|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
התיק הלא-משכנע של קץ הדמוקרטיה
https://www.newyorker.com/newsletter/the-daily/what-its-like-to-live-under-autocracy
בשער הניו-יורקר ב-5 במאי, גברת פסל החירות יושבת מאחורי סורגים ועל קיר תא הכלא מאחוריה מסומנים בחריטות קווים 100 הימים הראשונים של כהונתו השנייה של טראמפ. "האם זה קורה כאן?", זוהי כותרת כתבתו של אנדרו מרנץ, עיתונאי יהודי-אמריקני, במדור "הזירה הפוליטית". וכותרת המשנה: "דמוקרטיות רבות הידרדרו בהדרגה לאוטוקרטיה. אולי לשם אנחנו מתקדמים – או שאנחנו כבר שם". מן השער, הכותרת וכותרת המשנה עולה חרדה עמוקה לגבי גורלה של הדמוקרטיה האמריקנית בעידן טראמפ, והשאלה המרכזית שמרחפת מעל לכתבה כולה היא האם אנו צופים באובדן החירות במסווה של תהליך דמוקרטי לגיטימי.
מרנץ בוחר להתמקד דווקא בהונגריה תחת שלטונו של ויקטור אורבן כמקרה בוחן עיקרי, ורואה בה תמרור אזהרה לארה"ב. אורבן, נטען, הצליח לרוקן מתוכֶן את המוסדות האזרחיים והמשפטיים של מדינתו – בלי לסגור את הדמוקרטיה באופן מוחלט. יש עדיין בחירות, שופטים והפגנות, אבל הם האווירה השוררת בדמוקרטיה הזאת ספוגה, לדברי מרואייניו, בפחד, בהשתקה ובלחצים מצד השלטון. להשקפתו של מרנץ, הונגריה היא דוגמה לתהליכים שקורים במדינות דמוקרטיות ופתוחות רבות, הבוחרות מעין-רודנים שרודפים ארגוני שמאל ופוגעים בחופש הביטוי שלהם, מהדקים את אחיזתם בשלטון, ואז פוגעים בזכויותיהם של מהגרים והומוסקסואלים ומקדמים תפיסת עולם לאומנית חריפה. גם במדינות שנדמה שהן עדיין דמוקרטיות, קיומו של רודן-נבחר כזה עשוי לרמז על הליכה בנתיב הבטוח למדיניות בלתי סובלנית.
לצד הונגריה מרנץ מציג כמה מדינות – טורקיה, ברזיל, אל-סלבדור וגם ארה"ב – בתור מדינות שנמצאות באותו נתיב לרודנות. אבל התהליכים במדינות הללו מתחוללים בהקשרים פוליטיים, דתיים, כלכליים והיסטוריים שונים בתכלית. ברזיל, למשל, חוותה הנהגות "רודניות" הן מצד הימין הן מצד השמאל. טורקיה נשלטת בידי מפלגה אסלאמיסטית לאומית, בעוד הונגריה שייכת לרקע אירופי חילוני-נוצרי. מרנץ אינו מבהיר מה משותף לתהליכים בכל המדינות הללו, מלבד העובדה שכולם מעוררים בו אי נוחות פוליטית.
גם ההתמקדות בהונגריה אינה נטולת בעיות. מרנץ מציג את סגירת האוניברסיטה המרכז-אירופית (CEU) בבודפשט, שהקים ג'ורג' סורוס ב-1991, כאירוע סמלי של שחיקה דמוקרטית, אך אינו מפרט מהם בדיוק החוקים שהובילו לסגירה, באילו סעיפים נטען שהאוניברסיטה לא עמדה, וכיצד המוסד הגיב למהלכי הממשלה. בביקורו במבנה האוניברסיטה מרנץ מדווח על שלטים ריקים ומשרדים חשוכים. חוקרי האוניברסיטה חשים מושתקים. אחד המרצים, זולטן מיקלושי, שנאלץ לנסוע מעת לעת להרצות בקמפוס ה-CEU בווינה, אומר למרנץ שלא נעים לו להודות שהוא חי ברודנות, אבל זה לדעתו המצב. מרנץ מודה שהוא לא ממש מבין: "אם אורבן מתנגד כל כך ל-CEU בבודפשט, מדוע לא פשט על הבניין ותלה שלט 'למכירה' על דלתותיו? אם הונגריה היא רודנות, מדוע מבקריה רשאים לשבת בלב הבירה ולומר זאת?". מיקלושי מסביר לו שזה חלק מהעניין – לקיים רודנות עדינה, שלא תעורר סערה. אם מחקריו באמת היו מטרידים את שרי הממשלה, הם היו "מוצאים את הדרך למרר את חייו". לא במעצר, אבל בהשמצות בתקשורת או בחרם תעסוקה על בני משפחתו.
