שיחה עולמית-אביב 2025

מדוע התחיל ההייטק האמריקני לתמוך בטראמפ?

כהונתו של נשיא ארה"ב ה-45 דונלד טראמפ, בין 2017 ל-2021, עמדה בצילה של התנגדות עזה למדיניותו ולדבריו מצד חברות הטכנולוגיה האמריקניות הגדולות. הוא נחשב בעיניהן לסדין אדום. העיתון וושינגטון פוסט, שנרכש בידי מנכ"ל אמזון, תקף את טראמפ בדומה לשאר תקשורת המיינסטרים השמאלנית באמריקה. הרשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר לחמו בו באמצעיהן, עד כדי השפעה על הפסדו בבחירות 2020 וסילוקו מהרשתות לאחר 6 בינואר 2021. היה ברור שטראמפ עומד בצד אחד וההייטק האמריקני בצד השני, למעט יוצאי דופן אחדים. אבל בבחירות 2024 המצב נראה שונה מאוד. במאמר "מה הימין הטכנולוגי רואה בטראמפ" (פיירט ויירס, 23 בינואר) מסביר שאם סנקר מדוע הנשיא ה-47 זוכה לתמיכה רבה כל כך מתעשיית הטכנולוגיה בראשית כהונתו.

סנקר הוא המנהל הטכני הראשי (CTO) של פלנטיר טכנולוגיות, חברת "ביג דאטה" אמריקנית שייסד בין השאר פיטר תיל, מתומכי טראמפ הבולטים בתעשיית הטכנולוגיה כבר בבחירות 2016. רבים הצטרפו מאז אל תיל, והבולט שבהם הוא אילון מאסק, מייסד טסלה ובעלי רשת X. גם מתנגדי טראמפ בצמרת תעשיית הטכנולוגיה אינם מתבטאים נגדו כמו בעבר. סיעת הימין בהייטק האמריקני לא קמה בגלל מדיניות הרגולציה, המיסוי וההגבלים העסקיים שטראמפ מעוניין לקדם, וגם לא בגלל אינטרס אישי או שימור עצמי, לטענת סנקר. לדבריו, הסיבה לתמיכה היא האמונה ב"מייסדים".

"מייסדים" (founders) הוא כינוי ליזמים, מנכ"לים פורצי דרך או מקימי חברות, שהם "סוכני שינוי המסוגלים לערער תעשיות מיושנות, מתעמתים נגד ענקים ומושיטים יד אל העתיד כדי לאחדו עם ההווה". הימין הטכנולוגי, אומר סנקר, מיישם את האמונה הזאת על הפוליטיקה, "התעשייה המיושנת מכולן", והוא מזהה בטראמפ את תכונותיו של "מייסד".

לפי סנקר, התכונות הללו הן סובלנות לסיכון, חזון, עקשנות, רעב להצלחה, יכולת לעורר השראה, ואמונה בעליונותו של הניצחון. צירוף התכונות הזה אינו נפוץ בוושינגטון: הממשל האמריקני סובל מזהירות יתר, מחוסר השראה ומהיעדר חזון. התוצאה היא מוסדות חסרי מייסדים. מה שמתחולל במשרדי הממשל ובמסדרונות הקונגרס פשוט "לא עובד, כמו גוף בלי ראש – או אולי, בלי נשמה", כותב סנקר. והתוצאות בהתאם. "כאשר חברות פועלות לפי מוסכמות, נורמות ו'שיטות עבודה מומלצות', נגזר גורלן לקרוס".

העובדים והמנהלים בממשל האמריקני מתמקדים באופן שבו הדברים אמורים לעבוד, במקום באופן פעולתם למעשה. סנקר מכנה זאת "פולחן מטען" תאגידי. "פולחן מטען" הוא התנהגות טקסית שנוצרה בחברות שבטיות לאחר מגע עם תרבות מתקדמת טכנולוגית, בלתי מובנת לילידים הפרימיטיביים. במהלך מלחמת העולם השנייה, הצבא האמריקני השתמש באיים באוקיינוס השקט והנחית בהם ציוד צבאי ומזון לחייליו. ילידים ראו את הכלים הפלאיים שהביאו את המטען העשיר, וניסו לזמן אותו גם לעצמם באמצעות טקסים זהים: כבישת מסלול נחיתה, ישיבה במגדל פיקוח, הנפת דגלים ועוד.

סנקר טוען שהדינמיקה הזאת, של מנהלים המחקים את מה שנדמה שהצליח אך אינם מבינים לעומק את מנגנון ההצלחה, נשברת רק בזכות "מייסדים". סטיב ג'ובס, מייסד אפל שהודח ממנה, הציל את החברה מפשיטת רגל ב-1997 לאחר שנוהלה בידי מנכ"ל שפעל כמנהל בלבד. רוח היזמות של ג'ובס הצליחה להפוך את אפל לאחת החברות המצליחות בעולם דווקא משום שזנח את טקסי כת המטען והביא רוח פורצת דרך לחברה.

אמריקה תקועה ב"מצב מנהל", אומר סנקר, ולכן מוציאה הון עתק על מיזמים כושלים שמיושמים באופן חלקי ואינם משיגים תוצאות: למשל הרכבת המהירה של קליפורניה (11 מיליארד דולר להקמת גשר באורך 500 מטר), או המיזם הפדרלי להבאת אינטרנט בפס רחב לפריפריה (הקצאה של 42.5 מיליארד דולר ואפס בתים שחוברו לרשת בתוך שלוש שנים), או מפעל הקמתן של חצי מיליון עמדות טעינה לרכב חשמלי (ב-2021 הוקצו 7.5 מיליארד דולר, עד מאי 2024 הוקמו רק שמונה תחנות).

טראמפ, מנגד, מתנהג כמו "מייסד", ולא כמו מנהל. במסעות הבחירות שלו הוא התעלם מכללי התקשורת המיושנים ופנה לציבור בדרכים חדשות. בכהונתו הראשונה פרץ דרך במזרח התיכון ב"הסכמי אברהם" והשתמש ביעילות במכסים ככלי במשא ומתן בינלאומי. גם בכהונתו הנוכחית הוא יוזם יוזמות מרחיקות לכת, כמו קניית גרינלנד והשתלטות על תעלת פנמה, דחיפה ליעילות בממשל, או מדיניות המקדמת את הגירתם של ערביי עזה.

אפילו הסיסמאות שלו הן בעלות אופי של "מייסד". "להשיב את אמריקה לגדולתה" או "הילחם!" (קריאתו לאחר ניסיון ההתנקשות הראשון נגדו במהלך מסע הבחירות) נשמעות כמו משפטי השראה דוגמת "אנחנו כאן כדי להותיר חותם ביקום" (סטיב ג'ובס), "זוז מהר ושבור דברים. אם אתה לא שובר דברים, אתה לא זז מהר מספיק" (מארק צוקרברג), "אנחנו מתעקשים על חזון. אנחנו גמישים בנוגע לפרטים" (ג'ף בזוס) או "כשמשהו חשוב מספיק, עשה אותו גם אם הסיכויים נגדך" (אילון מאסק). מהרטוריקה ועד המעשה, טראמפ מביא רוח חדשה לממשל האמריקני, ויזמי ההייטק בעלי רוח ה"מייסדים" מזהים אותה, ולכן מתגייסים לעמוד לצידה.

בריטניה: אלימות מינית תקינה פוליטית

אחד המאפיינים האיומים בפרשת האונס הממושך, האלים וההמוני של ילדות בריטיות בידי כנופיות מוסלמים בעשרות כפרים ועיירות בבריטניה, שהושתקה במשך שנים בידי הרשויות מחשש להתפרצות מהומות גזע, הוא כינויה בעיתונות כ"פרשת כנופיות הטיפוח" (grooming gangs). אלפי ילדות ונערות נאנסו, הוכו, סבלו מאיומים וחותנו בכפייה בידי כנופיות של מוסלמים שרובם פקיסטנים, חלקם מהגרים בלתי חוקיים, במשך שנים ארוכות. חלקן נרצחו, לפעמים עם בני משפחה. הכנופיות לא "טיפחו" את הילדות. המונח grooming מתייחס ל"פיתוי קטינים לפעילות מינית", ביטוי שאינו מבטא כהלכה את הזוועה שהתחוללה ברחבי בריטניה, וכנראה עדיין מתחוללת.

אולי בכל זאת אפשר לכנות אותה "פרשת כנופיות הטיפוח", אם מתכוונים לכנופיות של השוטרים, אנשי הרשויות המקומיות, פקידי הממשלה ונבחרי הציבור שעשו הכול כדי להגן על האנסים ולאפשר את המשך מעשי האונס. כל אלה טיפחו את השערורייה במשך שנים, באמצעות הסתרתה מעיני הציבור והימנעות מרדיפת הפושעים. במאמר "איך טויחה שערוריית כנופיות הטיפוח" (הטלגרף, 8 בינואר) כתבו סם אשוורת-הייז וצ'רלי פיטרס על הדרכים ששימשו את הרשויות בכל המדרג הציבורי כדי לחסום את חקירת כנופיות האונס הללו.

המאמר פורסם כמה ימים אחרי שהתגלה שהשרה לבטיחות ילדות ונשים (safeguarding minister) ג'ס פיליפס דחתה את הבקשות מהמועצה המקומית אולדהם לקיים חקירה ממשלתית בדבר כנופיות האונס שם. בשנת 2022 פורסם כבר דו"ח ממשלתי על מעשי האונס בעיירה בשנים 2011 עד 2014. אשוורת-הייז ופיטרס מסבירים שהדו"ח היה מוכן כבר ב-2020, אבל משרד הפנים (בממשלת השמרנים) סירב לפרסמו, בטענה שהדבר מנוגד ל"אינטרס הציבורי". כשהדו"ח פורסם לבסוף אחרי שנתיים, התברר שהוא היה עבודת טיוח איכותית, ש"המעיטה במכוון בתפקידו המובהק של המוצא האתני כחלק מהתופעה". לכן, לאחר הקמת ממשלת הלייבור בשנה שעברה, תושבי אולדהם ביקשו חקירה מקיפה יותר, שתסקור שנים רבות יותר. סירובה של פיליפס לחקור את הפרשה לעומק, שזכה לגיבוי ראש ממשלת בריטניה קיר סטרמר, העיד שלא רק השמרנים בגדו בתושבי אולדהם: גם הלייבור מתכוונת להימנע מהעמדה לדין של פקידים ונבחרי ציבור שהיו מעורבים בטיוח הפרשה, מענישת הפושעים ומגירושם, ומשינוי מבני שיאפשר למנוע מפרשה דומה לקרות שוב. אותו טיוח קרה במשך שנים גם ברמה המקומית, שוב ושוב. המערכת הבריטית כולה שותקה בפני כנופיות האונס. כיצד זה קרה?

בלב העניין, לפי אשוורת-הייז ופיטרס, עומדים הפחד וההכחשה. זהו כוחו של הטרור: שוטרים ופקידי מועצות מקומיות חששו שהכפר או העיירה שלהם "יתפוצצו" במהומות אלימות אם יתגלה דבר ההתעללות השגרתית בילדות לבנות בידי גברים "ממוצא פקיסטני" או "אסייתים" (יופמיזם ל"מוסלמים" בבריטניה). לכן הם העדיפו להכחיש את קיומה של הבעיה, להאשים את הקורבנות (שוטרים טענו, למשל, ש"חבר מוסלמי בוגר יותר" – לעיתים בעשרות שנים – הוא "אביזר אופנה" בקרב נערות צעירות בעיירה שלהם), ולרדוף דווקא את מי שזעק על הזוועה.

והסיפורים בהחלט מזוויעים. אשוורת-הייז ופיטרס מזהירים שהקריאה בטקסט שלהם אינה מיועדת למי שאינו מסוגל לסבול אימה צרופה, וכאן נימנע מהתיאורים הללו. לפחות אלף נערות עברו התעללות באולדהם בין 1980 ל-2009, אבל בכירי המועצה המקומית היו מבועתים מה"פוטנציאל לפריצתן של מהומות גזע". ברוטרהם, ב-2014, לאחר פרשת אונס מחרידה, קצין משטרה בכיר אמר ש"מכיוון שהפושעים אסייתים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהדבר יתגלה". לפחות בשני מקרים, אבות איתרו את בנותיהם וניסו לאסוף אותן מהבתים שבהם חברי הכנופיות התעללו בהן, והמשטרה בתגובה עצרה את האבות.

במנצ'סטר, שוטר סיפר שהוא וחבריו התבקשו "לנסות לתפוס אנשים ממוצא אתני אחר" ולא לסייר היכן שמסתובבים הגברים המוסלמים, חברי כנופיות האונס. ברוצ'דייל, ב-2003, ילדה בת 15 מתה ממנת יתר של הרואין שהזריק לה מוסלמי בן חמישים שהיה בקשר איתה. לפני מותה דיווחה לרשויות על האלימות נגדה, אך הרשויות "חששו שיכונו גזעניות" ולא עשו דבר. חבר פרלמנט לשעבר, תושב העיירה, שניסה להביא את הנושא בפני הפרלמנט בלונדון, אמר שחברי סיעתו (הלייבור) הזהירו אותו מפני דיון ב"מוצא האתני של העבריינים, מחשש לאובדן קולות". מנהיג אחת הכנופיות של רוצ'דייל עדיין חי בעיירה, אף שצו גירוש תלוי נגדו בלי להיאכף.

השוטרים, פקידי הציבור ונבחרי הציבור כמו קשרו קשר כדי להשתיק את ההתעללות ההמונית והמתמשכת. אבל הם לא באמת קשרו קשר. הם לא תכננו זאת יחד. כל אחד ואחד מהם העדיף לבדו לא לעורר סערה, לא לגרום לפריצת מהומה, לא לסבול ממתקפות מצד ארגונים "נגד גזענות", קבוצות לחץ, אקדמאים ומוסלמים אלימים. לכן כולם העדיפו להשתיק את העובדות או לשקר לגביהן.

כעת מתעוררת מחאה ציבורית רחבה, ומפלגת רפורמה לבריטניה – "הימין שמימין לימין" במדינה – מתחזקת בסקרים ומצליחה ללקט תומכים דווקא משום ששתי המפלגות הגדולות בבריטניה, הלייבור והשמרנים, כשלו שתיהן באותו מבחן. חבר הפרלמנט רופרט לואו ממפלגת רפורמה דרש לא רק חקירה ציבורית ("אסור להשאיר אבן על אבן") אלא גם "גירוש כל גבר או אישה שנמצאו שותפים לפשעים האלה, כולל בני משפחה שהיו מודעים למה שהבעלים, האבות, הבנים והאחים שלהם משתתפים בו. נדרש צדק מהיר ואכזרי". חבר הפרלמנט רוברט ג'נריק מהמפלגה השמרנית, שר המשפטים בממשלת הצללים, ניסה לתקן את הרושם המזוויע שהותירה מפלגתו ב-14 שנות שלטונה מאז 2010. "הפרשה המחרידה הזאת היא המסמר האחרון בארון המתים של ליברלים שנאחזים בטיעון שבריטניה היא סיפור הצלחה של אינטגרציה", הוא כתב. "יש לגרש את האזרחים הזרים שהועמדו לדין על פשעיהם המפלצתיים – בלי אם, בלי אבל".

אשוורת-הייז ופיטרס מסכימים שדרושים צעדים חריפים. הם מזהירים מפני יד רכה מדי: הניסיון לסבול את אונס הילדות כדי למנוע מהומות גזע היה בלתי נסלח, וגם "לא הביא עימו דבר. הרמוניה המבוססת על שקרים לא מחזיקה מעמד".

דעיכתו האיטית של הענק הסיני ועלייתה של הודו

"שיעור הילודה הנמוך והאוכלוסייה המזדקנת של סין מביאים לקץ התקוות לכך שסין תעקוף את ארה"ב בתור ענק כלכלי", כותבים ג'ון פנג ומייקה מקרטני במאמר "בייבי בלוז" (גרסה עממית של המונח "דיכאון אחרי לידה") בניוזוויק (31 בינואר). אוכלוסיית סין צפויה להצטמק ב-55 אחוזים עד 2100, צמצום ששום מדינה לא חוותה למעט במלחמה, ברעב המוני או במגפה. גם ממשלת סין מכירה באיום. לפי פנג ומקרטני, רשויות מקומיות בכל רחבי סין יוזמות תוכניות מדיניות (כושלות אומנם) לעידוד ילודה, והממשלה המרכזית קוראת לציבור במפורש להוליד עוד ילדים.

המטרה אינה שמחה, אלא כלכלה. ב-2020 חזה המרכז לחקר עסקים וכלכלה שהתוצר הסיני יעקוף את התוצר האמריקני ב-2028; בתוך שנתיים הוא דחה את התחזית ל-2036; ובתחילת 2025 הוא עדכן שזה לא יקרה עד 2040 לפחות. חוקר סין מאוניברסיטת אוקספורד, ג'ורג' מגנוס, כבר התייאש: הוא אמר לפנג ומקרטני שחלון ההזדמנויות למהפך הזה "פחות או יותר נסגר. ביחס לתוצר העולמי וביחס לתוצר האמריקני, התוצר הסיני נסוג ב-2023 וב-2024 בפעם הראשונה מאז החלה 'עלייתה של סין'". במונחי כוח קנייה התוצר הסיני גדול מהתוצר האמריקני מאז 2017, אבל במישורים לאומיים נתוני כוח הקנייה חשובים פחות.

