ממלחמה לצמיחה

כלכלת ישראל צריכה ויכולה להעפיל לרמות של הכלכלות המובילות בעולם. זה אפשרי, בהינתן מדיניות כלכלית-חברתית מתאימה. בנסיבות הביטחוניות-כלכליות הנוכחיות זהו אתגר לא מבוטל, אבל אין מדובר באופטימיות סהרורית או בתקווה להתערבות של כוח עליון. ישראל מסוגלת למצב את עצמה בין 15 הכלכלות המובילות בעולם, בזכות פוטנציאל הצמיחה הלא ממומש שלה ודרך כמה צעדי מדיניות שאת עיקרם אפרט.

כדי להבין את צעדי המדיניות הנדרשים, נסקור בקצרה את מצבה הנוכחי המורכב של כלכלת ישראל לאור אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה הרב-זירתית שאנו שרויים בה. מלחמת חרבות ברזל פגעה בכלכלה הישראלית במידה ניכרת. לפי הערכות בנק ישראל,^[1] התוצר לנפש בשנת 2024 צפוי לרדת ב-1.5%, הגירעון לשנת 2024 עתיד לעלות מעל ל-7%, יותר מפי שלושה ממה שאמור היה להיות, והחוב של מדינת ישראל יזנק לרמות של כ-70% תוצר, במקום להמשיך את הירידה ארוכת השנים לעבר 50%. זאת במקביל להתכווצות התוצר העסקי בשיעור של לפחות 5% ואובדן השקעות בהיקפים של עשרות מיליארדי שקלים.

חלק ניכר מכך היה מחויב המציאות. אירועי אוקטובר 23' ומלחמה רב-זירתית גבו ועודם גובים מחיר כבד, מכל בחינה אפשרית. ואולם משברים עמוקים, למרות הקושי הטמון בהם, יוצרים לעיתים הזדמנויות היסטוריות לשינוי. המשבר הנוכחי מספק הזדמנות ייחודית למימוש פוטנציאל הצמיחה הלא מנוצל של ישראל, לא רק בהקשר המיידי של ההתאוששות ממצב החירום, אלא בראייה אסטרטגית ארוכת טווח.

לתמרץ ילודה, אך עד גבול מסוים

פוטנציאל הצמיחה המשמעותי של ישראל נשען במידה רבה על המבנה הדמוגרפי הייחודי שלה. בניגוד חד למגמות במדינות המפותחות, שיעור הילודה בישראל נותר מעל ל-3 ילדים בממוצע לאישה – כמעט פי שניים מהממוצע במדינות ה-OECD. נתון זה מוביל לקצב גידול אוכלוסייה חריג בנוף המערבי. ישראל מוסיפה לאוכלוסייתה כמיליון תושבים בכל שש שנים, בעוד מדינה מפותחת כמו פינלנד, עושה זאת לאורך שישים שנה. מאפיין דמוגרפי ייחודי זה טומן בחובו אתגרים גדולים אך גם הזדמנויות כלכליות יוצאות דופן.

להרכב הדמוגרפי הייחודי של ישראל יש השפעות כלכליות מרחיקות לכת. אחד המדדים המרכזיים לבחינת ההשפעה הזאת הוא "יחס התלות", קרי  היחס בין האוכלוסייה הלא עובדת (ילדים ומבוגרים) לאוכלוסייה בגיל העבודה (גילאי 15–64). באופן מפתיע, יחס התלות של ישראל, העומד לפי נתוני הבנק העולמי על 67%,^[2] דומה יותר לזה של יפן (71%), מדינה המתמודדת עם הזדקנות אוכלוסייה, מאשר לממוצע מדינות ה-OECD העומד על 55%. אלא שהסיבה לכך בישראל הפוכה לזו שביפן. בישראל יחס התלות הגבוה נובע בעיקר משיעור הילדים הגבוה, ולא מריבוי קשישים.

גידול האוכלוסייה המהיר של ישראל מחייב השקעת משאבים מתמדת בתשתיות ושירותים בסיסיים – מגורים, תחבורה, חינוך ובריאות – רק כדי לשמר את רמת השירות הקיימת. בעוד מדינות מפותחות אחרות יכולות להפנות את תקציביהן לשיפור איכות השירותים הציבוריים ולייעולם, ישראל נדרשת להשקיע חלק ניכר מתקציבה בהרחבת היקף השירותים. מצב זה מגביל את יכולתה של ישראל לצמצם פערים, הן בתוך החברה הישראלית, הן בהשוואה למדינות מפותחות אחרות.

