ימין ושמאל נגד השוק החופשי

ג'רי מולר הוא אחד החוקרים והאינטלקטואלים היהודים המעניינים ביותר שטוב שיכיר הקורא הישראלי – ושיתעמק בעקבות כך בכתביו השונים. הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטה הקתולית של אמריקה (וושינגטון), שרוחב הידע ההיסטורי שלו, בשילוב עם ההבנה העמוקה שלו בתולדות הרעיונות, הולידו ספרות עשירה ומעמיקה: הוא כתב עשרות מאמרים ושבעה ספרים בשורה של נושאים ותופעות שהעניין בהם לא פג, כגון מורשתו של הפילוסוף הסקוטי אדם סמית, יחסם המורכב של האינטלקטואלים המובילים במערב לקפיטליזם, וטיבה המשתנה – אך גם קווי המתאר המוצקים – של המחשבה השמרנית. ספרו האחרון הוא ביוגרפיה של יעקב טאובס, אינטלקטואל יהודי חידתי, הפותחת חלון הצצה לעולם שלם וסוער של מלומדים יהודים-גרמנים בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה.

מחקריו ותובנותיו של מולר לא מיועדים רק לאקדמאים, חוקרים וחובבי היסטוריה, שכן בכוחם להעניק לכל אדם משכיל מסגרת חשיבה פורייה להתבוננות בעולם שאנו חיים בו ולהבנתו. כך למשל הטיפול שלו בנושא מעלותיו וחסרונו של השוק, ולבושה של השמרנות בעולם משתנה, רלוונטי במיוחד לימינו, בכלל, ולמדינת ישראל בפרט. והבנה היסטורית מלאה של הביקורות השונות על הקפיטליזם מימין ומשמאל, כפי שמציע מולר בכתביו וגם בראיון זה, מאפשרת להתבונן בביקורתיות על המדיניות הכלכלית והחברתית שמקדם נשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ, ועל התשתית הרעיונית שעומדת בבסיסה.

האבחנה שמולר עורך בין אורתודוקסיה לבין שמרנות קריטית להבנתה של זו השנייה. שלא כמו האורתודוקס המגן על מוסדות עקב התאמתם לאמת מוחלטת כלשהי או בגלל נכונותם המטפיזית, השמרן נוטה להיות ספקן מטבעו. לפי מולר, השמרנות מחזיקה בתפיסה של תועלתנות ותוצאתנות היסטורית, ובגינה השמרן מגן על מוסדות קיימים. עצם קיומם של מוסדות אלו מעיד על כך שהם מילאו, ועודם ממלאים, תפקיד חיוני ושימושי כלשהו. בשל כך חושש השמרן שהתפרקותם או הריסתם יגררו השלכות מזיקות לא צפויות.

באמתחתו של מולר כמה תכונות יקרות ערך: יכולת זיהוי של מגמות רעיוניות, היסטוריות וחברתיות; חוש היסטורי מפותח וקפדנות אינטלקטואלית, המאפשרים לו להאיר את זרמי העומק של העולם המודרני ולעמוד על טיבם של תנועות ורעיונות המתרוצצים בעולמנו; והתבוננות מרוחקת אך אוהדת על העם היושב בציון ואתגריו. תכונות אלו בולטות גם בראיון הקצר שלפנינו.

פרופ' מולר, לפני כמעט שלושים שנה ערכת את האנתולוגיה המקיפה שמרנות: אנתולוגיה של מחשבה חברתית ופוליטית מדיוויד יוּם ועד ימינו, שיש הטוענים כי היא הטובה ביותר בתחומה עד היום. מדוע בחרת לפתוח את האנתולוגיה דווקא בדיוויד יום? יש שיטענו כי שורשי השמרנות ארוכים יותר, ומגיעים מן העולם העתיק – מהתנ"ך או מהמחשבה היוונית. בהמשך לכך, האם אתה מזהה דפוסים עקביים במחשבה השמרנית לאורך הזמן, או שהיא משתנה מתקופה לתקופה בתגובה לאתגרים המתפתחים?

