מוסר המלחמה לנוכח שבעה באוקטובר

הייתי אז חניך במכללה לפיקוד טקטי, מיועד לפיקוד על פלוגה. אחד הקורסים שלמדנו היה אתיקה צבאית – קורס שהעביר פרופ' משה הלברטל, ושהתבסס במידה רבה על ספרו של מייקל וולצר 'מלחמות צודקות ולא צודקות' (1977). בקורס הובהר לנו שזהו התנ"ך המוסרי של צה"ל, ושמעבר לעיצוב האתיקה הצבאית במערב כולו, גם דיני המלחמה כיום פועלים על פי עקרונותיו. העיסוק של ההוגים בסוגיית מוסר המלחמה בעשורים האחרונים, ובפרט של אלו הישראלים, הוא ברובו הערת שוליים לעבודתו של וולצר. כל הפיקוד הבכיר של צה"ל בעשורים האחרונים התחנך על משנתו בתיווך ממשיכיו המקומיים – אסא כשר, משה הלברטל, אבי שגיא, מרדכי קרמניצר, דוד אנוך ואחרים.

״כיצד הגענו לשבעה באוקטובר״ היא שאלה שנשאלת שוב ושוב בשנתיים האחרונות, ושלל תשובות מתחרות ביניהן כדי לתאר את אותה "קונספציה" שקרסה ואת מקורותיה. אך בין שלל ההיבטים, יש לתת את הדעת גם על כללי האתיקה הצבאית שעל פיהם פעלו מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל לאורך שנים ארוכות – ולבחון האם וכיצד הם שיחקו לידי אויבינו. במאמר שפורסם מעל דפי כתב עת זה לפני כשנה ביקרו יאיר קרטמן ויעקב יקיר את מסמך ״רוח צה״ל״ משלל זוויות מבט.[1] כמוהם גם אני סבור שהקוד האתי הצה"לי שאומץ בעשורים האחרונים ביטא ורטיגו מוסרי וסירס את יכולתה של מדינת ישראל לתת מענה לאתגרים הביטחוניים שהתפתחו. אולם במאמר זה אני מבקש ללכת מעבר לדיון על מסמך רוח צה״ל עצמו, ולבקר ישירות את האתיקה הצבאית העומדת מאחוריו – זו של מייקל וולצר – ואף להציע קווי יסוד לחשיבה מחודשת על המלחמה הצודקת. לשם כך אטען שתי טענות משלימות:

1. במישור האתי העקרוני – תפיסת המלחמה של וולצר ותלמידיו איננה צודקת משום שהיא מונעת ׳ניצחון׳ במובן השגור של המילה, ומשום שהיא מתמרצת את האויב להיטמע באוכלוסייה האזרחית ולגרום בכך פגיעה רבה יותר באותה אוכלוסייה.
2. במישור הקונקרטי של התפתחות המחשבה של וולצר, האתגריים הממשיים של מדינת ישראל ויחסו של וולצר אליהם – אטען שתפיסתו של וולצר על המלחמה הצודקת השתנתה לאורך השנים; שהוא משית על צה"ל כללים מחמירים מאלו שניסח בספרו המכונן, אף שמצב העניינים שצה"ל מתמודד איתו נעשה דווקא מורכב יותר מזה שעמד ברקע הכתיבה; ושבשל כך ניתן היה לצפות דווקא להקלות על הפעלת כוח – ציפייה שנכזבה.

אקדים לגוף הדברים את מתווה גבולותיהם: המאמר לא יעסוק בשיקולים מדיניים. ברור לכול שמדינת ישראל אינה פועלת בוואקום. וממילא, גם אם אצליח לשכנע שיש צורך לנסח אתיקה צבאית עצמאית החורגת מהמקובל במדינות מערביות שאינן מתמודדות עם מציאות ביטחונית כשלנו – עדיין הפעלתה של אתיקה כזאת עלולה לגבות מאתנו מחירים בין-לאומיים מעבר לאלה שכבר נגבים מאיתנו כיום. הסוגייה הבין-לאומית חשובה, אך חשוב לזכור שהיא משנית לשאלה הביטחונית והמוסרית, הגם שישנן השפעות הדדיות בין כלל ההיבטים הללו. יתרה מכך: כאשר יש קונצנזוס נרחב בחברה הישראלית לגבי קווי המתאר של המלחמה הצודקת, עשויה להיות לכך השפעה דרמטית על השתקפותם בעיני ידידינו או יריבינו. מן הצד השני, ביקורת פנימית מוגזמת יכולה לשמש כלי חסר-תחליף בידי מבקשי רעתנו וקושרי ידינו. במילים אחרות, אם אין טענה נגד המוסריות של פעילות מסוימת, התנגדות הנשענת רק על חוסר לגיטימציה בין-לאומית צריכה אומנם להישקל אך עלולה לפעול כנבואת פיגמליון.

גבול נוסף של המאמר הוא הזווית של המשפט הבין-לאומי. דיני המלחמה נובעים במידה רבה מהכללים שניסח וולצר, ועל אף הנטייה של חוגים מסוימים להתייחס אליהם כאל סוגה משפטית, מאמר זה ייכתב מתוך גישה ריאליסטית הסבורה שהדין הבין-לאומי הוא ענף של היחסים הבין-לאומיים. כאמור, שיקולי יחב"ל, החשובים, אינם מעניינו של מאמר זה.

מוסכם על הכול ששומה עלינו ליצור מציאות ביטחונית חדשה למען עתיד בר-קיימה למדינת ישראל; אך לשם כך עלינו גם לשנות את האתיקה הצבאית שאנו אוחזים בה. המחדלים המדיני, הצבאי והמודיעיני שהובילו לשבעה באוקטובר נובעים כולם במידה רבה מהעיוות המוסרי שלקינו בו – וגם אותו עלינו לתקן. הבה נצא לדרך.

מייקל וולצר והמלחמה הצודקת: היכרות

"המציאות המוסרית של מלחמה מחולקת לשניים״, כך פותח וולצר את ניתוחו אודות המלחמה הצודקת. ״בכל מלחמה יש לדון תמיד פעמיים, בפעם הראשונה מתוך התייחסות לסיבות שהניעו את המדינות לצאת ולהילחם, ובפעם השנייה מתוך התייחסות לאמצעים ששימשו את המדינות במלחמתן".[2] או במילים אחרות: ישנה סוגיית הזכות המוסרית לפתוח במלחמה (jus ad bellum) וישנה סוגיית ההתנהלות המוסרית במהלכה (jus in bello). מה מצדיק פתיחה במלחמה? מהו אותו jus ad bellum?

"אין הצדקה למלחמה מלבד התוקפנות",[3] טוען וולצר בפשטות, ומכאן שהזכות להפעיל כוח נובעת אך ורק מהגנה עצמית. "תוקפנות" על פי וולצר איננה רק הפעלת אש, אלא גם פגיעה בשלמות הטריטוריאלית של מדינה או נקיטת פעולות חד-צדדיות הפוגעות במדינה אחרת כמו פגיעה קשה בסחר, השלטת מצור או השתלטות על נכסים ואדמות. מלחמת מנע יכולה להיות מוצדקת במקרים מסוימים כדי למנוע תוקפנות ודאית של האויב, טוען וולצר, אך עצם ההכרזה של האויב כי בכוונתו להשמיד אותך ברגע שיתאפשר לו לא מהווה לדידו הצדקה למלחמת מנע. "אנו צריכים לשפוט את כוונותיו של שכננו, ועל מנת ששיפוטים כאלה יהיו אפשריים בכלל, עלינו לקבוע שפעולות מסוימות… ייחשבו כהוכחות של זדון".[4] לעומת זאת, "פטפוטי היוהרה שמנהיגים פוליטיים נוטים להשמיע אינם איומים כשלעצמם, יש צורך בפגיעה ממשית כלשהי".[5] מדברי וולצר עולה שגם אם ברור שהאויב בונה את כוחו לנוכח מדינה מסוימת, ומצהיר שביום מן הימים יפלוש אליה – גם אלו "פטפוטי יוהרה" שאינם מצדיקים פתיחה במלחמת מנע, כל עוד האויב לא נוקט פעולות ממשיות של תוקפנות או הכנות ודאיות לתוקפנות.

רוב ספרו של וולצר מוקדש לסוגיה השנייה של ההתנהלות המוסרית במהלך המלחמה (jus in bello), וכבר בתחילתו הוא מבקש לנתק בין השאלה "איזה צד במלחמה צודק" – כלומר מיהו הצד התוקפן ומיהו הצד המתגונן – לבין השאלה "האם כל אחד מהצדדים נלחם על פי כללי האתיקה". על פי וולצר הניתוק הזה אפשרי בהחלט: "שני סוגי השיפוט הללו אינם תלויים זה בזה מבחינה לוגית. בהחלט אפשרי שמלחמה צודקת תתנהל באי-צדק, ואילו מלחמה לא-צודקת תתנהל בתוך שמירה קפדנית על הכללים".

וכך, מאז ועד היום השיח של וולצר ותלמידיו הישראלים על המותר והאסור במלחמה נדון מאחורי מעין ״מסך בַּעֲרוּת״: כאילו איננו יודעים מיהם הצדדים למלחמה, מה המניעים והמטרות שהם מבקשים להשיג במלחמה, או אילו נורמות מנחות אותם:

בבואנו לשפוט את הלחימה, אנו מתעלמים מכל מה שכרוך בצדקת העניין שלשמו נלחמים. אנו נוהגים כך משום שהמעמד המוסרי של החיילים כפרטים דומה מאוד אצל שני הצדדים: הם מגיעים לכלל לחימה מתוך נאמנות למדינה שלהם ומתוך צייתנותם לחוק. סביר מאוד שהם מאמינים בצדקת מלחמתם… הם ניצבים אלו מול אלו כשווים מבחינה מוסרית.[6]

כפי שנראה בהמשך, וולצר עצמו לא הקפיד עד הסוף על ההפרדה החותכת בין שאלת המלחמה הצודקת לשאלת ההתנהלות המוסרית במהלך המלחמה – ולא בכדי. ההפרדה המלאכותית בין השתיים אפשרית רק אם מסתכלים על המלחמה כמעין משחק שחמט בין שני שחקנים, "חייל שחור מכה חייל לבן" במילותיו של חנוך לוין. המוטיבציה התאורטית להפרדה הזאת ברורה: אם רוצים להגדיר כללי מוסר למלחמה, נדרש לעשות זאת בשווה לצבאות הלוחמים. אך אינטואיציה מוסרית בסיסית תטען שאם יש אויב רע – ראוי לבלום אותו ולנצחו; ושאי אפשר להגדיר כללי מלחמה אחידים כאשר "הצד הרע" לא מוכן להתחשב בהם ומנצל אותם לטובתו. כאן כמו במקרים אחרים, ׳מסך הבערות׳ שימושי כתרגיל מחשבה, והרבה פחות במציאות הקונקרטית.

