דור ודרדורו

במאמר זה אציע ניתוח אידאולוגי ביקורתי של הרומן האם אינך רוצה בי מאת אסף גברון (ספרי עליית הגג / ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2025). הניתוח הזה מתאפשר משום – לא למרות – שמדובר בטקסט מרשים; טקסט שמציג, במודע ובלא-מודע, עולם ותפיסת עולם מלאים. בכלל, מוצגת כאן לאורך עמודים רבים פרוזה ישראלית שרירית, מיומנת (מבלי להתהדר במיומנותה), גמישה, נעדרת שומנים, בשלה ומהנה מאוד לקריאה (ובחלק האחרון, פרוזה בעלת כוח רגשי ניכר). זהו, לטעמי, אחד הספרים הישראליים הבולטים של השנים האחרונות.

הרומן מתחקה אחר ארבעה חברים ממושב סמוך לירושלים, מילדותם בתחילת שנות השמונים עד התקרבם לגיל חמישים. כל פרק מוקדש לפרשייה אחרת מעברם, וההתקדמות היא כרונולוגית: בסיפור הראשון גרשון מָן, עמית כרמי (המכונה קרמיט) ויואב שניידר (המכונה שנייד) חוששים שחברם, אייל טראוויס, טבע במי הסכר הסמוך; בסיפור השני, גרשון הנער זומם לרצוח את השכן שלו שמרעיל בעלי חיים; בשלישי, טראוויס וקרמיט מקימים להקה פנקיסטית בשם 'רק הרצל' המצליחה לרגע בכל הארץ (אם אני מבין נכון, הסיפור כאן מבוסס בחופשיות על 'נושאי המגבעת'); בהמשך, קורות החבורה בצבא, שממנו לא יצאו כולם בחיים; סיפור נפתולי אהבתם של גרשון וליתי (ליאת קריספין); הקמת עסק הפָלאפֶלים המצליח של שנייד (המבוסס בחופשיות, לפי יחסי הציבור שליוו את צאת הספר לאור, על הקמת רשת 'ארומה') ועוד.

המושג שניתן בביטחון לומר כי עליו מושתת הרומן הוא מושג ה"חבר'ה" הישראלי. הרומן, לפיכך, קרוב באופיו לשני רומנים בולטים שעסקו במושג הזה בעשורים האחרונים, משאלה אחת ימינה של אשכול נבו מ-2007 ובשבילה גיבורים עפים של אמיר גוטפרוינד מ-2008 (ואילו באוטוביוגרפיוּת המתונה שלו – גרשון מבוסס בחופשיות על גברון עצמו – הוא קרוב למגמה נוספת בספרות העכשווית). גם בשני הרומנים המוזכרים עמדו במרכז כמה חברים, וגם בהם קורותיהם נשזרו בתולדות הישראליות. אך ההשוואה מחמיאה לגברון. הספרים של נבו וגוטפרוינד סבלו מרצון של הסופרים שנחבב את גיבוריהם. הקיטש אומנם קיים אצל גברון, למשל בתיאור אהבת ילדות שנמשכת על פני עשורים (גברים מאוהבים עד כלות ולאין קץ אמורים להדליק כל מונה גייגר של קיטש). אך מינון הקיטש נמוך מאוד. ישנה כאן, למשל, סצנה מזהירה של הפגנות כישורי נפיחה בין החבר'ה תוך ניתוח דק אבחנה ומלומד של צליל וריח, סצנה שלא תעלה על הדעת בעולם החסוד של גוטפרוינד ונבו. גם הקישור בין הפרטי ללאומי (המקופל אף בכותרת הספר, שיכולה להיות מופנה לאהובה או לארץ), לא נעשה כאן באופן מאולץ או מזויף, אלא יש בו עניין, כפי שיפורט להלן.

הסצנה שהזכרתי זה עתה חשובה גם כי היא מקשרת את הספר להוויית ה"חבר'ה" הישראלית המקורית: הפלמ"ח. בדיונם המלומד החברים נזקקים לספרות עזר: "'זה היה מה שנקרא במילון העברית המדוברת של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה דרטה טורקית'. 'לא יוסוף?' תהה טראוויס. 'לא. יוסוף זה שקט וקטלני. אם כבר, שרגא – קטלני בלי החלק של השקט', דקדק גרשון" (עמ' 278). והדיון המלומד עוד ממשיך עד שנקרא אחד מחברי החבר'ה למצוא את הספר ולצטט ממנו, בבחינת "ניתי ספר ונחזי". כלומר "החבר'ה" ברומן הזה, ילידי סוף שנות השישים או תחילת השבעים, נזקקים לאסמכתה הגבוהה של "החבר'ה" המקוריים של הפלמ"ח, שנולדו כיובל שנים לפניהם.