הספר שלי נועד להתמודד עם כמה אתגרים בחשיבה על מהותה של השמרנות. לדוגמה, השאלה אילו מוסדות ומנהגים שמרנים מבקשים לשמר. אנשים המגדירים את עצמם "שמרנים" נוטים לדמיין שהמוסדות הספציפיים של זמנם ומקומם הם אלה ששמרנים תמיד הגנו עליהם. אך זו הסתכלות קרתנית. האמת היא שרבים מהמוסדות ששמרנים שואפים לשמר שונים ממקום למקום, ושונים בתוך אותו מקום מתקופה לתקופה.

לכן שמתי דגש רב בדפוסי חשיבה שמרניים אופייניים, כלומר, דרכים לחשוב על בני אדם ועל מוסדות. זה כולל דגש על הצורך האנושי במוסדות כשלעצמם – מוסדות שמתַעלים את תשוקות האדם, מגבילים אותן או מרסנים אותן – בעוד ליברלים, ובמיוחד רדיקלים, נוטים לחשוד בסמכות המוסדית ולכסוף לשחרר את הפרט ממגבלות מוסדיות. שמרנים גם נוטים לצניעות אפיסטמולוגית; כלומר, הם רואים את העולם החברתי כמורכב מאוד ואת מוסדותיו כקשורים בקשרי גומלין הדוקים, ולכן סבורים ששינוי קיצוני עלול להוביל לתוצאות שליליות בלתי צפויות. הם נוטים לראות את העולם החברתי כמורכב מטובין מתחרים שלעיתים אינם ניתנים להשוואה, כך שמתן דגש מוחלט על עיקרון או ערך יחיד יביא לתוצאות שליליות. לפיכך, שמרנים נוטים להעריך מוסדות ומנהגים לפי מידת ההצלחה של תפקודם בפועל, ולשער שאם הם התקיימו לאורך זמן רב יש לכך סיבות טובות, גם אם לא קל להבחין בסיבות הללו. שמרנים גם נוטים להטיל ספק בפתרונות אוניברסליים לבעיות אנושיות, מתוך אמונה שקבוצות של בני אדם שונות זו מזו, ושלעיתים ההבדלים ביניהן ראויים לשימור.

המכנה המשותף של דפוסי חשיבה אלה הוא מה שאני מכנה "תועלתנות היסטורית": הנטייה להאמין שההמשכיות ההיסטורית של מוסד היא עדות לתועלתו, וכן ההכרה בכך שברגע שבני אדם מורגלים למוסד או למנהג, סביר יותר שירגישו השתייכות אליהם.

בספרי הבחנתי בין "שמרנות" ל"אורתודוקסיה". האורתודוקסים תומכים במוסד או במנהג מפני שהם סבורים שהוא נכון מטפיזית. הם עשויים לעגן את אמונתם בהתגלות אלוהית או בתפיסה כלשהי של "חוק טבע" אוניברסלי, אך בכל מקרה הם רואים בו השתקפות של מקור עליון ונשגב. לעומתם, שמרנים, הנוטים לתועלתנות היסטורית, מכירים בכך שמוסדות ומנהגים שונים עשויים להתאים לעמים שונים ולהשתנות לאורך זמן. לכן הם נוטים לחשוד בקנאות דתית ופוליטית, או במה שכונה במאה השמונה-עשרה "התלהבות" – האמונה שאתה מלא ברוח האלוהית ויכול לעצב מחדש את העולם בהתאם.

זאת אחת הסיבות שבגללן פתחתי את ספרי בדיוויד יוּם, שהיה ספקן דתי ומתנגד להתלהבות. החשדנות הזאת כלפי התלהבות עברה לאחר מכן לאדמונד ברק, ואף כי נוסחה במילים שונות, היא נותרה מרכיב מרכזי במחשבה השמרנית. כמובן, שמרנים מאמצים רעיונות ממסורות קדומות יותר, כולל הפילוסופיה היוונית והתנ"ך. אבל הדרכה חד-משמעית ועקבית לחיים הממשיים, שלא לדבר על החיים הפוליטיים בזמננו, לא מספקים לנו לא הפילוסופיה היוונית ולא התנ"ך (שהוא, אחרי הכול, ספרייה ולא ספר יחיד, גם אם נכלול רק את התנ"ך העברי, ודאי אם נוסיף את הברית החדשה).

