלא כמו בימי הביניים, לישות פוליטית, שמורכבת מאזרחים בעלי זכויות ותודעה שוויונית הרבה יותר. סיאס מציג את התובנה הבסיסית מבחינתו בעת החדשה: "החירות והקניין קודמים לכול". מכאן נובע, להשקפתו, שהשלטון לא "מעניק" את החירות והקניין אלא תפקידו "להגן" עליהם. השלטון המודרני אחראי על האינטרס הציבורי, ולכן צריך להתייחס תמיד ל"מכלול האזרחים".
התפיסה היסודית הזאת מובילה את סיאס לזהות את ההיפוך שחייב לבוא ביחסי הכוחות השלטוניים. המיעוטים האריסטוקרטיים והדתיים לא יוכלו עוד לנצל את המעמד השלישי לצורכיהם, ואף ייתקלו בחמת זעמו המפוכחת אם ינסו להתמיד בכך לאורך זמן. תם עידן הפאודליזם. עד כדי כך המהפך התודעתי חזק, סבור סיאס, שלקראת סיום החיבור הוא מנבא ש"יבוא יום וצאצאינו הזועמים יידהמו למקרא ההיסטוריה".
זוהי ההנחה הפוליטית שמלווה את המאמר, אבל ליבו האינטלקטואלי נעוץ, ראשית, בניתוח ביקורתי של משטר הפריבילגיות שהאצולה והכמורה נהנות מהן, ושנית בהבנה ותיאור קולע של התודעה המעמדית הפסולה שנוצרת בעקבות זכויות היתר הללו, ו"ההיררכיה המדומה" – החברתית, הפוליטית, והאנושית – שהן יוצרות בנפשות ה"אריסטוקרטיות".
סיאס מסביר ש"כל זכויות היתר" הן "לא צודקות, נתעבות וסותרות את התכלית העליונה של כל חברה פוליטית". גם הקטנות שבהן, הוא מבאר, "גוזלות מהאזרחים חלק מחירותם". כאן נעוץ בסיס השבר שמחייב מהפכה, מפני שהאליטות הללו, מסביר סיאס, לא רק שאינן מסוגלות להכיר בעם וזכויותיו, אלא שזכויות היתר מעצבות את תודעתן עד שהן אפילו לא מסוגלות להבין את חוסר הצדק הגלום בהן. הן התרגלו כל כך להבדל המלאכותי המשרת אותן ומתגמלָן, עד שהוא נראה להן הבדל טבעי ומהותי.
סיאס מתאר יחס מבזה, מתנשא, מזניח ומזלזל של האליטות כלפי העם. הן מתייחסות לעם רק כדי להענישו; "כעסם משגיח על העם, חיבתם נתונה רק לבעלי זכויות היתר". בצרפת "חורשי מזימות", "מקורבים", ו"אשמים" זוכים ל"כיבודים ציבוריים", תארים והטבות מצד "מונופול בזוי" של עוצמה, שמזכה בכבוד ויקר את "הבינוניות, השפלות והפשע".
פסקה אחר פסקה, משפט אחר משפט, חובט סיאס במעמד המנותק, היהיר, המנוון והדקדנטי המציג את עצמו כאחראי ל"אינטרס הציבורי" בזמן שהוא משרת בעליל את עצמו על חשבון טובת הכלל. ניתן דוגמה אחת:
אתם מנסים להיות מובחנים מבני ארצכם. כאן מתגלה אפוא אותו רגש חשאי, אותה תאווה לא אנושית מלאת גאווה אך מבישה כל כך, שהתאמצתם להסתיר מתחת למראית העין של האינטרס הציבורי. אין אתם שואפים לזכות בהערכתם או באהבתם של בני ארצכם, אלא אתם נשמעים רק לגירוייה של יוהרה עוינת כלפי בני אדם ששוויונם הוא לצנינים בעיניכם.
סיאס מיטיב לתאר את הבלבול שיוצרת שיטת זכויות היתר, בקרב הנהנים ממנה, בין האינטרס הציבורי לאינטרס מעמדי ופרטי. בעלי הפריבילגיות רואים בעצמם "אומה בתוך אומה", ובעוד העם נועד "לשרת" אותם, הם נועדו "לצווֹת וליהנות". זכויות היתר משרישות בהם את ראיית עצמם כ"מין אחר של בני אדם", עד שהערבוב עם האדם הרגיל מחולל בקרבם "תחושה לא רצונית של דחייה" ו"פחיתות כבוד", בוז מתמיד לעם וחוסר מוכנות להודות בטעויות בפני הציבור שהם רואים כנחות.
מבחינה פוליטית, בוודאי לנוכח התעוררותו הפוליטית של העם ורצונו לזכות בשוויון זכויות, היוהרה האישית מתורגמת לפעולה קבוצתית. הקבוצה המעמדית הנהנית מזכויות היתר יוצרת "קונפדרציה איומה הנכונה להקריב הכול כדי לשמר ואף להרחיב את זכותה הבלעדית השנואה… מה שנחשף אינו אלא אריסטוקרטיזם מתועב". הנהנים מהמשטר המפלה הזה, אומר סיאס, ייקחו לעצמם "את כל הטובות, את כל הקצבאות, ואת כל המשרות", ו"יבצרו את המונופול שלהם בצווים נוקשים או בשיטת מִנהל השקולה לחוק בלעדי".
הניתוח של סיאס ממשיך, אך כאן נסתפק בזאת. על פי משפט ההיסטוריה אין ספק שהמהפכה הצרפתית נכשלה מעשית ומוסרית; וגם לסיאס עצמו, בהתבטאויותיו ומעשיו, אחריות מסוימת לכך. ועדיין, מהלך המהפכה הוכיח שסיאס צדק בזיהוי הכשל שבקיומם של מעמדות בעלי זכויות יתר, ובתודעה הפוליטית המנוונת והלא-מוסרית שהם מפתחים. במובן זה, חדות השגתו ועומק הבנתו של סיאס בנפש האדם, וכתוצאה מכך בתודעה המעמדית והפוליטית של שכבות האוכלוסיה השונות, קופצים אל הקורא כמעט מכל שורה.
דבריו הנכוחים של סיאס לא נישאו בריק, אלא ברגע נדיר שבו הפציעה תודעה פוליטית מודרנית בצרפת. דווקא משום כך אזהרתו רלוונטית ביתר שאת למעמדות החדשים, שקמו באופן פרדוקסלי בתוך המדינות הדמוקרטיות במערב, יותר ממאתיים שנה אחרי המהפכה. סיאס דיבר על מעמדות שרואים עצמם כ"אומה בתוך אומה"; המעמדות החדשים רואים עצמם כמדינה בתוך מדינה, עם אליטה של "מגזר ציבורי" שנהנית, בזכות שליטתה הגדולה בחלוקת המשאבים ובמוסדות המדינה, ממעין פאודליזם מודרני בחסות המדינה המודרנית, ומשטר חדש, משפטי-בירוקרטי, של זכויות יתר.
על כן, ביקורתו העמוקה של סיאס כדאי שתטרוף את שנתו של המעמד המשפטי-בירוקרטי החדש, שכמו האליטות של "ההיררכיה המדומה" בצרפת, גם הוא סובל מאותם עיוותים מוסריים, פוליטיים ומעמדיים שהכומר הצרפתי האמיץ מתאר בחדות. מכיוון שהרעיון של זכויות יתר סותר את התודעה הפוליטית המודרנית, ההמונים יתעוררו לנוכח העוול הזה, ויתקוממו נגד התודעה המעמדית והמשטר החדש של זכויות יתר – על השחתת הדעת והמידות שהם, בהכרח, גוררים.
עמנואל-ז'וזף סיאס
מסה על זכויות היתר
מהדורה שנייה (1789)
מצרפתית: שירן בק
נֶאֱמַר שזכות יתר היא פטור למי שמשיג אותה ורפיון ידיים לשאר. אם כך הדבר, יש להסכים שזכויות היתר המצאה עלובה היא. נדמה בנפשנו חברה מסודרת למופת ומאושרת ככל האפשר. האם לא ברור שכדי לערער את סדריה צריך רק לפטור אחדים ולרפות את ידי השאר?
היה ברצוני לבחון את זכויות היתר מצד מקורן, מצד טבען ומצד תוצאותיהן. אלא שחלוקה זו, על אף השיטתיות שבה, הייתה מכריחה אותי לחזור שוב ושוב על אותם רעיונות. כמו כן הייתה שאלת המקור גוררת אותי לדיון משמים ואין-סופי בעובדות, כי מה לא מוצאים בעובדות אם מחפשים כפי שמחפשים? אני מעדיף להניח בעל כורחי שמקורן של זכויות היתר הוא הטהור ביותר. תומכיהן, כלומר בערך כל מי שנשכר מהן, אינם יכולים לבקש יותר מזה.