אך, כפי שנראה להלן, הרומן הזה, ואיני בטוח שתמיד במודע, גם תוהה על מוסד "החבר'ה" הישראלי – לא רק מגלם אותו – בעידן שעוין את המוסד הזה למעשה: העידן הליברלי, העידן האינדיבידואליסטי, עידן ההפרטה.

*

כי כן, אני חושב שהרומן מציג, וחלק מההצגה לא נעשה במודע, תשתית אידאולוגית של דור.

הבה נתבונן בסיפור הראשון שבחר גברון לספר על בני החבורה. בצד סיפור על ילד שטבע בסכר הסמוך לכפרם (ובתחילה חוששים שלושת הילדים שזהו חברם הרביעי), זהו סיפור של תחרות עסקית בין קרמיט לשנייד בני האחת-עשרה (!) על מכירת מיצים ושלגונים בכפר בחופשת הקיץ. הסיפור מסופר בהרחבה ובפירוט (לא מייגעים כלל) ומתעכב על אסטרטגיות העסקים של הילדים. למשל: שנייד בן ה-11, שבהמשך יגדל אכן להיות איש עסקים, מאמץ את מוחו בשאלה מה דרוש בכפר בימי יולי החמים. כשנמצאה לו התשובה הוא מקבל שיעור ראשון ממשפחתו כשהוא תוהה היכן ימקם את עמדת המיצים הקרים שלו:

אמא של שנייד אמרה לו, "אל תערבב ביזנס אנד פלז'ר". כשלא הבין, הסבירה: "איפה שאתה נהנה ועושה כייף, אתה לא צריך לעבוד". "אבל במגרש אני אוהב לשחק כדורסל, ובספסל אני אוהב את המשחקי ערב". "איפה יותר? איפה יותר יצער אותך למכור מיץ במקום לשחק?". הוא לא ידע. אחיו ירדן אמר שיש במגרש ברזייה בחינם, אז אולי לא יקנו שם מיצים. ואבא שלו הסביר שיש בעסקים כלל חשוב, שנקרא "לוקיישן לוקיישן לוקיישן", ומאחר שהספסל יותר קרוב לבית יהיה לו קל יותר לסחוב את הסחורה, ואולי זה עדיף על המגרש. שנייד השתכנע. (עמ' 51)

גברון – ודבר זה מקופל כבר בעצם הבחירה להקדיש את עשרות העמודים הראשונים בספר לסיפור התחרות (אך אגבה את הטענה הזאת בדיון בחטיבות טקסט לכל אורך הספר) – מתאר ברומן את דור ההפרטה. זהו הדור הליברלי במובן הכלכלי והתרבותי כאחד; כלומר הדור שנכנס מילדותו לאווירת היוזמה הפרטית והתחרות הכלכלית בד בבד עם תחושת השחרור וההתנערות מאידאולוגיות קיבוציוֹת כמו לאומיוּת או סוציאליזם (והדור הזה, בהתאם, מתחבט ברומן גם בקשר לשייכותו לארץ; והוא מתחבט – יש דעות שונות).

*

הליברליזם הכלכלי שמבטא הספר קשור באמריקאיות שלו. כי אכן בישראל ליברליזם זה עלה בד בבד עם הידוק הברית עם אמריקה והגידול בהשפעתה התרבותית הכוללת על התרבות המקומית.

האמריקאיוּת של הספר מופיעה בהקשרים רבים. למשל, בחטיבת הטקסט שעוסקת  בלהקה 'רק הרצל' מסופר לנו שההזדמנות הרצינית הראשונה של הלהקה להופיע הייתה כלהקה אמריקאית במועדון ירושלמי שחיפש הופעה ל-4 ביולי, יום העצמאות האמריקני. האמרגן הערני של הלהקה שיווק אותה כלהקה אמריקאית (עמ' 182). אך אחד מחבריה, גיטריסט מהכפר בשם אלישע גודמנסון, הוא אכן אמריקאי לא יהודי.

