לצאת מהגטו החדש

המחזה האחרון שכתב הרצל, פחות משנה בטרם הפך לחוזה המדינה ושינה את ההיסטוריה, עסק בפרקליט יהודי בורגני ומתבולל בן זמנו. הייתה זו הפעם הראשונה שהרצל כתב במפורש על סוגיית היהודים שהסעירה את רוחו באותם חודשים.[1] פרץ האנטישמיות שאליו נחשף בצרפת עוד טרם פרשת דרייפוס הציב בפני הרצל מראה שחורה בדבר עתידם של היהודים באירופה. ככל שניסיונות ההשתלבות יצלחו יותר, הבין, כך תגדל האיבה כלפי היהודים מצד המון העם. אך כך יקרה גם אם ייוותרו היהודים בבידודם ובעליבותם. ומוצָא אין.

במחזה מתואר ניסיונו של הפרקליט יעקב סמואל, שנקלע לסבך עסקי-מוסרי, למצוא דרך חדשה להשתלבות חברתית מיטיבה. הוא נמנע מהשקעות בבורסה, שכן הדבר נראה בעיניו עיסוק "יהודי" גשמי ורדיפת בצע, אך כאשר הוא מסייע להתארגנות עובדים כורי פחם, הוא מואשם בקנוניה יהודית. חברו הטוב ביותר שפונה לפוליטיקה מנתק עימו את הקשר בשל יהדותו, ורופאו המכובד והמומר מציע לו לעשות כמותו כדי להיחלץ מגורלו היהודי. כדי להיחלץ מהשפלה נוספת כיהודי הוא מסכים לדו-קרב חסר סיכוי, ונהרג במקום. בזעקתו האחרונה מבקש יעקב לצאת מהגטו החדש וקורא – "יהודים, אחיי, יבוא יום ויניחו לכם לחיות – כאשר תדעו כיצד למות".

המחזה נכשל אף הוא. תחילה סירבו התיאטראות להעלותו. הם התרגלו לקבל מהרצל מחזות קומיים שביקרו בקלילות את חברת השפע הבורגנית והצבועה. מחזה חברתי שעוסק באופן ישיר כל כך בעוול החברתי העמוק שנגרם ליהודים היה מחוץ לתחום. גם כשעלה לבסוף על הבמה, כמה שנים מאוחר יותר, הביקורות קטלו אותו והוא ירד במהירות.

תגובתה של האליטה היהודית הייתה חריפה אף יותר. מנהלי התיאטראות היהודיים הזדעזעו מישירותו של המחזה והיו מהראשונים לדחותו על הסף. טענתו של הרצל כי היהודים שהצליחו לעזוב את הגטו הפיזי הישן עדיין נתונים בגטו אחר, מתוחכם יותר ורוחני, שמה לקלס את ניסיונות ההשתלבות שהם טיפחו בהתמדה. האשמתו המרומזת כי היהודים עצמם בהתרפסותם ובניסיונותיהם הבלתי-נלאים לרצות את סביבתם תורמים לכך הייתה כבר בלתי נסבלת. כשעלה המחזה באופן פרטי בווינה, עורכיו היהודים של הרצל בעיתון הווינאי המפורסם שעבד בו דרשו ממנו במפגיע לאסור את הצגתו. בוויכוח שעלה לטונים גבוהים עבר הרצל התקף לב קל אך סירב לדרישתם.

קל להבין כיום מדוע קריאת הסיום החריפה לא התקבלה בברכה בציבור היהודי. עם שלמד בעיקר לשרוד במשך אלפיים שנה, לא ימהר להסתער אל מותו בהבטחות לחיים טובים יותר. הרצל בעצמו הבין כנראה את הכשל בקריאתו. פחות משנה לאחר מכן הסתגר בחדרו למשך שלושה שבועות נטולי שינה וכתב רעיון אחר וחדש לחלוטין.

*

בשנה האחרונה קשה שלא לחוש סביבנו אותה אווירת "גטו חדש" עכורה. ואולי מעולם לא עזבה אותנו? ניכר כי החברה הישראלית אינה מוכנה לשאת באחריות לגורלה ואינה מוכנה לנצח במלחמה המוצדקת בתולדותיה. על אף הקמת מדינת היהודים, מדינה מודרנית ומתקדמת עם צבא מפואר וכלכלה מצוינת, תודעת ההישרדות הגלותית עדיין כובלת את העם היהודי. כיצד ניתן להסביר את הדבר?

בספרו 'גבולות אושוויץ' דן הפילוסוף היהודי-צרפתי שמואל טריגנו בהפיכת זיכרון השואה באירופה, ובצרפת בפרט, לכלי לניגוח ישראל. טריגנו מתאר את הרבדים התאולוגיים של מהלך פרדוקסלי זה, שיסודו בערעור  הנוצרי ולאחריו הערעור המודרני על קיומו של העם היהודי. זהו מהלך שעוצמת התגלגלותו מרסקת כל היגיון או התחשבות בעובדות.