הביקור של מרנץ בהונגריה התקיים בימים שטראמפ היה עדיין הנשיא הנבחר, לקראת השבעתו. לאחר שובו לארה"ב והשקת כהונתו השנייה של טראמפ, חיפש מרנץ עדויות לכך שהנשיא הולך בעקבות אורבן. הוא מצא אותן, למשל בכך שהממשל אסר לארח בבניינים פדרליים עורכי דין מסוימים שרדפו את טראמפ בין הכהונות. אבל פרשנים חוקתיים אמריקניים טענו בפני מרנץ שהמערכת האמריקנית עודנה מתפקדת, שטראמפ אכן פועל במסגרת החוק גם אם בשוליו, ושהדמוקרטיה האמריקנית חזקה דיה להתמודד עם הנשיא. מרנץ אינו מעמיק בכך, וגם אינו מעמיק בטענה שנשיאים קודמים, גם משמאל, נהגו בדרכים דומות לטראמפ במובנים רבים.
באופן דומה, מרנץ תוקף את התערבות ממשל טראמפ באוניברסיטאות על רקע הפגנות אנטישמיות, אך מתעלם לחלוטין מהפגיעה החמורה בזכויותיהם של סטודנטים יהודים בקמפוסים ובזכויותיהם של שאר הסטודנטים וחברי הסגל, שנפגעו מאוד מההפגנות שהשתלטו על הקמפוסים. הוא כלל לא עוסק בשאלה העמוקה אם יש גבול לחופש הביטוי כשהוא פוגע בביטחונם הפיזי של אחרים או מוביל להפליה חמורה נגדם. התמונה נותרת חד-ממדית ומגמתית, ומרנץ ממשיך לחתור לעורר תחושת בהלה מפני איזו הידרדרות איומה שהנה עוד רגע מגיעה.
במהלך הכתבה, מרנץ מתאר כיצד שגריר ארה"ב בהונגריה הוביל להטלת סנקציות אישיות נגד שר בממשלת אורבן בגין חשדות לשחיתות. הוא אינו עוצר לשאול אם זוהי התערבות בעייתית בריבונות של מדינה זרה – במיוחד בהתחשב בכך שגם בממשל ביידן היו טענות לשחיתות, כולל כלפי הנשיא עצמו. הוא גם אינו תוהה אם ההתנהגות הזאת מצד מדינה זרה עלולה לחזק את כוחו של ראש ממשלת הונגריה. הביקורתיות של מרנץ כלפי טראמפ אינה מתורגמת לביקורת כלפי מנגנוני הכוח האמריקניים כשהם מופעלים נגד יריב פוליטי מחוץ לגבולות ארה"ב.