את הדיון התאורטי העיוור הזה יש להבין על רקע של תפיסת 'האוניברסליזם המוסרי', השומטת את הקרקע תחת היכולת להצביע על צד למלחמה שהוא "טוב" וצד שהוא "רע" מעצם האידאולוגיה שמנחה אותם, ומבקשת להימנע מלהזדקק לשאלה איזה צד הוא התוקפן ומיהו המגן. האטמוספירה המוסרית באקדמיה בימים שבהם פורסם ספרו של וולצר הושפעה מהמלחמה הקרה, כשרבים מהאינטלקטואלים בארה"ב הזדהו יותר, לפחות מבחינה מוסרית, דווקא עם הצד הסובייטי. במלחמת וייטנאם, מלחמה לא-צודקת לדידם, לא היה להם ספק מיהו התוקפן; זה שבמקביל לצורך לשים קץ לתוקפנותו ראוי להגדיר לו כללים שבינתיים יגבילו את פעולותיו.

זה ההקשר שבו יש להבין את ההפרדה המלאכותית בין שתי השאלות, והוא גוזר מסקנות אחרות לגמרי כשמחילים אותו על ההקשר הישראלי. ישראל הרי אינה מתערבת במתרחש בתוך מדינה רחוקה כחלק ממאבק על הגמוניה עולמית, אינה מנסה להגן על אזרחי מדינה זרה או על אינטרסים כלכליים שלה – אלא נתונה תדיר לאיום ממשי מצד שכנותיה, ומתגוננת מפני טרור אלים ומתקפות על עורפה האזרחי. ישראל אינה מחרחרת מלחמות אלא מגיבה לתוקפנות ולאיומים קיומיים; ושלא כאויביה מסביב, היא מתעקשת להבחין בין מעורבים ובלתי-מעורבים, אף שאויביה אלה אינם עורכים כל אבחנה כזאת ואף מנצלים את האבחנה הישראלית באופן ציני ונבזי ביותר. כל אלו היו צריכים להספיק כדי להבחין בין מלחמת וייטנאם (מבלי לדון בצדקתה) לבין מלחמותיה של ישראל באויביה.

אולם בדיוק כשם שהאקדמיה האמריקנית ראתה במלחמת וייטנאם פשע שיש לעצור, כך רואים רוב אנשי האקדמיה הישראלית, ובפרט אלו שעוסקים באתיקה צבאית, את המלחמה בעזה. ישראל נתפסת בעיניהם כגורם החזק שאשם עקרונית בסכסוך הישראלי-פלסטיני – סכסוך שבמסגרתו עשה חמאס את מעשיו הנוראיים ב-7 באוקטובר.

אין אויב רע, יש אויב שרע לו

בראיון שהתקיים במהלך המלחמה הנוכחית וחולל מהומה גדולה, אמר פרופ' אבי שגיא – אחד ממנסחי הקוד האתי של צה"ל – את הדברים הבאים:

הנקודה הזאת של החתירה לניצחון, וראיית המלחמה כך שיש גורם אחד שזה מדינת ישראל שחותרת לניצחון ובצד השני יש את מי שאותו צריך לנצח – מייצרת עיוורון, עיוורון מוסרי… מדינת ישראל צירפה לה עיקרון ממשחק ילדים עם תפיסה תאולוגית עמוקה… שישראל היא הטובה, וממול יש רעים, וזו מלחמה מטפיזית בין הטוב לרע.[7]

בצדק כרך שגיא בין תפיסת הטוב והרע האינטואיטיבית לרובנו ובין הצדקת הניצחון כמטרה ראויה למלחמה. החלוקה הטבעית בין צד טוב לצד רע – זו שכל קלאסיקה בספרות ובקולנוע שעליהם גדלנו מבוססת עליה – זכתה למתקפה פילוסופית עזה באקדמיה מאז שנות ה-60. המפורסמת ביותר לכפור ברשע הנאצי הייתה חנה ארנדט, שבספרה 'אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע' (1963) טענה שאייכמן היה פקיד צייתן שלא פעל מתוך אידאולוגיה אלא מתוך נאמנות מקצועית לבירוקרטיה ולשלטון. כמה שנים לאחר מכן התפרסמו תוצאות הניסוי המפורסם של סטנלי מילגרם עם מכות החשמל, שכביכול הוכיחו שאנשים רגילים נוטים לבצע מעשים אלימים בתנאים מסוימים אך ורק בשל האמון שלהם בסמכות. 'אנשים רגילים' היה גם שמו של הספר שפרסם ב-1992 כריסטופר בראונינג. הוא בחן שם את מניעיהם של חיילים גרמנים ביחידה 101 במלחמת העולם השנייה, והגיע למסקנה שגם הם לא פעלו ממניעים אידאולוגיים או סדיסטיים אלא מתוך צייתנות או כניעה ללחץ חברתי.[8]

כל סטודנט לתואר ראשון במדעי החברה לומד גם על ניסוי הכלא של פיליפ זימברדו, שהקצה לנבדקיו באקראי תפקידי אסירים וסוהרים. בניסוי – שבתוך כמה ימים יצא משליטה – התעללו הסוהרים באסירים הרבה מעבר למצופה, עד שהחוקר נאלץ להפסיק את הניסוי. מוכר עד מאוד גם הניסוי של "הגל השלישי" שבמהלכו מורה אמריקני להיסטוריה ושמו רון ג'ונס רצה להמחיש לתלמידיו את סכנת הפשיזם, ולשם כך התחפש למנהיג כריזמטי והפך בקלות את כיתתו ל"פשיסטית" למשך כמה ימים. הסרט 'הנחשול', שנדמה שכל תלמיד שגדל בישראל של שנות השמונים צפה בו, התבסס על הניסוי של ג'ונס.

אין אלה רק מחקרים. זהו אתוס שלם שהחברה המערבית מנחילה לצעיריה בעשורים האחרונים: אין תרבויות טובות או רעות, אין משטרים נאורים וחשוכים, אלא יש סיטואציות חברתיות שבעטיין כל אינדיבידואל עלול להפוך לסדיסט או נאצי. בשל כך המסר העיקרי שנלמד במערכת החינוך לקראת יום השואה כבר איננו "לעולם לא עוד", מסר המקדש את הריבונות היהודית ומדגיש את חיוניות עוצמתו של העם היהודי – אלא השאלה איך נמנע מעצמנו להפוך לנאצים; שהרי הפוטנציאל הרדום שוכן בכולנו, ודי בכך שיעלה לשלטון אדם כריזמטי וסמכותני כדי לעורר אותו. כפי שיאיר לפיד כתב פעם: "כשתהיו במחנות ההשמדה, אמרתי לתלמידים שלי, אל תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אילו הייתם יהודים, כי זו השאלה הקלה, תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אילו הייתם גרמנים". כלומר אתם – על כל מטענכם התרבותי, ההיסטורי והחברתי – עשויים הייתם, תאורטית, להיות בשני הצדדים. לא בכדי, הספורט הלאומי הרווח הוא "זיהוי תהליכים" והדבקת הכינוי ׳נאצי׳ ליריב הפוליטי; כי גם אם הוא לא ממש נוהג כנאצי, הוא בוודאי נמצא בנקודה מסוימת על המדרון החלקלק, ואם כך – ראוי להתריע.[9]

זהו הרקע להבנת המשפט הבא: "צבאות לוחמים זכאים לנסות להשיג ניצחונות במלחמותיהם, אך אין הם זכאים לעשות כל מה שהוא הכרחי לשם השגת הניצחון, או כל מה שנראה להם הכרחי לשם כך". [10] כלומר מצד אחד יש אינטרס לגיטימי בניצחון, ומצד שני יש מוסר שמגביל אותו. אפילו לא נבחנת האפשרות שהניצחון עצמו הוא חובה מוסרית ושהוא יכול לתרום לקידום השלום בעולם, ושאי-הכרעת אויב מסוים היא בעצמה פגם מוסרי שכן אותו אויב ימשיך לפשוע, להרוס, להשמיד ולאמלל.

וולצר ספג ביקורת על רקע זה. ג'ף מקמהן, למשל, בספרו 'הרג במלחמה', טען כי השוויון המוסרי המקובל בין לוחמים משני הצדדים במלחמה הוא בעייתי. לשיטתו, חיילים הלוחמים מטעם צד תוקפן מצויים בעמדה מוסרית חלשה יותר מזו של חיילים בצד המותקף.[11] כשם שלא ניתן להשוות בזירה הפלילית בין הפושע לשוטר שמנסה לעצור אותו באמצעים אלימים, כך לא ניתן להשוות בין חיילי שני הצדדים ולהצדיק את פועלם כאשר הרקע לו שונה מקצה לקצה. דרך זו, בשונה מוולצר, מטילה אחריות מוסרית הנובעת משאלת צדקת המלחמה גם על החיילים האינדיבידואלים, וזו משליכה על היחס הראוי אליהם.

חשוב לציין שלצד השיקול המוסרי העקרוני, וולצר מספק גם שיקול תוצאתני להגבלת המלחמה: "לחימה כזאת (מוגבלת, א"ת) כרוכה לא רק בצמצום כמות הסבל הכוללת, אלא גם בהשארת פתח לשלום ולשיבה אל הפעילויות הטרום מלחמתיות".[12] מלחמה מוגבלת תסלול בקלות יותר את הדרך לשלום, טוען וולצר; וכאן כבר קל לראות כי הסבר זה נשען על הנחת-מבוקש נאיבית – כאילו הגבלת הכוח והושטת היד הן שיקרבו את השלום, ואף פעם לא שבירת כוחו של האויב וייאושו מהשגת הישגים באמצעות כוח. ייתכן שאין פתרון אחיד לכל הסכסוכים באשר הם, אך אפשר להניח שככל שהאויב מונע מאידאולוגיה קיצונית ושורשית יותר, כך קטנים הסיכויים להסיטו ממנה באמצעות הושטת יד ובניית גשרים; לפני כן יש צורך לשבור את רוחו ולרסק את אמונתו על מנת להוליד אט-אט גישות סובלניות ופתוחות יותר. אך כאשר תפיסת העולם המקובלת היא שרוע נובע מתנאים בעייתיים ולא מאידאולוגיה רעילה, מותר לנו רק לשאוף לשינוי התנאים באמצעות מלחמה ולא להכרתת האויב הרע או להכפפתו לשינויים תרבותיים מרחיקי לכת.

חיי מי קודמים – חיילינו או אזרחי האויב?

הניתוק בין שאלת הצדק במלחמה לבין כללי המלחמה הצודקת בא לידי ביטוי בסוגיה בעלת השלכות מרחיקות לכת – האם חיילינו זוכים לעדיפות מוסרית על פני אזרחי האויב?

הכללים החשובים ביותר שהגדיר וולצר, המשפיעים בעשורים האחרונים על צורת התמודדותו של צה"ל עם אויבינו, הם אלה העוסקים בעיקרון ההבחנה בין מעורבים ובלתי מעורבים בלחימה. מוסכם על כולם שמותר לפגוע בצבא האויב ובכל הגורמים המסייעים לו ישירות; מוסכם על כולם גם כי פגיעה מכוונת באלו שאינם מעורבים כלל, ואינם קרובים או קשורים למעשי האויב, אינה מוצדקת. המורכבות מתחילה כשנכנסים לרזולוציה גבוהה יותר בשתי סוגיות: (1) מהי המעורבות האזרחית מצד האויב שמצדיקה פגיעה בו, ועד כמה ישירה או עקיפה היא צריכה להיות? (2) מה מותר לעשות כאשר צבא האויב מעורבב עם אזרחיו – מתי מותר לפגוע בכל זאת, כיצד, באיזו עוצמה ובאילו התניות?