השואה הקונקרטית כל כך, הטבולה בהיסטוריה היהודית-גלותית על רדיפותיה, גירושיה וגטאותיה, הפכה לזיכרון אוניברסלי של "רצח עם". היהודים הנרצחים, הקורבנות, זוכים לחמלה כפרטים אך היהודיות שלהם מוכחשת. השואה אינה עוד הסיפור הספציפי של עם אחד והיחס האיום שספג באירופה מצד עמים מסוימים ובתרבויות מסוימות לאורך יותר מאלף שנים, אלא רק משל לרוע. האשמה הופכת אוניברסלית, הרוע הופך בנאלי, ו"חובת הזיכרון" מנקה את האשמה וממולאת על הצד הטוב ביותר. הבעיה היא רק שהעם היהודי החי, שקם מעפר והקים את מדינתו, סותר תפיסה זו. בהיפוך פרדוקסלי, ככל שהעם היהודי חורג מגבולות אושוויץ, ככל שהוא חדל להיות הקורבן המת שעליו ניתן לחמול, כך מזהים  אותו האירופים בתפקיד התליין.

המערב המודרני, אם כך, סירב להכיר ביהודים כעם של ממש, לא כל שכן לאחר השואה, ומכאן ההכרה והתמיכה המגומגמות במדינת ישראל. הספר נכתב לפני עשרים שנה אך הוא רלוונטי עד מאוד גם לימינו. הכתף הצרפתית הקרה שצמצמה את מכירת הנשק חודשים ספורים בלבד לאחר הטבח הנורא, הוצאת צווי המעצר לראש הממשלה ושר הביטחון הישראלים על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג תוך השוואה מעוותת לראשי חמאס, הסיקור התקשורתי הבריטי המשווה בין החטופים הישראלים ל"חטופים" הפלסטינים – כל אלו מעידים כאלף עדים על הצורך נטול ההיגיון להאשים את ישראל כמעט באופן אוטומטי ובצורה שקשה להסביר באופן רציונלי.

ישנה סיבה נוספת להימנעותה של  אירופה מלהכיר בעם היהודי החי. על פי טריגנו, הדמוקרטיה המודרנית, אשר התבססה על תאוריית האמנה החברתית, נשענת בסופו של דבר על הכחשת הזהות הקהילתית-לאומית של היחיד. במקום להשלים עם קיומו של הכשל הזה ולהתמודד עם חלק מרכזי זה באנושיותו של האדם, בחרה אירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה להתכחש אליו ביתר שאת. הקמתה של מדינת ישראל היא כפירור חול טורדני ודלקתי בעיניים המערביות.

אך מה באשר ליהודים עצמם?

בזמן כתיבת שורות אלו חווים אזרחי מדינת ישראל ומנהיגיה רגעים מבלבלים מאוד. הנשיא הנכנס טראמפ נותן יד חופשית לפעולה ישראלית בעזה ודורש מארגון חמאס את מה שישראל לא העזה לדרוש בעצמה. למרבה הצער, נראה שהזדמנות זו לא תנוצל כלל. אותו גטו חדש רודף אותנו, וגם בנסיבות האוהדות שנקלענו אליהן עדיין איננו רואים בעצמנו עם חי שווה בין שווים, עם הרשאי לחיות במולדתו ההיסטורית בדין ולא בחסד, לצמיתות ולא כאורח. במקום זאת אנו חשים מאוימים, קרועים, ועל כן מעדיפים לשרוד ולנסות להציל אודים מאש במקום לכבותה.

שלא בטובתנו אימצנו את נקודת המבט האירופית שלפיה ככל שנהיה קורבנות, כך נהיה זכאים להכרה ולחמלה, גם לחמלה עצמית. ככל שנהיה ריבוניים, לעומת זאת, מושלים, כובשים ויוזמים, כך נראה בעצמנו עם אכזר ובלתי ראוי, כך זכותנו על הארץ תתפוגג. נדמה שאווירת הגטו החדש מחריפה בעיקר בשל תפיסתנו העצמית. חלקים נרחבים בחברה הישראלית מוכנים להכיר בעצמם כפרטים שנולדו במקרה יהודים, במקרה מדברים עברית, במקרה משפחתם חיה כאן. מכוח כל אלו הם נכונים להגן על מדינתם כשאין ברירה אחרת. אבל העם היהודי החי, זה שנמצא כאן שלא במקרה, זה שיש לו היסטוריה מפוארת וזכות לאדמתו שאליה שב – עַם זה מודחק במקרה הטוב וזוכה ליחס חשדני ומבועת במקרה הרע.

כיצד אפשר לצאת מאותו גטו חדש-ישן? כיצד אפשר לבסס ביטחון עצמי לאומי ותחושה סובייקטיבית מוחשית שאינה תלויה במבטו של "האחר" המערבי?

הצעתו הראשונית של הרצל נדחתה עוד לפני שהתחילה. מה הטעם למות "כמו שצריך" כשאין למען מה? אלה היו הזרעים שנבטו לבסוף לכתיבת 'מדינת היהודים' וליצירת חזון חיובי לקיבוץ גלויות והקמת מדינה מודרנית ללאום היהודי. אך כיום, בשעה שהמדינה קיימת, חזקה, יציבה ומפותחת, אולי הגיעה השעה לחזור לקריאתו החריפה ולנסות לשאוב ממנה השראה. האם נעז לצאת לדו-קרב שאליו מזמנת אותנו המציאות? האם נעז לזמן בעצמנו דו-קרב נגד אויבינו כאשר נידרש לעמוד על כבודנו?

תמונה: Mishel Amzaleg, באדיבות ויקימדיה

[1] יצוין כי הרצל החל בכתיבת המחזה ימים ספורים לפני מעצרו של דרייפוס, וסיים את כתיבתו לאחר פרסום דבר המעצר אך חודשים מספר לפני הטקס המשפיל שבו נשללה דרגתו של דרייפוס. אכן, שלא כפי שנהוג לחשוב, נושא צרתם של היהודים העסיקו עוד בטרם פרשת דרייפוס.