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייתו של סוג חדש של שמרנות ברחבי המערב. יש הקוראים לו "שמרנות לאומית", אחרים מדברים על "פופוליזם ימני", ועוד אחרים מתארים זאת כ"פוסט-ליברליזם". לדעתך, האם זו התפתחות טבעית של השמרנות, לאור האתגרים החדשים שצצו מאז סיום המלחמה הקרה – או שמא זו דחייה של השמרנות לטובת דוקטרינות אחרות?

קשה לענות על כך משתי סיבות. ראשית, מפני שאף כי יש לתנועות הימין החדשות הללו כמה יסודות משותפים, אופיין משתנה ממדינה למדינה. ושנית, מפני שגם בתוך מדינה אחת, הן מהוות לפעמים שילוב של מגמות מגוונות ואף סותרות. באופן כללי, הן נוטות להעריך את הפרטיקולרי והלאומי יותר מאת האוניברסלי והקוסמופוליטי, ולסלוד ממוסדות ואליטות קיימים (ובמובן זה, הן לא-שמרניות או אפילו אנטי-שמרניות). נוסף על כך, הן נוטות להתנגד לכוחות השוק הליברליים. שומפטר תיאר כידוע את הקפיטליזם כתהליך של "הרס יצירתי" – והתנועות הללו שומעות בעיקר את ה"הרס", ורואות כך את הקפיטליזם, כי הן פונות בעיקר למי שנתפסים כ"מפסידים" (יחסית) בתהליך הדינמי של הקפיטליזם, במיוחד בצורתו הגלובליסטית יותר.

בחלק גדול מאירופה, ובמידה פחותה אך עדיין מהותית בארצות הברית, המושא העיקרי להתנגדות הפופוליסטית הוא הגירה מהירה, במיוחד של אנשים השונים מאוד (או לפחות נראים שונים מאוד) מבחינה תרבותית מהאוכלוסייה הקיימת, אוכלוסיית הרוב. אותו רוב רואה את הזהות הלאומית המיוחדת שלו מאוימת על ידי ההגירה הזאת – במיוחד בתקופה שבה בכל העולם המתועש המתקדם שיעורי הילודה נמוכים מרמת ההחלפה, למעט מדינת ישראל שהיא יוצאת דופן חשובה.

נוסף על כך, ישנה התנגדות למדיניות מסוימת של הפרוגרסיביות העכשווית, בעיקר כזו שמרוממת מוסרית מיעוטים (גזעיים, מיניים וכו'), נותנת להם עדיפות בקבלה לעבודה ובהערכה תרבותית, ומטילה סטיגמה על ההיסטוריה והתרבות של הרוב.

בארצות הברית, הימין הטראמפיסטי, תנועת "להחזיר את אמריקה לגדולתה" (MAGA), הוא שילוב יוצא דופן – ובלתי יציב – של (א) אלה שהפסידו בתהליך המודרניזציה הקפיטליסטית ומבקשים להפוך את המגמה ולהחזיר את כוח העבודה היצרני, הצווארון הכחול, אל המרכזיות שהייתה לו בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה; ו-(ב) אנשים ממגזרי הטכנולוגיה והפיננסים שדווקא רוצים להאיץ את תהליך המודרניזציה הקפיטליסטית ורואים בבירוקרטיה של הממשל הפדרלי וסוכנויותיו מחסום לכך. לכן הדגש שלהם, לעת עתה, הוא לפגוע במוסדות ממשל ואפילו לחסל אותם – נטייה שהיא הכול חוץ משמרנית.