ברור לכול שאין כאן תשובות פשוטות, אלא סט כללים מנחים המשאיר מקום רב לפרשנות. נוסיף לכך את הכאוס השורר במלחמה המקשה להשיג מידע מלא – ונבין מדוע לא ניתן להשתמש במחשבון כדי לקבל החלטה לכאן ולכאן. ובכל זאת, וולצר וממשיכיו ראו לנכון לקבוע סט של כלי חשיבה שבאמצעותם רצוי שמקבלי ההחלטות בזמן המלחמה – מדרגי השטח הטקטיים ועד לדרג האסטרטגי – ישקלו בזמן שהם מפעילים כוח צבאי. לדברי וולצר,

מותר לעשות מעשה שסביר שתוצאותיו יהיו רעות (הריגת לא-לוחמים) בתנאי שמתקיימים ארבעת התנאים הבאים:

1. המעשה טוב כשלעצמו, או מכל מקום אינו רע, כלומר הוא משרת את צרכינו כמעשה לחימה לגיטימי.

2. התוצאה הישירה קבילה מבחינה מוסרית – השחתת אספקה צבאית, לדוגמה, או הריגת חיילי אויב.

3. כוונתו של מבצע המעשה היא טובה, כלומר, הוא חותר אך ורק לתוצאה הקבילה; התוצאה הרעה אינה אחת ממטרותיו, גם אין היא אמצעי למטרותיו.

4. התוצאה הטובה היא טובה דיה לפצות על גרימת התוצאה הרעה; היא חייבת להיות מוצדקת לפי כלל היחסיות של סידג'יוק.[13]

את כלל היחסיות מגדיר וולצר במקום אחר כך: "אסור לעשות כל מעשה זדון שאינו מכוון לתכלית הניצחון או כל מעשה זדון אשר תועלתו בהשגת התכלית מועטה בהשוואה למידת הנזק שבו".[14]

סביב מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה (2009) והביקורת הפנימית והבינלאומית שנמתחה על פעולות ישראל פרסמו פרופ' אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל בשנות ה-90, ואלוף עמוס ידלין כתב הגנה על צה״ל. הם טענו כי במדרג המחויבות של צה"ל לחיי אדם נמצאים חיילי צה"ל גבוה יותר מאזרחי מדינת האויב בזמן שאיננה בשליטת צה"ל (להבדיל משטחי יו"ש שבהם יש שליטה כזו, ושם, לדעתם, חייהם של הפלסטינים הבלתי-מעורבים קודמים לחיי החיילים).[15] לפיכך, הגם שיש למלא בהקפדה את עקרון ההבחנה – מווידוא חשיבות המטרה עד השתדלות לצמצם כל פגיעה אגבית – מותר לנטרל איומים המסכנים את חיילינו גם כאשר סביר שייפגעו בלתי-מעורבים.

הראשונים שתקפו את כשר וידלין היו מייקל וולצר ואבישי מרגלית.[16] הם קבלו על כך שכשר וידלין "מאפשרים ללוחמים ׳שלנו׳ לקפוץ לקדמת התור המוסרי ולהקדים אזרחים בהגנה על ביטחונם, למרות שאותם אזרחים נהנים מחזקה של חפות מפשע". כדי להמחיש את הבעיה המוסרית שהם ראו בתעדוף חיי חיילינו, השתמשו וולצר ומרגלית בדוגמה היפותטית שקשה להאמין שהועלתה על הכתב. נדמיין את חזבאללה כובש קיבוץ בגבול הצפון (תרחיש שכמעט התרחש בתחילת המלחמה הנוכחית) – מבקשים הכותבים מן הקוראים. במצב כזה יכול ארגון הטרור להחזיק את התושבים הישראלים כבני ערובה או לפנותם ולהכניס תושבים דרום-לבנונים במקומם, בין יתר האפשרויות. וולצר ומרגלית טוענים כי "מבחינה מוסרית, ישראל צריכה לנהוג בכל המקרים האלה ללא הבדל. קוד ההתנהגות של חייליה במקרה הזה צריך להיות זהה, בלי שום קשר לתחושותיהם כלפי קבוצות האזרחים השונות". כלומר, בבואם לכבוש בחזרה את הקיבוץ צריכים החיילים לעשות הכול כדי שלא לפגוע באזרחים – לא משנה אם אלה אזרחים ישראלים (בתרחיש הראשון) או לבנונים (בתרחיש השני). כוונת החיילים לא להרוג אזרחים תיחשב כנה ואמינה, טוענים וולצר ומרגלית, אך ורק אם לוחמי ישראל ייטלו על עצמם ״סיכונים גבוהים מהסיכון שפעולותיהם גורמות לאזרחים". לקרוא ולא להאמין.[17]

ההנחה שעומדת בבסיס התובנה הזו – ולה שותפים גם וולצר ומרגלית וגם כשר וידלין – היא שהחיילים אינם שליחים של חברה ספציפית, ואינם מגיניה של אומה ספציפית שאיתה הם מזוהים ומזדהים. החיילים נתפסים כמעין ארגון-שיטור שנועד להגן על בלתי-מעורבים, באשר הם, מפני פושעים אלימים המנסים לפגוע בהם. בשם המשימה הזו מצפים מהם לעזוב את משפחתם, להתגייס, לסכן את נפשם ואף למסור אותה במידת הצורך, "בלי שום קשר לתחושותיהם כלפי קבוצות האזרחים השונות".

וולצר ומרגלית לא היו היחידים שביקרו את כשר וידלין; החרו-החזיקו אחריהם גם הפרופסורים שניסחו את הקוד האתי המאוחר של צה"ל בשנות ה-2000 – משה הלברטל ואבי שגיא, כמו גם גם פרופ' קרמניצר ורועי קונפינו מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.[18] אלה האחרונים טענו כי שיטת הלחימה שמציעים ידלין וכשר, המציבה את חיי חיילינו לפני חיי אזרחי האויב, "מבוססת על שלילת שוויון ערך האדם ועל התנכרות לערך חייו של 'האחר', באשר הוא 'אחר'. מבחינה מוסרית היא מקרבת אותנו לטרוריסטים". יתרה מכך, הם טענו, "לו אימץ צה"ל את הצעתם של וולצר ומרגלית, ומפקדי הצבא היו נוהגים באוכלוסייה האזרחית בעזה כאילו היו אזרחי ישראל (במהלך מבצע עופרת יצוקה, א"ת), סבירות נקיטתן של פעולות לא מידתיות, ולכן לא לגיטימיות, הייתה מצטמצמת". לא עמדה לצה"ל העובדה שנהרגו בצד הפלסטיני יותר מעורבים בלחימה מאשר בלתי-מעורבים במהלך המבצע – מציאות תקדימית ככל הנראה בהיסטוריה של לחימה נגד כוחות בלתי קונבנציונליים; מבחינת אבירי המוסר יש להתייחס אליהם כאל אזרחים ישראלים ולהשתדל לאפס כל סיכוי שהם ייפגעו, גם במחיר מודע של דמי חיילי צה"ל.

דברים דומים כתב פרופ' דוד אנוך לאחר מבצע 'עופרת יצוקה' במאמרו "מחשבות על מלחמת עזה": "בהתחשב בפגיעתם של הקסאמים, איני רואה כיצד אפשר לטעון ברצינות שמניעתה – למשל מניעה של נזקי החרדה מאלפי ילדי היישובים בסביבת עזה – מצדיקה הרג של מאות ילדים וגרימת חרדה בלתי נתפסת למאות אלפי ילדים (עזתים, א"ת), כולם חמודים וטהורים כילדינו שלנו".[19] במאמרו אנוך דווקא התיר למדינה להעדיף את אזרחיה שלה על פני אזרחי האויב, אבל סייג זאת באומרו כי "יש יחס מסוים שמעבר לו אל למדינה לתת קדימות לאזרחיה"; בעופרת יצוקה, טען אנוך, חרגה ישראל עשרות מונים מעבר ליחס המותר.

על כך הגיבה פרופ' רות גביזון ז"ל בסגנונה המאופק: "אני אינני מגיעה מהאו"ם, אני חלק מאחד מן הצדדים בקונפליקט הצבאי הזה. הפעולה הזו נעשית בשמי. היא אמורה לשרת אינטרסים קיומיים שלי ושל החברה בה אני חברה. היא מתקיימת נגד מי שמוגדר כאויב שלי. זה מצב שהוא ההפך מניטרליות. אם אינני מנוכרת למלחמה ולארצי, בזמן מלחמה אני רוצה שהצד שלי ׳ינצח׳״.[20] הגישה הטבעית והפטריוטית הזו הייתה ועודנה חריגה בנוף האקדמי בישראל.

שבעה באוקטובר כ"שעת חירום עליונה"

בספרו טען וולצר שלרוב מלחמה ׳רגילה׳ איננה מאבק ״על ערכים שאין למעלה מהם, שבה עלול ניצחונו של צד אחד להיות אסון אנושי לצד האחר".[21] כשכתב את הדברים חשב וולצר בוודאי גם על מלחמת וייטנאם שהייתה אז בעיצומה – אך מכלל לאו אתה גם שומע הן: ישנה מלחמה מסוג אחר.

דוגמה מובהקת למלחמה "מסוג אחר" מבחינתו של וולצר היא כמובן המלחמה בנאצים, שאותה כינה בעקבות צ׳רצ׳יל "שעת חירום עליונה". וולצר גילה הבנה לכך ששעת חירום שבה נמצאת אומה עם "הגב אל הקיר" מצדיקה שימוש בכל האמצעים שנמצאים ברשותה כדי למנוע מהאויב לנצח. הפסד במלחמה כזאת לא יגרור רק "הזזת גבול קלה, אובדן יוקרה (יוקרת המנהיגים), תשלום פיצויים כבדים, שינוי פוליטי מסוג זה או אחר" כמו ברוב המלחמות הקונבנציונליות, לכאורה, אלא יוביל ל"הקרבת העצמאות הלאומית או שמא גירושם ורציחתם של מיליוני אנשים". וולצר מקבל את הטענה כי "הנאציזם היה בבחינת איום מוחלט לכל ההגון והיפה שבחיינו״ וכי זו ״הייתה אידאולוגיה שלוותה במעשה של שתלטנות כה רצחנית וכה משפילה גם בשביל כל מי שאולי היו נשארים בחיים״ – ולכן גם מקבל את המסקנה ״שהתוצאות של ניצחונה הסופי הן באמת מעבר לכל חישוב סביר, איומות לאין שיעור״.[22]

דבריו של וולצר סבירים ומתקבלים על השכל הישר – אך יש לשים לב שבכך, מבלי משים, הוא סטה מקביעתו היסודית שניתן להפריד בין הדיונים על צדקת המלחמה לבין שאלת ההתנהלות הצודקת במהלכה. הינה כי כן, במלחמה מסוג זה, שראוי וצודק לצאת אליה ללא כל ספק, ושניצחון בה הוא לא רק כדאי אלא גם הכרח,  וולצר מוכן לקבל הרחבה של מנעד האמצעים המותר בדרך לניצחון. ממילא, קיימים מקרים שבהם שאלת צדקת המלחמה משפיעה גם על ההתנהלות הצודקת במלחמה – וההפרדה החותכת בין שתי השאלות, כפי שהעמיד אותה וולצר עצמו, מיטשטשת. במלחמה כזאת אי אפשר שלא לנצח; "כלום רשאים מדינאים וחיילים לרמוס את זכויותיהם של חפים מפשע לטובת הקהילה הפוליטית שהם עצמם חבריה? אני נוטה לענות בחיוב על השאלה הזאת, גם אם לא בלי היסוס וחשש. מה הברירה שבידם?״. לפעמים צריך פשוט לנצח, ויהי מה; כמה פשוט.