הלהקה, שבה חברים קרמיט, טראוויס ואותו אלישע, מבטאת "אטיטיוד" פנקיסטי דוקרני ותחרותי. אך מלבד זאת הליברליזם התרבותי של הלהקה הוא אינדיבידואליסטי, הדוניסטי, פורק עול ומתנגד לסמלים לאומיים. בערב להקות צעירות, שסימל את פריצתה של הלהקה לתודעה, בזים במופגן חבריה לאלה שמופיעים לצידם ("תשכחו בבקשה את כל מה ששמעתם עד עכשיו", עמ' 185). ואותו אלישע מתפרע על הבמה וחושף את עצמו, ובאופן ליטרלי "שׂם —" על דגם של הכותל המערבי שהונח במכוון על מכונת התופים (עמ' 187).

סיפור הלהקה, אם כן, ממחיש את הצד התרבותי של האינדיבידואליזם הליברלי, זה המתנער מאידאולוגיות קולקטיביות ומתריס נגדן, כהשלמה של הצד הכלכלי שהוצג בסיפור הראשון על התחרות הכלכלית בין הילדים.

את הצד התרבותי של הליברליזם (האינדיבידואליזם ו"ההשתחררות" מאידאולוגיות קולקטיביות) ממחיש גם חלק אחר בהמשך הרומן, העוסק בטראוויס, יוצא להקת 'רק הרצל'. טראוויס הופך למעצב של מצבות בעקבות לימודים באנגליה. שם הוא נוכח לראות שמאז המאה ה-19 חל שינוי בסגנון המצבות; אינדיבידואליזם שהוא רוצה לייבא למצבות הצבאיות בארץ:

במאה התשע-עשרה עברה הקבורה מחצר הכנסייה לשטחים אורבניים ייעודיים, ומיד נפערו פערים בין עשירים שהשקיעו בקברי אבן מפוארים לעניים שלא יכלו לשלם. בהאחדה הצה"לית, חשב, יש סממן שוויוני שנאמן לרוח צה"ל ולמטרותיו המוצהרות – כור היתוך שכולם נוצקים בו לכלל יחידים שווים, לוחמים למען אותה תכלית, אותה מדינה, וכך גם מתים. […] אבל במה מתבטא, אם כך, הייחוד של כל אדם, היותו עולם ומלואו? (עמ' 268–269)

טראוויס, שימו לב, מודע במידה מסוימת לכך שהמלחמה בעד האינדיבידואליזם פירושה גם צידוד באי שוויון כלכלי ("ומיד נפערו פערים"). אבל משימתו המקצועית היא לנסות להביא את בשורת הייחודיות והליברליזם התרבותי לישראל, ובדיון בכנסת הוא מתעמת "מול הדוברים הדתיים והשמרנים, שהתלכדו מאחורי משפטים כמו 'בצבא – בחיים כולם שווים, וגם במוות כולם צריכים להיות שווים', משפט מדכא ושגוי כל כך" (עמ' 354).

*

סוגיית השכול, שטראוויס עוסק בה באופן מקצועי, מעסיקה גם את החבורה באופן אישי. אחד מהארבעה נפל בלבנון. בשיחה בין ה"חבר'ה" הנותרים הם תוהים עד כמה השכול השפיע עליהם.

"אנחנו לא חברים שכולים כל כך טובים. אני פספסתי את רוב האזכרות", אמר גרשון. "החברים שהיו איתו בצבא עושים עבודה יותר טובה מאיתנו בזה. והקטע הוא שהם הכירו אותו רק איזה ארבעה חודשים. אנחנו היינו חברים שלו כל החיים". "זה מעליב אותך?" שאל טראוויס […] "אנחנו חווים את האבל כמשהו אישי, לא כמשהו לאומי. בשבילנו המוות חסר פואנטה, אכזרי, נטול הסבר, לא איזה מחיר בלתי נמנע למען ההגנה על המדינה […] האתוס הציוני הוא פחות אנוכי, יותר מתחשב במשפחה ובמדינה. אנחנו לא". (עמ' 254–255).

באמצעות השיחה הזאת, ניתן לומר, מעלה הרומן לדיון סמוי את המושג שעליו הוא מושתת: מושג החבר'ה. עד כמה המושג בכלל תקף בדור הליברלי, דור ההפרטה, דור היחידים ולא הקבוצה? וטראוויס (שחשוב לציין בהקשר זה שהוא לא התגייס מבחירה!) מדבר בכנות על האנוכיות המובנית בדור שלהם.