מרנץ מבקש לאותת לקוראים שהדמוקרטיה האמריקנית עומדת בפני סכנה קיומית. אלא שכדי להמחיש את הסכנה הזו הוא חומק מדיון בשאלות מכריעות. הכתבה שלו בהחלט מתארת שחיקה איטית של מוסדות ליברליים, אך לא בהכרח מסמנת פגיעה בדמוקרטיה, בוודאי במובן של שלטון הרוב. בפרט, מרנץ מתעלם מהעובדה שאנשי שמאל נוהגים בדרכים דומות מאוד, כשהם אוחזים בעמדות כוח בממשל ובארגונים מחוץ לממשל. כששוחח עם איש מדע המדינה ההונגרי פיטר קרקו במסעדה איטלקית בבודפשט, טען קרקו שאנשי אקדמיה, תקשורת וארגונים בלתי ממשלתיים בהונגריה נמנעים מלחצות קווים מסוימים, שחצייתם הייתה מביאה ללחצים מצד הממשלה. האם השמאל אינו מפעיל לחץ רודני דומה במגוון תחומים – מענייני להט"ב וזהות מגדרית ועד ענייני הגירה – כדי להשיג את מבוקשו? כדי להגן על הדמוקרטיה, יש להגן עליה מכל עבר – מהימין ומהשמאל כאחד. מרנץ אינו עושה עבודה טובה בהצגה מעמיקה של האיומים הרחבים יותר על הדמוקרטיה, אלא חותר לעורר בהלה. ייתכן מאוד שראוי להיבהל, אבל כדי להתמודד עם הסיכון באמת, יש להעמיק בו יותר.
הגנה על הדמוקרטיה או משטרת מחשבות
https://www.nius.de/nachrichten/news/10beispiele-afd-verfassungsschutz/2b02ad44-bb6c-48f9-adc3-e8375da08975
לימין בישראל לא תמיד ברור איך עליו להתייחס למפלגות ימין באירופה. לרבות מהן יש שורשים נאציים, ולעיתים קרובות הניאו-נאציזם בתוכן פורח. גם כשהן זוכות לתמיכה גוברת (במיוחד על רקע עומס ההגירה המוסלמית וכישלון מדיניות הזרם המרכזי בתחום), נטיותיהם האנטישמיות של חבריהן אינן נעלמות, וגם לא סגנון הביטוי בעל הצלצול ההיטלריסטי. ההתלבטות בולטת במיוחד לאחרונה בצרפת, שם מפלגת האיחוד הלאומי של מרין לה-פן – בתו של אנטישמי ידוע – מייצגת קהלים אנטישמיים במובהק בעודה נוסקת בסקרים, וקרובה להפוך למפלגה העיקרית המייצגת את הימין.
אבל הדילמה ברורה עוד יותר בגרמניה. מפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה' (AfD), שיושבת באופוזיציה הגרמנית המפולגת עם 151 נציגים מתוך 630 מושבי הבונדסטאג, נחשבת גם היום למפלגה עם נטיות נאציות, אף שהיא מנסה לכאורה להסתיר אותן. הימין בישראל יכול להביט בתקווה בתמיכתה בהעברת שגרירות גרמניה לירושלים, בתמיכתה במלחמה בחמאס ובתמיכתה ברפורמה המשפטית כאן; מנגד, אחד מראשי המפלגה קרא לאמברגו נשק לאחר מתקפת 7 באוקטובר, מה שמעיד על כך שהמפלגה לכל הפחות חצויה ביחסה לישראל, ואי אפשר בהכרח לסמוך על תמיכתה; וייתכן גם שהתחזקותה תהפוך לאיום של ממש על יהודי גרמניה ואירופה ועל ישראל כולה. הזיכרון ההיסטורי אינו מעודד.
בגרמניה עצמה, החשש ממפלגת AfD חמור עוד יותר. אם אלטרנטיבה תקים ממשלה בגרמניה ותתגלה כמפלגה נאצית, ישראל תוכל להתמודד. הגרמנים, מנגד, זוכרים את עלייתו של היטלר לשלטון דרך תערובת של מהלכים דמוקרטיים וצעדים אלימים, וממש אינם מעוניינים בשידור חוזר לשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה. לפיכך אין פלא שהמשרד הפדרלי להגנת החוקה – שב"כ, במונחי ישראל – בוחן בקפידה את מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, כדי לוודא שאין בה איום על הדמוקרטיה בגרמניה.