האם המלחמה שנכפתה עלינו בשבעה באוקטובר היא מסוג של אותה "שעת חירום עליונה" כמו זו של בריטניה במלחמת העולם השנייה – המצדיקה גם מדיניות מקילה יותר בשאלת ההתנהלות בשעת המלחמה?

בראיון שנתן פרופ' דני סטטמן – גם הוא ממחברי הקוד האתי של צה"ל – לעיתון הארץ כעשרה ימים לאחר טבח 7 באוקטובר, הוא נדרש בדיוק לשאלה הזו, וענה עליה באופן מסופק. "אני מבין שעשויה להיות אי-הסכמה בשאלה עד כמה המצב בדרום כרגע הוא מקרה כזה של 'מצב חירום עליון'״, הוא אמר, ״אבל אם חס וחלילה יתממש התרחיש של התקפת טילים מלבנון במקביל לתקיפות מעזה, ואולי, חס וחלילה, מגזרות נוספות – אז בוודאי שישראל תעמוד בפני מצב חירום עליון שכזה, שבו יהיה מותר לה להפר את כללי הלחימה הרגילים".[23] משתמע מכך שאירועי ה-7 באוקטובר לא הספיקו לסטטמן כדי לענות על ההגדרה של שעת חירום עליונה; הבה נדון בכך.

מבחינת מוטיב "הגב אל הקיר": אין ספק שבמלחמת העולם השנייה מדינות העולם החופשי חששו כי תבוסה לנאצים תשנה את מהלך ההיסטוריה לרעה, ואפילה תאפיל על העולם כולו. קשה יהיה לטעון שמדינת ישראל ניצבה בפני איום דומה במלחמה הנוכחית, למרות האימה והאסון הנורא שפקדו אותנו. היו בהחלט רגעים שהתקיים בהם חשש שנצטרך לעמוד בפני חזיתות נוספות, שהיו חלילה מסבות אסון גדול אף יותר; אך מכאן ועד איום קיומי ברמה הלאומית המרחק עודנו רב. דוגמאות לאיום קיומי מהסוג הזה יכולות להיות תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, או השעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים. איראן המחזיקה בנשק גרעיני היא דוגמה אפשרית נוספת. אולם כיום ישראל מתמודדת בעיקר עם ארגונים סמי-מדינתיים שיכולים להזיק לה ולפגוע בה קשות, אך לא לכבוש או להשמיד אותה.

מאידך גיסא, אופי המלחמה של האסלאם הרדיקלי וההשלכות הנוראות של כל הישג שהוא משיג בשדה הקרב, הגם שהן מקומיות, הם כה מעוררי פלצות עד שפגיעתם מגיעה הרחק מעבר לאסון שחווים הנפגעים עצמם. כפי שאמרה נעמי שמר, או שמא רחמנא ליצלן התנבאה: "‏הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, ‏לח ומהביל, ‏ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, ‏אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".[24] במובן הזה גם האסלאם הרדיקלי הוא "בבחינת איום מוחלט לכל ההגון והיפה שבחיינו", כפי שניסח זאת וולצר, ולא בכדי נראה שהטראומה של 7 באוקטובר תלווה אותנו עוד שנים ארוכות. האתגר הייחודי לביטחון ישראל, שאותו מתקשים להבין האזרחים האמריקנים, נעוץ בעובדה שמעבר לגדר במרחק שלוש דקות נסיעה מהירה בטנדר נמצאות חיות טרף חסרות מעצורים. זהו מצב שארה"ב לא נאלצה להתמודד איתו, בוודאי לא במלחמת וייטנאם, אך גם לא במלחמתה בנאצים וביפנים.

עוד יש להביא בחשבון את מוטיב ״משך הסכסוך״. בשונה ממלחמות קונבנציונליות, המלחמה של ישראל בטרור היא מלחמה מתמשכת, מלחמת סבבים שאין איש יודע לנבא מתי ייפתחו ומתי יסתיימו. במשך הזמן הרב הזה גדל בישראל דור שרוב שנות חייו מהולות באינתיפאדות, פיגועים רצחניים, סבבי ירי תלול מסלול ומבצעים מוגבלים. כעת, אל מנעד האיומים הקבועים מתווסף גם האיום של טבח אכזרי וחייתי – המשכנע גם את מי ששגה עד כה באשליות לגבי היתכנותו. העדר התיחום של המלחמה בזמן פוגע תמידית, גם בתקופות רגועות, בתחושת הביטחון ובבריאות הנפשית, בכלכלה או בתיירות, ומונע שגשוג פוטנציאלי. האסטרטגיה של אויבינו איננה השמדה מהירה; תודה לאל אין להם היכולת הזו כיום, לפחות כל עוד אין לאיראן ארסנל גרעיני. אך יש להם סבלנות להתיש אותנו בסבבי לחימה בלתי-פוסקים ובהצבת איומים תמידיים, תוך הפגנת יכולת ספיגה והתאוששות שרק שנאה דתית תהומית עשויה לטפח. למדינת ישראל עומדת אם כן הזכות לחתור לניצחון והכרעה ברורים שישימו סוף למאה שנות סכסוך; העדר איום קיומי מוחשי לא צריך לאפשר לאויבינו המקיפים אותנו לנקוט נגדנו מלחמת התשה תמידית רק מפני שהאתיקה של וולצר לא מרשה לנו לנצח.

בבסיס הדיון והשוואה בין הנאציזם לאסלאם הרדיקלי עומדת השאלה מה מייחד את מלחמת העולם השנייה בעיני וולצר: האם גודל האיום הצבאי, או שמא עוצמת הרשע ואכזריות האויב?

ככל הנראה מדובר בשילוב מסוים של שני המרכיבים, אך מפרק נוסף שבו דן וולצר בחריגות הנאצית עולה הדגש שהוא שם דווקא בהיבט הערכי: הפרק העוסק בלגיטימיות של הצבת "כניעה (של האויב) ללא תנאי" כמטרת מלחמה. בכל מלחמה רגילה, טוען וולצר, הצבת מטרה מרחיקת לכת כזאת היא הנקודה שבה "מתקרבות המלחמות הצודקות קרבה יתרה למסעי צלב". אולם האויב הנאצי דווקא מצדיק הצבת מטרה מוחלטת כגון זו:

רק נגד אויב כמו הנאצים אפשר להרחיק לכת עד כדי כך… שיפוט זה מודה ברוע המהותי של המשטר הנאצי, ומוציא את הנאציזם, בדין, מחוץ לעולם (המוסרי) של משא ומתן ופשרה… זכות זו אינה מתעוררת בכל מלחמה… היא קיימת אך ורק במקרים שבהם מאיימת זדוניותו של התוקפן על אותם ערכי-יסוד שעצמאות מדינית ושלמות טריטוריאלית אינן אלא הגילויים החיצוניים שלהם בסדר הבינלאומי, וכן כאשר האיום אינו מקרי או ארעי אלא טבוע בעצם מהותו של המשטר.[25]

מלחמת חורמה בנאצים היא אם כן לא רק מענֶה הכרחי לתוקפנות קיצונית, אלא גם "אישור מחדש של ערכינו העמוקים ביותר".[26]

אם כן, נראה כי יותר מאשר גודל האיום, היה זה הרוע הטהור, הבהיר, שלא ניתן להכחשה או לערפול שגרם לוולצר להודות כי יש מקרים שבהם ראוי לשאוף לניצחון מוחלט, לכניעת האויב ללא תנאי, לכיבושו ולשיקומו התרבותי. מעתה נראה ברור שאפשר להחיל את התפיסה הזו ללא קושי גם על מאבקנו באסלאם הרדיקלי המקיף אותנו, ואשר מבטא רוע מזוקק, צמא-דם ונטול עכבות. ניצחון מוחלט עליו – הגם שילווה בפגיעה קשה יותר באוכלוסייה הרחבה – יאשר מחדש את ערכינו העמוקים ביותר, ולא יתקרב לכדי "מסע צלב" מיותר.

ההקצנה של וולצר והתפכחותו המדומה

במאמרו המשותף עם מרגלית, שממנו ציטטנו לעיל, המאמר שבו העמיד את חיי האזרחים ובכלל זה אזרחי האויב מעל לכול בכל מקרה, התרחק וולצר מהתובנות שניסח בספרו ב-1977. מלחמת וייטנאם, שעמדה ברקע כתיבת ספרו, התנהלה בשלבים שונים כמלחמת גרילה שבה האויב אינו מתנהג כצבא סדיר אלא נטמע בקרב אזרחים בלתי-מעורבים – דבר המאתגר מאוד את כלל ההבחנה. הנחת המוצא היא שלפחות חלק מהאוכלוסייה האזרחית שצבא הגרילה נטמע בקרבּהּ תומכת בלחימה באופן ישיר או עקיף; אלמלא כן לא היה צבא הגרילה מצליח להיטמע בה לאורך זמן תוך העמדתה בסיכון חמור.

לאחר שוולצר מתאר את כללי הלחימה של האמריקנים בכפרים שבהם נטמע הווייטקונג – כללים מקילים לאין שיעור מאלה שבהם נוהג צה"ל – הוא מעלה שאלה מוסרית שנראית רלוונטית גם לעזה: "הבה נניח שהכפריים, לאחר שהוזהרו כיאות, לא זו בלבד שהם מסרבים לגרש מקרבם את אנשי הגרילה, אלא שגם הם עצמם מסרבים לעזוב את הכפר. האמנם אפשר להתקיפם ולהורגם?" ותשובתו: "אטען שזו התוצאה היחידה של הקִרְבה הזו (בין לוחמי הגרילה לאזרחים, א"ת), למצער בתחום המוסרי… מלחמת אנטי-גרילה יוצרת לחץ איום על חיילים רגילים, וגם אם הם ממושמעים וזהירים כראוי, אין ספק שהם עתידים להביא למותם של אזרחים… באחריות על מות החפים מפשע שהיא תוצאה של לחימה כזאת נושאים אנשי הגרילה ותומכיהם האזרחים" (ההדגשה שלי. א"ת).

