שיחה עולמית- קיץ 2024

סחרור אידאולוגי בשידור הציבורי

[הפרי פרס]

קתרין מייהר, לשעבר מנכ"לית קרן ויקימדיה (העמותה המנהלת את מערכות ויקיפדיה ברחבי העולם), נכנסה בחודש מארס לתפקיד מנכ"לית רשת הרדיו הציבורית הלאומית של ארה"ב, NPR. במאמר "הייתי ב-NPR במשך 25 שנה. כך איבדנו את אמונה של אמריקה", שפורסם באתר הפרי פרס (The Free Press) ב-9 באפריל, הציע לה אורי ברלינר, מוותיקי NPR, כיצד לשקם את מעמדה של רשת השידור בעלת התדמית האליטיסטית והאנמית.

ברלינר לא המליץ להפחית את האליטיזם או את האנמיות. לדבריו, בעבר היה נפוץ המחזה של חוואי אמריקני פשוט במערב התיכון שנהנה להאזין לקולו השלו של השדרן במהדורת החדשות של הבוקר בעודו נוהג בטרקטור שלו. כיום מחזה כזה יגרום לך לשפשף עיניים בתדהמה. רובם המוחלט של מאזיני NPR כיום הם לבנים פרוגרסיבים, תושבי ערי החופים, המזרחי והמערבי, או עיירות קולג'. רק 6 אחוזים מהמאזינים הם שחורים (פחות ממחצית משיעורם באוכלוסייה האמריקנית, 14.4 אחוזים), ורק 7 אחוזים מהמאזינים הם היספנים (לעומת 19 אחוזים באוכלוסייה כולה). במקביל, הרשת עוברת קיצוצים, כוחה נחלש והשפעתה פוחתת. דיווחיה אינם מכתיבים את סדר היום. רק שלושה מכל עשרה מאזיני רדיו מתארים את הרשת כ"אמינה".

הסיבה לכך היא הקצנה אידאולוגית מתמדת שגררה את NPR שמאלה ואשר משפיעה על ההחלטה על מה לדווח, מתי ואיך – זאת אומרת, באילו מילים וניסוחים להשתמש. בשלושה נושאי סיקור חשובים שברלינר מתאר בהרחבה הרשת סטתה מהרדיפה אחר האמת והתחייבה לעמדה פוליטית מובהקת: האשמת נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ בכך שתיאם עם הרוסים את התערבותם בבחירות 2016 ("רוסיה-גייט"); הסירוב לסקר באורח הוגן את החשדות נגד האנטר ביידן, בנו של נשיא ארצות הברית כיום ג'ו ביידן, במהלך בחירות 2020; וההתעלמות מהאפשרות שמוצאו של נגיף הקורונה במעבדת ניסויים סינית בווהאן.

בכל שלושת הנושאים הללו הלכו עיתונאי NPR אחר המוסכמה המקובלת בקרב ערוצי החדשות האמריקניים השייכים לשמאל, ואין פלא שכך הדבר. בחדר החדשות של הרשת בוושינגטון, לפי ברלינר, יש 87 "דמוקרטים רשומים" ("מתפקדי" המפלגה הדמוקרטית) בתפקידי עריכה, ואפס רפובליקנים. כשהציג את הנתונים הללו בישיבת מערכת מלאה במאי 2021, הוא נתקל בהתעלמות. לטענתו, זה היה גרוע יותר מעוינות: חבריו לעבודה לא זיהו את העובדה שהגיוון שההנהלה חתרה אליו הוחמץ במקום העיקרי שבו היה חשוב יותר מכול להשיג אותו.

החתירה לגיוון הייתה מטרת-על של הנהלת החברה, בהובלת המנכ"ל לשעבר ג'ון לנסינג, שהיה בתפקידו מ-2019 ועד שהוריש את המשרה למייהר. תפקידו של מנכ"ל הרשת, המתבססת על תקציב ציבורי מועט ועל תרומות רבות, הוא לסייע בגיוס התרומות ולפתח את הקשרים עם תחנות הרדיו הרבות ברחבי אמריקה שרוכשות את התכנים שמייצרת NPR. הוא לא אמור להשפיע על העבודה העיתונאית, ולא נדרש להתערב ישירות באופן הסיקור שנקבע במערכת החדשות. אך לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד במאי 2020, לנסינג נהג אחרת. במכתביו לעובדי הרשת הוא הודיע כי אמריקה היא ארץ מוכת גזענות מערכתית, ומטרת העיתונאים ברשת היא לשנות זאת.