בתחילת מאי, המשרד הגיע למסקנה: הוא הכריז ש-AfD כולה היא ארגון קיצוני המאיים על הדמוקרטיה, ולפיכך אפשר לרגל אחריה ולעקוב אחר פעיליה באמצעים שאינם מותרים באופן רגיל, ואפשר לעתור לבית המשפט בבקשה לפסול אותה מהתמודדות בבחירות ברחבי גרמניה. דו"ח מפורט וסודי בן 1,100 עמודים צורף להכרזה, כדי לבסס אותה. חלקים ממנו הודלפו, ובתוך פחות משבוע נאלץ המשרד לסגת, לחזור בו ולהשעות את ההכרזה. באתר הימין NiUS ניסו להסביר מדוע, באמצעות קריאת קטעים מהדו"ח. "בדיחות גסות ואמרות טיפשיות: עשר דוגמאות אבסורדיות לחלוטין מהתיק הסודי על מפלגת AfD", תקצרה כותרת המאמר (9 במאי).
אז על מה הסתמך השב"כ הגרמני כדי להציע להגדיר את מפלגת האופוזיציה הגדולה כארגון המאיים על הדמוקרטיה בגרמניה? היה שם ציטוט של אחד מחברי המפלגה שקרא למפלגות המרכז בזלזול "מועדון חילופי-זוגות פוליטי", ציוץ של המפלגה שטען שביקורת גבולות עשויה למנוע אלימות של מהגרים בלב הערים בגרמניה (אף שזוהי גם עמדתו של הקנצלר החדש-ישן פרידריך מרץ, ממפלגת הימין-מרכז CDU), וטענה מפי אחד מחברי המפלגה שאין חופש ביטוי מוחלט בגרמניה משום שתחנות שידור ממלכתיות מקבלות כספים באגרות הנגבות מן האזרחים, ולפיכך התחרות עם השוק הפרטי אינה הוגנת. המשרד הפדרלי להגנת החוקה טען שהאמירה שאין חופש עיתונות "מערערת את עקרון הדמוקרטיה".
בדו"ח היו גם סימנים מדאיגים יותר. למשל, סיסמת הבחירות "אליס למען גרמניה", משחק מילים המשתמש בדמיון הצליל בין שמה של מנהיגת המפלגה אליס ויידל לבין המילה "אלס" כולם, בסיסמה הנאצית "כולם למען גרמניה" (Alles für Deutschland). או הקישור המפורש בין מדיניות הקואליציות בעשור האחרון לבין "רצח, הרג ואונס ברחובות גרמניה" – ביטוי שהוא, לפי עורכי ניוס, "ניסוח טיפוסי של מסע בחירות בשפה קיצונית – לגיטימי לחלוטין", אך לפי השב"כ הגרמני הוא "שולל את זכות הקיום" של המפלגות האלה.
בעיניהם של עורכי ניוס, "המשרד להגנת החוקה הפך למשטרת מחשבות… המגויסת לאכיפת נקודת מבט פוליטית מסוימת". עיתונאי הימין יוליאן רייכלט, שקרא את כלל ההדלפות מהדו"ח שפורסמו בעיתונות הגרמנית (כולל בעיתוני שמאל), תיאר חלק מהתבטאויותיהם של אנשי AfD שהופיעו בדו"ח בתור "מוגזמות, חסרות טעם, תוקפניות", אבל אחרות בתור "מדויקות לחלוטין ובלתי מזיקות, וחלקן מתייחסות למדיניות המוכרזת של הממשלות הפדרליות בעבר והיום". בטוויטר כתב רייכלט: "אף אחת מההצהרות הפומביות המוכרות של AfD לא קרובה למחוזות האנטי-חוקתיות האלימה". המשרד להגנת החוקה אינו מכוון, לדבריו, נגד מפלגת הימין, אלא נגד הביקורת החריפה על מדיניות ההגירה. "אנו חווים את ההתקפה הגדולה ביותר על חופש הביטוי שקיימה ממשלה פדרלית אי פעם".
המומחה החוקתי יוזף פרנץ לינדנר טען, בריאיון בכתב העת קיקרו, שהסיווג הסודי של הדו"ח פגע אנושות בדמוקרטיה, והסכים שרוב המידע שהודלף מתוכו מעיד על רדיפה פוליטית ולא על טיפול רציני ואובייקטיבי בבעיה אמיתית. אם בדו"ח נכללות גם ראיות חמורות התומכות בהאשמותיו של המשרד להגנת החוקה, יש להציג אותן לציבור ולשכנע אותו בנכונותן; כל עוד זה לא קורה, לפי רייכלט, ברור שאנשי השב"כ הפדרלי של גרמניה הם שפוגעים כרגע בדמוקרטיה ובחוקה.
מחבל המחמד של הקמפוסים
https://www.thefp.com/p/who-is-the-real-mohsen-mahdawi
"מיהו באמת מוחסן מהדווי?", שואלת מאיה סולקין ב"פרי פרס" (7 במאי). לכאורה אין באמת צורך בשאלה הזאת לגבי מהדווי, ממארגני ההפגנות האנטי-ישראליות באוניברסיטת קולומביה, שהליך התאזרחותו הופסק והממשל ניסה לגרשו מארצות הברית בעקבות מעשיו. השאלה אינה הכרחית משום שהמידע לגבי מהדווי אינו חסוי ועלום, והוא גם לא אדם חשוב כל כך: סטודנט נצחי שמעורר מהומות אנטישמיות בקמפוסים, אחד מאינספור כמותו בכל רחבי אמריקה. סולקין (בעצמה בוגרת אוניברסיטת קולומביה) כתבה עליו משום שתקשורת הזרם המרכזי האמריקנית, בכל התייחסויותיה אליו, תיארה אותו כקורבן חף מפשע של ממשל טראמפ.
בניו-יורק טיימס, במאמר דעה אישי שפורסם ב-2 במאי, כתב מהדווי: "פשעי היחיד הוא סירובי לקבל את טבח הפלסטינים, התנגדותי למלחמה ותמיכתי בשלום". כדי לבלום את גירושו הוא גם טען שאם יסולק ל"גדה המערבית", יהיה הדבר כאילו גזרו עליו גזר דין מוות. נימת הסיקור בעניינו בתקשורת האמריקנית פחות או יותר נצמדה לתיאורו העצמי, אבל סולקין מבהירה שזוהי תעמולה המנותקת מהמציאות.
מהדווי, פלסטיני בן 34, יליד פארעה (ליד טובאס בנפת שכם), נמצא בארה"ב מאז 2014. עד אז הוא למד הנדסת מחשבים באוניברסיטת ביר-זית, ובתום לימודיו נשא אישה אמריקנית ששירתה שירות צבאי ב"מזרח התיכון" – לא ברור היכן בדיוק – ועבר להתגורר בוורמונט. סולקין מספרת שכבר שנה לאחר בואו לאמריקה הוא הופיע בדו"ח משטרתי בעקבות תלונה של בעל חנות כלי נשק שטען שמהדווי ביקש לקנות רובה צלפים ותת-מקלע, ואמר לו שב"פלסטין" הוא בנה רובי תת-מקלע מאולתרים כדי להרוג יהודים. מהדווי לא רק ביקש לקנות כלי נשק, אלא גם הציע לעבוד בחנות, צילם אותה מבחוץ ומבפנים, וכנראה בחן את אמצעי האבטחה. מהדווי הכחיש את הטענות כשנשאל עליהן בידי סוכן אף-בי-איי שנשלח לתשאל אותו.
מפתיע שהחקירה בעניינו נעצרה (אף שהתיק לא נסגר), משום שבפוסטים ברחבי הרשתות החברתיות הילל מהדווי מחבלים לעין כול. אחד מהם הוא בן דודו שהשתתף בירי לעבר יישובים ישראליים, השליך מטעני חבלה על חיילים, ייצר מטעני צינור ותכנן פיגועים. הוא חוסל בג'נין לצד בכיר חמאס בעיר ב-2024. אחר הוא דודו, יוסף מהדווי, שנשפט למאסר עולם בגין מעורבותו בפיגוע התאבדות בנתניה ב-2003 (הוא קיבל מאז 1.1 מיליון שקלים מהרשות הפלסטינית). גם מחבלים אחרים, ובהם עוד שני בני דודים של מהדווי, זכו לשבחים ממנו ברשתות החברתיות.
במשך השנים שלאחר הגעתו לארה"ב למד מהדווי ללא הרף. לטענתו הוא התחיל את דרכו האקדמית באמריקה בניו-המפשייר, באוניברסיטת דארטמות' (אולם באוניברסיטה הכחישו זאת בפני סולקין), ואחר כך עבר לאוניברסיטת ליהיי בפנסילבניה, ואז לקולומביה בניו-יורק. בסך הכול הוא למד במשך עשרים סמסטרים מאז בואו לארה"ב, ותוכניותיו לעתיד כללו תואר שני ביחסים בינלאומיים ובמדיניות ציבורית באוניברסיטת קולומביה.
לאחר טבח 7 באוקטובר הוא החל להוביל את המחאה האנטי-ישראלית בקמפוס קולומביה. בהפגנות הוא הילל את המוות למען המטרה הפלסטינית, הטריד סטודנטים יהודים שהפגינו בהפגנות נגד, והגיש תלונות נגד יהודים שמחו על התבטאויותיו בחריפות. סגל האוניברסיטה, למרבה הצער, שיתף פעולה עם תלונותיו, ופתח בחקירה נגד סטודנט יהודי שכינה את מהדווי "נאצי". נגד מהדווי עצמו לא נפתח שום הליך משמעתי. להפך: הוא צורף לקבוצה של מנהיגי סטודנטים שקיבלו מלגה אקדמית בתמורה ל"יצירת הזדמנויות לסטודנטים ללמוד אלה מאלה, להאזין זה לזה, לבנות חיבורים חדשים ולהחזיר לקולומביה תחושה מחודשת של אפשרות".
מהדווי נעצר באפריל במשרדי מחלקת ההגירה האמריקנית לאחר שעבר את מבחן האזרחות וחתם על מסמך שבו הביע את רצונו להישבע את שבועת הנאמנות. בית המשפט עצר את הליכי הגירוש, בינתיים, אבל סולקין שוחחה עם ראש מחלקת המדיניות במרכז לחקר ההגירה, ג'סיקה ווהן, שהסבירה לה שכל מעשיו של מהדווי מאז בואו לארה"ב מספיקים כדי לשלול את זכותו לאזרחות אמריקנית, ושדי בקשריו המשפחתיים לטרור כדי לשלול ממנו את זכות הכניסה למדינה על אף נישואיו לאמריקנית. לדעתה, הממשל יצליח בסופו של דבר לגרש את מהדווי.
מרואיין אחר, קונור פיצפטריק מהמכון לזכויות הפרט, טען מנגד שהניסיון לגרש את מהדווי פוגע בחופש הביטוי ומנוגד לתיקון הראשון לחוקה. הוא התעלם מכל שאר הפרטים שהזכירה בפניו סולקין, למעט קשריו המשפחתיים לטרור, ולגביהם רק ציין: "אנחנו שופטים אנשים לא לפי סביבתם אלא לפי מעשיהם". כמו פיצפטריק כך התקשורת האמריקנית. אפשר לטעון שהמטרה של עיוותי הסיקור אינה פוליטית, ושפשוט נוח לה לספר סיפור חד-צדדי ומעורר זעם שיביא רייטינג. אבל ההיצמדות של העיתונאים לנרטיב של תומך טרור מובהק המעודד טבח יהודים, שהתנהלה נגדו חקירת אף-בי-איי בגין חשד לניסיון לשדוד חנות כלי נשק, אינה רק עצלות. זהו מסע תעמולה חד-צדדי למטרות פוליטיות, המתעלם מעובדות חיוניות ומסתיר אותם מהקהל בשירותו של אינטרס מסוכן.
הבּינה והירח
https://www.palladiummag.com/2025/04/18/the-moon-should-be-a-computer/
ב'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' מאת הסופר הבריטי דאגלס אדמס, כדור הארץ הוא מחשב שנועד למצוא את השאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר – זאת שהתשובה לה, כידוע, היא 42. בכתב העת הדיגיטלי פלדיום (18 באפריל) מציע עומר שאמס שהירח שלנו, הסובב את כדור הארץ, יהיה המחשב שלנו – של המין האנושי כולו. לטענתו, זהו אולי הפתרון היחיד לשאלה הגדולה של דורנו, המופנית אינספור פעמים ביום לכל מנועי הבינה המלאכותית בכל רחבי העולם: "אז מה אתה אומר?"
שאמס סוקר במאמר את התקדמות הבינה המלאכותית ואת מחיריה – לא בתחום השינויים בשוק העבודה אלא בדולרים, ובעצם במה שהדולרים האלה מייצגים: אנרגיה. סם אלטמן, מנכ"ל OpenAI, התבדח לאחרונה על כך שיחס נימוסי לבינה המלאכותית, באמצעות מילים כמו "תודה" ו"בבקשה", דורש משאבי חשמל בעלות של עשרות מיליוני דולרים בשנה, וביקש מהמשתמשים בבינה המלאכותית להפסיק להשתמש במילים כאלו. בעדות בקונגרס בראשית מאי הוא הבהיר שעלות השימוש בבינה מלאכותית תתכנס, בסופו של דבר, למחיר האנרגיה המפעילה אותה. לכן הוא ויזמי AI אחרים מעורבים עמוקות במיזמי אנרגיה, כולל בעידוד חקר ההיתוך הגרעיני ובפתיחת תחנות כוח גרעיניות שנסגרו בעבר.
החברות העוסקות בתחום הבינה המלאכותית מהמרות על צמיחה מהירה ועל יתרונות לגודל, אומר שאמס. לפי המחקרים שלהן, הגדלת כוח החישוב של מערכות בינה מלאכותית מובילה לשיפור ביצועיהן בסולם מעריכי. לכן אילון מאסק פיתח מחשב-על שמורכב מ-100 אלף מעבדים גרפיים עצומים של חברת אנבידיה (מדגם H100), שמחירו 4 מיליארד דולר, ולכן מיקרוסופט מתכוונת להקים מרכזי נתונים בהשקעה של 80 מיליארד דולר ב-2025 לבדה. אמזון ו-OpenAI לא מפגרות הרבה מאחור.
כבר עכשיו, בראשית ימי הבינה המלאכותית, הצמיחה הזאת מטילה עול כבד על מערכות האנרגיה בארה"ב. מחשב-העל קולוסוס של מאסק שוכן בממפיס שבטנסי, וצורך לבדו 150 מגה-ואט – כ-5 אחוזים מצריכת החשמל של העיר (מערכות הקירור של קולוסוס גם דורשות רבבות קוב מים בשנה). כדי להתכונן לדרישות האנרגיה הצפויות בטווח הקרוב, חברות הבינה המלאכותית כבר מתחילות להתמקד בהבטחת זרם החשמל למרכזי הנתונים שלהן. מיקרוסופט מעורבת ביוזמה לפתיחתה מחדש של תחנת הכוח הגרעינית באי שלושת המיילים בפנסילבניה; מטרתה היא לשפץ את הכור, שהותך בתאונה גרעינית ב-1979, להשמישו מחדש, ובתמורה לקבל זרם חשמל של 835 מגה-ואט לשימושה. אמזון כבר רכשה מרכז נתונים המופעל ב-2.5 ג'יגה-ואט של אנרגיה גרעינית בפנסילבניה.
אלה רק מרכזי הנתונים. ייצור המחשבים צורך גם הוא חשמל בכמויות אדירות. מפעלי TSMC בטאיוואן, המצויים בקצה שרשרת הייצור של השבבים המתקדמים בעולם, צורכים 8 אחוזים מהחשמל המיוצר במדינה, וטאיפיי מתכוונת להגדיל את הקיבולת הלאומית של רשת החשמל שלה ב-12 עד 13 אחוזים בשנים הקרובות כדי להתמודד עם הביקוש הצפוי לזנק.