עוד ספר שפרסמת, ואשר הופיע גם בעברית, הוא האינטלקטואלים והשוק, שבו בחנת את הגישה הדו-ערכית, אם לא עוינת, של אינטלקטואלים מערביים מובילים כלפי הקפיטליזם. על יסוד היכרותך העמוקה עם הנושא, כיצד לדעתך שונה הסתייגותו של השמרן הימני מהקפיטליזם מזו של השמאל?

כותרת המשנה של התרגום לעברית היא "כרוניקה של אהבה ותיעוב", וזה לא במקרה. זו תזכורת לכך שכמה מהאינטלקטואלים המערביים המודרניים הגדולים ביותר התייחסו לשוק הקפיטליסטי בכבוד ובהערצה, אם כי אפילו גדולי אוהדיו היו מודעים למגבלותיו ולצורך של חברה קפיטליסטית מתפקדת-היטב במוסדות חזקים שאינם שוקיים או שמתנגדים לשוק.

הביקורת של השמאל על הקפיטליזם נטתה להיות כפולה: ראשית, שהקפיטליזם יוצר או מקדם אי-שוויון – אי-שוויון בהכנסות בראש ובראשונה, שמוביל בתורו לאי-שוויון בהשפעה פוליטית ולאי-שוויון בכבוד; שנית, שהוא מוביל לצורות עבודה מנַכּרות, החוסמות את ההתפתחות האנושית המלאה.

הימין – ובמיוחד הימין הלא-ליברלי – חשדן כלפי השוק הקפיטליסטי בגלל הדרכים הרבות שבהן הוא  נוטה לשחוק מוסדות ומאפייני זהות מסורתיים. הטכנולוגיה והשיווק הקפיטליסטיים "פולשים" לתחום המשפחה, וחושפים את חבריה לא רק לאפשרויות חדשות אלא גם לפיתויים חדשים. סחר בין אנשים מדתות או תרבותיות שונות חושף אנשים לעולמות אנושיים אחרים, דבר שמוביל למה שהסוציולוג פיטר ל' ברגר כינה "זיהום תרבותי": שחיקה של האמונה שדרך הפעולה הקיימת שלך היא הדרך הלגיטימית היחידה. הטענה היא שהסחר הבינלאומי שוחק את תחושת הייחודיות התרבותית הלאומית; ושזרם המוצרים הזולים שהוא מביא עימו מחו"ל מכרסם בבסיס הכלכלי של קהילות קיימות; חשבו למשל על עובדי הפלדה של פיטסבורג, או אולי על עובדי הטקסטיל של קריית-אתא.

בימין העכשווי ניתן למצוא את כל הטיעונים האלה, יחד עם הטענה שהקפיטליזם העכשווי מגדיל את הפער בין האליטות המשכילות והעירוניות לבין הפחות משכילים; זהו עיבוד של הדגש על אי-שוויון שהיה פעם נחלת השמאל.

הממשל האמריקני הנוכחי מבקש להסיג את הגלובליזציה לאחור באמצעות מכָסים אגרסיביים ומדיניות התומכת בתעשייה המקומית. גישה זו מעלה שאלה עמוקה יותר בנוגע למתח שבין שווקים חופשיים ותנועה חופשית של שירותים, סחורות, הון ועבודה, מצד אחד – לבין  תפיסה של שייכות לאומית, גבולות מוגדרים וקהילות מקומיות יציבות. מה דעתך על המתח הזה? האם אתה סבור שאנו צועדים לעבר מציאות כלכלית עולמית "פוסט-קפיטליסטית"?

כן, יש מתח ממשי, במיוחד כאשר המגמות הללו נמתחות אל הקצה, כפי שקרה באובדן השליטה על הגבולות וההגירה; וזו הסיבה לכך שהנושא בולט כל כך במדינות רבות, כולל ארצות הברית. ה"הרס היצירתי" של הקפיטליזם אכן הורס לעיתים את הבסיס הכלכלי של קהילות. אך אותן קהילות – בין אם בפיטסבורג, בברמינגהם או בקריית-אתא – הן בעצמן, לא פעם, תוצר של גלים קודמים של חדשנות קפיטליסטית, שיצרו את הבסיס הכלכלי שלהן. וניסיון להגן על צורות ייצור קיימות, או לשחזר צורות ייצור שחלפו מן העולם,  חונק את הדינמיות הכלכלית ומוביל לחברות עניות יותר.