כל זכויות היתר, ללא הבחנה, תכליתן בלי ספק לפטור מהחוק או להעניק זכות בלעדית לדבר מה שהחוק אינו אוסר. מהותה של זכות היתר היא היותה מחוץ למשפט המשותף, ואי אפשר לצאת ממנו אלא באחת משתי דרכים אלו. לכן בבואנו לבחון את הנושא שלפנינו מנקודת ראות כפולה זו, עלינו להסכים שזכויות היתר כולן יהיו כלולות בצדק במסקנה שתעלה מבחינה זו.
נשאל תחילה מהי תכלית החוק. ודאי תכליתו למנוע פגיעה בחירותו או בקניינו של אדם. אין מחוקקים חוקים לשם ההנאה שבדבר. אלה שתוצאתם היחידה היא הפרעה שלא במקומה לחירות האזרחים מנוגדים למטרתה של כל התאגדות. יש להזדרז ולבטלם.
קיים חוק-אב שכל החוקים האחרים חייבים להיגזר ממנו: אל תעשה עוולה לחברך. את החוק הטבעי הגדול הזה המחוקק פורט לפרוטות כביכול באמצעות החלתו במגוון מקרים למען הסדר הטוב של החברה. מכאן נובעים כל החוקים הפוזיטיביים. אלה היכולים למנוע מאדם לעשות עוולה לחברו הם חוקים טובים, ואלה שאינם משרתים מטרה זו באופן אמצעי או בלתי אמצעי, אפילו אין בהם כל כוונת זדון, הם חוקים רעים. ראשית, משום שהם מפריעים לחירות, ושנית, משום שהם תופסים את מקומם של החוקים הטובים באמת או לפחות מרחיקים אותם בכל כוחם.
מחוץ לגדרי החוק הכול חופשי. מחוץ למה שהחוק מבטיח למישהו, כל דבר שייך לכול.
ואולם התוצאה המצערת של שעבודה הארוך של הרוח היא שבני העם אינם מכירים את מעמדם האמיתי בחברה, אינם חשים שיש להם אף הזכות לפסול את החוקים הרעים, עד כדי כך שהם סבורים שדבר אינו שלהם מלבד מה שהחוק, הטוב או הרע, מואיל להעניק להם. דומה שאין הם יודעים שהחירות והקניין קודמים לכול; שמטרת בני האדם בהתאגדותם לא הייתה אלא להגן על זכויותיהם מפני תחבולות רשעים ולהתמסר בו בזמן, בחסות ביטחון זה, לפיתוח הכשרים הנפשיים והגופניים שלהם, שיהיה נרחב יותר, נמרץ יותר ושופע יותר בהנאות; שלפיכך קניינם, שגדל ממה שהוסיפה תבונת כפיים חדשה במצב החברתי, שלהם הוא, ולעולם לא יוכל להיחשב למתנה מידי כוח זר; שהשלטון השומר נוצר בידיהם; שהם יוצרים אותו לא כדי שיעניק להם את מה ששייך להם אלא כדי שיגן עליו; ושלכל אזרח, ללא הבחנה, יש זכות בלתי מעורערת לא למה שהחוק מתיר, כיוון שאין בכוחו של החוק להתיר דבר, אלא למה שהוא אינו אוסר.
בעזרת עקרונות יסוד אלו אנו כבר יכולים לשפוט את זכויות היתר. אלה שתכליתן לפטור מהחוק אינן בנות הגנה. כפי שראינו, כל חוק אומר במישרין או בעקיפין: "אל תעשה עוולה לחברך". הרי זה אפוא לומר לבעלי זכויות היתר: "מותר לך לעשות עוולה לחברך". שום שלטון אינו רשאי לעשות ויתור כזה. אם החוק טוב, הוא צריך לחייב את הכול, ואם הוא רע, יש לבטלו – הוא פגיעה בחירות.
באופן דומה אי אפשר לתת לאיש זכות בלעדית למה שהחוק אינו אוסר. הרי זה לגזול מהאזרחים חלק מחירותם. כפי שראינו גם כן, כל מה שהחוק אינו אוסר הוא בתחום החירות האזרחית ושייך לכול. הענקת זכות יתר בלעדית למישהו על מה ששייך לכול, הרי זה לעשות עוולה לכול בשביל מישהו. יש בזה רעיון של חוסר צדק ושל חוסר היגיון משווע גם יחד.
כל זכויות היתר אפוא, מטבע הדברים, לא צודקות, נתעבות וסותרות את התכלית העליונה של כל חברה פוליטית.
אי אפשר להוציא מכלל האיסור את זכויות היתר לשם כבוד, כיוון שיש להן אחת התכונות שמנינו: הענקת זכות בלעדית למה שהחוק אינו אוסר, כל שכן שתחת הכותרת הצבועה "זכויות יתר לשם כבוד" כמעט אין רווח כספי שהן אינן נוטות לפלוש אליו. אולם הואיל ואף בקרב טובי השכל יש רבים המכריזים שהם בעד זכויות יתר מסוג זה או לפחות מבקשים לחוס עליהן, כדאי לבחון בתשומת לב אם באמת הן נסלחות יותר מהאחרות.
לדעתי, ואומר זאת בכנות, יש בהן פגם נוסף, ובעיניי הוא פגם גדול מאוד: הן נוטות לבזות את הגוף הגדול של האזרחים, ואכן, לא רעה קטנה היא לבזות את בני האדם. היעלה על הדעת שאומה הסכימה ורצתה להשפיל כך עשרים וחמישה מיליון ושמונה מאות אלף איש לשם מתן כבוד נלעג למאתיים אלף? האם יואיל המוכשר שבסופיסטים להראות לנו מה בצעד אנטי-חברתי כל כך עשוי לתאום את האינטרס הכללי?
הטעם הראוי ביותר למתן זכות יתר לשם כבוד הוא שירות גדול למולדת, כלומר לאומה, שאינה יכולה להיות אלא כלל האזרחים. אם כך, אדרבה, תַגמלו את החבר הראוי לכך בגוף החברתי, אך הימנעו מהשיגעון המגוחך של הנמכת הגוף החברתי לעומת החבר. מכלול האזרחים הוא תמיד הדבר העיקרי, הדבר שאותו משרתים. האם במובן כלשהו יש להקריבו למשרת, הראוי לפרס רק מפני ששירת אותו?
בסתירה בוטה כל כך היה אמור לחוש כל אחד. ובכל זאת אולי תיראה מסקנתנו חדשה או לפחות מוזרה מאוד. מבחינה זו יש אצלנו אמונה טפלה מושרשת המרחיקה את התבונה ואף נעלבת מן הספק. עמי פרא אחדים מוצאים הנאה בעיוותים נלעגים וסוגדים להם כדרך שראוי לסגוד לחן הטבעי. אצל שבטי ההיפרבוראים[*] מרעיפים כבוד אווילי על גידולים פוליטיים, מעוותים הרבה יותר ובייחוד מזיקים הרבה יותר, שכן הם מכרסמים בגוף החברתי ומחריבים אותו. אבל האמונה הטפלה חולפת, והגוף שהשחיתה שב ומופיע בכל כוחו ויופיו הטבעי.
יאמרו לי: מה זאת? אינך רוצה להכיר בשירות שנעשה לטובת המדינה? צר לי, אבל איני סבור שתגמולי המדינה יכולים להיות דבר לא צודק או מבזה. אין לתגמל אדם אחד על חשבון אדם אחר, ובייחוד לא על חשבונם של כמעט כל האחרים. אל לנו לבלבל כאן בין שני דברים שונים זה מזה בתכלית: זכויות יתר ותגמולים.
מדובר בשירות רגיל? כדי לגמול עליו יש שכר רגיל או הטבות מאותו סוג. מדובר בשירות חשוב או בפעולה מזהירה? יש להציע עלייה מהירה בדרגה או משרה נכבדה בהתאם לכישרונו של האדם הראוי לתגמול. ובעת הצורך אפשר להוסיף קצבה, אך במקרים מעטים מאוד ורק אם בשל הנסיבות, כגון זקנה, פציעות וכדומה, שום אמצעי אחר אינו יכול לשמש תגמול הולם.
תאמרו כי לא די בזה. דרושים לנו אותות מעלה ברורים, אנו רוצים להבטיח שנזכה לכבוד ולהוקרה ציבורית.
אשיב לכם כי אות המעלה האמיתי הוא השירות שעשיתם למולדת, לאנושות, והכבוד וההוקרה הציבורית הולכים תמיד אחרי מעשה ראוי מעין זה.
הניחו נא לציבור לתת באין מפריע הוכחות להערכתו. בהשקפותיכם הפילוסופיות אתם רואים בהערכה זו מטבע מוסרי רב השפעה, ואתם צודקים, אבל אם אתם רוצים שהשליט ייטול לידו את חלוקתה, אתם תועים ברעיונותיכם. הטבע פילוסופי מכם, והוא קבע את מקורה האמיתי של ההוקרה ברחשי ליבו של העם. שהרי אצל העם קיימים הצרכים האמיתיים. שם נמצאת המולדת, שבני האדם הנעלים נקראים להקדיש לה את כישרונותיהם, ולכן שם צריך להיות מופקד אוצר התגמולים שהם יכולים לשאוף אליהם.