לקוטב הליברליזם התרבותי שייך כמובן הדיון בין הגיבורים וסביבתם על שייכותם לארץ. דעות שונות מושמעות בנושא זה (שכאמור מרומז גם בכותרת הספר). גרשון, בשיחה בין כמה חברים בניו-יורק, מבטא את השייכות לישראל שהינה לא אידאולוגית אך, בעצם, מבטאת את הרעיון הציוני הבסיסי: ליצור תחושה של בית ליהודים.

"כמי שגר גם בלונדון וגם כאן [ניו יורק]. קודם כול, האינסופיות הזאת, שאתה כל כך מתפעל ממנה, אותי היא חונקת, קלאוסטרופובית, הכמויות של האנשים, שעות להגיע ממקום למקום…". '"את זה אני דווקא אוהב…" התערב טראוויס. "גם אני…" אמרה רונה. "רגע. אני לא. אבל זה לא הכול. משפחה, חברים, כפר. זה העיקר, לדעתי. שייכות. וגם בעבודה, פחות זאבים. פחות אכזריות. יותר אוויר". (עמ' 304)

ושימו לב איך בשבחי הארץ בפי גרשון משתרבב גם שבח מהתחום הכלכלי, המדבר על תחרותיות פחות אכזרית…

*

כשאני טוען שלא בטוח שתמיד הרומן מודע לכך שהליברליזם הכלכלי והתרבותי הוא הנושא הרעיוני הגדול שלו איני, כאמור, מדבר בגנותו. כאמור לעיל: דווקא הגשמת המלאות של הרומן מביאה לכך שייכללו בו – דהיינו שלא יכלו לחמוק ממנו – תהליכים מרכזיים כל כך שעברו על החברה הישראלית. אבל גם אין בטענה שלי, אני מקווה, התהדרות של מבקר על חשבון הסופר (המבקר האנין והמבריק מרדכי שלו טען פעם, ביחס לא"ב יהושע בין היתר, שדווקא היעדר המודעות האידאולוגי והפסיכולוגי הוא הכוח הגדול של הסופר). ברור לי שחלק מהטיעונים כאן היו מודעים גם לסופר. אבל תופעה אחרת ברומן מגבירה אצלי את התחושה שפועלים כאן גם כוחות לא מודעים.

כוונתי למשיכה המוזרה של הרומן, לכל אורכו, לעבריינות מסוגים שונים. כמה דוגמאות: שנייד הילד גונב סכין; חלק מחברי הלהקה גונבים תקליטים; תיאור של גניבת ציוד בצבא; הרעלות של בעלי חיים ואנשים; רצח ממש (לא בידי הגיבורים הראשיים). בכמה רגעים ברומן מבקשת להתפתח לה בסב-טקסט טענה הקושרת בין עבריינות, ובעיקר גניבה, לפרויקט הציוני (כשערבים גונבים משדות החומוס של רשת הפלאפלים מהרהר שנייד לרגע: "צודקים. זה שלהם"). אבל, למרבה המזל, הטענה הזאת לא נחרצת או מרכזית.

מצד אחד נדמה שהמשיכה לפשיעה  מסגירה פשוט את "האמריקאיות" של רוח הרומן. המשיכה של התרבות הפופולרית האמריקאית לפשע הפכה כל כך מובנת מאליה שאנחנו בקושי חושבים על מוזרותה. המרכזיות של סדרת סרטי 'הסנדק', למשל, היא, כשחושבים על זה, דבר מוזר למדי, על אף איכותם האסתטית הגבוהה של הסרטים: הצבת פושעים כגיבורי תרבות בלב הקאנון היא דבר לא מובן מאליו. אבל מניין נובעת משיכה זו? ניתן לטעון, וכך אכן גורס בקצרה הסוציולוג היהודי-האמריקני החשוב דניאל בל, כי המשיכה האמריקאית לפשע נובעת מכך שהפושע הוא פרודיה על שני דגמים מרכזיים בתרבות האמריקנית: איש העסקים עם הסכין בין השיניים והאדם נושא הנשק של הסְפר האמריקני (נוסף על כך, טוען בל בספרו הידוע 'קץ האידאולוגיה', הפשע היה נתיב מוביליזציה מרכזי בחברת המהגרים האמריקנית, ולכן גל אחר גל שלטו בו האירים, היהודים והאיטלקים).