זה מסוכן במיוחד לאור המגמות הדמוגרפיות הנוכחיות, בתקופה שבה ירידה בילודה פירושה שחברות מתקדמות יצטרכו להתמודד עם מצב שבו פחות עובדים תומכים באחוז גבוה יותר של קשישים. יתרה מכך, רבות מהפירמות האמריקניות החשובות ביותר כיום נוסדו על ידי מהגרים או ילדיהם, או מנוהלות כיום על ידם. חסימת ההגירה, במיוחד מאסיה, תפחית את הדינמיות הטכנולוגית והכלכלית של ארצות הברית.

מדיניות המכסים האגרסיביים של טראמפ מוּנעת בחלקה מחוסר אכפתיות כללי כלפי זרים וחשדנות כלפיהם – דבר שמוביל להתעלמות מהיתרונות ההדדיים של הסחר. לטראמפ יש חוסר אמון בסיסי ביחסים שמועילים לשני הצדדים; המודל שלו הוא חזק הסוחט מס מהחלש, וכך הוא תופס את עניין המכס. יתרה מכך, מכסים גבוהים ומדיניות התומכת בתעשייה המקומית יוצרים הזדמנויות בלתי מוגבלות לשחיתות, בצורת העדפה לא הוגנת לפירמות או אנשים מסוימים. תמיד אפשר לנסות להשיג פטור ממכס או הקלות ממשלתיות על ידי חנופה לטראמפ ולמקורביו – וזו יותר מאפשרות תאורטית בלבד.

אחד הטיעונים החזקים ביותר בעד סחר בינלאומי חופשי, טיעון שהועלה עוד ב'עושר העמים' של אדם סמית ומוסיף להישמע עד ימינו, הוא שסחר כזה נוטה לקדם יחסים חיוביים בין עמים, בעוד שמדיניות פרוטקציוניסטית ומרקנטיליסטית נוטה לעורר חשדנות, עוינות ולעיתים אף סכסוך צבאי. זהו, למעשה, המקום שאליו סדר "פוסט-קפיטליסטי" עלול להוביל.

לפיכך, אף שיש נימוקים טובים בזכות מכסים מסוימים בתנאים מסוימים, ובזכות מידה מסוימת של מדיניות תעשייתית המגינה על תעשיות מסוימות הנחוצות, למשל, לביטחון הלאומי, אני מפקפק בכך שמדיניותו של טראמפ תפעל לטובת ארצות הברית או לטובת שאר העולם.

חוקרים רבים, ובראשם מקס ובר, הצביעו על הקשר בין האתיקה הפרוטסטנטית לבין רוח הקפיטליזם. אולם בספרך הקפיטליזם והיהודים אתה מכוון את הזרקור אל – ובכן – היהודים. האם אתה סבור שהקפיטליזם, כמערכת כלכלית, דורש מצע תרבותי יהודי או נוצרי כדי לתפקד? האם תרבות יכולה להניע כלכלת שוק?

מוקד הדיון של ובר בספרו המפורסם היה הסבר למוצאה של "רוח הקפיטליזם" – אתוס שוובר ראה בו גישה שיטתית ורציונלית לפעילות כלכלית, המתמקדת בעבודה עקבית, השקעה ומירוב רווחים. ובר סבר שהדינמיקה הנפשית שיצרה הפרוטסטנטיות, במיוחד בגרסתה הקלוויניסטית, תרמה לפיתוח אתוס זה – והאתוס, בתורו, סייע לצמיחה כלכלית קפיטליסטית מתמשכת. ובר עצמו טען שברגע שהקפיטליזם "המריא", אם ניתן לומר כך, הוא כבר לא נזקק למצע הדתי הזה.