פנג ומקרטני דנים במאמרם בתכנון הכלכלי של סין ובמאמצים הכושלים של הממשלה לדחוף את הצמיחה ליותר מ-5 אחוזים, אבל גם מודים שסין מצליחה להתחרות באמריקנים בשדות האנרגיה הגרעינית, התקשורת הקוואנטית ויישומי הבינה המלאכותית, כולן טכנולוגיות אסטרטגיות. הישגיה בתחום הבינה המלאכותית הדאיגו את האמריקנים במיוחד כשהתגלו בינואר בדמות מודל הבינה המלאכותית "דיפסיק", "אבל הנהגה טכנולוגית אינה מתמצה בהישגים מבודדים, אלא תלויה בבריאותה של מערכת החדשנות כולה", אומרת בכתבה ליזי לי, חוקרת הכלכלה הסינית במכון למדיניות חברה באסיה. "ארה"ב שומרת על יתרונות ניכרים במובן הזה הודות למודל החדשנות המבוזר שלה. גישתה של סין מצטיינת בהשגת תוצאות מהירות במגזרים אסטרטגיים, אך הגמישות ויכולת ההסתגלות של המערכת האמריקנית מציבות בסיס רחב יותר לחדשנות מתמשכת".

אצל שכנתה של סין, הודו, מודאגים בינתיים מלַחצי הסחר החזקים שמפעילה בייג'ינג במאמץ לסכל את התחרות שהאומה ההודית מציבה בפניה. במאמר "ההפרעה הגדולה: איך סין מעכבת את נסיקתה התעשייתית של הודו" בכתב העת ההודי סווארג'ה (17 בינואר) כותב אמית מישרה על מאמצי השיבוש הללו. חברת אפל ושותפתה הגדולה פוקסקון מנסות בשנים האחרונות להעביר את פסי הייצור שלהן מסין להודו, אך ממשלת סין פועלת במובהק כדי לעכב משלוחים מנמלי סין להודו, כדי למנוע את השינוי.

"גם חברות אלקטרוניקה אחרות מרגישות את הלחץ", כותב מישרה. צווארי בקבוק שיוצרת סין בתחום הציוד וכוח האדם מציבים מכשולים בפני הצמיחה התעשייתית בהודו: סין אינה מאשרת למהנדסים סינים להגיע להודו ולסייע לאפל ופוקסקון לקדם את מפעלי הייצור שם; היא מונעת משלוח מכשור טכנולוגי להודו; ובולמת את מכירתן של מכונות קידוח מנהרות (TBM) שהיא מייצרת בשותפות עם גרמניה, המשמשות להקמת תשתיות בהודו. במגזר התרופות, טוען מישרה, הסינים משתמשים בטקטיקות תמחור טורפני כדי לבלום את שוק ייצור התרופות ההודי, ואותו דבר סין עושה גם בתחום האנרגיה הסולארית.

בהחלט ייתכן שהפרנויה העולה מן המאמר מוצדקת. ההודים בהחלט צריכים להיאבק על שלהם ולהתמודד עם תוקפנותם המסחרית של הסינים. אבל בשנת 2100, כשיחיו בסין בין 600 ל-700 מיליון בני אדם, הודו עדיין תהיה המדינה המאוכלסת ביותר בעולם. לפי ההערכות כ-1.5 מיליארד אנשים יחיו בה, רק 200 מיליון פחות משיחיו בה בשנת 2050. הדאגות שמבטא מישרה נפוצות בהודו, אולם לפי הניתוח שהציגו בניוזוויק – הטווח שלהן קצר. בתוך כמה שנים, הם מעריכים, העולם יבין כבר שמצבה של סין מידרדר והולך. הודו תישאר מעצמת כוח אדם במשך כל המאה ה-21, אך סין צפויה לחוות זעזוע פנימי וחיצוני אדיר. את בעיות הפיתוח של התעשייה בהודו צריך לפתור, כדי שתת-היבשת תתייצב בעמדה הטובה ביותר לקראת עלייתה הצפויה בעשורים הקרובים, אבל הבנת המגמות הדמוגרפיות צריכה לעודד גם גישה של סבלנות אסטרטגית.