וולצר מתאר את השוני בדרכי לחימתם של האמריקנים בין מקרים שבהם התברר להם שהאוכלוסייה האזרחית תומכת בווייטקונג לבין מקרים הפוכים. יש לציין כי וולצר ראה את המלחמה בגרילה מזווית של שחרור מדינה משלטון עריץ, ועל כן טען כי כאשר ישנה תמיכה רחבה של כלל האזרחים בשלטון הגרילה שנטמע בהם, אין יותר הצדקה למלחמה, ולא ניתן יותר לנצח בה, שכן שלטון הגרילה מתברר כשלטון לגיטימי, ואין הצדקה מוסרית במקרה כזה להילחם בכל העם. ואולם, כאמור, המקרה שלנו שונה לחלוטין מזה של וייטנאם. חמאס נהנה מתמיכה אזרחית רחבה במהלך המלחמה, אך מטרתנו לא הייתה לשחרר את העזתים משלטונו. יצאנו למלחמה בידיעה שחמאס מייצג עַם שחונך להשמידנו ובחר בכך. צבא הגרילה נטמע בקרב האזרחים רק כדי להקשות עלינו בשל מגבלותינו המוסריות, ולא כדי להשיג יתרונות טקטיים בשדה קרב בלתי-קונבנציונלי. למעשה, אתגר הלגיטימציה ללחימה בווייטנאם לא עמד לפתחנו כלל, שהרי אין ספק שחמאס איננו ארגון שלקח את תושבי הרצועה בשבי. הוא נבחר על ידם ונתמך על ידי רובם לכל אורך השנים. יתרה מכך, ה"אופוזיציה" לחמאס ברצועה הורכבה מארגוני טרור אחרים ועוינים לא פחות.

זו לא הייתה הנסיגה העיקרית של וולצר בגישתו בעשורים האחרונים. להלן נדון בטענה נוספת של וולצר, שהייתה יכולה לשמש לסנגוריה על ישראל אך נזנחה לחלוטין.

על אף כוונותיו הטובות של וולצר, אבחנותיו המוסריות שימשו היטב את הגי'האד במלחמתו בנו. ארגוני הטרור הפנימו את הקוד המוסרי שהוא ניסח וניצלו את השפעותיו עד תום: הבחנותיו בין מטרה לגיטימית למטרה לא-לגיטימית, וכלל היחסיות (ששאל מסידג'יוק) שלפיו חשיבות המטרה צריכה לעלות על היקף הנזק האגבי, גזרו את אופן היערכותם של הפלסטינים למלחמה. הם שברו כל שיא של ציניות ובנו את האסטרטגיה שלהם כך שניאלץ לסכן את חיילינו, להרוג בלתי מעורבים, לפגוע במתקנים אזרחיים רגישים, לחולל בכך נזקים אגביים אדירים, ולספוג ביקורת פנימית ובינלאומית קשה שתאלץ אותנו להימנע מלהגיע לניצחון.

לזכותו של וולצר ניתן לומר שהוא לא היה יכול לחזות ב-1977 כיצד גורמים ציניים ינצלו את משנתו על מנת למנוע את הפסדם; מי יכול היה להעלות אז על הדעת אויב שיעדיף להקריב את ילדיו, נשותיו, זקניו ופצועיו על מנת להחליש את הלגיטימיות של האויב ולמנוע ממנו ניצחון?

ואכן, בתחילת המלחמה פרסם וולצר מאמר תמיכה בישראל שאף תורגם לעברית בכתב העת 'תלם'.[27] מאמר זה גילה, ולא בפעם הראשונה, שוולצר מודע לחלוטין לניצול הציני של כללי המלחמה ששרטט לפני יובל שנים: "חמאס מרוויח ממות אזרחים; הוא לא אדיש לגורל האנשים הנמצאים תחת שליטתו – יש לו אינטרס ממשי שיסבלו". מי שיקרא את המאמר עשוי לחשוב שכל טענותיי כנגד וולצר מחמירות איתו יתר על המידה, מכיוון שבאותה עת הסכים וולצר כי "תבוסת חמאס היא הכרח מוסרי והיא דורשת קשיחוּת מוסרית שלא תמיד מעוררת הערצה". לדבריו, "לא ניתן להשתמש בחוק הבינלאומי או בתאוריית המלחמה הצודקת כדי להפוך מלחמה צודקת לבלתי-אפשרית", והוא אף הוסיף והסביר: "על ישראל לעמוד בסטנדרטים המוסריים הגבוהים שהחוק והצדק מכתיבים – אך לא בסטנדרטים גבוהים עד כדי כך שיהפכו כל דבר שהיא עושה לבלתי-חוקי ולבלתי-צודק. לא ניתן לבקש ממנה להימנע מהרג אזרחים – חמאס הפך זאת לבלתי-אפשרי". ולבסוף, אולי המשפט האמיץ ביותר במאמר: "עלינו לא להשתעבד לרגשותינו ולהכיר בכך שהסבל יימשך עד שאלו שהחלו במלחמה – יובסו". עד הניצחון המוחלט, לא פחות! האם חזר בו וולצר מביקורתו על צה"ל בזמן 'עופרת יצוקה'?

אלא שישנו גם "אבל", ומה שחשוב, כידוע, הוא מה שמגיע אחרי ה"אבל". "אבל", מסייג וולצר, "אפשר לבקש ממנה (מישראל, א"ת) לעמוד בדרישות המוסריוֹת שתיארתי בכל הנוגע לדיוק במטרות, איסוף מידע מודיעיני ואספקה הומניטרית". ואל ה"אבל" מצטרף "אולם":  "אולם המחויבות להמשיך את המלחמה עד להשגת יעדיה, אינה מוֹנעת ביקורת על האופן שבו הישראלים מגיבים ל׳מלכודת הא-סימטריה׳״. מהי, אם כן, אותה מלכודת? על פי וולצר זוהי המלכודת הפוליטית: "לא משנה מה הרווח הצבאי שהיא משיגה מפגיעה במטרות שנטמעו באוכלוסייה האזרחית, מבחינה פוליטית היא מפסידה ממות האזרחים שהיא גורמת. מכאן שנדרשת זהירות רבה".

וכאן נחשף וולצר בחולשתו. הוא מאשים את חמאס בכך שהוא מנצל את כללי המלחמה הצודקת – שהוא, וולצר, זה שהשפיע באופן מכריע על ניסוחם בעת הזאת (!) – כדי להקשות על ישראל להביסו. הוא מביט ביצירה האידאית שלו, שכביכול כוונה לשחקנים רציונליים, טובעת בים הציניות – ואין לאל ידו. עצתו לישראל שלא ליפול למלכודת הפוליטית מעמידה אותו כמעין משקיף ניטרלי על הזירה הבין-לאומית, אך הוא הלוא שחקן מרכזי ורב השפעה באותה זירה, שלא לומר האורים-והתומים של דרכי הפעולה בה. לו היה מתעשת וטוען בפומבי כי הכללים שטווה לא רלוונטיים במקרה של אויב ציני ואכזר כל כך, שצבא לא צריך לדאוג לאזרחי האויב יותר מהשלטון שלהם; שמי שמצהיר כי הוא "אוהב את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים"[28] אינו יכול ליהנות מהגנות על חייו – כי אז אפשר שמתוקף מעמדו היה יכול לסייע לכך שישראל תפסיד פחות מבחינה פוליטית ותקבל יותר גיבוי בין-לאומי, וכך תוכל, אכן, לנצח.

מה שווה האמירה של וולצר כי אנו חייבים לנצח, אם אין הוא מתיר לנו לנקוט את האמצעים הנצרכים? ה"מתנה" המפרגנת של וולצר למדינת ישראל שכביכול ניתנה לנו במאמר הזה – איננה מתנה כלל וכלל. מעולם לא נדרשה מדינה להימנע מכל הרג אגבי של אזרחים. הוא אומנם "מרשה" לצה"ל לשאוף לניצחון, אך מקריאת דבריו נראה שגם הוא יודע שעל פי הכללים שהוא הגדיר, המלחמות שתיכפינה על ישראל בזירות השונות תהיינה ארוכות מאוד והמחירים יהיו בלתי-נסבלים. לנוכח זאת קשה לברוח מן המסקנה שלא באמת חשוב לוולצר שישראל ׳תנצח׳, במובן הישן והקלאסי של המושג.

ואכן, בראיון להסכת 'Unholy'  של יונית לוי וג'ונתן פרידלנד לרגל מלאת מאה ימים למלחמה[29] שאלה אותו לוי "איך ישראל יכולה לנצח במלחמה א-סימטרית כזאת?". בשלב הזה של המלחמה כנראה כבר נתקררה דעתו של וולצר, וזעזועו מטבח 7 באוקטובר שכך מעט. כך אפשר להבין מדוע טען כי צבאות "הייטק" לא יכולים לנצח מלחמות א-סימטריות. לדבריו, "צריך להגדיר מחדש את הניצחון. הוא לא יכול להיות השמדה מוחלטת של חמאס, אלא מניעת חמאס משלטון בעזה, או במילים אחרות: ליצור אפשרות לכוח אחר שישלוט בעזה במקומו". השאלה הפרקטית והברורה מאליה – איך יקום כוח שלטוני אלטרנטיבי כל עוד חלקים גדולים מעזה נשלטים באכזריות רבה על ידי חמאס? – כבר לא נשאלה על ידי המראיינים. האם ניתן פשוט לערוך טקס ולהכריז על שלטון חדש? האם ניתן לקוות שחמאס, שהצליח לשרוד במשך שנתיים של מלחמה עצימה עם צה"ל, יואיל בטובו להניח את נשקו ולהעניק את השלטון לכוח אלטרנטיבי שעליו יכריזו ישראל וארה"ב כארגון ששולט בעזה?

ההסבר היחיד העולה על הדעת למפנה של וולצר הוא זה. את מאמרו התומך בישראל הוא פרסם פחות מחודשיים לאחר 7 באוקטובר; כמו רבים אחרים בעולם הוא ראה אז את ישראל כקורבן, ועל כן הרשה לעצמו לתמוך במטרת הניצחון – הגם שאתיקת המלחמה שניסח אינה מאפשרת את השגת המטרה הזאת. ככל שהמלחמה התקדמה תמיכתו נעשתה מסויגת יותר, והוא הטעין את מושג הניצחון במשמעות של הגעה לעסקה שתסיים את המלחמה כך שישראל תוכל לטעון שהיא ניצחה – בדיוק כמו בסבבי הלחימה הקודמים.

עד כדי כך נסוג וולצר מתמיכתו, שלאחר מבצע הביפרים המזהיר נגד מפקדי חיזבאללה – מבצע כירורגי תקדימי ביותר – פרסם וולצר מאמר ביקורת חריף נגד הפגיעה במפקדים אלה בזמן שלא פעלו צבאית אלא שהו באזורים אזרחיים.[30] בטור זה הוא גם ביקר את החלטת צה"ל להרוג את מנהיג חמאס איסמעיל הנייה בטהרן, בזמן שהתקיים משא ומתן עם חמאס לשחרור החטופים. לטענת וולצר המהלך הוכיח "שהממשלה אינה מחויבת להצלחת המשא ומתן".