מחקר עדכני^[3] של אריאל קרלינסקי ואחרים חושף את ההיקף החריג של הסבסוד הממשלתי לילודה בישראל, המתבטא בהעברות כספיות גדולות למשפחות מרובות ילדים. לאור זאת, המלצת המדיניות הראשונה היא לערוך רפורמה מקיפה במערך התמריצים הממשלתי בנושא ילודה. עלינו לשמר את התמיכה במשפחות שבהן עד שלושה ילדים – רמה המבטיחה את המשך קיום האוכלוסייה והרחבתה עם שיעור פריון של 2.1 ילדים לאישה – אך לבטל את הסבסוד העודף למשפחות גדולות יותר. שינוי זה יחול על מכלול ההטבות, כולל קצבאות ילדים, נקודות זיכוי במס והטבות סוציאליות נוספות.

מנגנון אפשרי ליישום מדיניות זו הוא קביעת חסם עליון על היקף ההטבות למשק בית. לשם הדוגמה, אם המדינה מעניקה במצטבר כ-40 נקודות זכות לכל הורה בעבור ילד עד לגיל 18 (עם הבדל מסוים בין נשים לגברים), אפשר לקבוע שכל אדם במדינה זכאי במהלך חייו לכל היותר ל-120 נקודות זכות עבור ילדיו. עיקרון דומה יכול לחול על קצבאות הילדים והטבות נוספות כגון הנחות בארנונה וסבסוד מעונות יום. לדוגמה, אפשר לקבוע שהמספר המרבי של ילדים במשפחה לפיו נקבע הסבסוד הוא 3, וכל משפחה שחורגת מכך תשוקלל לפי 3 ילדים.

אין הצדקה כלכלית לסבסוד ממשלתי נרחב לטובת גידול האוכלוסייה, כאשר שיעור הילודה בישראל הוא כבר מהגבוהים בעולם המפותח, ואף גבוה בהשוואה למדינות במזרח התיכון. מבחינה ערכית, המדיניות המוצעת משקפת איזון ראוי בין חשיבותו של מוסד המשפחה מן הבחינה הלאומית לבין אחריות אישית והרצון לשפר את הרווחה הכללית. החברה תמשיך לתמוך במשפחות עם מספר ילדים ממוצע, אך משפחות המעוניינות במספר ילדים גדול יותר יישאו בעלויות הנוספות.

לתמרץ יותר יציאה לעבודה

צעד המדיניות השני מתמקד באתגר המרכזי של כלכלת ישראל כיום: מחסור קריטי בכוח עבודה. גיוס המילואים הנרחב והפסקת כניסת העובדים הפלסטינים צמצמו מאוד את כוח העבודה הזמין במשק. מצב זה מתבטא בירידה הצפויה בתוצר לנפש, ובאובדן השקעות בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים. הדוגמה הבולטת ביותר היא ענף הנדל"ן, שבו המחסור המתמשך מזה שנה של כ-60 אלף עובדים מוביל לעיכובים ניכרים בפרויקטים ולירידה בהשקעות.

מצוקת כוח האדם יוצרת השפעות שרשרת בכל ענפי המשק. מעבר לאובדן ישיר של השקעות בהיקף של לפחות 60 מיליארד שקל בענף הבנייה בלבד,^[4] המחסור בעובדים לוחץ כלפי מעלה את רמות השכר בכל הענפים. לחץ זה מתורגם לאינפלציה ולעלייה ביוקר המחיה. במילים אחרות, המשק הישראלי מייצר בעצמו לחצים אינפלציוניים באמצעות מדיניות המגבילה את היצע העבודה.

המצב הנוכחי מחריף עוד יותר לאור המבנה הדמוגרפי הייחודי של ישראל. יחס התלות הגבוה מכתיב מחסור מובנה בכוח עבודה ביחס לגודל האוכלוסייה. שיעור האבטלה המצוי בשפל היסטורי מעיד כי כל תוספת לכוח העבודה בכל ענף ובכל תחום תתרום למשק.

לאור זאת, מדינת ישראל נדרשת לנצל את ההזדמנות הנוכחית להרחבה רבתי של מעגלי התעסוקה והשירות הצבאי. עליה לבטל כל קצבה או הטבה המתמרצת הימנעות מהשתלבות בשוק העבודה או מרכישת מקצוע. דוגמה אחת לכך היא קצבאות האברך המסבסדות אנשים צעירים ובריאים במקום שיצאו לשוק העבודה. במקביל, ובאופן בלתי תלוי, מדינת ישראל חייבת לפעול בנחישות לגיוס רחב של כלל האוכלוסייה בגילים המתאימים. המדיניות הנוכחית, שבה המדינה מגייסת עובדים למילואים ממושכים בעודה מסבסדת אי-השתתפות בכוח העבודה, הינה הרסנית מבחינה כלכלית בהתחשב במצב הפיסקלי המאתגר ובעלויות האשראי הגבוהות של המדינה.