באשר ליהודים, טענתי בספרי (ולא התכוונתי להיות מקורי בכך) שהמעורבות וההצלחה הבלתי-מידתיות שלהם בקפיטליזם המודרני לא נבעו כל כך מדוקטרינה דתית, אלא ממעמדם כזרים מבחינה דתית. מעמד זה גרם לאפליה נגדם במוסדות רבים – ודווקא האילוץ הקשה הזה קידם אצל היהודים ידע והתמצאות במסחר. עם האמנציפציה, הענקת זכויות האזרח השוות ליהודים, הידע והניסיון הללו נתנו להם יתרון בתחרות בשווקים קפיטליסטיים.

לכן התשובה שלילית: אינני סבור שהקפיטליזם דורש מצע דתי כדי לתפקד. הכלכלה הקפיטליסטית הדינמית ביותר כרגע נמצאת בסין, חברה שבה מעטים יחסית הם דתיים. ומנגד, הדתיים האדוקים ביותר לעיתים קרובות מעורבים דווקא הכי פחות בכלכלה הקפיטליסטית; חשוב למשל על החרדים בישראל.

עם זאת, הדת עשויה לתרום לצורות התנהגות ושייכות הנחוצות בחברה קפיטליסטית, שהקפיטליזם עצמו אינו מפַתֵח. וכמובן, השוק הקפיטליסטי יכול לספק מוצרים דתיים, אם יש די ביקוש – מכיפות סרוגות ועד לחם קודש.

בכתיבתך הציבורית ניכר שאתה מוטרד – כמו אינטלקטואלים רבים אחרים – מתופעת הנעורוּת המתפשטת בקרב האליטות הליברליות במערב. הוצעו הסברים שונים למקורותיה האידאולוגיים; יש שראו בה התפתחות של המרקסיזם, אחרים תיארו אותה כגרסה קיצונית של ליברליזם הנושך את זנבו שלו, ויש אף שזיהו מקורות דתיים ותאולוגיים. מהו לדעתך ההסבר המשכנע ביותר לעליית הנעורות ולשורשיה האידאולוגיים?

הנעורות היא תופעה ממשית, גם אם אופייה נזיל ומשתנה. אריק קאופמן, חוקר קנדי-בריטי בתחום מדע המדינה, מציע אולי את ההגדרה הטובה ביותר לנעורות: הפיכתן של קבוצות גזע, מגדר וזהות מינית, שהיו מודרות במהלך ההיסטוריה, לקדושוֹת. זוהי אידאולוגיה שמעלה קבוצות אלה למעמד מקודש, ומציבה בראש סולם הערכים את השגת התוצאות השוות לקבוצות הללו, ואת ההגנה עליהן מפני פגיעה רגשית.

קאופמן מציין, ואני חושב שבצדק, שהתופעה הזו החלה בארצות הברית ועודנה חזקה במיוחד בעולם דובר האנגלית. ואכן, היא דומיננטית יותר בקנדה, באוסטרליה ובניו-זילנד מאשר במקומות אחרים.

אף שהיא נשענת על זרמים אינטלקטואליים שקדמו לה, כמו מרקסיזם ותאוריה ביקורתית, היא מתמקדת הרבה יותר בזהות גזעית ומינית מאשר במעמד. עם זאת, יש לה השלכות כלכליות, משום שהיא עומדת בסתירה למריטוקרטיה, העדפת האנשים המתאימים לתפקיד, ובכך היא מפחיתה את היעילות המוסדית – בהפלותה לרעה בשיטתיות חלק מהאנשים, בראש ובראשונה גברים לבנים. כפי שרבים ציינו, הנעורות התפתחה בקמפוסים של אוניברסיטאות, תחילה בדיסציפלינות חדשות מונְחות אידאולוגיה, כמו לימודי מגדר, לימודים אפרו-אמריקניים ולימודים אתניים. בשלב הבא היא הכתה שורשים בממסד – בממשל ובארגונים ללא מטרות רווח – בצורה הידועה בארצות הברית כ-DEI ("גיוון, שוויון, הכלה"). לאחר מכן היא עברה למגזר התאגידי, שם מוסדה כ-"ESG" ("סביבה, חברה וממשל") – כאשר המונח "חברתי" פורש בעיקר כגיוס עובדים "מגוון".