מסקנת הקורא הישראלי ממאמרים אלה צריכה להיות ברורה: אם הכוהן הגדול של האתיקה הצבאית מתנגד לפעולה כמו מבצע הביפרים, תורתו, שעליה התחנכו כל קציני צה"ל בדור האחרון, צריכה להתחלף בהקדם באחרת, טובה ממנה.

הריאיון האחרון של וולצר בעניין המלחמה (עד לכתיבת שורות אלו) התקיים לאחר הפסקת האש וסיום השלב העצים שלה.[31] בריאיון זה הוא שב וטען כי היציאה למלחמה הייתה מוצדקת, אך ככל שהמלחמה התקדמה מהלכי צה"ל היו פחות ופחות לגיטימיים, משום שהיה פחות ופחות צורך בהגנה עצמית. גם בראיון זה תיאר וולצר את מלכודת חוסר הלגיטימציה שאליה חמאס הכניס את ישראל בהיטמעו בין האזרחים, בבתי חולים ובעיקר בעיר התת-קרקעית שיצר – מבלי להודות בתרומתו שלו למלכודת זו. החידוש בראיון הזה היה שוולצר גם פירט בו כיצד היה על ישראל לצאת מאותה מלכודת:

לישראל לא הייתה ברירה אלא לצעוד לתוך המלכודת הזאת, אבל כשאתה צועד לתוך מלכודת עליך לחשוב היטב איך לצאת ממנה. אפשר לשנות את המלכודת באמצעות מדיניות ודיפלומטיה, כמו שהמליצו אנשים בצה"ל ובממשל האמריקני, ואפשר לפוצץ את דרכך החוצה – שזה מה שבחרה ממשלת ישראל.

משכך, אין לנו אלא להבין כי הניצחון שעליו כתב וולצר בתחילת המלחמה לא היה ניצחון באמת, שהרי בלתי-אפשרי באמת ל"צבא היי-טק" לנצח צבא גרילה חסר עכבות. הניצחון אם כן מושג באמצעות דיפלומטיה – הגעה להסכם עם ארגון הטרור באופן שיאפשר לישראל לטעון כי ניצחה בנקודות והגיעה למציאות חדשה. או במילים אחרות: עוד סבב לחימה.

אי אפשר לנצח רעיון?

גם מנסחי הקוד האתי של צה"ל, תלמידיו של וולצר, ידעו בבירור שהם מונעים מצה"ל לנצח. לא מדובר בכוונה נסתרת ולא בתוצאת לוואי בלתי-צפויה. זו הייתה מטרה שהונחה על השולחן בפומבי. אסא כשר למשל טען כי הביטוי ״׳ניצחון׳ עשוי להיות מוצלח במישור הרגשי, אבל הוא בעייתי מבחינה מקצועית… מוטב להחליף את המונח החמקמק ׳ניצחון׳ בביטוי ׳השגת המטרות על ידי ביצוע המשימות'".[32] על מילות נאומו הידועות של צ'רצ'יל "ניצחון בכל  מחיר…" כתב במקום אחר: "אלו הן מילים יפות, אבל כבר אין בהן טעם. הן יכולות לרומם את רוחם של הלוחמים, אבל הן עומדות על תפיסה מוטעית של מטרות המלחמה ושל מצב הסיום שלה".[33] גם פרופ' אבי שגיא ביטא בנחרצות את הסתייגותו מערך הניצחון: "יש במסגרת תפיסת עולם אתית טעם אחד בלבד להפעלת כוח צבאי, וזהו עקרון ההגנה העצמית. ניצחון איננו מצדיק הפעלת כוח. אם ניצחון עומד בקריטריון של הגנה עצמית – טוב, ואם לא אז נשתמש ב[מונח] ניצחון למשחקי כדורסל ושחמט".[34]

יאיר קרטמן ויעקב יקיר תיארו את הנסיגה הזאת בפירוט במאמרם, וניתחו את חלחולה מן האקדמיה אל שורות הצבא באמצעות עיון בפסקי דין צבאיים. אני רוצה להפנות את המבט דווקא אל מסקנות הוועדה לגיבוש תפיסת הביטחון של ישראל (2018), שבראשה עמדו דן מרידור ורון אלדדי. כך נכתב בדו"ח על האפשרות להגיע להכרעה:

כדי להשיג הכרעה בכל סוגי העימותים ובכל סוגי העצימות (החל מעימות גבה עצימות וכלה בעימותים מורכבים בעצימות משתנה) יש צורך במגוון של מנגנונים לסיומם. לצד ההכרעה במובנה הקלאסי (פגיעה קשה ביכולת וברצון של היריב להמשיך בעימות הצבאי ולממש את יעדיו באמצעות הפעלת כוחו), יש לפתח "תחליפי הכרעה" לזירות ולמתארים שונים בהיעדר יכולת להכריע או, לחלופין, אם לא צלח הניסיון להכריע. אלה הם "תחליפי ההכרעה" האפשריים:

1. ניהול העימות עד להכרעתו, אם בכלל.

2. "הכרעה" במצב של הסדר מדיני (ניהול עימות וסיומו עם מדינה שיש לנו עימה הסדר שלום).

3. "הסדרה" מול מתארי טרור ונשק בלתי קונבנציונלי – מחייבים [המוזרות התחבירית במקור, א"ת] הכרעה מסוג אחר שבה – בהיעדר הכרעה ברורה בשדה הקרב – יוצרים מנגנון סיום זמני ולא סופי המפסיק את האלימות ומקבע מציאות אסטרטגית סבירה.[35]

מהסעיף האחרון אפשר להבין כי על פי הדו״ח מן הנמנע להכריע ארגוני טרור, ועל כן רצוי להגיע ל"מנגנון סיום זמני" ולקבע "מציאות אסטרטגית סבירה". כלומר המציאות של סבבי לחימה אחת לכמה שנים בעזה היא ההישג הטוב ביותר שאליו אפשר לשאוף במציאות הנוכחית.

המניע לתפיסה זו נעוץ במפורש בהפנמת רעיונותיהם של אלו שסקרנו עד כה: "הפעלת הכוח בעימותים האסימטריים המורכבים והחיכוך המתמשך עם אוכלוסייה האזרחית", כותבים מרידור ואלדדי, "מחייבים הקפדה יתרה על ההקשר הנכון ועל המידה הנדרשת כמו גם על הכפיפות למסד הערכי והמשפטי. זה חיוני לא רק משיקולים של מדיניות ושל לגיטימציה מבית ומחוץ, אלא גם משום שההקפדה על ערכי המוסר והמשפט ניצבת בבסיס עוצמתה של ישראל".[36] במילים אחרות, העוצמה שלנו כביכול מחייבת אותנו שלא לנצח במלחמתנו בטרור, אלא להקריב את עצמנו עבור מוסריותנו.

תפיסה זו שגויה כשם שהיא נפוצה, וזו העת לשרשה.

חוכמת המלחמה דורשת מהאסטרטג לנתח מהו מרכז הכובד של האויב שפירוקו עשוי להביא לניצחון עליו. היתרון של חמאס הוא שאין לו למעשה כל מרכז כובד ממשי שנטרולו יביא להפסד: לא כיתור של הצבא או המדינה; לא השמדה של חלק נכבד מהצבא; ואף לא השמדה של שדרת הפיקוד העליונה – כל אלו עשויים אמנם להחליש את חמאס, אך לא להביא לכניעתו. כל עוד הוא קיים כארגון ושומר על מעמדו החברתי, הוא מוכן לחיות בתנאים קשים ביותר ששום חברה מערבית לא הייתה מסוגלת לסבול לאורך זמן. בשבילו, עצם ההישרדות היא הניצחון.

וכאן אני מעז להציע הצעה מעט פרובוקטיבית: מרכז הכובד של חמאס – שיש לפרקו על מנת לנצחו – הוא ההססנות וחוסר הביטחון המוסרי שלנו. אלו אזיקים כובלים שאנו מלבישים על ידינו. חמאס יודע היטב שאתיקת המלחמה שאימצנו מובילה כמעט בהגדרה לשרידותו, והוא מוכן לספוג נזקים כבדים במטרה להעלות את המחיר המוסרי של מלחמתנו; כך תאבד לנו הלגיטימציה הבינלאומית והפנימית להמשך המלחמה, וזו תאלץ להסתיים. ההיגיון של חמאס הפוך מההיגיון הצבאי הרגיל: דווקא ככל שהוא יביא למותם של יותר בלתי-מעורבים בצידו, כך קטנים סיכויי הפגיעה בחייליו ומפקדיו שלו, מכיוון שהמלחמה תיגמר מהר יותר. במילים אחרות, לא פשוטות לעיכול: מרכז הכובד של חמאס לא נמצא בשטחו אלא בראשינו.

מי שביטא אולי באופן הברור ביותר את הצלחת פטנט הטרור האסלאמי הוא דווקא ירמיהו יובל, שכתב ב-2007: "..אפשר לשאול: האם פירוש הדבר שידינו כבולות, והאסטרטגיה של אש"ף הצליחה? התשובה היא: אומנם כן, ובדיוק כך״. מסקנתו של יובל מהבנה זו הייתה ברורה: ״יש מחיר למוסריות, ומבחנה היא הנכונות לשלם אותו". מעניין אם גם את המחיר ששילמנו ב-7 באוקטובר היה יובל נכון לשלם תמורת מוסריותנו.

לאורך כל שנות התעצמותו של חמאס, הוא לא נעזר רק במגינים אנושיים בדמות אזרחים, בתי ספר ובתי חולים; הוא גם הסתתר מאחורי המגינים המוסריים שלו באקדמיה שנתנו לו את כל התמריצים שבעולם להתמגן מאחורי אזרחיו, בידיעה שהם יכבלו את ידי צה"ל; בהבנה ברורה שאלו יכריחו אותנו לשלם שוב ושוב מחירים בלתי-נסבלים בניסיון לנטרל את מחבלי האויב המעורבבים היטב בקרב האזרחים, מחופרים בבתיהם ומוסתרים מאחוריהם. אותם מגינים מוסריים שָללו מצה"ל את האפשרות לגבות מחמאס מחיר שיהיה לו גבוה מדי ויאלץ אותו להיכנע.

