שיחה עולמית- סתיו 2025

פטריוטים מזויפים

"בראשית היו המטורפים, והמטורפים השתגעו", כותב העיתונאי היהודי-אמריקני ליאל ליבוביץ בכתב העת הדתי-תרבותי פירסט ת'ינגס (גיליון דצמבר) בבואו לתעד את המחלה שהכתה בימין האמריקני מאז בחירתו של דונלד טראמפ לכהונה שנייה בבית הלבן. כותרת המאמר, "פטריוטים מזויפים", מחמיאה מדי למי שהוא מדבר עליהם: רבים מהם מאותתים כבר שנים שהם אינם פטריוטים – לפחות לא של ארה"ב, מולדתם.

כבר בפתח דבריו ליבוביץ מבהיר: נשיא ארצות הברית פעל דווקא נגד המגמה הזאת. "בעשרת חודשי כהונתו, טראמפ השיק מיזם מהמם וחסר תקדים של שיקום תרבותי", טוען ליבוביץ: הוא פעל נגד הגירה בלתי-חוקית, השיב את החוק והסדר לערים כושלות, תקף את הכור הגרעיני האיראני בפורדו ויזם מהלכים נגד אוניברסיטאות שעודדו אלימות ופגעו בחופש הביטוי. אבל "במקום לשבח את הישגיו של הנשיא, רבים מתומכיו לשעבר פנו נגדו – ולא רק נגדו אלא, מדאיג מכך, נגד אמריקה עצמה".

ליבוביץ כתב את מאמרו לפני שטאקר קרלסון, אחד מ"תומכיו לשעבר" של טראמפ, ראיין את ניק פואנטס, אנטישמי נודע לשמצה והעניק לו במה והגברה בתוכניתו. הריאיון גרם לשבר בקרן הריטג' השמרנית: נשיא הקרן קווין רוברטס זעזע רבים בהביעו תמיכה בהחלטתו של קרלסון.

פואנטס הוא דווקא דוגמה טובה לקרע בין הזרם הזה בימין האמריקני ובין הבית הלבן. בשנת 2022 סעד פואנטס במאר-א-לאגו, אבל לפני בחירות 2024 הוא הכריז שהוא מתנגד לטראמפ – שהוא כינה "בחור מוזר" ו"לא בסדר בראש" – והביע חשש שממשל טראמפ ינוהל בידי "יהודים והומוסקסואלים". פואנטס גם מאמין שטבח 7 באוקטובר היה מבצע דגל כוזב שנועד להצדיק "רצח עם בעזה". מחשבות דומות טורפות את מוחה של הפרשנית קנדיס אוונס ואת מוחו של הכתב הפוליטי טאקר קרלסון. ליבוביץ מזכיר שקרלסון מאמין שישראל מתכוונת לפוצץ את מסגד אל-אקצה ושהמיליארדר היהודי-ציוני ביל אקמן עשה את עושרו בהלוואות בריבית.

ליבוביץ חש צורך להבהיר לקוראיו שהוא אינו דואג ליהודים דווקא. בעיניו האנטישמיות של קרלסון היא סימן לטירוף אנטי-אמריקני מקיף שפשה בחלקים מסוימים בימין. הרי קרלסון גם תומך בוולדימיר פוטין ובתאוריות הא-היסטוריות שלו, ומאמין שצ'רצ'יל הוא האשם בזוועות מלחמת העולם השנייה, ולא היטלר. אגב, עצם הצורך של ליבוביץ להבהיר זאת מעורר דאגה. רק יהודי ויליד ישראל נאלץ להסביר מדוע טיעוניו תקפים גם אם מתעלמים מחששותיהם של יהודים.

טראמפ אולי מצוי בעימות מסוים עם הזרם האנטישמי של הימין, אך סגן הנשיא ג'יי-די ואנס מתייחס ברצינות לקרלסון ולקהלו, ופונה אליהם. הסיבה ברורה: טראמפ מכהן כעת בכהונתו האחרונה, אך עתידו הפוליטי של ואנס תלוי בתנועת MAGA ("החזירו את אמריקה לגדולתה"). אם קרלסון ודומיו משפיעים על חלקים ניכרים מכוחה האלקטורלי של התנועה, ואנס נדרש לקרב אותם אליו. אבל ליבוביץ מבהיר: הזרם הזה של הימין האמריקני חותר תחת גדולתה של אמריקה. "אם אינכם בטוחים מי היו הטובים במלחמת העולם השנייה, אם אתם מאמינים שמוסקבה עדיפה על מיאמי, אם אתם נחמדים לראש מדינה שקורא לאמריקה 'השטן הגדול' ומתחנפים לרודן שאומר לכם שאמריקה מנוהלת בידי ה-CIA, אולי אינכם שותפים במאמץ הימני לשקם את אמריקה", כותב ליבוביץ.

ישראלים, יהודים ואמריקנים הנאמנים לערכי מולדתם צריכים לחשוש מהאפשרות שאנשי ימין מסוגם של פואנטס, אוונס וקרלסון ימוטטו את החלופה השמרנית השפויה לשלטון הדמוקרטי. טראמפ מבין את זה, אבל סגנו מאותת של-MAGA אין גבולות חדים. היות שהוא זה שינסה לתפוס את מושכות התנועה בשנים הקרובות, יש למצוא את הדרך לגרום לו לסמן גבולות כאלה. איך עושים זאת? ליבוביץ לא מציע דרכי פעולה, אבל ייתכן שמה שיקרה בעתיד הקרוב בקרן הריטג' – כניעה, עימות או רפורמה מתקנת – יכול להבהיר מה האפשרויות העומדות בפני הימין השפוי.

פגעיה של אינפלציית הציונים

בעיתון של אוניברסיטת הרווארד האמריקנית התנהל בחודשים האחרונים ויכוח מקיף בעניין דו"ח פנימי שהנפיק המשרד ללימודי תואר ראשון בנוגע לציונים המוענקים בקורסים האקדמיים בבית הספר. הסיבה: ממוצע הציונים של תלמידי אוניברסיטת הרווארד הגיע לשיא של כל הזמנים: 3.83.

כדי להסביר את המספר הזה לישראלים, דרושה הקדמה קצרה. הציון 2.5 נשמע לרובנו די גרוע, משום שאנו מקבלים בבתי הספר ובאקדמיה ציונים בין 60 (עובר) ל-100. בארה"ב שיטת הציונים שונה, ומשתמשת בחמש אותיות באל"ף-בי"ת (A עד D לציונים עוברים, ו-F לציון נכשל) ובפלוס או מינוס לדרגות ביניים; כדי להפוך את הציון למספר, כל ציון מקבל ערך מספרי בין 0 (F) ל-4 (A ו-A פלוס). אם מישהו מקבל ציון +C, למשל, הציון המספרי שלו יהיה 2.3, שזה בערך 75 – או, אצלנו, מספיק. זה היה הממוצע של ציוני התלמידים באוניברסיטת הרווארד במשך עשורים. דורות שלמים של סטודנטים היו טובים "מספיק": מ-1890 ועד 1967 הערך הממוצע היה בין 2.3 ל-2.6. היו שהצליחו מאוד, היו שנכשלו, ורבים-רבים קיבלו ציון ממוצע, והמשיכו הלאה בחייהם בידיעה שהיו בינוניים באחת האוניברסיטאות הטובות בעולם.

בסוף שנות השישים קרה משהו, והציון הממוצע התחיל לעלות. בתחילה הוא קפץ ל-3 ("טוב" או 80 בישראל), ומאז עלה בהתמדה, בהדרגה, כמו צמיחה כלכלית של חשבון השקעות בריבית בטוחה – או כמו האינפלציה. בשנת 2000 הציון הממוצע היה 3.4, ב-2010 הוא הגיע ל-3.6, וב-2025 נרשם הציון הממוצע 3.83, רק 0.17 נקודות מתחת לציון מושלם. לשם השוואה, הציון הישראלי שווה הערך הוא 93.

מעניין לתהות מה אינפלציית הציונים הזאת עשתה לתלמידי הרווארד הבינוניים, שמקבלים היום ציונים שהאקדמיה בישראל מחשיבה להצטיינות. מעניין גם מה היא עשתה לסטודנטים המוצלחים פחות: במקום להיכשל או לקבל ציון 60 עובר, הם מקבלים היום 80 ואפילו 85. מעניין גם מה היא עשתה לשכבה העליונה של הכיתה: זאת ככל הנראה גדלה והתרחבה, ורבים-רבים בה קיבלו ציוני 100.

בדו"ח המשרד ללימודי תואר ראשון שפורסם בסוף אוקטובר נטען על פני 25 עמודים שמערכת הציונים של הרווארד כבר לא מאפשרת להבחין בין סטודנטים, ולכן נכשלת במטרותיה ופוגעת בתרבות האקדמית. מחברי הדו"ח המליצו להפוך את הקורסים לקשים יותר ולשנות את מערכת הציונים כך שהם יהיו מחמירים יותר. ימים לאחר פרסום הדו"ח, ויית רנוויק ונירג'ה טריבדי פרסמו בכתב העת הרווארד קרימזון (30 באוקטובר) את תגובתם הקשה של הסטודנטים ששמעו על הדו"ח. בכתבה שכותרתה "'מרסק את הנשמה': סטודנטים דוחים את דו"ח אינפלציית הציונים של הרווארד", רנוויק וטריבדי שוחחו עם יותר מעשרים סטודנטים שהחלו ללמוד ב-2025. חלק מהציטוטים מגוחכים ומביכים, באחרים יש טיעונים של ממש.

"בכיתי כל היום", אמרה סופי, אחת מהמרואיינות. "הברזתי מהשיעורים ביום שני, ופשוט בכיתי במיטה כי הרגשתי שגם כך אני משתדלת כל כך בשיעורים שלי, והציונים שלי אינם הטובים ביותר. זה מרסק את הנשמה". היא ואחרים הזהירו שמערכת ציונים קשוחה יותר תפגע במצבם הנפשי: "הרגתי את עצמי לאורך כל התיכון כדי להגיע לכאן", אמרה סטודנטית ששמה קייטה. "ציפיתי לחוש סיפוק מהלימודים, לא ציפיתי שהם יהרגו אותי". חברה אחרת שהחלה ללמוד ב-2025 אמרה שהעלאת הסטנדרטים תפגע בהנאה שלה: "אני חרדה מבחינות אמצע השנה ומהעבודות, ויודעת שהציון יהיה קשה. אם הסטנדרט יעלה, אנשים לא ייהנו מהשיעורים שלהם".

הסטודנטים אמרו שהם מקדישים זמן ומאמצים רבים ללימודים, ומחברי הדו"ח לא סתרו זאת, אבל היוזמה לעריכת הדו"ח נבעה מבקשה של ועדת הפקולטה לאומנויות ומדעים שטענה כי סטודנטים מבקשים לעצמם קורסים קלים יותר, ומשקיעים יותר בתוכניות חוץ-לימודיות. הסטודנטים ששוחחו עם רנוויק וטריבדי אמרו שהפעילויות החוץ-לימודיות הללו הן ביסודה של חוויית הלימודים בהרווארד. "זה עושה עוול לסטודנטים", אמר אחד מהסטודנטים, שחקן בקבוצת הלקרוס. "אנחנו צריכים בכל יום להשקיע בקבוצה שלנו, בגוף שלנו וגם בלימודים". כן, בסדר הזה ממש.

כמה מתלמידי הכיתות הגבוהות יותר, שכבר למדו שנה או יותר בהרווארד, הודו שיש בעיה באינפלציית הציונים, אבל תהו אם התחרות עם ציוניהן של אוניברסיטאות אחרות פשוט לא תאפשר את התיקון. צריך "להבין כיצד זה ישפיע על הסטודנטים מבחינה מקצועית", אמר סטיבן, שאמור לסיים את הלימודים ב-2028.

חלק מהטיעונים זכו להרחבה ולהעמקה במאמרי המשך בקרימזון. ב"אינפלציית ציונים היא רעה. דפלציית ציונים תהיה גרועה יותר" הסבירו זאק ברג ודניאל ז'או (שניהם בשנה השנייה ללימודיהם) מדוע שינוי באמות המידה לציון יפגע בלימודים. בקורס מבוא קשוח באלגברה ותורת הקבוצות, למשל, רבים מקבלים ציון מושלם A, משום שהם מקדישים זמן ומאמץ כדי לא לשגות כלל: לפי ברג וז'או, אין שום סיבה לדרוש מהמרצים לדרג את ההצלחה המושלמת באופן שונה בין הסטודנטים. מעבר למדשאה, במדעי הרוח, יש קורסים ייחודיים שנרשמים אליהם לעיתים רק עשרה סטודנטים, שכולם מעוניינים מאוד בחומר הלימוד, ורוצים להיות מומחים בו. הם לא רוצים להתחרות בכל חבריהם לכיתה, אלא לשתף פעולה וללמוד יחד כדי להשיג את המומחיות הזאת. מדוע ליצור תחרות בקבוצה האינטימית הזאת?

דפלציית ציונים מתוכננת, טוענים ברג וז'או, תפגע בקורסים רבים בדרכים שקשה לחזות. "שינוי כזה לא יכול לקרות בבת אחת, אלא דורש רפורמה ארוכת טווח שבוחנת את הניואנסים של כל קורס וקורס", הם כותבים. "איננו רוצים ללמוד במקום שמתעדף את דירוג הסטודנטים על חשבון חינוך שיתופי".

מנגד, במאמרם של הסטודנטים ג'ק פלניגן וארי קון והמרצה אדוארד הול, המובילים את "היוזמה לחיוּת אינטלקטואלית", נטען ש"הרווארד זקוקה להעלאת הסטנדרטים שלה". המסקנה שלהם מהדו"ח של המשרד ללימודי תואר ראשון היא שציוני A מוענקים דרך קבע לעבודה אקדמית שאינה מצוינת באופן חריג – והמשמעות היא שגיליונות הציונים בהרווארד נטולי כנות. "אין פלא שרבים מתלמידי השנה הראשונה מתגוננים, מתוחים וכועסים: בעשור שעבר, העסקה המשתמעת בקבלתם לאוניברסיטה הייתה שהסטודנטים ייהנו מהיוקרה שנושא שמה של הרווארד בין שעבדו קשה ובין שלא. כעת ההנהלה מאתגרת את ההבטחה הזאת", הם כותבים.

המרצים, לדברי שלושת הכותבים, צריכים לקבל את האתגר בברכה – אך להבין שהוא דורש מהם להשתנות. האוניברסיטה היא מיזם חינוך משותף, שבו המרצים צריכים להשתלם ולהשתפר באמצעות תגובות מעמיתיהם. על צוות המרצים לוודא שכל אחד מחבריו יודע להבחין בין ביצועים "מספיקים", "טובים" ו"מצוינים". על המרצים ללמוד כיצד לדרוש מהסטודנטים להשיג יותר; על הסטודנטים ללמוד כיצד לדרוש מהמרצים את ההשכלה שהם יכולים להקנות להם, ולא להסתפק בכותרת "הרווארד" על גיליון ציונים סתמי. כדי לפתור את הבעיה שני הצדדים יצטרכו להשתפר.

השיח הפנים-אקדמי של הרווארד מעניין, אבל מעניין יותר מה שלא הזכירו בכל המאמרים הללו: לא דובר על תמריצים כלכליים של סטודנטים ומרצים ושל האוניברסיטה בכלל, ולא דובר על הסטודנט כלקוח משלם. איש גם לא הציע פתרונות של ממש. ברג וז'או מבקשים תיקון איטי; פלניגן, קון והול מבקשים רפורמה מעמיקה; אבל איך עושים את זה? האם יוצרים יותר קורסים של "עבר/נכשל"? האם משלבים הערכה מילולית מעמיקה יותר כדי להבחין בין סטודנטים? ואולי כל פתרון יהיה כרוך במסע הסברה שיבהיר למעסיקים עתידיים – וגם לסטודנטים ולמרצים – שהציון הממוצע B בהרווארד טוב פי כמה מהציון A באוניברסיטאות אחרות? אם הסגל האקדמי בהרווארד יחליט לתקן את אינפלציית הציונים, יהיה מעניין לראות כיצד יעשה זאת.

האור ונדודי השינה

בלב מדבר סונורה באריזונה, כתב הטבע והמדע רואן ג'ייקובסן בחן כיצד האור משבש את לילותיו ואת ימיו. בהרפר'ס מגזין (נובמבר) הכתירו את הכתבה שלו בכותרת "רדיפת פוטונים: המסע אחרי שנת לילה טובה", וליוו אותה בתמונות מרהיבות ממדבר סונורה שטוף האור ביום והאפל בלילה. ג'ייקובסן מתאר כיצד יצא לרפא את נדודי השינה שלו בחופשה-למחצה בקרוואן במדבר. עם סיפורים היסטוריים, הסברים מדעיים וחוויה אישית הוא מגולל בכתבה נרטיב שמעלה שאלות לא רק לגבי החבלה שאנחנו מחבלים בשינה שלנו, אלא גם לגבי המאמצים שלנו לתקן זאת.

בגיל ארבעים ומשהו, מספר ג'ייקובסן, הוא מתקשה לישון. "אני מתעורר באחת בלילה, אולי בשתיים, בידיעה עגומה שלא אשוב לישון לפני שלוש, אולי ארבע", הוא כותב. רעלנים, תזונה לקויה, מתח – כל הסיבות האלה, הוא אומר, הן משניות. את כולן הגוף היה מתקן בעצמו אלמלא אמ"ל – אור מלאכותי בלילה (ALAN באנגלית). לדבריו, רופאים קושרים בין אמ"ל ובין סוכרת, השמנת יתר, מחלות לב, בעיות עיכול, מחלות במערכת החיסון, דמנציה, דיכאון, פרקינסון, סרטן. בכוונה להיפטר מכל אלה, הוא יצא למדבר סונורה כדי ללמוד איך לישון.

ג'ייקובסן מבהיר בכתבה שהוא לא רדף רק אחר הלילות האפלים (עד 2 לוקס, חושך כמעט מוחלט) והשקטים של מדבר סונורה, אלא גם אחר הימים המוארים ב-30 אלף עד 100 אלף לוקס של בוהק השמש על הנוף. הפער בין אור היום לחשכת הלילה אמור לשפר את השינה, הוא שיער. והייתה סיבה נוספת לכך שנסע דווקא לסונורה: בעיר המדברית טוסון יש מעבדת שינה שהוא ביקש להיבדק בה.

קאט קנדי, מהחוקרות במעבדה, הסבירה לו ש-25 לוקס בשעת לילה מספיקים כדי לדכא מחצית מאותות המלטונין שמשדרים לגוף שעליו להירגע, להירדם ולהתפנות לתיקון פגמים ולניקוי רעלים. רובנו חשופים להרבה יותר מ-25 לוקס בשעות שאנו אמורים להירגע בהן. אז ג'ייקובסן הזמין חופשה של חודש בקרוואן בסונורה, והחליט לבלות שבועיים בחשיפה נאותה לאור ולחושך במדבר, לפני שישהה יום שלם במעבדת השינה ואז ישוב לעוד שבועיים במדבר. בשבועיים הראשונים, הוא מודה, נאלץ לעבוד מול מסכים שהחשיפה אליהם פוגעת בשעון הפנימי שלנו.

"נדמה שאנחנו מתוכננים לקום לפני הזריחה, להישאר פעילים עד ששארית האור נעלמת מהשמיים, ואז להירדם אל מול האור האדמדם מהמדורה, שאינו פוגע בייצור המלטונין", הוא מספר על חיי הציידים-לקטים הקדמונים. אלפי שנים אחרי המדורה האדמדמה הגיעו הנרות ומנורות הגז, שהפיצו אותו אור האדמדם יחסית, אבל כשנולדה התאורה החשמלית סוג האור שלנו השתנה. נורות להט עדיין הפיקו חוֹם תת-אדום בלתי-נראה, ולצידו אור צהוב חם עם כמות קטנה של אור כחול, שבהחלט לא נחשבה לנוחה בעיני האנשים שחיו בתקופה ההיא. אך תאורת ה-LED הנפוצה היום מפיקה בעיקר אור כחול ולא מבזבזת כמעט חום בלתי נראה; לכן היא חסכונית הרבה יותר, אבל גם פוגעת מאוד בייצור המלטונין שלנו.

על המרפסת של הקרוואן ששכר במדבר סונורה, ג'ייקובסן התבונן בשקיעה בקפידה, ותיעד את המעבר "מכתום לוהט ללבנדר שמיימי", ואז לחושך מוחלט. "נראה ברור שאנחנו בנויים לדעיכה איטית כזאת", הוא כותב, "ולא לכיבוי אורות ב-23:00". הוא שוכב ליד המדורה, מתכרבל בשק שינה, בוהה אל הכוכבים. כשהוא מרגיש שהשינה מגיעה הוא קם ונכנס לקרוואן. אבל בכל לילה, אחרי שנרדם לכמה שעות, הוא התעורר שוב, ולא הצליח לחזור לישון. כך היה במשך השבועיים הראשונים שלו במדבר. המקצבים הטבעיים של אור וחושך לבדם לא הצליחו לרפא את האינסומניה שלו.

את הבדיקות שעבר במעבדת השינה בטוסון הוא מתאר כחוויה אחרת לגמרי, קרובה למדע בדיוני. במתחם התת-קרקעי הוא היה מוקף מחשבים, מכשירי מדידה, מבחנים קוגניטיביים. האור הופעל שם לפי פרוטוקול סדור שהוא לא היה מודע לו מראש. הוא היה אמור לעבוד כרגיל בחדר שהוקצה לו שם. בדיוק בשעת הצהריים האור התגבר מאוד, והחדר נשטף ב-555 לוקס של לובן. זה סייע לג'ייקובסן להאיץ את העבודה, ובמבחנים הקוגניטיביים תגובותיו היו מהירות וחדות. לפתע, בארבע אחר הצהריים, האור נעשה ירוק, ועומעם ל-62 לוקס. הוא אומר שהשינוי היה מרגיע, והוריד את האנרגיות שלו. הוא כבר לא היה יכול לעבוד. אחרי שעתיים הירוק נחלש, ובשמונה בערב עבר לאדום עמום, 66 לוקס. אבל השינה לא מיהרה לבוא. בתשע היה ערני עדיין, גם בעשר, גם שעה אחר כך. הוא נרדם מעט לפני חצות.

המטרה של פרוטוקול התאורה הייתה שהוא יירדם מאוחר, כך שיצליח להשיג שינה רצופה ואיכותית. הוא ישן חמש שעות בערך, התעורר ב-4:48, וגם אם לא הרגיש שנח מספיק הוא הודה ש"חמש שעות של שינה רצופה טובות הרבה יותר מחמש שעות של שינה שבורה". לפני שקנדי שחררה אותו ממעבדת השינה, היא הסבירה לו שניסתה לבחון אם תאורה דינמית במשרדים הסגורים שאנחנו מבלים בהם את רוב זמננו יכולה לשפר לא רק את שעות העבודה אלא גם את השינה. אבל חמש שעות הן עדיין הרבה פחות משבע השעות המומלצות.

בשבועיים הבאים, כששב למדבר, ג'ייקובסן ניסה לשפר את השינה שלו לא רק באמצעות התנהגות נכונה בשעות הערב, אלא גם באמצעות חשיפה לשמש ופעילות גופנית נמרצת יותר בשעות היום. הוא יצא לטייל, טיפס על הרים, בחן ציורי קיר וצמחים. הוא ישן היטב. בתחילה שמונה שעות, אחר כך שבע, אחר כך שש ומשהו. הוא לא עבד מול המחשב כל היום, והשינה הייתה יעילה. הוא הרגיש טוב יותר. והלילות נראו קצרים יותר: "אני רואה את השמש שוקעת, והדבר הבא שאני יודע הוא שהיא מתגנבת מעלה מאחוריי. כמו משחק יויו עם כדור של אש", הוא כותב.

אפשר בהחלט לייחס את השיפור לחופש עצמו. להתנתקות ממהומת החיים, למרחק, לשקט, להאטת הקצב. שינה טובה קשה להשגה בחיים המודרניים. גם ג'ייקובסן, כשחזר לניו-אינגלנד, ידע שבמהרה יחזור לסורו: "הלילות יימתחו לאורך ויישברו לשניים, ושוב תבהה בחלון, תנסה לפענח את השברים. עד כה אין לי מושג מה לעשות כשהאפלה הארוכה תגיע".

אבל אולי אין סיבה להתייחס לכך באופן דרמטי כל כך. נדודי השינה המייסרים שתקפו את ג'ייקובסן חילקו את לילותיו לשניים, באופן דומה לשינה הדו-פאזית שמוזכרת ומתוארת בימי הביניים, בטרם המהפכה התעשייתית. בספרים כמו 'דון קישוט', שג'ייקובסן עצמו מזכיר בכתבה, מתוארת "השינה הראשונה", שנמשכת משקיעת השמש ועד חצות, ולאחר שעה או שעתיים של עוררות באמצע הלילה – "השינה השנייה", שנמשכה עד הבוקר. תינוקות ישנים שינה רב-פאזית כזאת, וגם יונקים כמו כלבים וחתולים. יש משהו טבעי בעוררות באמצע הלילה, ממש כמו שיש משהו טבעי בשינה בשעת הצוהריים. אולי ג'ייקובסן יפסיק להרגיש שיש בעיה בסגנון השינה שלו אם רק יאמץ לעצמו גם את הסיאסטה.