אני חושב שלאידאולוגיית הנעורות יש שורש עמוק ברגישויות שטיפחה התאולוגיה הנוצרית, עם טענתה ש"האחרונים יהיו ראשונים", "הענווים יירשו את הארץ" וכדומה. כפי שהראה ניטשה, חשדנות זו כלפי עליונות, וטיפוח תחושת האשמה בקרב הנהנים מיתרון, ממשיכים להדהד בתרבויות פוסט-נוצריות. כמובן, זה משפיע גם על לא-נוצרים בתרבויות כאלו, וזו הסיבה, למשל, לכך שהנעורות מושכת יהודים בארצות הברית, אך לא בישראל.

בשנים האחרונות, ישראל הפכה למטרה מיוחדת של הנעורות: הרעיון שהלא-מוצלחים, המובסים, הכהים והמדוכאים נעלים מוסרית על המצליחים וה"לבנים" מולבש על המקרה הישראלי, שבו הוא מתאים חלקית (ישראל היא אכן חברה מצליחה להפליא) ומעוות במידה רבה (תושביה מגוונים ב'צבעם', ואוכלוסייתה נמצאת במיעוט קיצוני בסביבתה).

בשנים האחרונות יש התקוממות גוברת והולכת נגד הנעורות – והלך רוח זה הוא אחד המקורות של הימין החדש, כפי שכבר ציינתי.

מדינת ישראל נמצאת כעת בתקופה בעלת חשיבות היסטורית עצומה. תקופה רצופת אתגרים חיצוניים ופנימיים, עם מחלוקות קשות ודיונים סוערים על הכיוון שאליו יש "לנווט את הספינה". כמשקיף מבחוץ, שכתיבתו הציבורית מלמדת כי הוא בקיא היטב בנעשה אצלנו – האם יש לך תובנה חשובה לחלוק עם הציבור הישראלי בתקופה זו?

אנסה לחבר את תשובתי לשאלות הקודמות, ואתחיל באחד הציטוטים האהובים עליי, מההקדמה של ליאו שטראוס ל'ביקורת הדת' של שפינוזה. שטראוס אומר שהטעות האופיינית של השמרן טמונה בהתעלמות מכך שהמסורת המתמשכת והמשתנה, שהוא מוקיר כל כך, לא הייתה נוצרת לעולם באמצעות שמרנות בלבד – בלי הפרעות, מהפכות וחילולי קודש שבוצעו בראשית ימיה של המסורת הזאת וגם במהלכה.

המסורת של מדינת ישראל היא הציונות. הציונות הייתה, והבינה את עצמה, כמרד, או כמהפכה, בתוך המסורת היהודית. אחרי הכול, הגישה המסורתית, הדתית, לריבונות פוליטית יהודית הייתה, כפי שאומרת התפילה, "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". הציונות הייתה מרד נגד זה: מרד נגד חוסר האונים היהודי, מרד נגד התאולוגיה שהסבירה אותו, מרד נגד התלות באלוהים, ומרד למען גישה מפוכחת, חילונית וזהירה לכוח יהודי בעולם. אני חושב שזה מה שהשמרנות הישראלית צריכה לשמר. וכאן אנו חוזרים להבחנה בין שמרנות לאורתודוקסיה.

נראה לי שישראל, בפוליטיקה הפנימית ובתרבות שלה, מאוימת בכמה דרכים.

יש איום בדמותה של אורתודוקסיה פרוגרסיבית, המאמצת את השיח המערבי העכשווי של משפט זכויות האדם כפי שהוא מיושם במלחמה – מערכת נורמות וציפיות המתאימה למדינה שאינה נמצאת בסכנה ממשית, אך מסוכנת מאוד למדינה כמו ישראל, המצויה בסכנה קיומית.