ראוי להזכיר שדווקא אפשר היה לנצח את חמאס במהירות. צה"ל השתלט על ציר פילדלפי רק באיחור רב, ורק אז הושגה שליטה על נתיבי האספקה. לו ישראל הייתה מונעת כל אספקה הומניטרית, לרבות מים – בתוך שבועות ספורים מחבלי חמאס לא היו יכולים להמשיך להילחם, לא מתחת לקרקע ולא מעליה. סביר להניח שמהלך כזה היה מסכן גם בלתי-מעורבים (לפחות את אלו שהיו מסרבים להתפנות למתחמים הומניטריים חיצוניים), ומשום כך לא "הורשינו" לנקוט אסטרטגיה זו. אולם חשוב לציין שגם בנושא זה חלה נסיגה בעמדותיו של וולצר מאז שנות ה-70: בספרו של וולצר מָצור הוא כלי לגיטימי במלחמה כל עוד קיים פתח ניקוז מבוקר המאפשר לבלתי-מעורבים לצאת מגבולותיו. גם חוקי המלחמה בארה"ב מתירים מצור, ומחייבים העברת סיוע הומניטרי בסיסי רק אם ברור שהסיוע לא יחזק את האויב או ייפול לידיו.[37] לכל אורך חודשי הלחימה לא קיבלה ישראל לגיטימציה בין-לאומית לפעול כך, גם לא מוולצר עצמו, והגורמים המשפטיים בישראל אימצו את הכללים המחמירים ואילצו את הדרג המדיני וצה"ל לאפשר הכנסת אספקה הומניטרית לידי חמאס ללא כל מחויבות הכרחית – וזאת על חשבון ביטחון חיילינו.

בדיוק כמו דת השינטו היפנית שחינכה את הנתינים להקרבה עצמית למען הקיסר ובזה לאינדיבידואליזם, לליברליזם ולחדוות החיים והשגשוג המערביים – כך גם האסלאם הרדיקלי בז למערב ורואה במוות למען האל ערך עליון. את טייסי הקמיקזה היפניים ממלחמת העולם השנייה החליף חמאס במחבלים מתאבדים, בהקמת בתי חולים מעל בונקרים צבאיים ובמנהרות מוות. הוא איננו זקוק לעליונות צבאית כי הוא מניח שנכונותו להילחם עד מוות תתיש את הצבא המערבי העייף, ושבהעדר מרכז כובד שפירוקו יוביל לניצחון  יעדיף צבא זה להגיע להסדר ולא להיגרר למלחמת השמדה שוחקת.

בסוף מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים נכנעו כבר אך יפן עוד החזיקה מעמד – היא השיבה בשלילה להצעת בעלות הברית להיכנע ללא תנאי. מדוע? מה היו תקוות היפנים? הרי הם ידעו שפלישה של בעלות הברית לשני האיים המרכזיים של יפן תגרום לאבדות ולהרס בקנה מידה אסטרונומי, מעבר לאובדן ולהרס שכבר נגרמו בכל שנות המלחמה. אולם היפנים העריכו שהצבא האמריקני לא יוכל לעמוד במלחמת התשה באיים המרכזיים שתגבה ממנו מחיר של מאות אלפי חיילים, וצפו שהאמריקנים יעדיפו להגיע במוקדם או במאוחר להסדר שישאיר את השלטון האבסולוטי של הקיסר על כנו. שיקולים אלו, כידוע, עמדו ברקע ההחלטה של טרומן להטיל את פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי ב-6 וב-9 באוגוסט – שהובילה לכניעת היפנים ללא תנאי.

הכניעה ללא תנאי אפשרה את השינוי הרדיקלי שעברה החברה היפנית בתוך כמה שנים מחברה פשיסטית, רצחנית וקולקטיביסטית לחברה פציפיסטית, אינדיבידואליסטית ודמוקרטית. הינה: אפשר להרוג רעיון, אך הדרך לכך עוברת במהלומה חזקה דיה שתביא לייאוש של החברה ומנהיגיה מהדרך בה הלכו.[38] אין כאן כמובן קריאה להטיל פצצת אטום על עזה, שכן אין שום דמיון בין יפן לחמאס בעוצמת האתגר הצבאי שהן הציבו. כדי לנצח את העזתיים מספיק היה להשתמש בכוח קונבנציונלי נחוש ואכזרי, בהטלת מצור למשך תקופה מוגבלת ובכתישה מסיבית יותר (וכירורגית פחות) של ארגוני הטרור עם מינימום מחיר דמים לכוחותינו.

אולם התנאי להשגת הניצחון הזה הוא בהגדרת הניצחון ככניעה ללא תנאי של האויב; אחרת לא יחול כל שינוי מוטיבציוני מכריע. כשם שהניצחון על היפנים דרש פעולה קיצונית ומהממת, כך נדרש להבין מה יגרום לתוצאה דומה בקרב העזתים, ולחתור אליה ללא מורא – ועם אמונה בצדקתה המוסרית של מטרה זו. רק כך נוכל להיות בטוחים שהרעיון הג'יהאדיסטי ימוגר, ושאפשר להתחיל בסלילת דרך אחרת, שוחרת שלום. אין מטרה מוסרית מזו, וכל אמצעי שיביא לכך גם יחסוך דמים מרובים, בדורנו ובדורות הבאים. לשם כך יש להניח את קווי היסוד לאתיקת מלחמה חדשה. זהו עניינו של הפרק הבא, שיחתום את המאמר.

קווי יסוד לתורת אתיקה חדשה

אין בכוונתי להתוות כללי מלחמה אוניברסליים חלופיים: אין מלחמה הדומה לרעותה, ולכל אחת מאפיינים והקשרים משלה שעל פיהם יש לדון בה. ביקרתי לעיל את היומרה להתוות כללי אתיקה אוניברסליים המתעלמים מהרקע הפרטיקולרי של כל מלחמה. להלן אציג מתווה המתייחס בעיקר לאתיקה הדרושה לישראל, הגם שניתן לשאול ממנה עקרונות גם למלחמות אחרות.

צדקת המלחמה. במקרים רבים, ולא רק במלחמה נגד הנאצים, אי-אפשר להפריד בין צדקת המלחמה לבין צדק במלחמה. כאשר אנו מצויים במלחמה בין טובים לרעים, בין מדינה שוחרת שלום, חופש ושגשוג לבין עם צמא דם שפגיעה באותה מדינה חשובה לו יותר מחיי אנשיו ותנאי קיומם הבסיסיים, צדקת המלחמה משליכה גם על חשיבות הניצחון בה. זו לא מלחמה בין "שני צדדים שסבורים שמלחמתם צודקת", ולא רלוונטי לאמת בסיסית זו מה הצד השני סבור. יכולותיו הצבאיות של חמאס אינן מרשימות, אך סגנון המלחמה שמחייבת האתיקה הצבאית המערבית מבטיח את הישרדותו ואת יכולתו להפעיל מלחמת התשה סבלנית, תוך מילוי השורות בין סבב לסבב. ניצחון מוחלט על האסלאם הקיצוני הוא ניצחון הטוב על הרע, ויש לו חשיבות מוסרית והיסטורית עליונה; והתפיסה האינטואיטיבית הזאת, הנחשבת לילדותית בעיני שכבה אינטלקטואלית מסוימת, היא היסוד החיוני המאפשר לעם להתקיים ולהתגייס בשעת צרה. בלעדיה אין כל תחושה של "אנחנו", אין תחושת שליחות ושייכות, ואין שום סיבה להילחם ובוודאי שלא להסתכן ולהקריב, גם לא למען קידומו של צדק קוסמי. ביקורת עצמית היא כלי הכרחי, וכן מיגור של פשעים ועבירות המתבצעים בכל מלחמה; אבל כפירה בעצם המוסריות שלנו ורשעות הצד השני היא שמיטת הבסיס להישרדותנו במרחב.

מלחמה בעם. אנו לא נלחמים בצבא או בארגון טרור אלא בעם ובמדינה. לחימה בארגון טרור דורשת הפללה של כל מחבל בפני עצמו – אך כאן מדובר בקולקטיב ששלטון הטרור מייצג אותו גם מבלי לקיים בחירות דמוקרטיות. זהו עם שמחנך את ילדיו לטרור ולשנאה, ושמוכן להקריב את כל מתקניו האזרחיים, את כל תשתיותיו ובעיקר את ילדיו כדי לאפשר פגיעה מרבית בישראל.

כדי להמחיש זאת נשווה את הפלסטינים לאיראן וללבנון: ברור ששלטון האייתוללות אינו מייצג את כל העם האיראני, אלא כופה את מרותו על מתנגדיו. משום כך, לו היינו פותחים במלחמה עם איראן, פגיעה באזרחים הקוראים כבר שנים להפלת המשטר ולליברליזציה של החברה האיראנית לא הייתה משרתת אותנו אלא להפך. כך גם בלבנון – פגיעה קשה בעדה הנוצרית המתנגדת גם כך לארגון השיעי תשפיע לרעה על יכולתנו למגר את חיזבאללה. אמנם אין ספק שגם בעזה יש מי ששונאים את חמאס ומעוניינים בנפילתו, אך אין לכך כל ביטוי ציבורי ממשי: אין אופוזיציה אידאולוגית לשלטון הטרור, לא בעזה ולא ביהודה ושומרון. החברה הפלסטינית פועלת כמכונה שמטרתה טיפוח איבה כלפי מדינת ישראל. מי שטוען שילדי עזה טהורים וזכים כילדינו מתעלם מהעובדה שכל עוד לא יחולו תהליכי דה-רדיקליזציה מואצים, הם יגדלו בוודאות גבוהה להיות מחבלים צמאי דם ואכזריים.

אחריות השלטון למדיניותו. לשלטון בעזה יש אחריות על אזרחיו, ולא אנחנו אחראים להגן על ילדיהם, נשותיהם וזקניהם. חלילה לנו לנסות לפגוע בכל אלו במכוון, ועקרון האבחנה בעינו עומד – אך אשמת הנזק האגבי הנגרם בשל חוסר ההפרדה בין הכוח הלוחם לשאר התושבים נתונה במלואה על כתפי השלטון העזתי. אם הוא רוצה להאמיר את המחיר שהעזתים עצמם משלמים על התערות הצבא בתוך האוכלוסייה – למרבה הצער כך יהיה. כל שוחר מוסר הכואב אובדן מיותר של חיי אדם חייב להבין שכללי האתיקה הנוכחיים מתַמרצים צבאות טרור וגרילה להתערבב באוכלוסייה האזרחית, ובכך הם רק מאריכים את המלחמות ומגביהים את מפלס המוות בטווח הארוך. אם לחמאס היה ברור שלערבוב זה יש השלכות נוראיות רק על אנשיו, לצד אפס השפעה על הלגיטימציה שהוא יקבל – סביר שהוא היה חדל לנוקטו.

מוסריות המלחמה (jus ad bellum). את עילת ההגנה העצמית, המצדיקה יציאה למלחמה, יש לפרש באופן נרחב יותר מזה הקיים – כזה שלא יאלץ צד אחד לספוג התקפה בשטחו כדי לפעול צבאית כנגד האויב. אם אויב מתבטא בבירור בעד השמדתך, זוהי עילה מספקת על מנת לפגוע בו, להכניעו, לכבוש את שטחו זמנית או לצמיתות, ולתבוע ממנו שינוי תודעתי, תרבותי וחינוכי. יתרה מכך – עדיף להפתיע ולפגוע בו כשאינו מוכן לכך,  או בטרם צבר עוצמה. מן הראוי לאפשר לאויב להשתנות מבלי להמיט עליו חורבן, אך ההיסטוריה מלמדת ששינוי כזה לא קורה ללא איום ממשי, אגרסיבי, חמור ואמין המרחף כל העת מעל ראשו.