לפי שאמס, אם בינה מלאכותית אכן תהפוך לכוח החשוב ביותר במאה ה-21, כפי שמעריכים מדינאים ואנשי התעשייה, הציפייה היא שדרישות האנרגיה העולמיות יוכפלו בקרוב פי שניים בכל חמש שנים. זהו קצב מהיר בסדרי גודל מקצב ההכפלה הנוכחי, כשלושים שנה. מהפכת המידע תגיע למצב טורפני, והיא תשנה את כלכלת האנרגיה העולמית יותר משעשתה זאת המהפכה התעשייתית.
כמו במהפכה התעשייתית, אנו עלולים להיתקל בקשיים סביבתיים חמורים. באופן מרענן, שאמס מניח בצד את פליטות הפחמן ואת אפקט החממה, ומתייחס ליסודות הפיזיקליים של הבעיה. חוקי התרמודינמיקה קובעים שכל עבודה שימושית שעושה הבינה המלאכותית מייצרת חום (זוהי גם הסיבה לצריכת מי הקירור העצומה של מרכזי הנתונים). לא משנה איך נייצר את החשמל שהבינה המלאכותית טורפת – דרך אנרגיות מתחדשות או בשרפת דלקים מאובנים – האנרגיה תשתחרר בסופו של דבר בצורת חום. אם החום הזה יגדל באופן מעריכי, פי ארבעה מדי עשור, הוא יבשל את הפלנטה ואת כולנו יחד איתה.
"היעילות התרמית של המחשבים שלנו השתפרה עם הזמן", מודה שאמס. חישובים "עולים" פחות במונחי חום – וההתקדמות בתחום עקבית. מספר החישובים לג'אול של אנרגיית חום נפלטת גדל פי שניים מדי שנה וחצי לערך. אבל לשיפור היעילות קיים גבול תרמודינמי סופי, שצפוי להגיע בשנת 2080. כיום מערכות בינה מלאכותית צורכות כ-0.1 אחוזים מהאנרגיה המיוצרת בעולם כולו. הכפלתה הצפויה של צריכת החשמל הזאת פעם אחת מדי חמש שנים תביא אותנו לכך שמערכות הבינה המלאכותית ב-2080 יצרכו לבדן פי שניים מצריכת החשמל העולמית כיום. עד אז, אנחנו צריכים למצוא פתרון לחום שפולטים המחשבים שלנו.
התשובה, לפי שאמס, עשויה להיות הירח. פני השטח שלו מלאים סיליקון, ומערכות רובוטיות מבוססות בינה מלאכותית יכולות לאפשר הקמת מרכזי נתונים שם, במקום פה, בלי נוכחות אדם. שטחו גדול בערך כמו שטחה של יבשת אסיה, ואין בו אטמוספירה – ולכן גם לא יהיה בו צורך במערכות קירור, משום שהחום ייפלט אל הריק הקפוא.
קשה לדמיין דבר כזה. הפיכת הירח למחשב – זהו חומר של ספרי מדע בדיוני, וחמור עוד יותר, של קומדיות מדע בדיוני. אבל החלופות האחרות, ששאמס רומז עליהן, הן ויתור כלל-אנושי משותף על הבינה המלאכותית, או השמדה עצמית בחום שהמחשבים שלנו מייצרים. בחלופה הראשונה אי אפשר לשלוט, בהתחשב ביתרונותיה של הבינה המלאכותית לכל מי שיצליח לרתום אותה לשימושו. החלופה השנייה מאוד לא נעימה. מוזר לחשוב שהקולוניזציה של הירח עשויה להיות הצעד הבא של חברות הבינה המלאכותית, אבל בצימאונן לאנרגיה הן כבר קונות כורים גרעיניים ישנים וחולמות על היתוך גרעיני, אז אולי גם הרעיון של הקמת מחשב על הירח ייראה להן כאסטרטגיה עסקית סבירה.