מדאיג אותי יותר הכיוון שאליו פנתה הציונות הדתית. אני מבוגר מספיק כדי לזכור את המפד"ל הישנה בימיו של יוסף בורג, אדם קוסמופוליטי וזהיר. בזמנו, הציונות הדתית חיפשה מקום לשומרי המצוות בתוך מפעל ציוני שהיה ביסודו חילוני. זה השתנה עם עלייתם של גוש אמונים ושל אותם זרמים בציונות הדתית ששאבו השראה מהתאולוגיה המשיחית של הרב צבי יהודה קוק, ובהמשך, וגרוע מכך, ממֵאיר כהנא – כיוונים שנטשו את הזהירות ביחסים עם העולם הלא-יהודי, כולל הערבים הפלסטינים (אפשר וצריך להתווכח מהי המדיניות שהזהירות הזאת דורשת, אך לא על עצם הצורך בה). המעבר מיוסף בורג לבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר הוא בעיניי דוגמה לירידת הדורות.

ועוד יותר מכך מדאיגה אותי העלייה הדמוגרפית והפוליטית של החרדים בישראל. אני מתייחס, כמובן, לתלות הטפילית שלהם באוכלוסייה הלא-חרדית לצורך קיום כלכלי והגנה צבאית. אין לי טענות כלפי מנהיגיהם על כך שהם מנסים לתמרן את המערכת לטובתם, אבל אני נחרד מהנכונות של פוליטיקאים לא-חרדים, דתיים וחילונים כאחד, לספק לחרדים את ההטבות הללו למען האינטרסים הפוליטיים שלהם עצמם. זה נראה לי כבגידה ממשית במסורת הציונית.

מדינת ישראל היא הצלחה מרשימה מבחינה כלכלית, טכנולוגית, צבאית, ולדעתי גם תרבותית. חלק מזה נובע מכך שהיא המציאה את עצמה מחדש כל כמה עשורים. דוגמה חשובה לכך היא המעבר שלה מכלכלה סוציאליסטית לכלכלה קפיטליסטית. היא גם שינתה את כיוונה מבחינת הבריתות הבינלאומיות שלה: מתלות בתמיכה דיפלומטית ובנשק סובייטי ב-1948 (דרך צ'כוסלובקיה), לנשק צרפתי לפני 1967, ולתמיכה אמריקנית לאחר מכן. כיום, ישראל נמצאת בעמדה חזקה מאי פעם מבחינה צבאית, טכנולוגית וכלכלית. כדי לשמור על כך נדרשו, ועתידים להידרש, שינויים בבריתות. כרגע, חלק גדול מהשמאל המערבי עוין כלפי ישראל, ולא נראה שזה ישתנה בעתיד הקרוב. תנועות לאומיות בהודו, באירופה ובארצות הברית נוטות יותר לתמוך במדינה היהודית. אך גם זה עשוי להשתנות.

לעת עתה, ממשל טראמפ נוטה מאוד לטובת ישראל. אך יש בתוך הקואליציה של MAGA כוחות הרואים בישראל נטל בלבד על ארצות הברית. וקולם נשמע יותר ויותר. כזה הוא למשל קולו של טאקר קרלסון (שקרוב מאוד לטראמפים, האב והבן), וכאלה הם גם מכוני מחקר ברוח "אמריקה תחילה", שחבריהם מיוצגים היטב בדרג השני והשלישי בממשל החדש של טראמפ. טראמפ עצמו ידוע בגישתו ה"עסקית" לבריתות ולמדיניות, והוא עשוי בהחלט למצוא לנכון לשנות את סדרי העדיפויות שלו – במיוחד כעת, כשאינו עומד בפני בחירות חוזרות.

אני חושב שאזרחי ישראל והפוליטיקאים הישראלים צריכים לזכור את כל זה, ולחשוב על עתיד המדינה בזהירות, בפיכחון ולא בגישה משיחית.

תמונה: