|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
השובל האלקטרוני של ממדאן
https://www.thefp.com/p/capitalism-is-theft-i-followed-zohran-tweets-politics-mayoral-election
"פועלים שחורים, יהודים צעירים, דרום-אסייתים, מזרח-אסייתים, לטינים וניו-יורקרים מכל רמות ההכנסה נמצאים כולם על העגלה של זוהרן ממדאני – והעגלה הזאת מתקדמת לעבר עתיד המפלגה הדמוקרטית". כך קבע מנהל חברת הייעוץ 'פתרונות לקדמה ציבורית' בעקבות סקר פוליטי שערכה החברה בעיר ניו-יורק לקראת הבחירות לראשות העיר בנובמבר. בקרב 1,451 מצביעים רשומים, באמצע יולי, ממדאני קיבל 52 אחוזים מהקולות, ושאר המועמדים (ובהם מושל מדינת ניו-יורק לשעבר אנדרו קואומו) השתרכו הרחק מאחוריו. לפי הסקר, שפורסם בניו-יורק פוסט ב-29 ביולי, גם אם קואומו יצליח לסלק את כל שאר המתמודדים מהמרוץ, ויעמוד מול ממדאני ראש בראש, הוא צפוי להפסיד בפער של 12 עד 3 אחוזים (התוצאה הצמודה יותר מופיעה כשמתמקדים רק במי שסביר שבאמת יצביעו).
קואומו כבר הפסיד לממדאני בבחירות המקדימות שערכה המפלגה הדמוקרטית ביוני לקראת הבחירות העירוניות: בקרב הדמוקרטים, ממדאני זכה ב-43.5 אחוזים מהקולות וקואומו רק ב-36.4 אחוזים. המושל לשעבר החליט שירוץ בכל זאת, בלי גיבוי המפלגה. "עסקים יעזבו את העיר אם ממדאני ייבחר", הוא הזהיר, ואכן איומים כאלה נשמעו מצד בכירים בקהילה העסקית בעיר, ובהם המשקיע היהודי-ציוני ביל אקמן, הנשוי למדענית-מעצבת הישראלית נרי אוקסמן. ביולי המליץ אקמן לקואומו לפרוש מהמרוץ כדי לסייע לראש העיר המכהן אריק אדמס, המתמודד גם הוא, לשפר את סיכוייו לעצור את ממדאני. הוא גם שיתף חשיפות נגד ממדאני, ובהן העובדה שאביו, המרצה לפוסט-קולוניאליזם מחמוד ממדאני, כינה מחבלים מתאבדים "חיילים" ותיאר את הפיגועים בתור "אלימות פוליטית… לא ברבריות".
"אם ינצח בנובמבר, ממדאני יהפוך לראשון ראשי העיר שהוא 'יליד דיגיטלי'", כותבת אוליביה ריינגולד בפרי פרס (24 ביולי), בכתבה "'קפיטליזם הוא גנבה': עקבתי אחר נתיב הרשת של זוהרן ממדאני". ריינגולד קראה 16,100 ציוצים שכתב ממדאני בטוויטר וסרקה את חשבונותיו בפייסבוק ובאינסטגרם. מתוך המידע שהפיץ בעצמו מאז היה בן 15, לפני 18 שנה, היא ערכה מעין "ביוגרפיה דיגיטלית" של תפיסותיו ועמדותיו. המסקנה שלה: ממדאני הוא סוציאליסט, אולי אפילו קומוניסט, פרוגרסיבי עד הקצה, התומך בכל העמדות המופרכות ביותר של מחנה השמאל באמריקה.
ממדאני מצא את אור הזרקורים הפוליטי לראשונה כשנבחר לבית המחוקקים של ניו-יורק ב-2020, כנציג מחוז קווינס בבית התחתון. הוא בן 33, יליד אוגנדה. אביו הוא מוסלמי שיעי ממוצא גוג'ראטי, ואימו היא קולנוענית הינדית ממזרח הודו. המשפחה חיה בשכונת היוקרה בוזיגה בקמפלה, הצופה לאגם ויקטוריה. כשהיה בן חמש עברה המשפחה לקייפטאון, ושנתיים אחר כך – לניו-יורק. ממדאני למד בבית ספר יסודי פרטי, עבר לתיכון הציבורי היוקרתי ברונקס סיינס (כשהתמודד לתפקיד סגן נשיא מועצת התלמידים הוא הבטיח מיץ סחוט בכל בוקר, ביטול שיעורי הספורט ושינוי של מדיניות הענישה. הוא הפסיד בבחירות), ואז למד בקולג' (שכר לימוד של 93 אלף דולר בשנה) בברונזוויק שבמדינת מיין. זה מסלול נאה לבנם של בימאית עטורת פרסים ואקדמאי. מיד לאחר לימודי הקולג' עבר ממדאני לפעילות פוליטית מקומית, בתחילה כמתנדב ובהמשך כיועץ מקצועי.
במקביל לראשית הקריירה הפוליטית הזאת, ממדאני גם שלח את ידו במוזיקה. הוא ניסה לבנות לעצמו קריירת ראפ באוגנדה, ובאינסטגרם ניהל חשבון שנקרא "בייאיי27" ("בריון", באחת משפות אוגנדה), שתיעד את המכירות שלו ואת הראיונות שלו בעיתונות באוגנדה; הוא כינה את דמות הראפר שלו "יאנג קרדמון" ("הל צעיר"), והופיע בקמפלה עם חבר ילדות. אבל כל זה נקבר בחשבונות פייסבוק ואינסטגרם תחת כינויים שטותיים, שאינם פעילים עוד. אחרי שהכריז על מועמדותו לאספה של ניו-יורק ב-2019, הפוליטיקה דרשה ממנו להתמקד בה בכל מאודו.
בציוציו באפריל 2020, חצי שנה לפני הבחירות, הוא הציג תוכנית ל"פמיניזם סוציאליסטי", שקובעת ששוויון מגדרי אינו אפשרי בקפיטליזם. מה כן צריך לעשות: ביטול הפללת הזנות, שפוגעת באופן קשה "בנשים טרנסיות, בנשים מהגרות ובעובדות רחוב", זאת לצד הפלה חופשית לפי דרישה וחלוקת אמצעי מניעה למהגרים בלתי חוקיים. בקיץ באותה שנה, במהלך שבוע של התפרעויות אלימות ברחבי ארה"ב בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד, שבועות ספורים לפני הבחירות, הטיף לבטל את המימון של משטרת ניו-יורק.
הקטע המעניין ביותר בכתבה של ריינגולד מגיע כשהיא דנה בציוציו הקשורים ליהודים וליהדות. "מי ייתן והאור ינחה אותנו לחופש, צדק ושוויון לכול", הוא כתב בחנוכה 2023, שבועות ספורים לאחר טבח 7 באוקטובר – נימה דומה לזו שהשמיע בציוץ לרגל פסח 2020, שהסתיים ב"עד שכולנו נהיה חופשיים". היא בדקה את איחולי החגים שלו לדתות אחרות: רק לרגל חגים יהודיים הוא שילב הטפות פוליטיות פרוגרסיביות. בציוץ המתפאר בתמיכה שקיבל מקבוצת יהודים פרוגרסיבים הוא גינה אסלאמופוביה והביע תמיכה ב"מאבק לשחרור קולקטיבי".
תגובתו שלו לטבח 7 באוקטובר, יום לאחר המתקפה, לא אזכרה את חמאס. היא גם לא הזכירה את טבח החוגגים בפסטיבל. את חטיפת הילדים. את אונס הנשים. הוא הפיץ עלילות דם נגד ישראל, האשים את ישראל ברצח עם עוד לפני שהחל התמרון הקרקעי ברצועת עזה, כינה את חברות הקונגרס אלהאן עומר וראשידה טאליב "גיבורות" על התנהלותן לאחר טבח 7 באוקטובר, והתפרע בהפגנה אנטי-ישראלית עד כדי כך שנעצר. למרות כל זה, בסקרים – לפחות לפי הסוקר שצוטט לעיל – הוא מקבל תמיכה לא רעה מיהודי העיר.
"מה שראיתי בקריאת כל הפוסטים שלו, במשך 18 שנים ומפרסונות מרובות, הוא דיוקן של אדם עם חזון מהפכני לאמריקה, חזון שלא דעך", מסכמת ריינגולד את התרשמותה. "עקבותיו של ממדאני ברשת חושפים הרבה יותר ממה שביוגרפיה קצרה באתר אינטרנט יכולה לחשוף. עברו הדיגיטלי מציע הצצה נדירה לאידאולוגיה שמאחורי החזית המלוטשת". בבחירות למשרת ראש עיריית ניו-יורק – הממונה על חייהם ואורח חייהם של עשרות מיליוני תושבים, עובדים ותיירים – לא מפתיע שתהיה צלילה מעמיקה לתולדותיו של מועמד. כשהוא צעיר כל כך ובעל היסטוריה דיגיטלית מתועדת כל כך, ברור שסקירת עמדותיו בעבר וכיום דרך הרשתות היא בעלת חשיבות רבה, אולי אפילו יותר מריאיון עדכני. אבל למערכת של הפרי פרס ממדאני לא שלח תגובה.
מושבעים למען אמון הציבור
לו אנד ליברטי
https://lawliberty.org/despising-an-ancient-liberty
בראש המאמר "לתעב חירות עתיקה" מאת ד"ר דניאל פיט (לו אנד ליברטי, 23 ביולי 2025) מופיע הציור "חבר המושבעים", פרי מכחולו של הצייר הבריטי בן המאה ה-19 ג'ון מורגן. על הבד מוצגים 12 תושבי איילסברי, שהתכנסו לדיוני בית המשפט המחוזי באולם המחוז בכיכר השוק של עירם. אחד מהם מפהק, ארבעה מתלחשים זה עם זה, אחד רושם דברים בפנקסו, חברו משעין את ראשו על ידו בשעמום, ומושבע אחד צעיר, בשורה השנייה, מביט ומאזין בעניין במתחולל באולם.
אנו יודעים את שמותיהם של כל אחד מהמושבעים בציור, ומכירים גם את חייהם לפי מודעות העיתונים, נתוני תושבות ומקורות נוספים. היו בהם פנסיונר, עורך דין, בעל מפעל טקסטיל, סוחר פחם, בעל בית מרזח, סוחר אריגים, שני קצבים וכמה פקידים. אלה האנשים שהתכנסו ביום הדיונים ההוא ב-1861 כדי להכריע ולגזור גורלות במשפטים שהובאו בפניהם.
למה? מדוע עלינו לקבל את הכרעותיהם של תריסר אנשים אקראיים שאינם בהכרח משכילים במיוחד, אינם בקיאים בחוק וביישומיו, ושאין שום סיבה לסמוך על היכולת של כל אחד ואחד מהם לשפוט ראיות, להעריך טענות ולהטיל אשמה? התשובה לשאלות הללו חשובה, מכיוון שהיא קשורה לחירויות האזרח – אבל בריטניה תחת ממשלת הלייבור המכהנת שוכחת את חירויות האזרח בזו אחר זו, וגם את הזכות להישפט בפני חבר מושבעים.
פיט כתב את מאמרו על רקע חתירתה של ממשלת הלייבור להגביל את השימוש בחבר מושבעים במשפטים מסוימים, כדי לחסוך כסף וימי דיונים. אם תתקבל ההצעה, המבוססת על המלצות דו"ח ועדה בראשות השופט לשעבר סר בריאן לֵבֵסוֹן (היהודי, אגב), נאשמים לא יוכלו לבקש משפט מושבעים בעברות בעלות עונש מרבי של שלוש שנות מאסר (כולל, למשל, הטרדה מינית או החזקת צילום פדופילי) ומשפטי מושבעים יבוטלו במקרים של קנס מרבי של 10,000 ליש"ט, במקרי הונאה מורכבים, ובמקרים שבקשת הנאשמים להימנע ממשפט מושבעים תתקבל בבתי המשפט. כמה כסף וימי דיונים צפויים להיחסך? 31 מיליון ליש"ט בשנה, ו-9,000 ימי דיונים, לפי ההערכות.
אבל את המחיר הזה – רק 0.2 אחוזים מתקציב משרד המשפטים הבריטי – ראוי, לדעתו של פיט, לשלם. אדם סמית שיבח את משפט המושבעים בתור דוגמה ומופת ל"חוק האנגלי, שהוא תמיד ידידה של החירות", פרידריך האייק כינה אותו "יסוד החירות", ואלכסיס דה-טוקוויל כתב ש"כאשר האנגלים אימצו את מוסד חבר המושבעים, הם היו עם ברברי למחצה; מאז הם היו לאחת האומות הנאורות בעולם, ונדמה שאהבתם למשפט המושבעים גברה עם נאורותם".
הבריטים אהבו את חבר המושבעים, שנוצר במאבק בין המלוכה ובין האצולה לפני אלף שנה כמעט, אבל הדו"ח של סר לבסון ביטא תיעוב למסורת הזאת. הוא טען שאין שום זכות כללית למשפט מושבעים, ושאין בסיס משפטי לטענה שזוהי זכות חוקתית. גם המגנה כרטה, לפי לבסון, מבטיחה משפט בפני "עמיתים" – שיכולים להיות שופטים, לטענתו, ולא בהכרח אזרחים נטולי השכלה משפטית. בתיקים מורכבים, הוא טען, "קשה לחבר המושבעים להבין או להעריך חלק מהראיות".
במאמרו פיט מביא ציטוטים מהוגים לאורך ההיסטוריה – ובהם, שוב, אדם סמית, וכן ראסל קירק וסר רוג'ר סקרוטון – שהסבירו ללבסון את מה שאינו מבין. חבר המושבעים אכן מורכב מאנשים פשוטים, אבל זהו ערכו וזוהי חשיבותו: הוא מייצג את דעת הציבור – בממוצע בין 12 אנשים אקראיים – על הפשע, על הדין ועל העונש. החוק אינו רק אוסף של תקנות טכניות וכללי ראיות וענישה, אלא ביטוי של תפיסת עולם חברתית. יישומו "מבחוץ", בידי שופט, פוגע בו במגוון דרכים.
דעת הציבור מבטיחה שהחוק יישאר "קשוב למצפון הרגיל, משום שחבר מושבעים לא ירשיע אם העונש נראה חמור מדי או שהפשע הוא עניין פורמלי בלבד", לפי סקרוטון. ולא זו בלבד: כאשר החוק מיושם בידי שופט אנו עלולים לא להסכים עם שיפוטו ולחלוק עליו, ולכן גם לחלוק על החוק עצמו – אבל אם החוק מיושם בידי חבר מושבעים, נוכל לסמוך על החוק יותר, ולהאמין בו משום שאנו מאמינים בשכנינו ובקהילתנו. חבר מושבעים אינו רק מנגנון לקביעת עובדות, אלא גם מנגנון לחיזוק האמון הציבורי במשפט כפי שהוא מיושם.
לפיכך, התועלת מחבר מושבעים היא לחוק, ליישומו של החוק, וגם לקהילה, המתקשרת בינה ובין עצמה כחבר בני אדם חופשיים וריבוניים, שאינם נשלטים "מלמעלה" בידי חוקים חיצוניים ושופטים נטולי אחריות, אלא בידי עצמם – בידיהם ובידי שכניהם. הטיעון שהציבור אינו מסוגל להבין מקרים מורכבים הוא מסוכן, והוא חלק מהמגמה הכללית במערב הנוטלת תחומים רבים בחיי הציבור מידי האזרחים בטענה של "מקצועיות", ומערערת את יסודות הדמוקרטיה.
בישראל, שאין בה מנגנון של משפט מושבעים מסיבות היסטוריות, כדאי אולי לשקול לשלם את המחיר שמשלמים הבריטים כדי לוודא שהחוק הישראלי מיושם בהתאם לדעת הציבור, ולא במנותק ממנו. אולי זוהי הדרך לחדש את האמון במערכת המשפט.
סימני חיים באמריקה
ניו קרייטיריון
https://newcriterion.com/article/the-clash-within-civilizations/
המסאית הת'ר מק-דונלד תוהה אם עליה להפוך לאופטימית יותר משהייתה. במאמר "ההתנגשות בתוך התרבויות" (ניו קרייטיריון, יוני; גרסה ערוכה של דברים שאמרה בגאלה שערך כתב העת באפריל), היא מודה שחשבה שהדמוקרטים ינצחו בבחירות לנשיאות בנובמבר 2024: "ממש כשהכול איום ונורא, המצב יחמיר", חשה. אבל מאז ראשית כהונתו של טראמפ, היא מזהה עקירה של תפיסת העולם האנטי-מערבית שהיה נדמה שהושרשה בחברה, וחושבת שוב: שמא בכל זאת יש למערב סיכוי להירפא?
מק-דונלד מצטטת את הפילוסוף הצרפתי פּוֹל רִיקֶר, שטבע את המונח "ההרמנויטיקה של החשד": החתירה למשמעויות שמתחת לפני השטח, המשמעויות החבויות בטקסט. היא מנוגדת ל"הרמנויטיקה של האמונה", החותרת להאמין לטקסט על פניו ולשאול לאן הוא מכוון, ומה התועלת שאפשר להפיק ממנו. ריקר חשב שיש להשתמש בשני הכלים יחד; מק-דונלד טוענת שהזרם המרכזי בתרבות המערב אימץ את הראשונה לגבי עצמו ואת השנייה לגבי כל שאר העולם, והתוצאה היא התפרקות עצמית מקיפה.
באומנות, המערב התנגד לעצמו ושנא את עצמו. היא מתייחסת לשני אירועי תרבות בעת האחרונה בניו-יורק, שניהם במוסד התרבות העילית מוזאון 'המטרופוליטן', המכונה בקיצור "המֵט". תערוכת המט של ציורי תור הזהב ההולנדי – רמברנדט, ורמר ועוד – הדגישה את מה שלא הוצג בדיוקנאות הפגיעים, בקומפוזיציות השלוות, בטבע הדומם: "קולוניאליזם, עבדות ומלחמה" שעמדו, על פי התערוכה, בבסיס השפע שהוצג בהם. גרסת המט של האופרה 'אאידה' מאת ג'וזפה ורדי כללה הופעה של אגיפטולוגים שודדי עתיקות, שנטלו אוצרות מקברי הפרעונים ולקחו אותם לאירופה, אף ש'אאידה' נכתבה בהזמנת החדיב של מצרים ב-1870, במיוחד לרגל פתיחת בית האופרה של קהיר. מה קורה כאן? מוסדות התרבות חותרים תחת עצמם, חושדים בעצמם, ומתנצלים בלי הרף. "כמובן, ההרמנויטיקה של החשד חלה רק על המערב", כותבת מק-דונלד. "טקסט הקיר שהציב מוזיאון המטרופוליטן ליד לוח הלוחמים מחצר המלוכה של ממלכת בנין במערב אפריקה לא אומר דבר על סחר העבדים הרווחי של עיר-המדינה… ציורי חצר מסין אינם מוצגים כעלה תאנה להתפשטות אימפריאלית".
מהאומנות ומהאקדמיה (להוגים כמו אדוארד סעיד הייתה השפעה רבה על יוצרי תערוכת המט ועל מעצבי האופרה שלו), הביקורת העצמית והחשד העצמי פנו לתקוף גם את האליטות, את המדע, את העיתונות ואת הפוליטיקה. בדיות וכזבים אורווליאניים כבשו את הדיבור ואת המעשה. "המערב הוא שהוביל לשנאת זרים ולקולוניאליזם, ותרבויות לא מערביות היו אוהבות שלום ושוויוניות עד שנכבשו… ההבדל הביולוגי בין גברים לנשים הוא מוסכמה… יש להרוס את הדמוקרטיה כדי להציל את הדמוקרטיה! יש להרוס את חופש הביטוי כדי להציל את חופש הביטוי!", מסכמת מק-דונלד את רוח הדברים. כדי לשמר את השקרים הללו התקיימה צנזורה – גם באכיפה עצמית אבל גם דרך הרס קריירות והחרמה. האורתודוקסיה הזאת, של החשד, נהפכה לברירת המחדל.
אבל כאמור, מק-דונלד אופטימית. במדיניות הבית הלבן של טראמפ היא מזהה שינוי. לממשל ברור שאמריקה "אינה זקוקה למאות עובדים במשרד זכויות האזרח של משרד החינוך… לאלפי בירוקרטים של גיוון… לאינספור קבוצות שיפקחו" על אינספור מוסדות פרטיים וציבוריים כדי למנוע אפליה. "מישהו עם נראות יוצאת דופן אמר: לא עוד… המהומה הגזעית הסתיימה; המהומה המגדרית הסתיימה. השמצת הערכים המסורתיים וההיסטוריה האמריקנית הסתיימה. הדמוניזציה של אכיפת החוק הסתיימה".
הצד שמנגד משיב מלחמה שערה, כמובן, ומק-דונלד מביעה תקווה, באופטימיות מודעת לעצמה, שאמריקה תלך בעקבות ענקי הטכנולוגיה שהשליכו מעליהם בתוך רגע את המחויבויות שלפני חמש שנים הכריזו שהן חיוניות. אבל, נאמנה לשמרנותה, היא נותרת פסימית. האוניברסיטאות לא ניקו את עצמן מ"גיוון, שוויון והכללה" אלא לכל היותר שינו את שמות הלשכות שעסקו בכך, תוכנית הלימודים עדיין מעבירה את המסר שהמערב ואמריקה בפרט הם הבעיה של העולם, ומושלים וחברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית קוראים להתקוממות.
כדי לחזק את הממשל בדרכו, היא קוראת להכריז על האמת. בתחום האומנות: ידע מערבי אינו גנבה, ומוזאונים צריכים למסור אמת ויופי ולא ביקורת והרס. בתחום הכזבים האורווליאניים: הדמוקרטיה תלויה בחופש הביטוי, שהשמאל מדכא, ודורשת כבוד לרצון העם, שהשמאל מכחיש.
"כיצד היה אדמונד ברק מעריך את סיכויי מהפכת הנגד?", תוהה מק-דונלד. הבית הלבן הרי פועל לחידוש ההכרה בענקי העבר שלנו ובערכי המערב, ובראשם החתירה לידע ולגילוי האמת. ועדיין, היא מזהירה, בורק חשש מסיכוני המהפכות ומתאוות האספסוף להרוס ולא ליצור. הממשל החדש בבית הלבן, לדבריה, צריך להיזכר בתובנה בֶּרְקיאנית: נורמות ומסורות הן יקרות ערך; שבירת הממשל החוקתי עלולה לפגוע ביכולת לשקם אותן; וכך כאשר היוצרות יתהפכו, יהיה קל מאוד להפוך את השינוי שהממשל הזה מקווה לעשות.
הסטארטר של סטארמר
קילט
https://quillette.com/2025/08/08/why-recognise-palestine-now
"למה להכיר בפלסטין עכשיו?", תוהה כותרת מאמר בכתב העת הדיגיטלי קילט (8 באוגוסט). דניאל אלינגטון, מדען חברה חישובי המתמקד בקיצוניות, שנאה ודיסאינפורמציה בקינגז קולג', מציב את השאלה בפני הציבור הבריטי, שראש ממשלתו קיר סטארמר החליט שיצטרף למהלך של נשיא צרפת עמנואל מקרון ויכיר במדינה פלסטינית, פחות משנתיים לאחר טבח 7 באוקטובר. אלינגטון סוקר בפרק הראשון של מאמרו, מזווית פרו-ישראלית למדי, את תולדות הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל, ובשורה התחתונה מסכם שעל פני השטח, נדמה לכול שהחלטתו של סטארמר מבוססת על תעמולת הרעב (רעב וגם תעמולה שנוצרו בכוונת מכוון בידי חמאס, הוא קובע); אבל יש לכך סיבות נוספות: ראשית, מניעים פוליטיים פנים-בריטיים, ושנית, הצטרפות לניסיון השפעה קטרי – מדינה שמבקשת במפורש להעניק פרס לחמאס על הצלחתו ב-7 באוקטובר. וחמאס, אומר אלינגטון, מבין זאת היטב.
החוקיות של הכרה בפלסטין – בבריטניה ובכל העולם – אינה פשוטה וברורה. בפרק השני של מאמרו אלינגטון מסביר חוות דעת משפטית שהציג ב-3 באוגוסט המשפטן הבריטי מלקולם שו (לבקשתו של חבר בית הלורדים הברון ג'ונתן מנדלסון) בעניין חוקיות המהלך. לפי חוות הדעת, בריטניה ומדינות אחרות מקיימות בדרך כלל את עקרונות "אמנת מונטווידאו על הזכויות והחובות של מדינות", הקובעת ארבעה תבחינים למדינה: אוכלוסייה קבועה, טריטוריה מוגדרת, ממשלה ויכולת לנהל יחסי חוץ עם מדינות אחרות. האמנה היא חלק מהמשפט הבינלאומי הפומבי, אף שכמובן אין דרך לאכוף אותה, ורבות ממדינות העולם אינן מקיימות אותה (הדוגמה הטובה ביותר היא טייוואן, העומדת בכל התנאים ואינה מוכרת כמדינה מאז הצטרפות סין לאו"ם בראשית שנות השבעים). בין כך ובין כך, בריטניה עקבה אחר הוראות האמנה – עד "פלסטין".
הפלסטינים מקיימים רק אחד מתנאי היסוד של האמנה (אוכלוסייה קבועה) ואינם מסוגלים לעמוד בתנאים האחרים. שו מציין זאת, ומוסיף שהכרה בינלאומית במדינה פלסטינית "תעוות" את המשא ומתן בין הצדדים, משום שעליה להגיע כתוצאה ממנו ולא להינתן מראש. "לומר שהכרה במדינה פלסטינית תהיה 'מוקדמת' – זהו אנדרסטייטמנט", כותב אלינגטון. "אבל לא סביר שמנהיג כלשהו בעולם שוגה באשליות עד כדי כך שיראה בצעד משהו מעבר למחווה". גם שו הסכים איתו בחוות דעתו: "הכרה", הוא כתב, "היא הצגה פוליטית".
אז לאיזו מטרה משמשת ההצגה הזאת, בעיני ראש ממשלת בריטניה? "התשובה הצינית היא שזוהי שאלה של התנאים האלקטורליים", כותב אלינגטון. בבחירות ביולי 2024 נרשמו פערים זעירים בין מועמדי הלייבור לבין יריבים עצמאיים שעסקו אך ורק בנושא הפלסטיני ולא בשום דבר אחר. הפערים עמדו על 528 קולות במחוז-מושב אחד, 693 במחוז-מושב אחר, וכן הלאה. באחד מהמחוזות התלוננה המועמדת המנצחת, חברת הפרלמנט ג'ס פיליפס, על "הטרדת מצביעים… זרקו זיקוקים, חתכו צמיגים, תושבים אוימו בתחנות ההצבעה" (היא התייחסה אל מטרידי המצביעים רק במילה "גברים", מציין אלינגטון).
אבל תזמון ההכרה – כמעט ארבע שנים לפני הבחירות הכלליות הבאות, בהיעדר הפתעות – מעלה את חשדו של אלינגטון שיש סיבה נוספת למהלך של סטארמר. בהצהרה שיזם עמיתו מקרון בניו-יורק, בשותפות ערב הסעודית, נכללה קריאה להקמת מדינה פלסטינית "ריבונית ועצמאית" לאחר התפרקות חמאס מנשקו ומסירת שלטונו בעזה לידי הרשות הפלסטינית. אחת התומכות בהצהרה הייתה קטר, הפטרונית של חמאס: איך היא יכולה לתמוך בהצהרה המבקשת לפרק את חמאס מנשקו? לפי אלינגטון, ייתכן שקטאר אותתה שהיא נוטשת את חמאס, ושמה את יהבה על הרשות הפלסטינית. סטארמר מצטרף לכך בניסיון להכתיב מציאות: הקמת מדינה פלסטינית בגיבוי קטרי – ובשיתוף חמאס, גם אם במעטה של שלטון שאינו נתון בידי חמאס.
אבל עמדתה של קטר, שאינה מובהקת גם כך, אינה בלתי הפיכה. אולי דווקא משום שהבחין בשינוי מגמה כלשהו בקטר האיץ חמאס את קמפיין הרעב, פרסם את סרטון התעמולה המציג את אביתר דוד הסובל במנהרות, וטען שהמהלכים להכרה במדינה הפלסטינית הם "מפֵּירות 7 באוקטובר". כשחמאס מתפאר בהתעללות בחטופים ישראלים במנהרות ובהרעבתם המכוונת, "הקהל האמיתי של ההצהרות האלה נמצא בדוחה", כותב אלינגטון. "'אתם רואים', אומר הסאבטקסט, 'הפלישה לישראל והטבח פומבי באזרחיה לא היו טעות טקטית אחרי הכול".
אז אפילו אם נתעלם – כפי שהאירופים עושים כבר עשורים – מכך שגם פת"ח הוא ארגון טרור רצחני, ברור לכול שקטר מסוגלת לשנות את דעתה ולתת לחמאס הזדמנות נוספת. אם זה יקרה אחרי הכרה במדינה פלסטינית ואחרי סיום המלחמה, שלטון הטרור בעזה יחזור לשלוט למשך שנים ועשורים. "אפשר לקוות שבנסיבות כאלה, מנהיגי המערב ימצאו סיבה לסגת מהמחווה שלהם", כותב אלינגטון, "אבל תקווה גדולה עוד יותר היא שחמאס ייעלם ויתפורר במזרח תיכון שאינו מעוניין עוד לספק את פֶטיש מות הקדושים שלו".
המדרון החלקלק של הזכות למות
האטלנטיק
https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2025/09/canada-euthanasia-demand-maid-policy/683562/
עורכי האטלנטיק (גיליון ספטמבר) נתנו כותרת משנה שגויה לכתבה "קנדה הורגת את עצמה" מאת איליינה פלוט קלברו. "המדינה נתנה לאזרחיה את הזכות למות. הרופאים מתקשים לעמוד בביקוש", הם כתבו מתחת לכותרת, באותיות גדולות. אבל קלברו לא מתארת רופאים שמתקשים לעמוד בביקוש, אלא מערכת רפואית לאומית המגויסת, במידה מתרחבת והולכת, למפעל הֲמָתה מפוקפק. הרופאים והאחיות המרואיינים בכתבה אינם אומרים שהם מתקשים לעמוד בביקוש: יש די והותר מהם שמוכנים לעשות את המלאכה, והם והמוסדות הרפואיים חותרים להרחיב את ההיצע. אחרי כמעט עשור של התנסות במפעל ההמתה בסיוע רפואי, הם מודעים לבעיות הרבות, לסכנות ולמכשולים, אבל מכיוון שערך האוטונומיה של המטופל עומד מעל הכול, איש אינו מסוגל לדרוש הגבלה חוקית ומשפטית של הזכות ל"המתת חסד" – לא כדי להגן על אנשים פגיעים ובוודאי לא כדי לגונן על ערך החיים.
סיוע רפואי במוות, או MAID, אושר בפרלמנט של קנדה ב-2016, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בנושא שנה לפני כן. "יום אחד, הַזרקת זריקה קטלנית לחולה הייתה בניגוד לחוק; למוחרת היא הייתה לגיטימית כמו כריתת שקדים", כותבת קלברו. אחד מכל עשרים מקרי מוות בקנדה כיום הוא דרך מערכת MAID. יש רופאים ואחיות המתמחים בכך (אחת מהם, סטפני גרין מוונקובר, הייתה בעבר מיילדת: שני האירועים דומים בעיניה, וברוח הזאת היא מכשירה מטפלים אחרים בתחום), והפרקטיקה כבר מסודרת וברורה: עדיפות לביקור בית או לטיפול במוסד ייעודי להמתה, נוכחות משפחה, אישור סופי של המטופל, ואז הזרקה מסודרת של חומר הרגעה, הרדמה מקומית, הרדמה כללית וזריקה לשיתוק הריאות והלב. רופאים אף לומדים כיצד להמית מטופלים שסובלים מבעיות רפואיות המפריעות להליך ההמתה עצמו – למשל, כשל בוורידים (הפתרון הוא עירוי ישירות למח העצם). בציבור, בינתיים, מתעצבת תרבות שלמה סביב ההמתה. יש מסיבות עם חברים ובני משפחה בסוף השבוע האחרון, הזמנה של הכומר למיטת החולה, טקסי שירה. יש אפילו אפליקציה שמסייעת ל"מעבר". אה, ופודקאסט כמובן.
ה"זכאים" להמתה בסיוע רפואי, לפי החוק הקנדי, הם חולים הסובלים מ"מצב רפואי חמור וחשוך מרפא" ("grievous and irremediable medical condition"), ש"סבלם בלתי נסבל" ("intolerable suffering"), ושמותם "צפוי באופן סביר" ("reasonably foreseeable"). שני רופאים צריכים לאשר את הבקשה, והמטופל יחויב בתקופת המתנה של עשרה ימים לפחות מרגע האישור ועד הביצוע. הוא גם יוכל להתחרט ולסרב בכל רגע, עד מתן זריקת המוות. התבחינים הללו גמישים למדי, ויישומם נקבע בידי אנשי מערכת הרפואה, ולא בידי המחוקקים או בתי המשפט. לכן, באופן צפוי מראש, מאז חקיקת החוק יישומיו מתרחבים והולכים.
קלברו מפרטת על כך באמצעות סיפורים מהעיתונות, שיחות עם רופאים ואחיות וראיונות עם חולים ובני משפחה. לדבריה, המונחים המעורפלים "סבל בלתי נסבל" או "חשוך מרפא" או "צפוי באופן סביר" מאפשרים לרופאים, למעשה, להעניק זכאות לכל מי שידרוש זאת. קלברו מספרת למשל על פול קוברט, שאובחן כחולה בסרטן הריאות (בגיל 70), והחליט שאינו מעוניין בטיפולי כימותרפיה או הקרנות, ושיחכה לאישור המתה. בהיעדר טיפולים הסרטן התפשט למוחו ב-2017, והוא קיבל את האישור בגיל 72. הרופא שהרג אותו היה מרוצה: הוא עשה את הדבר הנכון, ומנע סבל. אבל אולי קוברט לא היה בוחר להימנע מכימותרפיה ומהקרנות אלמלא הייתה מונחת בפניו האופציה ה"רפואית" החוקית של הסיוע בהמתה? מה היה קורה אם היה עושה את מרב המאמצים להחלים? אין לדעת, כי האוטונומיה שלו ניצחה את ערך החיים.
רופאה פסיכיאטרית סיפרה לקלברו על חולה סרטן כבן שלושים, שהובטח לו סיכוי של 65 אחוזים להירפא אם יעבור טיפולים. הוא דרש למות, והודיע שלא יסכים לניתוח, לכימותרפיה או להקרנות. האם הדבר הפך אותו ל"חשוך מרפא"? הפסיכיאטרית התלבטה, אבל לבסוף אישרה את הזכאות בשם האוטונומיה. "זה לא אומר שזה הגיוני מבחינה קלינית", היא הודתה בפני קלברו. במקרה אחר, אישה מבוגרת שברה את מפרק הירך וביקשה למות במקום לנסות להחלים (ולהסתכן בשברים נוספים בשנים הבאות). "עייפות מהחיים" לא אמורה להעניק זכאות לסיוע בהמתה, אבל החוק מנוסח כך שאין דרך למנוע מרופאים לאשר אותה.
בחוק הקנדי יש גם "מסלול 2": אנשים שמותם אינו "צפוי באופן סביר" זכאים לבקש סיוע בהמתה בשל כאב כרוני או הפרעות נוירולוגיות מסוימות. הם צריכים "לשקול ברצינות אמצעים סבירים וזמינים" להקל על סבלם, אבל אם יתעקשו – אחרי תשעים יום יקבלו את מבוקשם. פחות רופאים מוכנים לעסוק בכך, משום שההמתה כאן מערבת הרבה יותר גורמים שאינם רפואיים, אבל תמיד יהיו מי שיאשרו את הבקשות וגם יצדיקו זאת. אדם ששותַק בתאונת אופנוע וגם איבד את מאור עיניו חי בבדידות במוסד לטיפול ארוך-טווח, וקבע לעצמו מועד המתה. זמן מה לפני הביצוע הוא התקשר וביקש לבטל את הפגישה: ילדיו וגרושתו, שנודע להם על בקשתו, החלו לבקר אותו שוב. האם הוא ביקש למות בגלל מצבו הרפואי, או בגלל בדידותו? הרופא שסיפר על כך סירב להסיק שמתן האישור היה שגוי מלכתחילה: "לא הייתה לי שליטה על מה שהמשפחה הולכת לעשות", מצטטת אותו קלברו.
גם המצב הכלכלי יכול להיות סיבה לבקש למות. אישה בת 44 מוויניפג כתבה לעיתון מודעת אבל על עצמה. בטרם המתתה היא הסבירה שלא הייתה יכולה לממן את הטיפול הביתי במחלת ה-ALS שלה, אך גם לא רצתה להתאשפז במערכת הציבורית. גם מי שכן מתאשפז עלול לדרוש למות בעקבות זאת: אדם שסבל משיתוק בארבע הגפיים אושפז בשל זיהום בדרכי הנשימה, אבל במחלקה הזניחו אותו והוא פיתח פצעי לחץ כואבים שלא הצליח להירפא מהם. הוא ביקש למות כדי לא להיות לנטל על אשתו. טיפול מוצלח יותר היה מאפשר לו לחיות עוד שנים רבות.
רופאים גם החלו להציע סיוע בהמתה למי שלא ביקשו זאת בעצמם. אישה בעלת מוגבלויות שחלתה בסרטן השד הגיעה לניתוח כריתה ונשאלה אם היא מודעת לאפשרות של MAID. אם לא הייתה בעלת מוגבלויות איש לא היה מציע לה למות רק כי חלתה בסרטן. במקרה אחר, חולה הסובלת מכאב כרוני ומבעיות נפשיות ביקשה להתאשפז בבית חולים בשל מחשבות אובדנות, אך נאמר לה שאין מיטות זמינות במחלקה הפסיכיאטרית. הרופאה שקיבלה אותה בבית החולים שאלה אם היא שקלה, במקום האשפוז, טיפול ב-MAID. הצעות דומות הושמעו אפילו בפני חיילים משוחררים הלוקים בפוסט-טראומה ("הוא התקשר לבקש תמיכה ולא ביטא מחשבות אובדנות, אך נאמר לו ש-MAID עדיף על 'לפוצץ לעצמו את המוח'", כותבת קלברו).
תוכנית MAID כבר כוללת חתימה על בקשות המתה מראש למקרה של אובדן יכולת לאשר המתה, למשל במקרי אלצהיימר. בשם האוטונומיה של המטופל, המחוקקים שוקלים לאשר בקשות המתה מצד "קטינים בוגרים" ("שנחשבים לבעלי יכולת קבלת החלטות") בלי אישור הוריהם, ואפילו הוצע לאפשר להורים לבקש המתת תינוקות שנולדו עם מומים חמורים. ולבסוף, רופא ממית יכול להתגבר גם על סימני התנגדות של המטופל ברגע האחרון. החוק קובע כאמור שיש לציית לסירובו של המטופל, אבל בפועל רופאים מקבלים בקשות המתה שכוללות "הוראות ברורות מה לעשות במקרה של התנגדות". חולת אלצהיימר ביקשה מראש למות ברגע שהיא כבר לא מסוגלת לחיות בביתה. כשהגריאטר ניגש ליישם את הוראותיה הוא הגניב תרופת הרגעה למשקה שלה, כדי "למנוע מאבק". כשבכל זאת החלה לקום ממושבה בטרם הזרקת חומרי ההמתה, הוא ביקש מבני משפחתה שיאחזו בה.
לפי קלברו, אין שום דרך לעצור את התרחבות ה-MAID. "כאשר האוטונומיה מושרשת כעיקרון מנחה, החרגות ואמצעי הגנה מתחילים להיראות שרירותיים ואף אכזריים", היא כותבת. "כפי שניסח זאת פעם מנהיג הסנאט הקנדי לשעבר ג'יימס קוואן: 'איך נוכל להתעלם מתחינותיהם של הקנדים הסובלים?'". ואכן, כל הטיעונים שעולים מתוך הכתבה – על כך שלחץ חברתי, כלכלי ופסיכולוגי מופעל על אנשים באופן בלתי הוגן כדי שיבחרו במותם שלהם – לא יועילו מול עקרונות האוטונומיה של המטופל וערך הפחתת הסבל. אלה תמיד ינצחו, ותמיד יובילו להרחבת "הזכות למות", למרות כל האבסורדים, הטרגדיות והזוועות הכרוכים בכך. קלברו אינה אומרת זאת, אבל אסונות אישיים, משפחתיים וחברתיים ימשיכו להיגרם בשל הכשרתן של "המתות חסד", עד שהקנדים ילמדו שאין בכך כל חסד. החיים אינם מוצדקים רק משום שיש לנו משפחה, בריאות, כסף, כבוד ושלווה נפשית. ערכם של החיים אינו בכך שאנו נהנים לחיות; הם יקרים כשלעצמם, יקרים לכל אחד מאיתנו, והכשרת הוויתור עליהם היא בלתי מוסרית לא בגלל תוצאותיה, אלא מעצם מהותה.
