מפופוליזם לשגשוג

אחת התופעות המדאיגות ביותר בשעת דמדומים זו של הממשלה הנוכחית היא הפופוליזם הכלכלי שחבריה הבכירים נוקטים. בכל אשר נפנה נגלה בורות כלכלית בולטת ומופגנת. כך, למשל, בהצעתו של שר הכלכלה ניר ברקת לסבסד "סל ישראלי"; בחוק החניונים שעליו חתומים חברי קואליציה לצד חברת הכנסת מן האופוזיציה נעמה לזימי; ברעיון המחריד של פרופ' אבי שמחון לסבסד את ההפסדים של נוטלי המשכנתאות עקב עליית שער הריבית; בהתנגדותו של שר החקלאות אבי דיכטר לקדם פתיחה מאסיבית של ייבוא בענף החקלאות; בהצעתו של אביחי בוארון למסות "רווחים עודפים" של חברות ביטוח בענף הרכב; ובהתנגדותם של חברי ליכוד רבים לרפורמה בענף הלול.

כשהתגלה לנו, לפני שנתיים וחצי, באיזו טבעת חנק אסטרטגית לכודה מדינת ישראל, הובהר לכול שבמדיניות הביטחון אין מקום לחובבנות, לשרלטנות, לפופוליזם ולעצימת עיניים. מדיניות ביטחון היא עסק רציני, לא עסק לליצנים שמחפשים כותרות ומבקשים לרצות מצביעים קצרי רואי. אך מה שנכון לגבי ביטחון לאומי נכון לא פחות לגבי מדיניות כלכלית. כל ניסיון להפריד בין ביטחון לאומי לכלכלה הוא מהלך מלאכותי שנידון לכישלון. מדיניות כלכלית רצינית וטובה הכרחית לא רק משום שהישראלים מעוניינים לחיות ברווחה, ולא רק מפני שהמזור היחיד המוכר לנו לעוני ודלות הוא צמיחה כלכלית מהירה ונרחבת. האמת פשוטה: צבא גדול, מתקדם וחזק עולה כסף. הרבה מאוד כסף. מדיניות כלכלית אחראית ורצינית היא אבן יסוד במדיניות הביטחון עצמה.

איך להסביר את העובדה שמה שנתפס כפסול מיסודו בנוגע לביטחון מתקבל על הדעת בשדה הכלכלי? איך להסביר את הפער בין השיח המפוכח והריאליסטי בשאלות הביטחון לאומי לבין הפופוליזם הכלכלי הגס כל כך?

טעם ראשון, מתבקש, הוא מורכבותה היחסית של צורת החשיבה הכלכלית. כפי שציין הכלכלן הצרפתי פרדריק באסטייה, פעולה כלכלית יוצרת שרשרת של אפקטים, אך רק האפקט הראשון מיידי וגלוי. כלכלן טוב נותן את דעתו לא רק לאפקט המיידי והגלוי אלא גם לאפקטים העתידיים, כמו גם להזדמנויות שלא מומשו. כלכלן טוב שואל: "ומה אז? על חשבון מה? באיזה מחיר?". לכך יש להוסיף שמעט מאוד ישראלים יוכלו לענות בצורת משביעת רצון על השאלה מהם הגורמים לצמיחה כלכלית. מעט מאוד ישראלים מוצאים את הידיים והרגליים עם מערכת המס, תקציב המדינה, הררי הרגולציה והתוכניות הכלכליות הלאומיות ארוכות הטווח. הציבור לא מיודע בכלכלה, והשפעתו הנמוכה על מהלכים כלכליים מרחיקה אותו מרכישת ידע נוסף.

למורכבות ולבורות חוברת המניפולציה מצד קבוצות לחץ מאורגנות פוליטית. קבוצות חזקות המרוויחות מהסדרים רגולטוריים קיימים הפוגעים ברווחת הציבור – מרפתנים ועד עובדי נמל – משקיעות תשומות פוליטיות וכלכליות כבירות בניסיון להשפיע על השיח הציבורי. ניסיונות השפעה אלה גורמים לרבים בציבור לזהות בין האינטרס הכלכלי הציבורי לאינטרס הכלכלי של אותן קבוצות לחץ. בהקבלה לשיח על מדיניות הביטחון: האזרח משוכנע שמה שטוב לקצין ולנגד טוב בהכרח גם לאזרח.

וטעם אחרון: בעוד ההתעניינות הציבורית בביטחון התעוררה בשל המכה הקשה שחטפה ישראל בשבעה באוקטובר, בשדה הכלכלה אזרחי ישראל רואים לנגד עיניהם הצלחות, לא כישלונות. עם כל התלונות על יוקר המחייה, נתוני המאקרו של ישראל טובים. האבטלה בשפל. אין משברים כלכליים. האינפלציה בשליטה. הצמיחה הכלכלית מעודדת. ההשקעות הזרות זורמות. אלה הם אותם נתוני מאקרו המאפשרים לשר האוצר ולחברי הממשלה להתגדר בהצלחה שאינה יציר כפיהם.

נקודה אחרונה זו חשובה במיוחד ועלינו להסביר מה הבעיה בה. לשם כך ניעזר במטאפורה. אפשר לדמות כל משק לכרכרה רתומה לשלושה סוסים במעלה הדרך. על הסוס הראשון רוכב הכלכלן אדם סמית והוא מייצג את הרווחים הכלכליים מסַחר. סחר חופשי הוא אבן יסוד לצמיחה ורווחה כלכלית, ולכן הסוס הזה דוחף את הכרכרה במעלה הגבעה. על הסוס השני רוכב הכלכלן ג'וזף שומפטר והוא מייצג את הרווחים הכלכליים מפעילות יזמית. לא פחות מסחר חופשי, יזמות יצירתית היא המנוע של הקפיטליזם. גם סוס זה מושך את הכרכרה למעלה. על הסוס השלישי רוכב המנגנון המדינתי בהובלת הממשלה, וזהו הסוס הבעייתי. כשהמדינה תוחמת את פועלה בקפידה, ומקדמת מדיניות המסייעת לסחר וליזמות, סוס זה דוחף גם הוא את הכרכרה במעלה הדרך. אך כאשר עושה המדינה שימוש רשלני בכספי ציבור, מתפשטת לתחומים ואזורים לא לה ומעמיסה חוקים חונקים ותקנות מקלקלות, סוס זה מתחיל למשוך את הכרכרה בכיוון ההפוך ובעוצמה עזה.

הסיפור הכלכלי של כל משק הוא מעין משיכת חבל בין שני הסוסים הראשונים לסוס האחרון. ברוב מדינות המערב ובישראל בפרט, הערך הכלכלי שיוצרים שני הסוסים הראשונים גדול מספיק כדי למשוך את הכרכרה קדימה. ובזה הציבור מבחין: בתנועה במעלה הגבעה. ואולם הכוח הנגדי שמפעיל הסוס השלישי הוא רב, וגובה מחיר כבד. אילופו של סוס פראי זה הוא תפקידה הראשון במעלה של הממשלה. ממשלה טובה שמקדמת מדינות כלכלית רצינית היא ממשלה שעסוקה בתחימת המדינה לתפקידיה המצומצמים ולסלילת הדרך לסחר ויזמות חופשיים.

*

על רקע הפופוליזם הכלכלי הפושה, משנה חשיבות והוד מקבל תאריך היסטורי המצוין בימים אלה: מלאות 250 שנה לפרסום ספר היסוד של אדם סמית מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של עושר האומות. תובנותיו של הפילוסוף הסקוטי ממשיכות להיות פשוטות כשם שהן שערורייתיות, ומוצקות עם כל היותן קשות לעיכול וליישום פוליטי. הרלבנטיות שלהן לימינו ולזמננו רבה. שלוש מתוכן חשובות במיוחד לענייננו.

תובנה ראשונה היא מרכזיותה של חלוקת העבודה הכלכלית ביצירת העושר. עושר הוא תוצאה של גידול בפריון העבודה. גידול בפריון העבודה מתאפשר, בין היתר, הודות להתמחות והתמקצעות של עובדים במשלח ידם. התמחות זו מחייבת בתורה שיתוף פעולה עם שחקנים כלכליים אחרים המתמחים גם הם בייצורם של דברים אחרים. התמחות וסחר המושתים על יתרונות יחסיים עדיפים עשרת מונים על אוטרקיה ריכוזית. בהקשר הישראלי, מדיניות כלכלית נבונה מאפשרת לשחקנים כלכליים לנצל יתרונות יחסיים, להתמחות בהם ולסחור עם אחרים למען תועלת הדדית. מונופולים ממשלתיים ורגולציה חונקת חוסמים את העמקתה של חלוקת העבודה, מצמצמים את היקף השוק ופוגעים ברווחת הציבור.

התובנה הסמיתיאנית השנייה היא חשיבותו של מוסד הקניין הפרטי ביצירת העושר. אנשים, טען סמית, הם הבעלים של עצמם וכוח עבודתם. בהתאם לכך, הם זכאים ליהנות מפרי עמלם. ממשל טוב הוא אפוא ממשל שמגן על נכסיהם וקניינם של ציבור האזרחים. לא חלוקה מחדש של הקניין, אלא הבטחת הקניין על פי כללי הצדק. סמית הבין טוב מרבים בזמננו שבעלות על קניין פרטי מאפשרת לנתב אינטרס עצמי צר (הרצון להרוויח) לתועלת חברתית (יצירת ערך לציבור הצרכנים). יצרנים ובעלי קניין המבקשים להגדיל את הכנסותיהם מוכרחים לייצר ערך לסביבה. בהקשר הישראלי, מדיניות כלכלית נבונה היא מדיניות ששמה לה למטרה להגן על קניין פרטי ולהרחיב את היקפו. "מבעלות מדינתית לבעלות פרטית" יכול להיות מוטו הולם למעצב המדיניות.

התובנה השלישית תהיה הבחנה מוסדית. סמית הבין שהסיבה המרכזית לעושר היא סדר מוסדי תקין, יציב והגון שמאפשר לשחקנים כלכליים לחסוך בביטחון, לצבור הון, ליזום, להשקיע ולסחור. אין כלכלה בריאה וצומחת ללא פוליטיקה בריאה ומוצלחת. ככל שההסדרים הפוליטיים חמסניים יותר, קפריזיים יותר ומושחתים יותר, כך הסדר הכלכלי ילך ויקמול. בהקשר הישראלי התובנה ברורה: לפני שניגשים לקדם רפורמות כלכליות קונקרטיות, עלינו לסדר את המבנה המשטרי שלנו כך שהזכויות והחירויות של הישראלים תהיינה מוגנות מפני כוח שלטוני שרירותי.

*

מה הלאה? הממשלה הבאה, אם תרצה לקדם מדיניות כלכלית מיטיבה, תצטרך להתמקד בהיבטים הבאים:

ראשית, הימנעות מעשיית נזקים. כמו עולם הרפואה, כלל האצבע הראשון למדיניות כלכלית טובה הוא "קודם כול אל תזיק". הבעיה בכל הצעות החוק שציינו בפתיחה אינה שהן הרסניות אלא שהן מזיקות. הן גובות כל אחת בדרכה מחיר כלשהו מעסקים וצרכנים. פופוליזם כלכלי הוא בהגדרתו עשיית נזק מצומצם המתחפש לעשיית טוב. לכן חשוב לחזור ולהדגיש: לפני שפוליטיקאים ניגשים לפתור בעיות עליהם להקפיד על כך שהם לא מוסיפים עצים חדשים למדורה.

שנית, ריסון הוצאות. הוצאה ממשלתית היא מיסוי. כדי להבין מדוע הוצאה ממשלתית שקולה למיסוי, דמיינו שני חקלאים בלבד שאין בעולם איש מלבדם. אם חקלאי ב' מקבל דמי אבטלה, מי לדעתכם משלם אותם? חקלאי א'. הוצאה ממשלתית, כגון תשלום דמי אבטלה לחקלאי ב', היא למעשה מיסוי של חקלאי א'. כפי שמציין הכלכלן ארתור לאפר, כאשר הממשלה לוקחת כסף מאנשים שיש להם יותר, התמריצים שלהם להרוויח הכנסה נפגעים, והם ייצרו פחות. וכאשר הממשלה מעבירה את הכסף הזה לאנשים שיש להם פחות, לאנשים הללו נוצר מקור הכנסה חלופי לעבודה, וגם הם ייצרו פחות. לפי לאפר, על הממשלה לגבות מיסים עד לאותו שקל שבו הנזק שנגרם מגבייתו עדיין קטן מהתועלת שמופקת מהוצאתו בידי הממשלה. משֶקל זה ואילך על הממשלה לחדול להעלות מיסים – ולחדול להוציא כסף.