המסר מההנהלה, מסביר ברלינר, היה ש-NPR עצמה היא חלק מהבעיה. על מנהיגי התקשורת הציבורית "להיות מודעים לכך שאנו עצמנו נהנינו מ'פריווילגיה לבנה' בעבודתנו. עלינו להבין את ההטיה הבלתי מודעת שאנו מביאים איתנו… ועלינו להתחייב, בגוף ובנפש, לשינויים עמוקים בנו ובמוסדותינו", כתב לנסינג לעובדיו. הוא גם הורה לעיתונאים לשאול כל מרואיין על גזעו, מגדרו ומוצאו האתני, ולהזין את הנתונים למערכת מעקב כדי שההנהלה תוכל לוודא שהמרואיינים מייצגים מגוון בקרב החברה.

ההוראות "מלמעלה" תאמו את המתחולל בשטח, בקרב המפיקים, הכתבים, העורכים ושאר אנשי הצוות. אידאולוגיית הזהות של השמאל הביאה להקמת קבוצות "תמיכה" ו"הזדהות" של עובדי הרשת – קבוצה ל"לא לבנים בעלי מגדר מיוחד", קבוצה לעובדים ממוצא לטיני, קבוצה של שחורים, קבוצה של "דרום-מערב אסיינים" (ערבים) ושל "צפון אפריקנים" (ערבים) ושל "האוּמה" (מוסלמים), קבוצה לנשים, בעלי מגדר "מורחב" וטרנסג'נדרים שעוסקים בתחום הטכנולוגיה, קבוצה ללהט"ב ואפילו, במפתיע, קבוצה ליהודים ששמה "חבר'ה". הקבוצות הללו לא שימשו רק ליצירת חברויות במקום העבודה: איגוד עובדי NPR דרש את הזכות להציג להנהלה דרישות בתחום הסגנון בשם הקבוצות הללו, להתריע בפני עובדים שחרגו מתכתיבי הניסוח, ובמקרה של ויכוח – לדרוש דיון של הרשת בנושא. למעשה, קבוצות אידאולוגיות דרשו וקיבלו זכות להתערב בקביעת המונחים המשמשים בסיקור החדשותי.

ברלינר עצמו, בתור עורך ברשת, ביקש להשפיע על הניסוח. הוא היה הנודניק של חדר החדשות, מהעורכים שכותבים מכתבי תלונה להנהלה. ב-2022 הוא התלונן על שכתבי הרשת כינו את חוק החינוך השנוי במחלוקת בפלורידה "חוק אל תאמר הומוסקסואל" (Don't Say Gay Bill), אף שהוא עסק בזכויות הורים בחינוך של ילדיהם. אחר כך הוא ביקש שיחדלו להשתמש במונח "לטינקס" (Latinx) –  המאחד בין "לטינו" (לגברים) ו"לטינה" (לנשים) ומאפשר להסיר את המין הדקדוקי מהמילה כדי לאפשר לה להשתלב באנגלית ולהתייחס לגברים ולנשים במילה אחת (היספנים רבים שונאים את המילה, כותב ברלינר. היא מנותקת לחלוטין מהדקדוק של השפה הספרדית). ואז הוא כתב למנכ"ל לנסינג מכתב המלין על כך שמגוון הדעות ברשת לוקה בחסר, בלשון המעטה. בתחילה לנסינג לא הגיב, ואחרי שברילנר שלח לו מכתב נוסף הוא קבע פגישה, ביטל אותה ("בגלל מזג האוויר"), ובכך תם השיח בין השניים.

בעבר, כותב ברלינר, אנשים אהבו את NPR ואמרו לו את זה כשהציג את עצמו כעובד הרשת. הם לא הסתפקו בכך אלא גם הזכירו בפניו מגיש אהוב מסוים, או סיפרו לו על "רגע חניה": שידור מרתק שהשאיר אותם יושבים במכוניתם ליד הבית, מקשיבים עד סופו של הקטע. אבל לאחרונה, לדבריו, אנשים אולי אומרים "אני אוהב את NPR", אבל אז מוסיפים: "לאחרונה אני לא מאזין לכם כמו בעבר". "נוכל להמשיך לעשות מה שאנחנו עושים, ולקוות שהכול יסתדר", כותב ברלינר, "או שנוכל להתחיל מחדש, עם אבני הבניין היסודיות של העיתונות". לטענתו עדיין יש צורך במוסד ציבורי שמדווח ומציג עמדות "בתום לב", ולכן אסור לשלול את התקציב מ-NPR. למנכ"לית החדשה קתרין מייהר, שהגיעה מתחום הטכנולוגיה בלי עבר בתחום החדשות, הוא ממליץ לקבוע כלל חדש לרשת: לא לומר לאנשים מה לחשוב.

ידו הארוכה של ארגון הבריאות העולמי

[סיטי ג'ורנל]

"מצבי חירום תמיד היו העילה לשחיקת ההגנה על חירויות הפרט – ומרגע שאלה הושעו, למי שלקח את סמכויות החירום קל לוודא שמצב החירום יימשך", כתב הכלכלן פרידריך האייק ב-1979. העיתונאי האמריקני ג'ון טירני מזהיר בדיוק מפני איום כזה במאמר "מחטף הסמכויות של ארגון הבריאות העולמי" (סיטי ג'ורנל, 1 באפריל). לקראת המהלך של הארגון הבינלאומי לקבוע מערכת אסדרה חדשה בתחום המגפות, בהשפעת מגפת הקורונה, טירני מזהיר מהנזק שעלול להיגרם ממתן "נשק חדש, רב עוצמה, שיכפה על פוליטיקאים ועל הציבור להיכנע" לדרישותיהם של פקידים-רופאים, שיגזלו את חירויותינו במהלך מגפות – וימשיכו לגזול אותן גם לאחר הדברתן.

בדיוני ארגון הבריאות העולמי בחודש מאי קיוו אנשי ארגון הבריאות העולמי (WHO) "לחזק את ההגנה העולמית נגד מצבי חירום וסיכונים בתחום בריאות הציבור, דרך הסכמה על מערכת חזקה יותר של אסדרת בריאות בינלאומית" – כך לדברי ד"ר אשלי בלומפלד, חברה בקבוצת העבודה שניסחה את תיקוני האסדרה. בין השינויים נכללה התחייבות של המדינות החברות ב-WHO להכיר בו כ"סמכות שמנחה ומתאמת את התגובה הבינלאומית בבריאות הציבור", דהיינו לקבוע כללים לגבי סגרים, מעקבים, מגבלות נסיעה, סגירת גבולות ודרכוני חיסונים. "בשם השוויון, מדינות וחברות יוכלו להידרש לחלוק קניין רוחני, לספק ל-WHO חיסונים ומוצרים אחרים, ולמסור 'משאבים', כולל מימון, כדי לשלם על הפקידוּת המתרחבת של הארגון", כותב טירני. לא זו בלבד, המדינות יתחייבו לשתף פעולה ב"מניעת מידע שגוי ומידע מטעה", שפירושה "השתקת מי שחולקים על המסקנות והצווים של ארגון הבריאות העולמי".

לדעתו של טירני, תגובת מערכות בריאות הציבור במהלך המגפה הייתה שגויה לחלוטין. להשקפתו, המדינות שהצליחו יותר מכול בהתמודדות עם המגפה (בריאותית, חברתית, כלכלית וחינוכית – דהיינו בבחינה מקיפה, רב-תחומית, לאורך כל ימי המגפה) היו אלו שנאבקו נגד הנחיות הפקידים והמדענים ככל שהן נגעו להטלת גזרות כפויות על הציבור. הדוגמאות שהוא מביא הן שוודיה באירופה ופלורידה בארה"ב. יש לציין שגם אם ההשקפה הזאת נכונה, הדבר התברר רק בדיעבד; ייתכן מאוד שנגיף או זן קורונה אחר, אילו היו קטלניים יותר, היו ממיטים אסון על המדינות הללו. ועדיין, העובדה היא ש-WHO והמרכזים האמריקניים לבקרת מחלות ולמניעתן (CDC) טעו, לפי טירני – והם אינם מודים בכך, אולי אף אינם מודעים לכך, ובהחלט אינם מבינים את האיום שטעויותיהם עשויות להציב על חירויותיהם של אזרחי העולם כולו.

היעדר ההכרה בטעויות מצד פקידי בריאות הציבור הוא חלק עיקרי בטיעון של טירני. ב-WHO ציטטו בלי הסתייגות את הקביעה השקרית של סין שהנגיף לא מתפשט באמצעות העברה מאדם לאדם; הארגון שיבח את ה"שקיפות" של סין, אף שלא הייתה שקופה כלל, ואת הסגר האכזרי והבלתי אנושי שהטילה על רבים מתושביה. WHO גם ממשיך להמליץ על מסכות כדרך להתמודדות עם נגיף הקורונה, אף שתועלתן במניעת הדבקה היא אפסית. גם WHO וגם ה-CDC סירבו בתחילה להכיר באפשרות שנגיף הקורונה דלף ממעבדת ניסויים סינית בווהאן. ב-WHO נמנעים מכך גם היום: "ארגון הבריאות העולמי, שהבטיח לערוך חקירה קפדנית אחר מקור המגפה, זנח את החקירה הזאת ואינו מראה כל עניין לדרוש מסין להכיר באחריותה", כותב טירני.

אמנת המגפה החדשה, המבטיחה לכבד את החוקים הלאומיים ואת הריבונות של המדינות החברות, תאפשר לפקידי בריאות הציבור בכל מדינה להחיל את גזירות הארגון הבינלאומי בארצם, למרות ה"ריבונות" המשתמעת, מעצם העובדה שהמדינה חתומה על האמנה החדשה. מנגנוני אכיפה פנים-מדינתיים עשויים לאשר את הגזירות באופן אוטומטי; המאבק לחירות עשוי להצליח לבסוף, אבל הוא ידרוש זמן: בתי המשפט בארה"ב, כותב טירני, ביטלו בסופו של דבר צעדים כמו חובת החיסונים שהטיל הנשיא ביידן, צו ה-CDC שאסר על פינוי דיירים-פולשים על רקע המגפה ועוד, אבל בזמן שההוראות הללו היו בתוקף הן גרמו נזק; והפגיעה הזאת בחירות תתרחש שוב בארה"ב ובמדינות אחרות, ותהיה חזקה אפילו יותר אם אמנת ארגון הבריאות העולמי תעמוד מאחוריה.

טענותיו של טירני הן בזכות החירות. הוא מתייחס למדיניות בריאות הציבור בימי המגפה כאל כישלון, ואכן היא כללה כישלונות רבים. חלקם נבעו אולי בגלל הבהלה שהתעוררה, שהייתה מוצדקת בראשיתה בהיעדר מידע, ובלתי מוצדקת בהמשך ככל שלמדנו יותר על המגפה. כישלונות אחרים היו שגיאות ברורות, ולפעמים אולי גם זדון מתוך שאיפה לרווח פוליטי או כלכלי. לא מוכרחים להצטרף להשקפתו של טירני במלואה כדי להסכים איתו ששגוי לתת כוח נוסף למי שטרם הודה אפילו בכישלונות הברורים ביותר שלו.

הקונספציה בארגון הבריאות העולמי עדיין חיה ובועטת; ממי שמבקש את הסמכות לשלול חירויות פרט במצבי חירום יש לדרוש דרישת יסוד – לדווח בכנות הרבה ביותר על אחריותו לכל מה שנעשה ושלא נעשה, ולהוכיח חוש ביקורת עצמית חמור ביותר. ה-WHO אינו ארגון כזה. "עד ש-WHO יכיר בכשליו בימי המגפה ויטיל על סין את האחריות לה, ארה"ב צריכה להשעות כל תרומה כספית נוספת לסוכנות", מציע טירני. חוסר אחריותיות (accountability) יעניק לארגון תמריץ להכריז על מצבי חירום מתמשכים, שייתנו לפקידיו סמכויות מתמשכות. "אם ארה"ב ומדינות אחרות יתמכו במחטף הסמכויות של ארגון הבריאות העולמי במאי", הזהיר טירני לקראת הדיונים על האמנה החדשה, "נראה עוד מקרי חירום רבים בעתיד שלנו".

גיוון בקנה והכלה בצריח

[הפדרליסט]

גם צבאות עשויים ליפול טרף לרוח הזמן ולתרמיות הנובעות ממנה, כמו שהישראלים יודעים. בכתב העת המקוון הפדרליסט ("מחקר חדש מראה שמחקרי מקינזי המקדמים רווחיות DEI היו זבל", 3 באפריל) מספר טריסטן ג'סטיס על מהלך שקידם הצי האמריקני להגברת "הגיוון, השוויון וההכלה" (DEI) בשורותיו, וזאת על בסיס מחקר של חברת הייעוץ מקינזי, שקבע כי תוכניות להגברת הגיוון משפרות רווחיות של חברות אמריקניות גדולות. אכן, הצי אינו חותר להגדיל את שורת הרווח, ועדיין: בדו"ח שהפיק צוות המשימה הייעודי לנושא ב-2021 ציטטו אנשי הצי את מחקר מקינזי שקבע כי "ארגונים מגוונים מגדרית נוטים בשיעור של 15 אחוזים להשיג יותר מארגונים אחרים, וארגונים מגוונים (גזעית ואתנית, י"פ) נוטים בשיעור של 35 אחוזים להשיג יותר מעמיתיהם הלא מגוונים".