המוסר במלחמה (jus in bello). ההגדרה החשובה ביותר לגבי המותר והאסור במלחמה כזו היא זו: חובה לעשות את המינימום ההכרחי שעשוי להביא לכניעת האויב במהירות האפשרית. ללא ניצחון לא יתחולל שינוי ארוך טווח במציאות, ובשל כך המטרה העיקרית היא לא ההרס או הפגיעה באויב אלא יצירת שינוי תודעתי אצלו כך שהמוטיבציה שלו לפגוע בנו תיעלם, או לכל הפחות תצטמצם מאוד. הצורך בניצחון לא מושפע כהוא זה מגודל האיום שהאויב מציב ברגע נתון; זהו מצב זמני שיכול להשתנות, וכל חתירה לפרופורציות והדדיות נובע מוורטיגו מוסרי ואבדן המצפן הערכי. האויב מצדיק את הכנעתו לא כאשר הוא תוקף אותנו, אלא ברגע שברור מעבר לכל ספק שהוא מעוניין לפגוע בנו וחפץ בהשמדתנו. מאותו רגע, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע ממנו להתעצם וכדי לשבור את רוחו כך שישנה את מטרותיו. שבירת רוחו מותנית בכניעתו ללא תנאי ובפעולות שיתלוו לכניעה, והדילמה מתי להביא לכך איננה מוסרית אלא אסטרטגית. רק מרגע שהאויב נכנע אפשר להושיט יד לשיקום היחסים ולבנייה של עתיד טוב יותר לשני הצדדים. האויב יכול להיכנע ללא תנאי בכל רגע, ובכך להפסיק את מעגל הדמים ולפנות אל דרך השלום. מכיוון ששני השיקולים היחידים הם מהירות הכניעה ומיעוט הפגיעה לכוחותינו, הפגיעה האגבית בפועַל עלולה להיות מקיפה יותר מהנהוג בסבבי הלחימה הנוכחיים. מנגד, חשוב להדגיש שכל פעולה אלימה שאינה משרתת את המטרה הזאת, אלא מונעת מרגש של תאוות נקם, תשוקה להרס או סאדיזם היא פשע שחובה עלינו לעקור מן השורש.

א-סימטריה במוסר ובעמידות. אחד מלקחי המלחמה צריך להיות שמה שאנו תופסים כמציאות בלתי נסבלת מנקודת מבטנו איננו בהכרח מה שנתפס בעיני חמאס. כשם שכללי המלחמה אינם דומים בשני הצדדים, כך גם סף השבירה של הצדדים איננו זהה. הפונדמנטליזם המוסלמי מתאפיין בנכונות לספוג אבדות כבדות והרס נרחב בהיקף גדול ממה שחברה מערבית שוחרת חיים ושגשוג מסוגלת לספוג. לחברה שמאדירה את ההקרבה ומהללת את המוות למען האל ישנו סף שבירה גבוה, אך הוא קיים – כמו שניתן ללמוד מכניעת האומה היפנית במלחמת העולם השנייה –  וחשוב להגיע אליו דווקא בשל השורשים הדתיים החזקים המעגנים אותו. אם אנחנו שואפים לחדירה של רוחות דתיות מתונות שקיימות בחברות מוסלמיות אחרות, עלינו לייאש את אויבינו מאחיזה בפונדמנטליזם הקיצוני.

אני מניח שחלק מהקוראים יטענו כנגדי שאימוץ הנחות היסוד הללו עלול להפוך אותנו לשופכי דמים באופן סיטוני, לחסרי רגישות וערלי לב כלפי אובדן חיי האדם שאויבינו יכריחו אותנו לגרום לו. אולם אני סבור שההפך הוא הנכון; הדרך הטובה ביותר למנוע מלחמות עקובות מדם, הרג עצום של בלתי-מעורבים והרס אגבי אדיר ממדים היא לקיים הרתעה אפקטיבית שתגרום לאויב להימנע ממלחמה, ביודעו כי השלכותיה עליו יהיו בלתי-נסבלות. בהשוואה בין הלחימה שאנו מנהלים בשנים האחרונות לבין המוצע במאמר זה, אני סבור שזה-האחרון עשוי, בסיכומו של דבר, להיות קטלני פחות, הרסני פחות – ומוסרי יותר.

זאת כיצד? אופן הלחימה של ישראל כיום משול לסוהר המענה את אסיריו, אך מקפיד כל העת על שמירה סבירה על בריאותם כדי שיוכלו לשאת את העינויים לפרק זמן ארוך יותר מבלי שימותו. זו אינה דוגמה דמיונית: משטרים רצחניים אכן הפעילו אנשי רפואה בתור מענים בדיוק מהסיבה הזאת. כך גם צורת הלחימה של ישראל כיום: כאשר אנו נלחמים בזהירות ובהססנות אנו מאריכים את המלחמה הרבה מעבר לנדרש מבחינת יחסי הכוחות. כאשר אנו מְתַספקים את האויב אנו מְתַחזקים אותו למשך זמן רב יותר – שבמהלכו אנו פוגעים שוב ושוב בבלתי-מעורבים, ונאלצים להרוס יותר ויותר תשתיות עד כדי הרס מוחלט. התנהלותנו ההססנית – הזהירה וה"אתית" לכאורה – רק מזינה דבר יום ביומו את תקוותו כי יוכל לשרוד, וכי הלחימה תיפסק תכף בשל לחץ חיצוני או פנימי, או משחיקה פיזית או מנטלית.

לעומת זאת, מוסר מלחמה המקדש את רעיון ההכרעה המהירה יוביל אומנם בטווח הקצר לפגיעה איומה באויב, תוך דרדור מהיר של האמצעים עד לכניעתו; אך לטווח הארוך יידרשו הרבה פחות נפגעים והרבה פחות הרס מאשר אלו הנגרמים כיום, טיפין טיפין, במלחמה ארוכה. שימוש חד-פעמי נחוש באלימות כזאת יספק לנו הרתעה למשך תקופה ארוכה יותר, ואולי גם יצליח להוביל לשינוי תודעתי בעקבות הכניעה – ולמנוע בכך מלחמות נוספות, על כל הסבל והאובדן הכרוכים בהן.

אברום תומר הוא רב-סרן במילואים. משמש ראש מחלקת מדיניות חינוך בפורום קהלת.

תמונה:

[1] יאיר קרטמן ויעקב יקיר, ״להשיב את הרוח לצה״ל״, השילוח 40, מרץ 2025, עמ' 57–88.

[2] מיכאל וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות, מאנגלית: יורם ברונובסקי, תל-אביב: עם עובד, תשע"א, עמ' 31.

[3] שם, עמ' 78.

[4] שם, עמ' 96.

[5] שם, עמ' 99.

[6] שם, עמ' 48.

[7] על הדרך: הפודקאסט של טובי פולק, פרק 418: "אבי שגיא על מוסר ואתיקה בלחימה, ההתמודדות עם רגשות הנקמה והקושי שבשמירה על צלם אנוש״. זמין במרשתת.

[8] Christopher R. Browning, Ordinary Men: Reserve Police Battalion 101 and the Final Solution in Poland (New York: HarperCollins, 1992).

[9] להרחבה ראו: רן ברץ, ״המאבק על משמעות השואה״, מידה, 23.4.25. זמין במרשתת.

[10] וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות, עמ' 156.

[11] Jeff McMahan, Killing in War (Oxford: Oxford University Press, 2009).

[12] וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות, עמ' 158.

[13] שם, עמ' 183.

[14] שם, עמ' 154.

[15] Asa Kasher & Amos Yadlin, “Military Ethics of Fighting Terror: An Israeli Perspective”, 4 J. MIL. ETHICS 3 (2005)

[16] אבישי מרגלית ומייקל וולצר, "כך לא מנהלים מלחמה צודקת", הארץ, 8.4.2009. זמין במרשתת.

[17] יש לציין כי במאמר התגובה של כשר וידלין הם טענו כי בתרחיש שתיארו וולצר ומרגלית של כיבוש קיבוץ ע"י חיזבאללה גם הם לא ראו הבדל בין התרחישים השונים מכיוון שבשונה מהמצב בעזה, למשל, בתרחיש הזה הם בשטח שנמצא בשליטה ישראלית.

[18] רועי קונפינו ופרופ' מרדכי קרמניצר, "לגיטימיות הפגיעה בחפים מפשע במלחמה האחרונה בעזה", אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26.7.2009.

[19] דוד אנוך, "מחשבות על מלחמת עזה", משפטים על אתר, א2, 2 (2009).

[20] רות גביזון, "הרהורים אישיים על מלחמת עזה", משפטים על אתר, א2, 2, (2009).

[21] שם, עמ' 296.

[22] שם.

[23] יאיר בן-דוד, "בין הרתעה לנקמה: מתי מותר להפר את כללי המלחמה המקובלים ולפגוע באזרחים?", הארץ, 17 באוקטובר 2023.

[24] מיוחס לנעמי שמר שציטטה את בעלה מרדכי הורוביץ בראיון למגזין "את" ב-2001.

[25] מלחמות צודקות ולא צודקות, עמ' 138.

[26] שם, עמ' 142.

[27] מייקל וולצר, "ההחלטה של חמאס להיטמע באוכלוסייה יצרה מלכודת. כך ישראל תיחלץ ממנה", תלם, 18 בינואר, 2024.

[28] הקלטה של מחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס: https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8

[29] “The First 100 Days – with Michael Walzer", 'Unholy: Two Jews on the News' Podcast, 12.1.2024.

[30]Michael Waltzer, "Israel’s Pager Bombs Have No Place in a Just War" The New York Times, 21.9.2024.

[31] גדעון לב, "הפילוסוף מייקל וולצר, ציוני ברמ"ח איבריו, מצטרף בזהירות למבקרי ישראל", הארץ, 25 בדצמבר 2025

[32] אסא כשר, "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת", תכלת 35, אביב תשס"ט.

[33] אסא כשר, "תורת המלחמה הישראלית ומבצע 'צוק איתן': היבטי מוסר ואתיקה", כיוונים חדשים 31, ינואר 2014.

[34] על הדרך: הפודקאסט של טובי פולק, פרק 418.

[35] דן מרידור ורון אלדדי, "תפיסת הביטחון של ישראל" – דו"ח הוועדה לגיבוש תפיסת הביטחון (ועדת מרידור), ירושלים: משרד ראש הממשלה, 2018.

[36] שם, עמ' 42.

[37] ראו Department of Defense Law of War Manual, June 2015 (Updated July 2023). זמין במרשתת.

[38] חשוב לציין כי בספרו ראה וולצר את הטלת הפצצות על היפנים כבלתי-מוצדקת. הוא הבחין בין המלחמה בנאצים לבין המלחמה ביפנים, וסבר כי על האמריקנים היה לסגת מתביעתם מהיפנים להיכנע ללא תנאי, ותחת זאת להיכנס למו"מ על סיום המלחמה מבלי להבטיח את סיום שלטון הקיסר.