האירועים העיוורים, והחוקים הרעים והעיוורים אף יותר, קשרו קשר נגד ההמון. הוא נושל, נשלל ממנו הכול. נותרה לו רק היכולת להביע את הערכתו למי שמשרתים אותו. זה האמצעי היחיד העומד לרשותו כדי לעודד עוד אנשים הראויים לשרתו. רוצים אתם לקחת ממנו את אחרון נכסיו, את העתודה האחרונה, וכך להפוך את קניינו הפנימי ביותר לחסר תועלת לאושרו?
לאחר שהחריבו וביזו את הגוף הגדול של האזרחים, פקידי המִנהל הרגילים מסכינים בנקל להזניחו. הם מזלזלים בעם, בזים כמעט בתום לב לעם, שלעולם לא היה נעשה ראוי לבוז לולא פשעם. אם הם עוד מתעסקים בו, הרי זה רק כדי להענישו על עבירותיו. כעסם משגיח על העם, חיבתם נתונה רק לבעלי זכויות היתר. אף על פי כן היושר והגאונות עוד משתדלים למלא את יעדו של הטבע. קול חשאי מדבר בלא הרף בעומק הנפשות הנמרצות והטהורות בעד החלשים. כן, צרכיו המקודשים של העם יהיו לנצח הנושא הנערץ של הרהורי הפילוסוף הבלתי תלוי, המטרה החשאית או הפומבית שלמענה האזרח הישר משקיע מאמצים או מקריב קורבנות. לאמיתו של דבר, העני אינו גומל למיטיביו אלא בברכות, אך כמה נעלה תגמול זה מכל חסדי השלטון! הניחו נא לפרס ההוקרה הציבורית לזרום באין מפריע מתוך האומה כדי לפרוע את חובה לגאונות וליושר. עלינו להישמר מהפרת יחסי האנושיות הנשגבים שהקפיד הטבע לחרוט בעומק ליבנו. הבה נריע לסחר הנפלא בהטבות ובכיבודים המתקיים למען נחמת הארץ בין צורכי העם המכיר טובה ובין האנשים הדגולים הבאים על שכרם די והותר בעד כל שירותיהם במס של הכרת טובה. הכול טהור בחליפין האלה: הם שופעים מידות טובות ומלאים אושר, כל עוד אין מפריעים את מהלכם הטבעי והחופשי.
ואולם אם החצר משתלטת עליהם, איני רואה בהערכה הציבורית אלא מטבע שפחת ערכו עקב תחבולותיו של מונופול בזוי. עד מהרה מניצולם לרעה יוצאת ומתפשטת לכל סוגי האזרחים אי-מוסריות נועזת מאין כמותה. הסימנים המקובלים לציון ההוקרה משובשים, והם מטעים את רגש ההוקרה. אצל רוב בני האדם רגש זה סופו להישחת מעצם הברית הנכפית עליו. כיצד יוכל להימנע מרעל המידות הרעות שהוא מתרגל לדבוק בהן? אצל המעטים הנאורים נסוגה ההערכה לעומק הלב בתרעומת על התפקיד המביש שנדרשה לקבל. אין אפוא עוד הערכה של ממש, ובכל זאת לשונה ודמותה עוד קיימות בחברה, כדי להזנות כיבודים ציבוריים מזויפים לאנשי תככים, למקורבים ולרוב לאנשים האשמים ביותר.
בבלבול מידות כזה הגאונות נרדפת, המידה הטובה מושמת ללעג, ולצד זה אותות ועיטורים מכל הסוגים והמינים מחייבים בתוקף מתן כבוד ויקר לבינוניות, לשפלות ולפשע. כיצד לא יגרמו הכיבודים לרמיסת הכבוד, להשחתה גמורה של דעת הקהל ולניוון כל הנפשות?
לשווא תטענו שאתם, בהיותכם ישרים, לעולם לא תבלבלו בין הנוכל המיומן או איש החצר השפל ובין המשרת הטוב, הזכאי בצדק לתגמולים ציבוריים. מבחינה זו הניסיון מלמד על טעויותיכם הרבות. והלא לפחות תסכימו שאלה שחילקתם להם את תעודות הכבוד המשונות שלכם עלולים להידרדר ברחשי ליבם ובמעשיהם. הם יוסיפו בכל זאת לדרוש ולהשיג מחוות כבוד מההמון. מכאן שהעברתם לעד חלק מההוקרה הציבורית אל אזרחים לא ראויים, אל אנשים שאולי זוכים לבוז צודק מצידנו.
לא כך הדבר לגבי ההערכה הנובעת מהעם. היא חופשית בהכרח ונסוגה כאשר בטל טעמה. היא טהורה יותר במקורה, טבעית יותר בתנועותיה וגם בוטחת יותר במהלכה ומועילה יותר בתוצאותיה. זה הפרס היחיד המתכונתי תמיד לנפשו של האזרח הישר, הפרס היחיד שבכוחו לעודד מעשים טובים ולא לגרות את הצמא ליוהרה ולגאווה, הפרס היחיד שאפשר לשאוף אליו ולהשיגו בלי תככים ובלי שפלות.
שוב אני אומר, הניחו לאזרחים להעניק כיבודים לפי רחשי ליבם, ולהתמסר מרצונם לביטוי המהלל והמעודד כל כך שהם יודעים לתת לרחשי ליבם כמכוח השראה, ואז תכירו בהצטרפות החופשית של כל הנפשות בעלות המרץ, במאמצים המרובים בכל סוגי הטוב, את התרומה שעתיד לתרום להתקדמות החברה המניע הגדול של ההערכה הציבורית.[1]
ואולם עצלנותכם וגאוותכם משלימות ביתר קלות עם זכויות היתר. אני מבין זאת. יותר משאתם מבקשים להיות מובחנים על ידי בני ארצכם, אתם מנסים להיות מובחנים מבני ארצכם.[2] כאן מתגלה אפוא אותו רגש חשאי, אותה תאווה לא אנושית מלאת גאווה אך מבישה כל כך, שהתאמצתם להסתיר מתחת למראית העין של האינטרס הציבורי. אין אתם שואפים לזכות בהערכתם או באהבתם של בני ארצכם, אלא אתם נשמעים רק לגירוייה של יוהרה עוינת כלפי בני אדם ששוויונם הוא לצנינים בעיניכם. בעומק ליבכם אתם קובלים על הטבע שלא סידר את בני ארצכם במינים נחותים שכל תכליתם לשרת אתכם. מדוע לא הכול שותפים לתרעומת המסעירה אותי? אכן, לא היה לכם כל עניין אישי בשאלה המעסיקה אותנו. מדובר בתגמולים על מעשים ראויים ולא בעונשים שיש להשית במדינה מתורבתת על הבוגדניים שבאויבי האושר החברתי.
מהרהורים כלליים אלו על זכויות היתר לשם כבוד נעבור עתה לדון בתוצאותיהן, הן מצד האינטרס הציבורי, הן מצד האינטרס של בעלי זכויות היתר עצמם.
ברגע ששרים מטביעים על אזרח חותם של זכות יתר, הם פותחים את נפשו לאינטרס פרטי וסוגרים אותה פחות או יותר לכוחות הדחף של האינטרס המשותף. רעיון המולדת מצטמצם אצל בעל זכות היתר: המולדת מוגבלת לקסטה שאל חיקה הוא מאומץ. כל המאמצים שהשקיע עד כה ואשר נשאו פרי בשירות העניין הלאומי מופנים עתה נגד עניין זה. רצו לעודדו להשתפר, אך הצליחו רק להשחיתו.
כך נולד בנפשו הצורך בעליונות, תאוות שליטה שאינה יודעת שובע. תאווה זו, שלרוע המזל דומה דמיון רב ביותר למבנה האדם, היא מחלה אנטי-חברתית של ממש. ואם מעצם מהותה היא מזיקה תמיד, נשער בנפשנו את ההרס שהיא זורעת כאשר דעת הקהל והחוק נותנים לה משען איתן.
בחנו רגע את רחשי ליבו החדשים של בעל זכות היתר. הוא רואה בעצמו ובעמיתיו קטגוריה לעצמה, אומה נבחרת בתוך האומה. הוא סבור שהוא מחויב בראש ובראשונה לחברי הקסטה שלו, ואם הוא מוסיף לדאוג לאחרים, הרי למעשה אין הם אלא האחרים ולא קרוביו וידידיו. אין זה עוד הגוף שהיה חבר בו אלא העם, העם שבלשונו וגם בליבו הופך עד מהרה לאוסף אנשים של לא-כלום, מעמד בני אדם שנוצר במיוחד כדי לשרת, ואילו הוא נועד לצוות וליהנות.