ובכן, היא הנותנת: ה"אמריקאיות" הזו עצמה של הרומן – המתבטאת גם במשיכתו העקבית והעיקשת לפשיעה בדרגות שונות – קשורה לאתוס הליברלי, לפן האנטי-חברתי שיש בו, לתמיכתו לפרקים באינדיבידואליזם כלכלי משולח רסן.

אנסה להוכיח את טענתי באחד השרבובים החשודים ביותר של מוטיב הפשיעה ברומן. הסיפור הראשון בספר, שמתמקד כזכור בתחרות העסקית בין שני הילדים, שנייד וקרמיט, ושקדם לו פתיח שעוסק בילד שנמצא מת באגם, אירע במקביל לפרשה הנוראה של חטיפת ורצח הילד אורון ירדן ב-1980. הפרשה זעזעה את המדינה וכך גם את הוריו של קרמיט בספר, שאחרי לבטים מסבירים לבנם מה אירע. וכך גם אנחנו נוכחים או נזכרים לדעת מה בדיוק היה המזעזע במקרה, מה נחווה ממש כקו פרשת מים בתולדות מדינת ישראל. לא רק חטיפה ורצח של ילד:

אבא של קרמיט הסתכל עליו, הושיט יד ופרע לו את השיער, נאנח ואמר, "פעם ראשונה בשלושים ושתיים שנות מדינה, שחטפו ילד ודרשו כופר. איך המדינה מתקלקלת לנו. בושה וחרפה". (עמ' 37)

הכופר – הפשע והרצח של הילד בעבור בצע כסף – הוא שהיה מזעזע במיוחד. והנה, באותו סיפור על תחרות עסקית בין הילדים, קושר המספר עצמו בין סיפור רצח הילד אורון ירדן לפעולת פשיעה זעירה של אחד הילדים, שְנייד שגנב סכין מאחד הצוללנים שחיפשו אחר הילד שטבע באגם ואחר כך מכחיש את הגניבה. קרמיט חושש מהחוטף, ושנייד מרגיע אותו:

"אבל הוא לא מחפש ילדים חדשים, הוא מחפש להתחבא", הסתכל שנייד מלמעלה.

קרמיט לא השפיל את עיניו. "מאיפה לך, דיברת איתו?" שנייד לא ענה, וקרמיט הוסיף, "אתה לוקח איתך את הסכין עם הידית הצהובה ליתר ביטחון?".

גרשון פער זוג עיניים מבוהלות. שנייד אמר, "מה אמרת?" אבל קרמיט כבר הסתובב והלך. שנייד צעק אחריו, "אין שום סכין, אל תדבר על סכין או שאני אקרע אותך". (עמ' 39)

ניתן לומר במידה רבה של ביטחון שבסיפור המקיף שמספר הרומן על הישראליות – זה שמסופר בשורות וזה שביניהן – נתפסות שנות השמונים כשנים שבהן החלה להיות מתומרצת התחרות הכלכלית בין אינדיבידואלים. ולה יש צד אפל, שבצידו הקיצוני ביותר מופיע רוצח הילד אורון ירדן שרצח למען בצע כסף. אבל בשלבי ביניים שלו ניתן גם למצוא פשיעה מזן מתון יותר, כמו גניבת הסכין התמוהה שגונב שנייד, היזם הצעיר שיגדל להיות יזם מצליח בבגרותו.

ברגע מאוחר יותר בספר, סביב 2010, נקשר מוטיב הפשע בשינוי פניה של החברה הישראלית מבחינה כלכלית בדרך אחרת. גולגולת נמצאת באחד מבתי הכפר הישנים, האחרון שעוד לא נהרס. גולגולת זו היא עדות לרצח ישן של אהובתו לשעבר של אחד מוותיקי הכפר, שנרצחה בידיו שלו. והנה, הרקע למציאת הגולגולת הוא בהלת הנדל"ן הישראלית והעובדה שהכפר הפך לפנינה נדל"נית בחברה הישראלית שבה הולכים ונמתחים פערים גדולים בין עשירים לעניים:

הכפר הפך סופית לפרוור עשיר, הסביון של ירושלים. ראש ממשלה לשעבר, שר ביטחון לשעבר, עשירי הייטק, פרקליטי צמרת, מנתחים פלסטיים ועוד חברים במסדר העשירים החדשים והישנים. (עמ' 323)

אחד כזה, עשיר חדש, הוא שנייד עצמו, בעל רשת הפלאפל המצליחה, המתעניין בקניית בית במושב ומסמל בעצמו את דמות היזם, נושא הדגל של הליברליזם הכלכלי (בעוד טראוויס הוא נושא הדגל ברומן של הליברליזם התרבותי).