אולם מחקר שפורסם בחודש מארס השנה הראה שארבעה ממחקרי מקינזי בשנים האחרונות שטענו לקשר בין תוכניות DEI לרווחי החברות היו מבוססים על כלום ושום דבר. ג'סטיס מסכם את המחקר בקצרה: החוקרים בחנו את מחקרי מקינזי בנושא בשנים 2015, 2018, 2020 ו-2023, והגיעו למסקנה שהם היו שגויים. "מבחינה קונספטואלית (במונחי הגדרת הסיבתיות הנכונה) ואמפירית (במונחי מערך החברות הציבוריות האמריקניות הגדולות) הם אינם תומכים בטיעון שחברות ציבוריות אמריקניות גדולות יכולות לצפות בממוצע לביצועים כלכליים משופרים אם יחזקו את המגוון הגזעי-אתני בקרב מנהליהן", מצטט ג'סטיס מתוך המחקר, שפורסם בכתב העת איקון ג'ורנל ווטש. שני החוקרים, ג'רמיה גרין וג'ון האנד, הזהירו שמחקרי מקינזי אינם בני שחזור, ולדבריהם הנתונים המופיעים בהם מצביעים על מגמת סיבתיות הפוכה: "הישגים כלכליים טובים יותר של חברות מגבירים את הגיוון הגזעי-אתני בהנהלותיהן, ולא להפך".

אנשי הצי המליצו בכל זאת לגוון את הרכב המגויסים, משום שלא זיהו את השגיאה המחקרית. ג'סטיס מצטט מהדו"ח שלהם את המלצתם להגביר את המגוון המגדרי בקרב המגויסים לשרת כחיילים פשוטים (המגוון האתני-גזעי בקרב חיילי הצי גדול מספיק), ולהגביר את המגוון האתני-גזעי בקרב הקצונה ("מלבד הייצוג האסייתי", שכנראה מצוי ברמה מספקת ביחס לשיעורם באוכלוסייה). האילוצים הללו פוגעים בגיוס הלבנים, לדברי האקטיביסטית איליין דונלי, ראש "המרכז למוכנות צבאית" במישיגן. במאמר "אם 'הגיוון הוא כוחנו', למה הצבא שלנו חלש כל כך?" (הפדרליסט, 29 במארס) היא טוענת ששורות הצבא, חיל האוויר והצי של ארצות הברית מצטמצמות בשנים האחרונות בגלל קשיים לגייס כוח אדם, ושתוכניות "גיוון, שוויון והכלה" הן אחת הסיבות לכך.

השנה יקצץ הצבא האמריקני 16,500 משרות בגלל קשיי גיוס, חיל האוויר יפחית ב-8,000 איש את סדר הכוחות שלו, ולצי חסרים 9,000 מלחים, מה שגורם לכך שאחרים נאלצים להאריך את משימותיהם כדי למלא את החלל. "תוכניות DEI הקשורות בגזע מחריפות את חוסרי כוח האדם", כתבה דונלי בפדרליסט. לטענתה, מאז הקמת "הוועדה לגיוון ההנהגה הצבאית" בפנטגון ב-2011, הכוחות המזוינים של ארה"ב זנחו את מדיניותם הקודמת, שעיקרה מריטוקרטיה ואי אפליה, ואימצו "מכסות גיוון". הוועדה הודתה ש"ההיטמעות התרבותית, מפתח ליעילות צבאית בעבר, תאותגר כשהכלה תהפוך לנורמה, כפי שראוי שתהיה".

ב-2022 הורו בכירים בפנטגון להפחית את שיעור הקצינים הלבנים בחיל האוויר מ-64 אחוזים ל-43 אחוזים; הדבר גרם לפרישתם של קצינים רבים בעיצומה של הקריירה שלהם, מכיוון שהובהר להם שהם אינם דרושים עוד. ההשפעה, לדבריה, ניכרת גם בשלב הגיוס: ב-2018 הצבא גייס 44 אלף מגויסים לבנים, 56 אחוזים מכלל המגויסים החדשים, אך ב-2023 המספר הזה צנח ל-25 אלף, רק 44 אחוזים מכלל המגויסים.

"מנהיגים צבאיים ואזרחיים תקועים בעיוות זמן", כותבת דונלי. "מדיניות שמחליפה עיוורון צבעים במודעות גזעית … פוגעת במוסד. גיוון, הוגנות והכלה ראויה אמיתיים הם חיוביים, אבל תוכניות DEI מפלגות ומערערות אינן חיוביות. ספינה שסוטה שתי מעלות מנתיבה, אם לא יתוקן, תגיע לבסוף לאוקיינוס הלא נכון. כשהביטחון הלאומי מאוים, הקונגרס מוכרח להתערב כדי לשנות את מגמת הצבא ולהשיב את סדר העדיפויות הנכון לפני שיהיה מאוחר".