שלישית, רפורמה במערכת המס. מיסים הם מטבעם שליליים. אנו ממַסים (בקנס) נהגים שנוסעים במהירות מופרזת כדי להרתיע מפני נהיגה כזו, ממַסים אלכוהול כדי לצמצם שתייה, וממסים סיגריות כדי להפחית עישון. באותו אופן, כאשר אנחנו ממַסים הון ועבודה נקבל פחות הון ועבודה. לכן, שיעור מס נמוך הוא הכרחי כדי לצמצם את התמריצים של אנשים להימנע מתשלום מס, להתחמק ממנו או לא לדווח על הכנסות חייבות; ובסיס מס רחב הוא הכרחי כדי לצמצם את מספר האפיקים שבהם יכולים נישומים להחנות את כספם כדי לא לשלם מס. מדינה זקוקה למס שטוח בשיעור נמוך ובבסיס רחב, ללא פטורים, ללא החרגות, ללא ניכויים, ללא זיכויים – כדי לספק את התמריצים המרביים להגדלת התעסוקה, התפוקה והייצור. על הממשלה הבאה להניע את ישראל ממערכת המס הפרוגרסיבית שלה למערכת של מס שטוח ואחיד.

רביעית, כיסוח רגולציות והסרת חסמים לסחר. המשק הישראלי עתיר באסדרה. ענף אחר ענף, תחום אחר תחום, המחוקק ומשרדי הממשלה השונים עורמים עוד ועוד תקנות המשמשות כמשקולות על צד ההיצע של המשק. קל מאוד לשווק לציבור רגולציות (כל שצריך לעשות זה להפחידו). קל מאוד לנסח תקנות אסדרה מכבידות ולהוסיף אותן לרשומות. לעומת זאת קשה מאוד לעדכן רגולציות, לתחוֹם אותן ולבטלן. זו השאלה שצריכה להנחות כל נבחר ציבור ועובד מדינה: כיצד נוכל להקל על פעולתם של שווקים בתחומים שאנו אמונים עליהם? איך בידנו לעזור ליזמים נוטלי סיכון ליצור ערך לציבור הצרכנים עם כמה שפחות הפרעות והטרדות מצידנו?

חמישית, שינוי יסודי במערכת החינוך הישראלית. הצמיחה הכלכלית הישראלית תלויה בטיפוח של הון אנושי. הציבור מוציא סכומים מטורפים בתקציב מערכת החינוך אך מערכת זו אינה יכולה להתנהל ביעילות בהסדרים הקיימים. כדי לשפר את איכות התוצר החינוכי, הכרחיים צעדים אלה: ביטול התכנון המרכזי של המערכת, החלשת ארגוני המורים, מתן אפשרות לכניסה של מוסדות פרטיים, ובמיוחד התניית סבסוד ציבורי במגזר החרדי ברפורמות הוראה הכוללות סל של לימודי ליבה.

שישית ולבסוף, טיפול שורש בפשיעה הכלכלית בצפון ובדרום הארץ. פשיעה כלכלית היא למעשה מס חבוי על פעילות עסקית. היא לא רק מטילה עלויות רבות על עסקים קיימים; היא גם מציבה עלויות כניסה גבוהות לעסקים פוטנציאליים. הנפגע המרכזי הוא כמובן הצרכן.

זוהי רשימה חלקית וכללית בלבד של הצעדים שיש לנקוט כדי לאפשר למשק לצמוח מהר יותר. אבל העיקרון צריך להיות מובן: עלינו לנוע מפופוליזם מזיק למדיניות כלכלית רצינית.

תמונה: pixabay