כן, בעלי זכויות היתר רואים בעצמם באמת מין אחר של בני אדם. דעה זו לכאורה מוגזמת כל כך, ונראה שאין היא כלולה במושג זכות היתר, אלא שלאט לאט היא הופכת לתוצאתו הטבעית, וסופה להשתרש בלבבות. אני שואל כל בעל זכות יתר ישר ונאמן, ובוודאי ישנם כאלה: כאשר הוא רואה לידו איש מבני העם, שלא בא לבקש הגנה, כלום אין הוא חש לרוב תחושה לא רצונית של דחייה, העלולה להתפרץ באמתלה קלה שבקלות ולהתבטא בדברים קשים או במחווה מעליבה?
הרגש הכוזב של עליונות אישית יקר כל כך לבעלי זכויות היתר עד שהם רוצים להרחיבו לכל יחסיהם עם שאר האזרחים. הם לא נועדו כלל להתערבב עימם, להיות במחיצתם, לפעול או להימצא יחד, וכיוצא בזה. אדם כזה רואה פחיתות כבוד גדולה מאוד להתווכח, להיראות טועה כשהוא טועה. הוא אף מסכן את שמו הטוב אם הוא צודק עם אלה, וכיוצא בזה.
אולם מבחינה זו אין דבר מתמיה מהמחזה הנגלה בכפרים רחוקים מהבירה. שם רגש העליונות האצילי ניזון ותופח, חסין מפני התבונה והרגשות שבערים. בטירות העתיקות בעל זכות היתר מיטיב לכבד את עצמו. הוא יכול לעמוד זמן רב יותר בלב מתפעם מול דיוקנאות אבותיו ולהתבסם ביתר נחת מהכבוד שנפל בחלקו להיות צאצא של אנשים שחיו במאה השלוש-עשרה והארבע-עשרה, שהרי אין הוא מעלה על דעתו שיתרון כזה יכול להיות משותף לכל המשפחות. הוא סבור שתכונה זו מיוחדת לגזעים מסוימים.
לעיתים מזומנות הוא מציג בצניעות רבה ככל האפשר לזרים רוחשי כבוד את שלשלת היוחסין, שפעמים כה רבות עורר בו מראהָ את הנעימים שבחלומות. אך הוא מתעכב רק מעט על האב או הסב (במילים הללו אף יש דבר מה מעליב, הפוגע בהדרת הלשון של בעל זכות היתר). אבותיו הרחוקים ביותר הם הטובים ביותר. הם הקרובים ביותר אל אהבתו ויוהרתו.
ראיתי את הגלריות הארוכות שבהן מוצגות תמונות האבות. אין ערכן רב מהצד האומנותי שבהן, ויש להודות שאף לא מצד רגש הקרבה המשפחתית.[3] ואולם כמה מופלאות הן מצד הזיכרונות שהן מעלות מימיה ומנהגיה של הפיאודליות הטובה!
בטירות אנו חשים בלב נלהב, כפי שצריך לחוש את האומנויות היפות, את מלוא השפעתו של אילן יוחסין בעל ענפים סבוכים וגזע ארוך. שם אנו מכירים, בלי להחסיר דבר, אפילו בהזדמנויות הקטנות ביותר, את כל ערכו של בן החברה הטובה[4] ואת הדרגה שיש להעמיד בה כל אחד ואחד.
בהשוואה לעיונים הנשגבים הללו, כמה קטנים ועלובים נראים עיסוקיהם של אנשי העיר! אילו היה מותר להזכיר את השם המפורש, היינו יכולים לשאול: מהו הבורגני לעומת בעל זכות היתר? עיניו של זה נשואות בלא הרף אל העבר האצילי. הוא רואה בו את כל תאריו, את כל כוחו, הוא חי על אבותיו. לעומתו הבורגני ממקד את מבטו בהווה הנקלה ובעתיד האדיש, מכין את האחד ומטפח את האחר בתבונת כפיו. הוא לא היה אלא הווה. הוא נושא את המאמץ, וגרוע מזה, את החרפה הכרוכה בשימוש בכל שכלו ובכל כוחו לטובתנו בשעה זו ובקיום מעבודתו הנחוצה לכולנו. למה אי אפשר שבעל זכות היתר ילך ליהנות בעבר מתאריו ומגדולתו וישאיר לאומה טיפשה את ההווה על כל הנקלות שבו?
בעל זכות היתר מוצא סיפוק בעצמו בה במידה שהוא בז לאחרים. הוא מחניף וסוגד ברצינות לכבודו העצמי. ואף על פי שכל המאמץ הכרוך באמונת שווא כזאת אין בו כדי להעניק לטעויות מגוחכות כל כך צל צילה של ממשות, הרי הן ממלאות את נפשו על כל גדותיה. בעל זכות היתר מתמסר להן באותו שכנוע פנימי ובאותה אהבה שהאמין המשוגע מפיראוס[†] בתעתועי דמיונו.
היוהרה, שברגיל היא נחלת היחיד וחובבת התבודדות, הופכת כאן לרוח קיבוצית שאין להכניעה. אם בעל זכות היתר נתקל בקושי קל שבקלים מצד המעמד שהוא בז לו, תחילה הוא מתרגז, חש שנפגעה זכותו הבלעדית וחושב שנפגעו נכסיו, קניינו. עד מהרה הוא מעורר ומשלהב את כל בני מעמדו, ועולה בידו ליצור קונפדרציה איומה הנכונה להקריב הכול כדי לשמר ואף להרחיב את זכותה הבלעדית השנואה. כך מתהפך הסדר הפוליטי, ומה שנחשף אינו אלא אריסטוקרטיזם מתועב.
עם זאת יש שיאמרו כי בחברה הם נוהגים נימוס בחסרי זכויות היתר כבאחרים. אינני הראשון שהבחין באופיו של הנימוס הצרפתי. בעל זכות היתר הצרפתי מנומס לא משום שהוא סבור שזו חובתו כלפי אחרים, אלא משום שהוא סבור שזו חובתו כלפי עצמו. לא את זכויות הזולת הוא מכבד אלא את עצמו, את הדרת כבודו. אין הוא רוצה להיחשב בשל הליכות גסות למה שהוא מכנה חברה רעה. מה עוד אומר? הוא חושש שמא יראה בו מושא נימוסיו חסר זכויות יתר כמוהו.
הישמרו לכם פן תלכו שולל אחר חזות צבועה ומטעה. השכילו שלא לראות בה אלא מה שיש בה: תכונה גאוותנית של אותן זכויות יתר שאנו מתעבים.
כדי להסביר את הצמא העז לרכישת זכויות יתר אולי אפשר לחשוב שבמחיר האושר הציבורי לפחות נוצר מין אושר מיוחד לטובת בעלי זכויות היתר, בחן המשכר של העליונות שמעטים נהנים ממנה, רבים שואפים אליה, וכל השאר נאלצים לנקום עליה באמצעות קנאה או שנאה.
אך כלום אפשר לשכוח שהטבע לא כפה מעולם חוקים חסרי ערך או תועלת, שהוא החליט לחלק את האושר שווה בשווה בין בני האדם, ושעסקה בוגדנית היא זו שמציעה היוהרה תמורת שלל הרגשות הטבעיים המרכיבים את האושר הממשי?
הבה נקשיב בעניין זה לקול ניסיוננו שלנו,[5] הבה נפקח עינינו לראות את ניסיונם של כל בעלי זכויות היתר הגדולים, של כל הנציגים הגדולים שמעמדם מאפשר להם ליהנות במחוזות מקסמי העליונות כביכול. עליונות זו עושה בשבילם את הכול, ולמרות זאת הם מוצאים עצמם לבדם, השעמום מלאה את נפשם ונוקם את נקמתן של זכויות הטבע. ראו באיזה להט בהול הם חוזרים לפגוש את שווי מעמדם בבירה, איזה מעשה טירוף הוא לזרוע שוב ושוב באדמת היוהרה ולקצור רק את דרדרי הגאווה או את פרגי השעמום.
איננו מבלבלים בין העליונות האבסורדית והדמיונית, מעשה ידיהם של בעלי זכות היתר, ובין העליונות החוקית, המניחה מושלים ונמשלים בלבד. עליונות זו ממשית והכרחית. אין היא נוסכת גאווה באלה ואין היא משפילה את אלה: זו עליונות של תפקידים ולא של אנשים. אך מאחר שעליונות זו עצמה אין בה כדי לפצות על העונג שבשוויון, מה עלינו לחשוב על תעתועי הדמיון שבעלי זכויות היתר הפשוטים מתפטמים בהם?