*

ובסצנה אחת, בעלת חשיבות מכמה בחינות שמייד יפורטו, ניתן לראות את "החולייה החסרה" שכמו-מגשרת בין פשיעה ליזמות כלכלית לגיטימית.

גרשון, שנייד וקרמיט עומדים לפני גיוס ונוסעים ללונדון לטיול אחרון לפני הצבא. הם קנו כרטיסים להופעה של להקת הסמיתס אבל כשבאו לאוספם הסתבר שההופעה בוטלה ולמוחרת ניתן יהיה לקבל החזר על דמי הכרטיסים. בעודם עומדים מאוכזבים שומעת החבורה קולות בשפה מוכרת: "פתאום שמעו עברית. 'מה זה?' 'מה קרה?' אני לא מאמין!' 'מה נעשה?' שלושה בחורים עמדו אובדי עצות מול השלט" (עמ' 196). ובכן שלושה מול שלושה, "חבר'ה" מול חבר'ה", המצויים באותה מצוקה וגם בסיטואציה דומה ממש, כלומר לפני גיוסם לצה"ל: "ובחודש הבא […] אנחנו כבר נרוץ אחרי הפיסטינים בטירונות!" (שם).

יש רק הבדל אחד בין שתי החבורות. השלישייה שאינה ניצבת במרכז הרומן צריכה לנסוע עוד הלילה (במקור אחרי ההופעה) לפריז. הם מבקשים משלושת הישראלים האחרים שיקבלו בעבורם את החזרי הכרטיסים, כי ממילא הם ילכו למוחרת לקבל את ההחזר, ושייתנו להם כעת את שווי הכרטיסים במזומן. אבל שנייד (! – כאמור, לימים היזם) מציע לחבריו: "בואו נמתח אותם. נעשה עליהם כמה גרושים" (עמ' 197). ואכן חבורת הכפריים מוכנה לשלם לחבורה הישראלית השנייה סכום נמוך משווי הכרטיסים, שאת מלוא תמורתם יקבלו גיבורי הרומן למוחרת.

האירוע הזה הפך לחלק מפולקלור החבורה. אבל הבאתו בספר על ידי התודעה הכותבת, תוך ציון העובדה שהאירוע הפך לפולקלורי, גם מלמדת שהוא נחשב בעיניה מעוד סיבות. ואכן, ניתן לראות כאן איך במקום האחווה הישראלית, שהיה מקום להניח שתגבר דווקא בחו"ל, נוצר פירוד שמרכזו הוא כלכלי: ניסיון של "חבר'ה" ישראלים להרוויח "כמה גרושים" מ"חבר'ה" ישראלים אחרים באופן שאומנם אינו עברייני אבל גם לא לגמרי הוגן. והאירוניה כאן זועקת לשמיים: כל ששת הישראלים בסצנה עומדים לחלוק גורל משותף, שירות של שלוש שנים בצבא תוך סיכון חייהם (אחד, כאמור, ייפול בקרב)! אבל הלכידות הלאומית הזאת נפרמת לנוכח הסיכוי להרוויח "כמה גרושים".

*

אני חושב שהספר של גברון, בדעת ובבלי דעת, מבקר שתי גרסאות מחמיאות של הסיפור הישראלי, זו הליברלית מחד גיסא וזו הנאו-שמרנית (בגרסה האמריקנית) מאידך גיסא.

הציבור הליברלי בישראל סיפר לעצמו במשך עשרות רבות של שנים סיפור יפה על השתחררות היחיד מכבלי הקולקטיב בתרבות הישראלית. אך ההשתחררות הזאת לא הייתה רק חיובית ולמושג "ליברליות" יש צדדים לא מחמיאים; צדדים כמו תחרות, ניפוץ הביחד, פערים, אי נדיבות, חמדנות.

ואילו לאותה תפיסה שצמחה בארץ ברבע המאה האחרונה, אשר מבקשת לשדך בין השמרנות והלאומיות לליברליזם הכלכלי, ממחיש הספר שקיים מתח בין הרכיבים השונים. חברה מלוכדת אידאולוגית ומפוצלת כלכלית הן שתי מגמות שמתקשות לעלות בקנה אחד.