להשקיע יותר בתשתיות

צעד המדיניות השלישי משלים את שני קודמיו ומתמקד בטיפול בחסמי צמיחה מבניים הנובעים מתת-השקעה מתמשכת. בישראל נדרשת הגדלה רבתי של ההשקעה הציבורית בתשתיות, בדגש על תשתיות תחבורה. השקעה זו קריטית במיוחד לאור המאפיינים הייחודיים של המשק הישראלי: קצב גידול אוכלוסייה מהיר, שטח גיאוגרפי מצומצם, והיעדר הון ציבורי היסטורי צבור.

הפער בתשתיות הציבוריות בישראל הוא תוצאה ישירה של קצב גידול האוכלוסייה החריג. בעוד מדינות מפותחות אחרות יכולות להפנות את משאביהן לשדרוג ושיפור של תשתיות קיימות, ישראל נדרשת להשקיע את עיקר משאביה בהרחבת היקף התשתיות הבסיסיות. לדוגמה, במקום להשקיע בפיתוח רכבות תחתיות, גשרים ומרחבים ציבוריים שהיו מגבירים את היעילות הכלכלית ומורידים את יוקר המחייה, המשק נדרש להקצות כ-60 אלף יחידות דיור חדשות מדי שנה רק כדי לעמוד בקצב גידול האוכלוסייה.

לאור זאת, המלצת המדיניות השלישית היא לשמר ואף להרחיב את ההשקעה בתשתיות, גם במחיר של גידול זמני בגירעון ובחוב. הלקח ההיסטורי ממלחמת יום הכיפורים מלמד על הסכנה שבהסטת משאבים מוגזמת לצרכים ביטחוניים, שהובילה ל"עשור אבוד" ולמשבר כלכלי חמור. כיום, לאחר השקעה של מעל 200 מיליארד שקל במלחמה הרב-זירתית, על ישראל למצוא את האיזון הנכון. אם תקציב הביטחון צפוי לגדול מ-4% תוצר ערב המלחמה ל-5%–5.5% בשנים הקרובות, יש להבטיח גידול מקביל בהשקעה האזרחית כדי לשמר את מנועי הצמיחה ארוכת הטווח של המשק.

שני תחומים נוספים שבהם נדרשת השקעה רבה הם תחומי הבריאות והחינוך. בניגוד למדינות המתבססות על משאבי טבע, תעשייה כבדה או תיירות, עיקר כוחה של ישראל בא לה מההון האנושי שלה. המחסור הגובר והולך בצוותי רפואה ועובדי חינוך מאיים על יכולתה של ישראל לממש את מלוא הפוטנציאל של הדיבידנד הדמוגרפי. עם זאת, שני התחומים הללו דורשים במקביל רפורמות מקיפות, מהכשרת הרופאים בישראל ועד ביזור הסמכויות לרמה המוניציפלית, וזה דורש ניתוח נרחב בפני עצמו.

לסיכום, לישראל יש שני מנגנוני צמיחה גדולים שלא נוצלו עד כה עקב מדיניות קלוקלת: דמוגרפיה ייחודית ומעגל תעסוקה לא מנוצל. כעת מופיעה בפנינו הזדמנות היסטורית לתקן את המצב ולשנות את תוואי הצמיחה של ישראל תוך חתירה לרמות הגבוהות ביותר בכלכלה העולמית. אם נשכיל לדרוש ולעודד מדיניות כלכלית שתמנף את היתרונות הייחודיים שלנו, נוכל לממש את הפוטנציאל הלא מנוצל ולהוביל את ישראל לעידן חדש של שגשוג וצמיחה.

ד"ר דודו לגזיאל הוא חבר סגל וחוקר במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

תמונה: W.carter, באדיבות ויקימדיה

[1] ראו "התחזית המקרו-כלכלית של חטיבת המחקר", בנק ישראל, אוקטובר 2024.

[2] ראו נתוני הבנק העולמי, https://data.worldbank.org/indicator/SP.POP.DPND?locations=IL-JP-OE-US, עדכני לשנת 2023, World Bank Group.

[3] אריאל קרלינסקי, תום שדה, ערן יוגב ומיכאל שראל, "על המיסים ועל הנפלאות: התפלגות הכנסות והוצאות המדינה בקרב משקי הבית בישראל". בתאריך 24.6.2024 המאמר התקבל לפרסום ברבעון לכלכלה.

[4] ראו לוח 4 בדו"ח הלמ"ס: "חשבונות לאומיים: אומדן שני לרבעון השני של שנת 2024", ספטמבר 2024.