אילו רצו בני האדם להכיר את האינטרסים שלהם, אילו ידעו לעשות דבר מה למען אושרם, אילו ניאותו לפקוח סוף סוף את עיניהם לראות את חוסר הזהירות שזמן כה רב הניעם לזלזל בזכויותיהם של אזרחים חופשיים ולבכר עליהן את זכויות היתר החלולות של השעבוד – הם היו ממהרים להתכחש להבלים הרבים שהוטמעו בהם מילדות! הם היו חושדים בסדר דברים המשתלב יפה כל כך בעריצות! זכויות האזרח חובקות את הכול; זכויות היתר מחריבות את הכול ואינן מפצות על מאומה, אלא אצל עבדים.
עד עתה לא הבחנתי בין זכויות היתר השונות, בין אלה העוברות בירושה ובין אלה שמשיג האדם עצמו. לא שכולן מזיקות ומסוכנות במידה שווה במצב החברתי. אם יש דרגות בסדר הרעות והאבסורד, הרי זכויות היתר העוברות בירושה ודאי מדורגות במקום הראשון, ולא אשפיל את תבונתי עד כדי הוכחת אמת ברורה כל כך. בהפיכת זכות יתר לקניין בר העברה יש רצון לסלק אף את התירוצים הקלושים שמנסים להצדיק בהם את מתן זכויות היתר. זו רמיסת כל עיקרון וכל היגיון.
עוד כמה הערות ישפכו אור חדש על תוצאותיהן העגומות של זכויות היתר. קודם כול נציין אמת כללית, והיא שאם רעיון כוזב מופרה על ידי האינטרס האישי ונתמך על ידי דוגמת הדורות במשך כמה מאות שנים, סופו להשחית את השכל כולו. לאט לאט, מדעה קדומה אל דעה קדומה, האדם שוקע במשנה סדורה שהיא הניגוד הקיצון לתבונה, והמזעזע מכול הוא שאין בכך כדי לערער את פתיותו הארוכה וההבלותית של העם.
כך אנו רואים נחילי נחילים של בעלי זכויות יתר העולים לנגד עינינו, בלי שתקים האומה קול זעקה, תוך שכנוע עמוק וכמעט דתי שיש להם זכות נרכשת לכיבודים מעצם לידתם ולחלק ממיסי העם רק משום שעודם חיים. זה בעיניהם טעם מספיק.
שהרי לא היה די בכך שבעלי זכויות היתר רואים בעצמם מין אחר של בני אדם. הם צריכים לחשוב בצניעות וכמעט בתום לב שהם וצאצאיהם הם צורך של העם, לא פקידים של העניין הציבורי. בתור פקידים הם יהיו דומים לכלל הנציגים הציבוריים, מכל מעמד שהוא. בתור גוף בעל זכויות יתר הם רואים עצמם הכרחיים לכל חברה החיה במשטר מונרכי. אם הם מדברים אל ראשי הממשל או אל המונרך עצמו, הם מדמים שהם משען לכס המלכות ומגיניו הטבעיים מפני העם. לעומת זאת אם הם מדברים אל האומה, הם הופכים למגיניו האמיתיים של העם, שבלעדיהם היה נמחץ עד מהרה בידי המלוכה.
ממשל נאור מעט יותר היה רואה שחברה זקוקה רק לאזרחים החיים ופועלים תחת הגנת החוק ולשלטון שומר שתפקידו להשגיח ולהגן. ההייררכיה ההכרחית היחידה נוצרת, כאמור, בין סוכני הריבונות. כאן יש צורך בדירוג סמכויות, וכאן יימצאו היחסים האמיתיים בין נחותים לעליונים, שכן המכונה הציבורית יכולה לנוע רק באמצעות התאמה זו.
בכל מקום אחר אין אלא אזרחים שווים לפני החוק, התלויים כולם לא זה בזה – זו תהיה עבדות חסרת תועלת – אלא בשלטון הנותן להם חסות, שופט אותם, מגן עליהם, וכיוצא בזה. מי שנהנה מרכוש עצום ורב אינו שווה יותר ממי שנהנה משכרו היומי. העשיר משלם יותר מיסים כי עליו להגן על נכסים רבים יותר. אך כלום אחרון האביונים יקר ערך פחות? כלום זכותו מכובדת פחות? והאם אין הוא צריך לחסות לכל הפחות תחת כנפיה של הגנה שווה?
בעלי זכויות היתר מבלבלים בין המושגים הפשוטים הללו ומדברים בלא הרף על ההכרח בכפיפות, שדבר אין לה עם כפיפותנו לממשל ולחוק. הרוח הצבאית רוצה להחליט על היחסים האזרחיים ורואה באומה קסרקטין גדול. האם בקונטרס חדש לא העזו להשוות בין חיילים וקצינים ובין בעלי זכויות היתר וחסרי זכויות יתר? אם תיוועצו ברוח המנזרית, הקרובה קרבה רבה לרוח הצבאית, תפסוק גם היא שלא ישרור סדר באומה עד שלא תוכפף לשפע התקנות המפורטות שבעזרתן רוח זו מכניעה את קורבנותיה הרבים. הרוח המנזרית זוכה אצלנו, בשם בזוי פחות, ליחס אוהד משאפשר לחשוב.
נאמר זאת בפה מלא: השקפות קטנוניות ועלובות כל כך יכולות להיות שייכות רק לאנשים שאינם מבינים כלל את היחסים האמיתיים הקושרים את בני האדם זה לזה במצב החברתי. כל אזרח שהוא, שאינו נציג השלטון, רשאי לחלוטין לדאוג רק לשיפור גורלו ולהנאה מזכויותיו, בלי לפגוע בזכויות זולתו, כלומר בלי להפר את החוק. כל היחסים בין אזרח לאזרח הם יחסים חופשיים. האחד נותן את זמנו או את מרכולתו, והאחר נותן בתמורה את כספו. אין כאן כפיפות אלא חליפין מתמשכים…[6] אם במדיניותכם הצרה אתם מפרידים גוף אזרחים ומעמידים אותו בין הממשל לעם, הרי אחת מן השתיים: או שגוף זה יחלוק את תפקידי הממשל, ואז לא יהיה זה מעמד בעלי זכויות היתר שאנו מדברים עליו, או שלא יישא בתפקידיו המהותיים של השלטון הציבורי, ואז הסבירו נא לי כיצד גוף ביניים יכול להיות דבר אחר מלבד גוש זר ומזיק, אם בכך שהוא קוטע את היחסים הישירים בין המושלים לנמשלים, אם בכך שהוא לוחץ על גלגלי המכונה הציבורית, ואם בכך שבשל כל המבדיל אותו מהגוף הגדול של האזרחים הוא הופך לנטל נוסף על הקהילה.
לכל מעמד אזרחים תפקידים משלו, סוג עבודה מיוחד לו, וכולם יחד יוצרים את התנועה הכללית של החברה. אם מעמד כלשהו מבקש להשתחרר מחוק כללי זה, אנו רואים היטב שלא די לו להיות חסר תועלת, ומן ההכרח שהוא חי על חשבון האחרים.
מהם שני הגורמים הגדולים המניעים את החברה? כסף וכבוד. הצורך גם בזה וגם בזה מקיים את החברה, ואין הצורך האחד מופיע בלי האחר באומה שמכירים בה את ערך ההליכות הטובות. השאיפה להיות ראוי להערכה ציבורית, שאיפה הקיימת בכל מקצוע, היא בלם הכרחי ללהיטות אחר העושר. יש לראות כיצד שני הרגשות הללו משתנים במעמד בעלי זכויות היתר.
ראשית, הכבוד מובטח לו, הוא נחלתו הוודאית. לשאר האזרחים הכבוד הוא תגמול על התנהגות טובה, בזמן הנכון. אך לבעלי זכויות היתר די היה להיוולד. לא הם אמורים לחוש את הצורך להשיגו, והם יכולים לוותר מראש על כל מה מעשה שיהיה ראוי לכבוד.[7]
שנית, באשר לכסף, נכון שבעלי זכויות היתר חשים את הצורך בו ביתר שאת. הם אף עלולים יותר להיכנע לכוחות הדחף של להיטות עזה זו, משום שהדעה הקדומה בדבר עליונותם מעודדת אותם בלא הרף להגדיל את הוצאותיהם, ומשום שבעשותם כן אין הם צריכים לחשוש כאחרים שמא יאבדו כל כבוד וכל הוקרה.
ואולם יש סתירה מוזרה: הדעה הקדומה על מעמד חברתי דוחפת כל העת את בעל זכות היתר לפגוע בהונו, ובד בבד מונעת ממנו בפירוש כל דרך ישרה לשקמו.
איזה אמצעי יישאר אפוא לבעלי זכויות היתר לשם סיפוק אהבת הכסף, השולטת בהם בהכרח יותר מבאחרים? תככים וקבצנות. התככים והקבצנות יהפכו למיומנותו המיוחדת של מעמד זה של אזרחים: במובן מה נראה שבזכות שני המקצועות הללו הם ישובו ויתפסו מקום במכלול העבודות בחברה. אם יתמסרו להם יעשו חיל, ולפיכך היו סמוכים ובטוחים שהם ישתקעו בכל מקום שאפשר לממש כישרון כפול זה בהצלחה וירחיקו כל תחרות מצד חסרי זכויות היתר.
הם ימלאו את חצר המלכות, יציקו לשרים, ייקחו את כל הטובות, את כל הקצבאות ואת כל המשרות הכנסייתיות. אנשי התככים נותנים מבט חומסני בכנסייה, בגלימה ובחרב גם יחד. הם מגלים הכנסה נכבדה או שררה המובילה אליה במשרות רבות לאין ספור, ועד מהרה הם מצליחים להציג משרות אלו כעבודות רווחיות, שנוצרו לא כדי למלא תפקידים הדורשים כישרון, אלא כדי להבטיח רמת חיים נאותה למשפחות בעלות זכויות יתר.
אנשים מיומנים אלו לא יהיו בטוחים בעליונותם במלאכת התככים: כמו מחשש שמא בשעה של היסח הדעת תטה אהבת טובת הציבור את לב השרים, הם ינצלו ברגע המתאים את טיפשותם או בגידתם של כמה פקידי מִנהל, ולבסוף יבצרו את המונופול שלהם בצווים נוקשים או בשיטת מִנהל השקולה לחוק בלעדי.
כך מוקדשת המדינה לעקרונות ההרסניים ביותר של כל כלכלה ציבורית. אומנם היא קובעת שיש להעדיף בכל העניינים את העובדים המיומנים ביותר והזולים ביותר, אבל המונופול מורה לבחור את היקרים ביותר ובהכרח המיומנים פחות מכול, כיוון שתוצאה ידועה של המונופול היא עצירת פריחתם של אלה שהיו יכולים להפגין את כישרונם בתחרות חופשית.
קבצנותם של בעלי זכויות היתר מזיקה פחות לעניין הציבורי. זהו ענף זולל, המושך אליו מוהל רב ככל האפשר, אך לפחות אין הוא מתיימר להחליף את הענפים המועילים. ככל קבצן אחר הם פושטים את ידם במאמץ לעורר חמלה ומקבלים בלי תמורה. אלא שהתנוחה משפילה פחות: נראה שיש בה בעת הצורך הכתבה של חובה ולא תחינה לעזרה.
יתרה מזו, לדעת הקהל היה די בכך שהתככים והקבצנות הנידונים כאן מיוחסים במיוחד למעמד בעלי זכויות היתר כדי שיהיו ראויים לכבוד ומכובדים. כל אחד אף התפאר בגלוי בהצלחותיו בתחום זה: הן מעוררות קנאה, חיקוי ולעולם לא בוז.
קבצנות כזאת מתרחשת בעיקר בחצר המלכות, ובה האנשים החזקים והעשירים ביותר מפיקים ממנה את הרווח הראשון והגדול ביותר.
משם מגיעה דוגמה פורייה זו עד הפינות הנידחות ביותר שבמחוזות ומחזקת את היומרה המכובדת לחיות בבטלה ועל חשבון הציבור.
אומנם מעמד בעלי זכויות היתר הוא כבר העשיר ביותר בממלכה, לאין כל השוואה, ואומנם כמעט כל הקרקעות וההון הגדול שייכים לבני המעמד הזה, אבל הנטייה לבזבוז וההנאה שבהתרוששות עולות על כל עושר. והלא בהכרח יש בעלי זכויות יתר עניים.
ואולם אך נשמעת המילה "עני" בסמוך ל"בעל זכות יתר" ומייד עולה תרעומת מכל עבר. בעל זכות יתר שאין ידו משגת לתמוך בשמו ובדרגתו הוא בהחלט בושה לאומה! יש להזדרז ולתקן הפרעה זו לסדר הציבורי. ואף שאין מבקשים במפורש מס נוסף לשם כך, הרי ברור שלא יכול להיות מקור אחר לכל שימוש בכספי הציבור.
לא סתם המִנהל מורכב מבעלי זכויות יתר. הוא דואג בחיבה אבהית לכל האינטרסים שלהם. כאן אינטרסים אלו הם מוסדות מהודרים – הנודעים לתהילה, כך נדמה, בכל אירופה – לשם חינוכם של בעלי זכויות היתר העניים, משני המינים. המקרה היה חכם ממוסדותינו ורצה להחזיר את הנצרכים אל החוק הכללי בדבר עבודה למחיה, אך ללא הועיל. בחזרה זו אל הסדר הנכון אינכם רואים אלא פשע של המזל, ואתם נזהרים היטב מלהקנות לתלמידיכם הרגלים במקצוע של עבודת כפיים, היכול לפרנס את בעליו.
בתוכניותיכם המופלאות אתם אף מחדירים בהם מעין גאווה על שבגיל מוקדם כל כך חיו על חשבון הציבור, כאילו ייתכן שקבלת צדקה תהיה דבר מהולל יותר מאי-הזדקקות לה!
אתם עוד גומלים להם בסיוע כספי, בקצבאות ובסרטי כבוד על שהיו חשופים לטעמה של הוכחה ראשונה זו לחיבתכם.
אך הגיעו לפרקם וכבר יש לבעלי זכויות היתר הצעירים מעמד ומשכורת, ואף מרחמים עליהם כי משכורתם זעומה! ראו לעומתם את בני גילם חסרי זכויות היתר, המייעדים עצמם למקצועות הדורשים כישרון ולימודים, ראו אם יש בהם אחד שאף על פי שהוא עובד בעבודה קשה באמת, אינו עולה להוריו סכומי כסף גדולים עוד זמן רב, עד אשר יזכה לסיכוי לא ודאי להשתכר כדי מחייתו ממלאכתו הארוכה!
כל הדלתות נפתחות לבקשתם של בעלי זכויות היתר. די שיופיעו, והכול רואים כבוד לעצמם להתעניין בהתקדמותם. עוסקים בלהט בענייניהם ובהונם. המדינה עצמה – כן, העניין הציבורי – תרמה אלף פעמים בחשאי להסדריהם המשפחתיים.
המדינה הייתה מעורבת במשא ומתן לנישואים. המִנהל הסכים ליצירת משרות, לעסקאות שגרמו להפסדים כבדים ואף לרכישות שהיה אוצר המדינה מוכרח לממן, וכיוצא בזה.
בעלי זכויות היתר שאינם יכולים להשיג טובות נעלות כאלה מוצאים שפע פתרונות במקומות אחרים. שלל אספות כנסייתיות לשני המינים, מסדרים צבאיים חסרי תכלית או בעלי תכלית לא צודקת ומסוכנת, מציעים להם תשלומי הקדש, שכר אבירים, קצבאות ותמיד עיטורים. וכאילו לא די בחטאי אבותינו, בשנים האחרונות הממשל עושה בלהט מחודש למען הגדלת מספרן של המשרות המרשימות הללו שתועלת אין בהן.[8]
טעות תהיה לחשוב שהקבצנים בעלי זכויות היתר בוחלים בהזדמנויות קטנות או בסיוע קטן. חלק גדול מהכספים המיועדים לנדבות המלך מוצא עליהם, וכדי לומר על עצמו שהוא עני, אין בעל זכויות היתר מחכה עד שיסבול ייסורים, אלא די שנפגעה יוהרתו. כך דלותם האמיתית של כל מעמדות האזרחים מוקרבת למען צורכי היוהרה.
אם נעיין בהיסטוריה הלא רחוקה, נראה שבעלי זכויות היתר נהגו לגזול וליטול לעצמם כל מה שמתאים להם. האלימות והגזל היו מוגנים מפני עונש וודאי לא נזקקו לקבצנות. מכאן שהקבצנות של בעלי זכויות היתר החלה רק עם הפצעתו של הסדר הציבורי, וזה ההבדל הגדול בינה לבין קבצנות העם. האחרונה מופיעה כאשר הממשל מידרדר, והראשונה כאשר הוא משתפר. נכון שבעזרת התקדמות נוספת הוא ימגר את שני החוליים החברתיים הללו גם יחד, אך כמובן, זה לא יקרה כל עוד הוא מזין אותם, ובעיקר כל עוד הוא חולק כבוד לבלתי מוצדק יותר מבין שניהם.
אין להכחיש שמיומנות מפליאה היא לגנוב מהחמלה את מה שאי אפשר עוד להוציא מידי החולשה, וכך להשכיל להשתמש פעם בתעוזת המדכא ופעם ברגישות המדוכא. מבחינה זו הצטיין מעמד בעלי זכויות היתר גם בדרך זו וגם בדרך זו. משלא הצליח לקחת בכוח, מיהר לפנות בכל הזדמנות אל נדיבות ליבם של המלך והאומה.
המחברות של אספת המעמדות ושל אספות הנכבדים מהמאות שעברו מלאות בקשות לטובת בעלי זכויות היתר העניים.[9] המחוזות שיש בהם אספות מעמדות [Pays d’États] עוסקים זה זמן רב ובלהט בלתי נלאה בכל מה שיכול להגדיל את מספר הקצבאות שעלה בידם לתת לבעלי זכויות היתר העניים. מִנהלי המחוזות כבר הולכים בדרך אצילה זו, ואספת שלושת המעמדות יחד, כיוון שעדיין היא מורכבת מבעלי זכויות יתר בלבד, מקשיבה בכבוד ובהסכמה לכל הצעה שיש בה כדי לעזור לבעלי זכויות היתר העניים. האינטנדנטים[‡] קיבלו מימון מיוחד למטרה זו, וכדי להצליח עליהם להתעניין מאוד בגורלם המר של בעלי זכויות היתר העניים. לבסוף, בספרים, בקתדרות, בנאומים באקדמיות, בשיחות ובכל מקום – אם ברצונכם לעורר מייד עניין בכל שומע, אתם צריכים רק לדבר על בעלי זכויות היתר העניים. לנוכח נטייה כללית של הציבור זו והאמצעים הרבים לאין ספור שכבר השיגה אמונת ההבל, שאין דבר העומד בפניה, כדי לסייע לבעלי זכויות היתר העניים, באמת איני יודע להסביר מדוע טרם נוספה לדלת הכנסייה – ואולי כבר נוספה – קופסת צדקה בשביל בעלי זכויות היתר העניים.[10]
עוד יש לציין כאן סוג של סחר שהוא מקור בלתי נדלה של עושר לבעלי זכויות היתר. הוא מושתת מצד אחד על אמונת ההבל בשמות, ומצד אחר על חמדנות עזה אף מהיוהרה. כוונתי למה שמעיזים לכנות זיווג רע [Mésalliances],[11] ואולם מונח זה לא הרתיע את האזרחים הטיפשים המשלמים ביוקר כדי לספוג עלבונות.
משעה שבזכות עבודה ותבונת כפיים עשה מישהו מפשוטי העם הון ראוי לקנאה, משעה שבדרך קלה יותר עלה בידי סוכני המס לצבור אוצרות, חושקת נפשם של בעלי זכויות היתר בכל העושר הזה. נראה שאומתנו האומללה נדונה לעבוד ולהתרושש בלא הרף בשביל מעמד בעלי זכויות היתר.
לשווא תובעים החקלאות, בתי החרושת, המסחר וכל האומנויות חלק מההון העצום ששימשו ליצירתו כדי להתקיים, כדי לגדול ולמען השגשוג הציבורי. בעלי זכויות היתר בולעים גם הון וגם בני אדם: הכול מוקדש עדי עד לזכויות היתר העקרות.[12]
זכויות היתר הן נושא רחב ועצום כדעות הקדומות המצטרפות יחד כדי לתמוך בהן. אך נניח לעניין ונחסוך מעצמנו את המחשבות שהוא מעורר. יבוא יום שצאצאינו הזועמים יידהמו למקרא ההיסטוריה שלנו ויכנו את הטירוף הבלתי נתפס בשמות שהוא ראוי להם. בצעירותנו ראינו סופרים שהתבלטו באומץ ליבם לתקוף דעות רבות השפעה והרסניות לאנושות גם יחד. כיום יורשיהם יודעים רק לחזור באמרותיהם ובכתביהם על טיעונים מיושנים נגד דעות קדומות שאינן קיימות עוד. הדעה הקדומה התומכת בזכויות היתר היא הקטלנית ביותר שהייתה אי פעם עלי אדמות, נקשרה קשר הדוק יותר לארגון החברתי, משחיתה אותו השחתה עמוקה יותר, ואינטרסים רבים יותר מעורבים בהגנה עליה. כל אלה הם גורמים המעוררים את התלהבותם של אוהבי המולדת האמיתיים ומצננים את זו של סופרי דורנו!
ד"ר רן ברץ מלמד היסטוריה צבאית ואסטרטגיה במכללות צבאיות. מייסד אתר 'מידה'. בשנים 2016–2017 שימש מנהל תחום ההסברה במשרד ראש הממשלה.
[*] ההיפרבוראים הם שבטים אגדיים שהיוונים הקדומים האמינו כי חיו בצפון אירופה. סיאס מכנה כך בהיתול את אומות הצפון האמיתיות, וצרפת בפרט.
[†] המשוגע מפיראוס: תראסילוס איש אקסונֶה, שהאמין שכל האוניות בפיראוס שייכות לו; משל ל"משוגע וטוב לו". תראסילוס חי ביוון בתקופתה הקלאסית, כנראה במאה הרביעית לפני הספירה.
[‡] האינטנדטים: נציגים ישירים של הכתר במחוזות, בעלי סמכויות מנהליות, כספיות ומשפטיות.
[1] כוונתי לאומה חופשית או לאומה העומדת להיות חופשית. אין ספק שהענקת כיבודים ציבוריים אינה יכולה להיות נתונה לעם משועבד. בעם משועבד המטבע המוסרי מזויף תמיד, ותהא היד המחלקת אותו אשר תהא.
[2] גם אם יאשימו אותי שהערה זו מטפיזית משהו, בלי לדעת את ערכה של מילה זו, שנעשתה מפחידה כל כך בעיניהם של חסרי הקשב, אומר שהבחנה מן [distinction de] אינה אלא הבדל: היא שייכת לשני האיברים גם יחד, כי אם A מובחן מ-B, ברור שמאותו הטעם יהיה B מובחן מ-A. לפיכך A ו-B בתיקו, כמו שאומרים. מן ההכרח שכל בני האדם, כל היצורים, שונים זה מזה. אין כאן מקור לגאווה, שאילו כן הייתה לכולם זכות שווה. בטבע אין העליונות או הנחיתות עניין של זכות אלא עניין של עובדה: אדם נעשה עליון אם הוא גובר על זולתו. יתרון עובדתי זה מניח למעשה שלצד אחד יש יותר כוח משיש לצד האחר, אך אם נרצה להשתמש בתואר זה, באיזה צד תהיה העליונות? למי לדעתכם היא שייכת – לגוף האזרחים או לבעלי זכויות היתר?
לעומת זאת הבחנה על ידי [distinction par] היא העיקרון החברתי השופע ביותר מעשים טובים, מידות טובות וכדומה. אך היא שוכנת בנפשם של המבחינים ואינה נמצאת בידו של מי שמתיימר להעניק את אותות המעלה [distinctions]. זהו רגש של המבחינים, ואין הוא יכול להיות דבר אחר בלי שיחדל מלהיות אמת. ועוד יש לומר כי רגש זה חופשי במהותו, ואם אדם כלשהו רוצה להשתמש בהערכה ובמחוות הכבוד שלי נגד רצוני, הרי זה שיגעון גמור.
[3] מי לא שמע בהזדמנויות כאלה את המציג מעיר הערות חביבות על פלוני, שבשנת אלף מאתיים וכך וכך היה ברנש קשוח, לרוע מזלם של צמיתיו וכו', על אלמוני (מובן שנהגה שמו העתיק) שהתרשל בביצוע מעשה בגידה ושילם בראשו וכו'. וכמו כן באלף מאתיים… בעניין זה אבקש להביא דברים שהשמיעה לא מכבר גבירה אחת בחוג המונה חברים רבים ונכבדים. היא גינתה בכל לשון של גינוי את התנהגותו הנפשעת ממש של אדם מהבתים הגדולים בממלכה, ופתאום עצרה ואמרה בנעימה קשה לתיאור: "אינני יודעת למה אני מדברת בו סרה, הלא יש לי הכבוד להימנות עם קרוביו".
[4] אוותר על הצגת כל הגוונים והדקויות של השפה השגורה בפיהם של בעלי זכויות היתר. לשם הבנת שפה זו נזדקק למילון מיוחד, שיהיה בו משום חידוש מכמה בחינות. שכן במקום להביא את המשמעות המילולית או המטפורית של המילים, הוא יעקור מהמילים את משמעותן האמיתית ולא ישאיר אלא ריק לתבונה ומעמקים אין חקר לדעה הקדומה: נקרא בו מה פירוש להיות בעל זכות יתר שאין לה ראשית. מי שיש להם זכויות יתר ממין זה הם טובים. הם בחסד האל, לעומת המון בעלי זכויות היתר החדשים, שהם בחסד השליט. אין להביא בחשבון אזרחים שאינם שואפים להיות בחסד ועל כן נאלצים להתבלט בתכונות אישיותם בלבד: זה סתם דבר של מה בכך, זו האומה. במילון חדש זה נלמד שיש לידה רק למי שאין לו מוצא. בעלי זכויות היתר מטעם השליט אף הם אינם מעיזים לחשוב שיש להם יותר מחצי לידה, ולאומה אין כל לידה. למותר לציין שלא מדובר כאן בלידה מאב ואם אלא בלידה שמעניק השליט עם תעודה וחתימתו או, מוטב, בלידה שמקורה לא ידוע: זו זוכה להערכה הגבוהה ביותר. אם חשבתם למשל שלכל אדם יש בהכרח אב, סב, אבות משפחה וכיוצא בזה, טעות בידכם. בעניין זה לא די בוודאות פיזית, ורק האישור של מר שרן (Cherin) תקף [ברנאר שרן ובנו לואי-ניקולה-איאסנט היו הגניאלוגים המלכותיים]. כאמור, כדי להיות עתיק צריך להיות מן הטובים. בעלי זכויות היתר החדשים הם אנשים שאך אתמול נולדו, והאזרחים חסרי זכויות היתר – אין לי לומר אלא שלכאורה עדיין לא נולדו. אני מודה שאני מתפעל מכישרונם של בעלי זכויות היתר להאריך עד אין קץ את השיחות המופלאות אך הבלתי פוסקות הללו ולמצוא בהן את ידיהם ורגליהם. המתמיהים ביותר, לדעתי, הם אלה שתמיד כורעים ברך לפני כבודם שלהם, לפני יומרותיהם שלהם, אך צוחקים בכל לב על אותן יומרות אצל אחרים. אני סבור שדעותיהם של בעלי זכויות היתר משקפות את רחשי ליבם, וכדי להביא עוד הוכחה לכך אציג את התמונה האמיתית של חברה מדינית לפי דרך ראייתם. הם מחלקים אותה לשישה או שבעה מעמדות הכפופים זה לזה. במעמד הראשון ישנם הסניורים הגדולים, כלומר אלה מאנשי החצר שהתמזגו בהם לידה, מקום נכבד ועושר. המעמד השני כולל את המוצגים [Présentés] המוכרים, אלה המושכים תשומת לב: אלה הם אנשי האצולה. בדרגה השלישית נמצאים המוצגים שאינם מוכרים, ששאפו לקבל רק כיבודים בעיתון: אלה הם אנשים של משהו. למעמד הרביעי, מעמד הלא-מוצגים, שבכל זאת יכולים להיות טובים, משייכים את כל האצילונים שבפרובינציה: זה הביטוי הנקוט בפיהם. במעמד החמישי יש לשים את מקבלי תוארי האצולה העתיקים במקצת או אנשים של לא-כלום. בשישי מופיעים – ליתר דיוק, נדחקים אליו – מקבלי תוארי האצולה החדשים או אנשים של פחות מלא-כלום. לבסוף, וכדי שלא לשכוח שום דבר, מואילים להשאיר בקבוצה שביעית את שאר האזרחים, שאי אפשר לאפיינם אלא בקללות וגידופים. זהו הסדר החברתי לפי הדעה הקדומה השלטת, ואיני מחדש דבר, אלא למי שאינו חי בעולם הזה.
[5] לכל מי שלא דן אותם הגורל לעבודה בלי מנוח, מפגשי חברה הם מקור טהור ופורה להנאות נעימות: אנו חשים זאת, והעם החושב עצמו למתורבת ביותר גם מתפאר בחברה הטובה ביותר. היכן תימצא החברה הטובה ביותר? ודאי במקום שהאנשים המתאימים ביותר זה לזה יכולים להתקרב זה לזה בחופשיות, ואלה שאינם מתאימים יכולים להיפרד באין מפריע; במקום שמתוך מספר נתון של אנשים, הרוב ניחנים בכישרון וברוח למפגשי חברה, והבחירה ביניהם אינה מושפעת משום שיקול זר שאינו קשור למטרה שנקבעה להתוועדות. אמרו נא, כלום דעות קדומות על מעמד חברתי אינן מנוגדות להתארגנות פשוטה כל כך? כמה גבירות בית מוכרחות להרחיק את האנשים העשויים לעניין אותן ביותר מתוך התחשבות בבעלי זכויות היתר הנעלים המשעממים אותן! במפגשי החברה שלכם, המהוללים כל כך והתפלים כל כך, אתם מנסים לשווא לחקות את השוויון שאינכם יכולים להימנע מלחוש בנחיצותו הגמורה. בני אדם אינם מסוגלים להשתנות בפנימיותם בתוך זמן קצר ולהיות זה לזה כל מה שוודאי היו אילו היה השוויון מציאות החיים בכללותם ולא משחק הנמשך רגעים מספר. זה נושא בלתי נדלה: ביכולתי רק להעלות כמה היבטים.
[6] סבורני שלמען קלות השיחה חשוב לכנות את שתי ההייררכיות שדנו בהן לעיל הייררכיה אמיתית והייררכיה כוזבת. הדירוג בין המושלים והציות של הנמשלים לרשויות החוקיות השונות מהווים את ההייררכיה האמיתית ההכרחית בכל חברה. הדירוג בין הנמשלים עצמם אינו אלא היררכיה כוזבת, מיותרת, שנואה, שארית לא מוגדרת של מנהגים פיאודליים. כדי להבין את פשרה של כפיפות אפשרית בין הנמשלים עלינו לדמות בנפשנו כוח צבאי הכובש ארץ כלשהי, הופך לבעליה ולצורך ההגנה המשותפת שומר על היחסים הרגילים של המשמעת הצבאית. כאן הממשל מתמזג במצב האזרחי: אין זה עם אלא צבא. לעומת זאת אצלנו זרועותיו השונות של השלטון הציבורי קיימות בנפרד ומאורגנות – כולל צבא עצום – באופן שהאזרחים הפשוטים אינם נדרשים אלא לשלם מס כדי לכסות את ההוצאות הציבוריות. בל נטעה: בכל הדברים על "כפיפות", "תלות" וכיוצא בזה, שבעלי זכויות היתר משמיעים בזעקה גדולה, לא טובת הכפיפות האמיתית מעניינת אותם. רק ההייררכיה הכוזבת חשובה בעיניהם, ואותה הם רוצים להקים על חורבות ההייררכיה האמיתית. מה הם רואים במפקד משטרה? איש של מעט או לא-כלום, שמונה כדי להפחיד את העם ולא כדי להתערב בכל עניין הנוגע לאנשי החברה הטובה. הדוגמה שהבאתי מובנת לכול. אמרו נא בכנות, היש בעל זכות יתר אחד החושב שהוא כפוף למפקד המשטרה? כיצד הם רואים את שאר הנציגים של זרועותיה השונות של הרשות המבצעת, למעט מפקדי הצבא? האם נדיר כל כך לשמוע אותם אומרים: "לא נועדתי לסור למרותו של השר: אם יכבדני המלך לתת לי הוראות" וכו'. אשאיר את הנושא לדמיונו או, מוטב לומר, לניסיונו של הקורא. אך היה ראוי לציין שהאויבים האמיתיים של הכפיפות ושל ההייררכיה האמיתית הם אותם אנשים המטיפים בלהט רב לכניעה להייררכיה הכוזבת.
[7] יש לשים לב שאיננו מבלבלים כאן בין הכבוד ובין עניין של כבוד [point d’honneur], שראו בו תחליף לכבוד.
[8] ניכרת סתירה מוזרה בהתנהגות הממשל. מצד אחד הוא עוזר לתקוף ללא סייג את הנכסים המשמשים לצורכי דת, שלפחות פוטרים את אוצר המדינה ממימון חלק זה של התפקידים הציבוריים, ומצד אחר מנסה ככל יכולתו למסור נכסים אלו ואחרים לידי בעלי זכויות היתר שאינם נושאים בתפקידים. מעניין לקרוא את רשימת האספות הכנסייתיות שהוקמו או הוסבו לטובת בעלי זכיות היתר משני המינים. מעניין עוד יותר להכיר את המניעים הנסתרים לפגיעה חסרת בושה זו ברוחם האמיתית של יסודות הכנסייה, שגם אם הם צריכים תיקון, הרי התיקון צריך להיעשות לפחות למען אינטרס לאומי באמת ועל ידי האומה בלבד.
[9] כיום עקרונות הצדק הכללי נפוצים יותר, ולאספות אזורי הבחירה [bailliages] יש נושאים גדולים וחשובים לדון בהם, כך שאפשר בהחלט לקוות שהן לא יכתימו את מחברותיהן במה שהיה אפשר לכנות לפנים "פזמון הקבצן".
[10] אני מצפה שקטע זה ייחשב לטעם רע. כך צריך להיות: הכוח לאסור באמתלה זו ביטויים מדויקים, ולרוב אף נמרצים, הוא עדיין זכות השמורה לבעלי זכויות היתר.
[11] מן הראוי, ולו רק למען בהירות הלשון, להשתמש במילה אחרת לציון הפעולה של הושטת יד למתנותיה העשירות של האיוולת: יש צורך במילה שגם תסמן בבהירות מאיזה צד הזיווג רע.
[12] אם הכבוד, כמו שאומרים, הוא עקרון המונרכיה, הרי יש להסכים לפחות שזה זמן רב צרפת מקריבה קורבנות אדירים כדי להתחזק בעיקרון.