שיחה עולמית | חורף 2026

עדיין בחופשה מההיסטוריה

בעמוד 25 של גיליון הוושינגטון אקזמינר ב-7 בינואר הופיע תצלום כואב שהוא ודומיו הם חלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית. כולנו מכירים את התצלומים הללו: ילד או ילדה קטנים ניצבים, המומים, על קבר טרי של אב או אם שנרצחו בפיגוע. במקרה הזה התמונה היא תקריב פניה של שלומית דידובסקי בת העשר, המניחה יד על גופתה עטוית התכריכים של אימה, רינה, שנרצחה בפיגוע ירי בדצמבר 2000, בראשית האינתיפאדה השנייה. התמונה ממחישה היטב את השכול הישראלי שהגיע לשיא בטבח 7 באוקטובר 2023, אבל התקיים במידה רבה אם כי בקצב איטי יחסית לאורך שלושים שנות תהליך אוסלו שקדמו ליום הטבח. לתמונה הזאת קודמות, בעמודי המאמר "שנת האפס של המזרח התיכון המודרני" מאת שון דרנס, תמונות המשא ומתן: יצחק רבין, ביל קלינטון, יאסר ערפאת, אהוד ברק. במובן מסוים, דווקא העובדה שדידובסקי מופיעה בתמונה קטנה כל כך, בסוף המאמר, מבהירה את הטיעון המרכזי: המוות שהביא ה"שלום" היה כאן מאז שהוא פרץ. פשוט התעלמנו ממנו.

דרנס, חוקר בכיר בלשכת CAMERA (הוועדה לדיוק דיווח המזרח התיכון באמריקה) בוושינגטון, הוא מומחה ללחימה בטרור שעבד בין השאר עם הפנטגון. במאמרו הוא מנסה להסביר לאמריקנים את הפער בינם ובין הישראלים בתפיסת הסכסוך הערבי-ישראלי. בעיניו, שנת 2000 הייתה נקודת פיצול היסטורית: ישראל החלה בתהליך התפכחות כואב מתנועת השלום ששיאה בהסכמי אוסלו, בעוד המערב בחר להמשיך לדבוק בקונספציות שקרסו, ולא חדל לרגע לדחוף את ישראל להמשיך בהן. מתוך ניסיונו בניטור התקשורת והשיח המדיני, דרנס מבקש להסביר לקוראיו האמריקנים מדוע הם עדיין חיים באשליות של שנות התשעים, בעוד המזרח התיכון למד משהו חדש, ואינו יכול לשוב לאחור.

דרנס מציב תזה חדה: "שנת האפס", קו פרשת המים שקבע את הכללים החדשים של האזור, היא שנת 2000. העולם המערבי, וישראל בתוכו, התנהל עד אז במה שדרנס מכנה "חופשה מההיסטוריה", בפרפראזה על הביטוי "קץ ההיסטוריה". קריסת ברית המועצות וההגמוניה האמריקנית המוחלטת בשנות התשעים יצרו אשליה משכרת של עידן חדש, שבו כל סכסוך פתיר באמצעות שגשוג כלכלי ודיפלומטיה נבונה. בשנים האלו דמיין שמעון פרס את המזרח התיכון החדש. אך שנת 2000 ניפצה את האשליה. הנסיגה החד-צדדית מלבנון במאי הזריקה דלק למנועי חיזבאללה והעניקה לנסראללה את ניצחונו הגדול ביותר. אחר כך קרסה ועידת קמפ-דיוויד: אהוד ברק הציע את המרב שישראל יכולה להציע, ונענה במתקפת טרור רצחנית.

דרנס מזהה כאן דפוס שהעיניים המערביות סירבו לראות: הטרור הפלסטיני של שנת 2000 לא היה תגובה לקיפאון מדיני אלא ניצול חולשה. הבריחה מלבנון והוויתורים המפליגים בקמפ-דיוויד לא התפרשו כרצון טוב, אלא כהוכחה לתזת "קורי העכביש": הישראלים עייפים ושבעים, ואפשר להכניע אותם. ישראל שילמה בדם על מאמציה להגיע לשלום, שמתקיימים בעיקר משום שהמערב מסרב להכיר בכך שהחופשה מההיסטוריה הסתיימה לפני רבע מאה, והמשיך ללחוץ עליה בלי הרף לשוב למסלול הכניעה והוויתורים.

דרנס מאשים במאמר את תעשיית השלום העולמית, שכוללת לדבריו גם את העיתונות הממוסדת ואת האקדמיה. טבח 7 באוקטובר, הוא מבהיר, לא רק שלא עורר את המערב מתרדמתו, אלא חשף ריקבון מוסרי עמוק המלווה את יחסו לישראל. כדוגמה מזוקקת לכך הוא מזכיר שבעלת הטור קארן עטיה מהוושינגטון פוסט צייצה מחדש ציוץ של עיתונאית אחרת שכתבה כך: "איך חשבתם שנראית דה-קולוניזציה? וייבים? מסמכים? מאמרים? לוזרים". זוהי התשתית האינטלקטואלית שאפשרה לברבריות של העזתים ב-7 באוקטובר 2023 להיתפס כפעולה לגיטימית של שחרור. המערב הביט בזוועה ומייד התגייס לספק לה הצדקה תיאורטית, במחקרים אקדמיים ובמאמרי מערכת.

כעת השנאה לישראל כבר הפכה לסמל סטטוס. "להיות אנטי-ישראלי זה עכשיו באופנה, אבן הבוחן של כולם, ממגישי הסכתים בעלי מנת משכל נמוכה עם קהל גדול ועד לסנאטורים ותיקים, וכל מי שביניהם", הוא כותב. המערכת הזו, המחברת בין בורות עממית לרשעות אליטיסטית, מוֹנעת מהמערב להבין את מה שכל ישראלי למד על בשרו כמה וכמה פעמים, מאוקטובר 2000 (לכל הפחות) ועד אוקטובר 2023: ויתורים אינם מובילים לפיוס, אלא לתיאבון מוגבר של הצד השני.

המאמר מסתיים בקביעה שישראל כבר השלימה עם המציאות המרה, וכעת תורו של שאר העולם לעשות זאת. למרבה הצער, כלל לא בטוח שהישראלים למדו את הלקח. הטרור ממשיך כיום לשגשג בחסות ישראלית; אפילו בעזה; אפילו אחרי טבח 7 באוקטובר. דרנס מניח מראה מול פניו של הממשל בוושינגטון כדי להזהיר שהמאמץ להחזיר את הגלגל לאחור אל 1999 רק יקרב את האסון הבא. אולי כדאי שגם אנחנו נבהיר למנהיגי ישראל שרעיון "שטחים תמורת שלום" נשרף בשדות עוטף עזה, ושלא נקבל את קיומו כאן יותר.

"קדמה מגיעה מאנשים"

שיעור הפריון הישראלי – כ-3 ילדים לאישה – חריג כידוע בנוף הדמוגרפי המערבי, שבו מדינות שלמות סובלות משיעור ילודה נמוך במידה ניכרת מ-2.1 ("שיעור התחלופה"). בדרום קוריאה, הדוגמה הקיצונית ביותר, שיעור הילודה הגיע ב-2023 ל-0.72 ילדים לאישה. מתברר שהחרדה מפני התכווצות האוכלוסייה במערב כבר אינה נחלתם הבלעדית של שמרנים. במאמר "האם ליברלים יכולים להיות פרו-נטליסטים?" (פירסט ת'ינגס, פברואר), סוקר פרופ' דארל פול, מומחה למדעי המדינה ותרבות פוליטית, את הספר 'מעבר לשיא: אוכלוסייה, קדמה והטיעון למען האנושות'. שני המחברים, הכלכלנים והדמוגרפים מאוניברסיטת טקסס דין ספירס ומייקל גרוסו, מנסים לבנות בספרם טיעון ליברלי למען ריבוי טבעי; טיעון שאינו נשען על ערכי דת ומסורת אלא על קדמה וזכויות. האתגר שהציבו לעצמם קשה במיוחד: הם מבקשים לשכנע את המחנה הפרוגרסיבי שצמצום ילודה אינו ניצחון סביבתי, אלא איום קיומי על עצם היכולת האנושית לחדש ולשגשג.

ספירס וגרוסו, מסביר פול בסקירתו, אינם מבקשים להחזיר את הגלגל לאחור אל עבר ערכי משפחה מסורתיים, אלא טוענים שהדרך היחידה להציל את האנושות היא בליברליזם עצמו. הטיעון המרכזי שלהם נשען על הביטוי "קדמה מגיעה מאנשים": צמצום דמוגרפי פירושו פחות מוחות שיפתרו את משבר האקלים, פחות חדשנות טכנולוגית, ושקיעה כלכלית שתפגע בחלשים ביותר. לשיטתם, האנושות כולה נושאת ב"אחריות משותפת" להמשכיותה, אך זו חייבת להתממש בלי לפגוע באוטונומיה של הפרט.

במרכז פנייתם למחנה הליברלי עומד הניסיון להפריך את הסתירה בין פמיניזם לילודה. הם מציגים את ארצות הברית של סוף המאה ה-20 כ"הוכחת היתכנות": עליית השוויון המגדרי לא סתרה אז את שיעורי הפריון, שהיו יותר בני קיימא. הפתרון שהם מציעים אינו שינוי הנורמות החברתיות והגברת הלחץ החברתי, אלא טכנוקרטיה של רווחה: הורדת עלות גידול ילדים באמצעות סבסוד ממשלתי מסיבי, גמישות תעסוקתית ושכלול המערכות התומכות, כך שהבחירה להביא ילד לעולם לא תתנגש עם השאיפה לקריירה או למימוש עצמי. מבחינתם, המדינה צריכה להקל על הבחירה בילדים ולהפחית את החסמים בפני הילודה. טבע האדם, הם משערים, יעשה את שלו.

לדעתו של פול, יש סדק עמוק במבנה האינטלקטואלי של הספר. ספירס וגרוסו טוענים שקדמה דורשת אנשים, אך הם מתעלמים מכך שככל שהעולם מציע לאדם המודרני יותר אפשרויות למימוש עצמי, צריכה, פנאי וקריירה, כך מזנקת העלות האלטרנטיבית של הולָדת ילדים. במערב הליברלי והעשיר, החלופה להורות היא חיים מלאי עניין, חופש וטיסות לחו"ל. סבסוד ממשלתי למעונות יום לא ישנה זאת – ויוכיחו המדינות הנורדיות. שוודיה, נורווגיה ופינלנד הן גן עדן של תמיכה ממשלתית במשפחה ושל שוויון מגדרי, אבל שיעורי הילודה שם צנחו לשפל היסטורי, פחות מ-1.5 ילדים לאישה ומתחת לרף התחלופה. המסקנה של פול היא שהניסיון להוזיל את הילדים מבחינה כלכלית נכשל, משום שהמחיר האמיתי שמשלם האדם המודרני אינו בכסף, אלא באובדן האוטונומיה – הערך המקודש ביותר של הליברליזם עצמו.

כאן מעמיק פול את הניתוח ומצביע על שורש הבעיה: הליברליזם, מעצם הגדרתו, הוביל את המערב לעידן של "אחרי הטבע ואחרי המסורת". בעולם הישן, הילודה הייתה כורח, גורל או צו דתי; בעולם החדש, הטכנולוגיה והתרבות שחררו את האדם מכל אלו והפכו את הילד ל"פרויקט בחירה". ספירס וגרוסו מניחים בתמימות כי קיים מנגנון טבעי נסתר, מעין "יד נעלמה דמוגרפית", שיגרום לאנשים להוליד יותר ילדים – אם רק נתאים את התמריצים, כמובן. אך פול מזהיר שאין יד כזו. מרגע שהילודה הפכה לעוד אפשרות צרכנית בתוך סל האפשרויות האינסופי של האדם האוטונומי, אין שום כוח בעולם שיבטיח שהבחירות הפרטיות של כל אחד ואחד מאיתנו יאפשרו הישרדות של הקבוצה.

הספר גם מפגין, בעיני פול, רתיעה ליברלית עמוקה מן הפוליטי. המחברים פונים שוב ושוב אל האנושות כסוכן שינוי, אך "האנושות אינה שחקן פוליטי", כותב פול: אין לה קופה ציבורית, אין לה חוקים ואין לה יכולת אכיפה. המחברים הליברלים רוצים ילדים, אך נחרדים מהאמצעים הנדרשים להשגתם: נורמות תרבותיות נוקשות שנאכפות במוסדות "מגבילי חירות" כמו הדת, הלאום והקהילה. ותחזיתו לעתיד קודרת: התיקון לא יגיע מתוך המערכת הליברלית, אלא מתוך קריסתה. אם האנושות תצטמצם במידה דרמטית, הקדמה הטכנולוגית והכלכלית תיבלם, ואיתה ייעלמו הפינוקים והביטחון שאפשרו לנו לוותר על המשפחה. רק אז נחזור לטבע ולמסורת, לא מתוך אידאולוגיה אלא מתוך כורח ההישרדות.

המקרה הישראלי מציב סימן שאלה מרתק מעל הדיכוטומיה של פול. במובן מסוים, כאן מתממשת דווקא התזה של ספירס וגרוסו. הילד הישראלי הוא "פרויקט בחירה" ליברלי, המסתייע בטכנולוגיה, ברפואה וברווחה. אך הבחירה הזאת אינה מונעת מאהבה מופשטת למין האנושי, אלא מתוך דחף חיים קהילתי, שבטי והיסטורי עמוק. אנחנו ההוכחה החיה לכך שאפשר להיות מודרניים בלי להיות עקרים, ושהפתרון למשבר הילודה העולמי לא טמון בהתמוטטות הקדמה, אלא בהטענתה מחדש במשמעות מסורתית. אולי הליברלים כן יוכלו יום אחד להיות פרו-נטליסטים, אבל רק אם הם יסכימו לאמץ משהו מן הלהט השמרני לחיים.

באב אל-ואד על הדנייפר

הדיווח של מארק רייט מאוקראינה בנשיונל רוויו (גיליון פברואר) הוא פרוזה המהדהדת באורח מצמרר את הזיכרון הישראלי הקולקטיבי. במאמר "מה משמעותה של אוקראינה לאמריקנים" הוא מתאר איך בדרכים המובילות אל הבירה הוא פגש שלדי טנקים ונגמ"שים רוסיים ואוקראיניים המחלידים בשולי הכביש. "הזמן ומזג האוויר אולי שטפו את הדם", הוא כותב, "אך הפלדה המפויחת וההרוסה עדיין נושאת את זיכרון המתים והגוססים". זהו באב אל-ואד על הדנייפר, עדות למחיר הבלימה בדרך אל העיר.

בכיכר מאידאן (העצמאות), במקום שעמדו בעבר פסלי ענק של לנין ומרקס, נותרו כעת כנים ריקים, אנדרטאות לרצון להשתחרר מעול הקרמלין. לצידם נוצרה אנדרטה מאולתרת של אלפי דגלים קטנים, כל אחד מהם נושא שם ותאריך נפילה. כמו קירות הסטיקרים הספונטניים שנוצרו בישראל אחרי 7 באוקטובר, גם בקייב השכול הפך ממונומנט ממלכתי מרוחק לאוקיינוס של זיכרון אישי, צבעוני וכאוב, הצומח מלמטה וזועק שמות, שמות.

"ככל שתרחיקו מזרחה באוקראינה, המלחמה מהפכת קרבַיים יותר", כותב רייט. וגם ההקשרים הישראליים לא עוצרים. בפגישתו עם סגן ראש עיריית דניפרו, מול פניו המותשות של מי שחי תחת הפגזות יומיומיות, שומע רייט את המשפט שישראל משננת באוזני העולם שוב ושוב מאז הקמתה, בווריאציה מקומית: "אם הרוסים יפסיקו להילחם, המלחמה תיגמר. אם האוקראינים יפסיקו להילחם – לא תהיה יותר אוקראינה". האוקראינים מבינים שהמונחים "שלום" ו"הפסקת אש" פירושם רק הפוגה טקטית, בשביל האויב; זמן שאול להתחמשות מחדש. הפיכחון הזה הוא המכנה המשותף העמוק ביותר בין קייב לירושלים: ההבנה שאין "מזרח אירופה/תיכון חדש", יש רק מאבק מתמשך, שבו הניצחון אינו מובטח, ותבוסה, אם תהיה, תהיה סופית ומוחלטת.

רייט נשלח לאוקראינה במימון ארגון סיוע מקומי, שמבקש לגייס את דעת הקהל השמרנית באמריקה לצד האוקראינים. הוא עושה את עבודתו נאמנה ומציג את אוקראינה כבעלת ברית אידיאלית – כי כאן, בניגוד לעיראק ולאפגניסטן, המקומיים מגויסים להילחם למען ארצם. "אנחנו צריכים שלושה דברים כדי לעצור אותם: נשק, כסף ואנשים", אומר לו סגן ראש עיריית דניפרו. "אתם תספקו את השניים הראשונים; אנחנו נספק את השלישי". אוקראינה לא מבקשת דם אמריקני, אלא רק את הכלים להקיז את דמו של האויב המשותף. זוהי עסקה מפתה, המציעה תשואה אסטרטגית גבוהה במחיר כספי בלבד.

ההשוואה לישראל, במקרה הזה, מתעתעת. לכאורה אנחנו האב-טיפוס של המודל הזה: מדינה המגינה על עצמה בכוחות עצמה, המשמשת מעבדת מבחן לטכנולוגיות המערביות ומוצב קדמי של העולם החופשי מול כוחות עוינים – נושאת המטוסים הקבועה של אמריקה במזרח התיכון. אך עצם הצורך בכתיבת המאמר של רייט מראה שיש גם סכנה הטמונה במעמד של "נכס אסטרטגי" בלבד. התמיכה באוקראינה מוצגת כהשקעה רציונלית המאפשרת להרתיע את סין ולשחוק את רוסיה. אבל בזמנים של מדיניות מתבדלת ומסתגרת, ההשקעה הזאת נראית מושכת פחות, במיוחד כשהמחיר גבוה. האמריקנים ידרשו לתת פחות נשק וכסף, ויתבעו מהאוקראינים להקריב יותר אנשים.

אוקראינה נשענת על התועלת שלה בפגיעה בעוצמה הרוסית ובהרתעת הסינים, אך הברית הישראלית-אמריקנית נשענה היסטורית על רובד עמוק יותר של ערכים משותפים וזיקה היסטורית. רייט מתפעל מחדשנותם של האוקראינים, שהופכים רחפנים מסחריים לכלי נשק קטלניים בתוך שבועות, ולהתפעלות הזאת יש כוח; גם ישראל מוכרת את עצמה בתור "אומת ההייטק", וקוצרת את הפירות. אולם ברית הנשענת רק על חדשנות ויעילות היא שבירה. כשהמלחמה מתארכת האינטרס עלול להתעייף; רק שותפות גורל אמיתית מחזיקה מעמד.

בסופו של דבר, אוקראינה וישראל ניצבות זו לצד זו באותה חזית ציוויליזציונית. בשביל קייב – והדבר מתבטא היטב ברטוריקה – ירושלים היא מגדלור: הוכחה לכך שאומה קטנה יכולה לחיות על חרבה במשך עשורים ועדיין לפרוח, לבנות כלכלה משגשגת ודמוקרטיה תוססת תחת צל של איום השמדה מתמיד. בשביל ירושלים, קייב מזכירה שמלחמות שחיקה קונבנציונליות, עם טנקים בוערים וחפירות בוץ, הן עדיין תרחיש אפשרי במאה ה-21. הברית הטבעית בין המדינות אינה צריכה להתבסס רק על החלפת טכנולוגיות אלא על אחוות הסְפָר: שתי האומות הן שומרות החומות של המערב. רק מי שמשלם על החירות בדם יודע להעריך את שוויה האמיתי, ולהוקיר את ההקרבה למענה באמצעות יערות של דגלים או קירות של סטיקרים.

הממד הכלכלי של התנ"ך

בשיח הציבורי, בפרט בחוגים החותרים לצדק חברתי ולשוויון כלכלי, התנ"ך נתפס תכופות כמניפסט מעין-סוציאליסטי המקדש חלוקה מחדש, שמיטת חובות וזעקת הדל נגד העשיר. אלן גינדלר, חוקר עצמאי המתמחה באסכולה האוסטרית ובכלכלה פוליטית, מציע במאמרו "הממד הכלכלי של התנ"ך" (האינדיפנדנט רוויו, חורף 2026/2025) קריאה מנוגדת לפרשנויות הסוציאליסטיות הללו, דרך משקפי האסכולה האוסטרית לכלכלה. המושג העומד בלב הסקירה שלו הוא "פרקסאולוגיה", או "הגיון הפעולה". המונח, שטבע ושִכלל הכלכלן לודוויג פון-מיזס בספרו "פעולה אנושית" (1949), מגדיר את הכלכלה לא כמדע של גרפים ומשאבים אלא כמדע של בחירה, הבוחן כיצד בני אדם פועלים באופן תכליתי ורציונלי כדי לשפר את מצבם במציאות של מחסור. באסכולה האוסטרית, זוהי האקסיומה שכל חוקי הכלכלה נגזרים ממנה: ההבנה שהאדם אינו אובייקט פסיבי, אלא סובייקט בוחר.

גינדלר טוען כי התנ"ך הוא טקסט פרקסאולוגי מובהק. האדם, לפי התנ"ך, ניחן בתבונה ובחירות לבחור, ליצור וליזום למען עצמו, כדי לשפר את מצבו. וזה מתחיל כבר בפרשת בראשית. אף שהפרשנות המקובלת רואה במחסור ובעמל תוצאה ישירה של הגירוש מגן העדן, גינדלר מתעקש שהמחסור הוא תכונה הטבועה בבריאה עצמה, ושהוא התקיים עוד בטרם אכלו אדם וחווה מפרי עץ הדעת. הרי לזוג האנושי הראשון הזה היו מגבלות פיזיקליות בלתי עבירות: לכל הפחות היה להם מחסור בזמן (רק 24 שעות ביממה) ובמרחב (כשחווה שוחחה עם הנחש, אדם לא היה לצידה). וזוהי התשתית ההכרחית לקיום האנושי. בעולם של שפע אינסופי אין משמעות לבחירה, אך בעולם מוגבל – מוגבל בכל מובן שהוא – האדם נדרש לתעדף, לוותר או להתעקש, ומיד נולדת הכלכלה. גינדלר קושר זאת למושג צלם אלוהים: שותפותו של האדם עם הבורא היא בכך שאינו קורבן של המחסור ותו לא, אלא שהוא מפעיל את תבונתו כדי לצקת משמעות וערך לתוך עולם סופי.

כמו הפרשנים הסוציאליסטים יותר שהוא סוקר בתחילת המאמר, גם גינדלר משתמש בניתוח של פרשות ספציפיות בתנ"ך לאור התאוריה האוסטרית. למרבה הצער, כמוהם גם הוא מתעלם מזוויות ניתוח שאינן תואמות את המטרה שצייר לעצמו. את סיפור קין והבל, למשל, הוא קורא ככתב הגנה על תורת הערך הסובייקטיבי, המנוגדת לתורת הערך של העבודה המרקסיסטית. קין היה איכר חרוץ אך מנחתו נדחתה, מה שהוכיח ש"גורמים כמו איכות, נדירות ומשמעות סמלית יכולים לגבור על כמות העבודה המוחלטת המעורבת". מהתוצאה – רצח הבל בידי קין, והעונש שהוטל על קין בשל כך – הוא מתעלם; פרשנים סוציאליסטים יטענו שהסירוב להכיר (גם?) בערך העבודה מערער את יסודות החברה ופוגע בשלום. גינדלר לא מתייחס לכך.

מסיפור היפרדותם של אברהם ולוט, גינדלר מסיק שהתנ"ך דוחה את הבעלות הקולקטיבית ומדגיש את חשיבותן של זכויות הקניין האינדיבידואליות. בעסקת רכישת מערת המכפלה הוא מזהה את חשיבות הקניין המשפטי הפומבי לקיומן של זכויות קניין ידועות ולגיטימיות, וכן את רעיון גילוי המחיר בשוק החופשי, דרך משא ומתן בין המוכר לקונה. גם המשא והמתן התעסוקתי בין יעקב ללבן נקשר בעיניו לאסכולה האוסטרית: ביסוס חובותיו המדויקות של יעקב והבהרת זכויות הקניין שלו בעדר שהוא רועה, עדרו של לבן, אפשרו לו "ליישם את כושר ההמצאה והכישורים היזמיים שלו ליצירת עושר".

המהלך המאתגר ביותר את גינדלר הוא פרשנותו לשנת היובל. במקום לראות בה מנגנון סוציאליסטי של הלאמה וחלוקה מחדש (של קרקע ושל עבודה, בדמות שחרור העבדים), גינדלר מזהה בה מערכת של "חכירה לטווח ארוך". מטרתם של חוקי היובל, הוא אומר, אינה שוויון כפוי אלא "הגנה מפני פשיטת רגל, המונעת ממשפחות לאבד את ירושתן לנצח ומבטיחה שיוכלו להשתקם לאחר ביש מזל כלכלי".

גינדלר מזכיר שהתנ"ך הוא אנטי-מדינתי מיסודו. האידיאל המקראי המוקדם לא היה המלוכה הריכוזית אלא דווקא תקופת השופטים – קיום עם ישראל כקונפדרציית שבטים מבוזרת עם התערבות שלטונית מזערית. "משפט המלך" המפורסם בספר שמואל מזהיר שהשלטון הריכוזי לא יהיה אב רחום אלא בירוקרט דורסני. ממחישה זאת, לאחר כמה דורות, פרשת כרם נבות: זכות הקניין הפרטי, בעיני הנביא, גוברת על רצון הריבון, והפרתה מובילה לחורבן מוסרי ושלטוני. ריכוז הכוח בידי המדינה הוא אויב לחירות, אומרים הנביאים, משום שהוא אויב לכלכלה ולריבונות הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו.

במאמרו גינדלר אינו מנסה לכפות תאוריה מודרנית על הטקסט העתיק, אלא להציג כיצד לדעתו, למרות ריבוי המחברים והתקופות, "קושרים את הטקסט נושאי ליבה מסוימים – בראש ובראשונה קדושת הקניין הפרטי והמנגנונים לשמירה על סדר חברתי". בעיניו התנ"ך הוא ספר ריאליסטי: הוא לא מסביר כיצד הכלכלה צריכה לעבוד, אלא מראה כיצד היא פועלת, תוך הכרה בחשיבותם של תמריצים ואחריות אישית. הסיפורים המקראיים "מדגישים בעקביות אוטונומיה אישית, חליפין מרצון וזכויות קניין כמרכזיים לחיים חברתיים וכלכליים", הוא כותב. בניגוד לפרשנויות הסוציאליסטיות הרווחות, גינדלר משכנע שהמקרא נוטה לעבר "פרספקטיבה אינדיבידואליסטית ולא קולקטיביסטית, ומדגיש את סוכנות היחידים בעיצוב גורלם הכלכלי". זוהי קריאה המדגישה אחריות וגם חירות, שבעיני המקרא הן שני צדדים של אותו מטבע, הלא הוא צלם האלוהים.