שיחה עולמית-חורף 2025

רפורמה משפטית נוסח מקסיקו

"הדמוקרטיה מורכבת משני חלקים: דֶמוֹס הוא העם וקְרָטוס הוא הכוח. אנחנו רוצים כוח עִם הָעָם! מה שהאוליגרכים רוצים הוא כוח בלי העם … שילכו לעזאזל!". הציטוט הזה, מפיו של נשיא מקסיקו הקודם אנדרס מנואל לופס אוֹבְּרָדוֹר (אמל"א), נשמע כמו רטוריקה פופוליסטית מקובלת באמריקה הלטינית, אבל ההגדרה "פופוליזם" אינה מגדירה היטב את הרפורמה המשפטית שנחקקה במקסיקו בספטמבר. העיתונאי חואן דיוויד רוֹחָאס, במאמר "הרפורמה של אמל"א אינה רודנות" (קומפקט, 16 בספטמבר 2024), מסביר מדוע השינוי החוקתי המקיף, הדורש לערוך בחירות ישירות לכל 1,600 המשרות במערכת המשפט הפדרלית במקסיקו, שונה מרפורמות משפטיות אחרות, דיקטטוריות למדי, שנערכו במדינות אמריקה הלטינית בעשורים האחרונים. לדבריו, אוֹבְּרָדוֹר ויורשתו, הנשיאה קלאודיה שיינבאום, משתמשים במנדט שניתן למפלגתם בבחירות ביוני 2024 כדי לתקן את מערכת המשפט, ולא כדי להפוך אותה לחד-מפלגתית.

ברשות השופטת יש מתח מתמיד בין "עצמאות" ונאמנות לחוק לבין "אחריות" כלפי העם. לפי רוחאס, מגוון רפורמות משפטיות באמריקה הלטינית ניצלו את מערכת בחירת השופטים דווקא כדי לבלום את רצון העם. נשיא ונצואלה ניקולס מָדוּרוֹ, למשל, גדש את בית המשפט העליון בשופטים מטעמו רגע לפני שהאופוזיציה השתלטה על האספה הלאומית ב-2015. שופטיו, במצוותו, גזלו מהרשות המחוקקת את רוב סמכויותיה והעניקו לו שלטון יחיד במדינה. עצמאותם של השופטים, שהפרלמנט לא היה יכול להדיח, שימשה כלי בידי הנשיא הרודן.

בבוליביה נערכו בחירות למשרות השיפוט, אך המועמדים הוצעו רק בידי הפרלמנט – שנשלט בידי מפלגתו של אֶבוֹ מוראלֶס – ולא הותר להם לערוך מסע בחירות לפני ההצבעה. ב-2016 נערך במדינה משאל עם לגבי שינוי החוקה כך שמוראלס יוכל להתמודד לכהונה נוספת, והציבור הצביע נגד. מוראלס הבטיח לציית לתוצאות המשאל, אך מיד לאחריו, ב-2017, השתמש בבחירות לרשות השופטת כחותמת גומי – הציבור החרים את הבחירות בהמוניו, כ-70 אחוזים העדיפו לא לבחור שום שופט – ואז ניגש לבית המשפט החדש וקיבל את הפסיקה שתתיר לו להתמודד מטעמי "זכויות אדם". שוב, חוסר האחריות של השופטים כלפי הציבור אפשר את שגשוגה של רודנות.

במקסיקו עצמה, ב-1994, הנשיא ארנסטו סדִייוֹ פיטר את 23 שופטי העליון ומינה במקומם 11 שופטים מטעמו, כדי להשיג "מערכת משפט עצמאית". בית המשפט הפדרלי העליון שמינה סדייו אפשר את שיתוף הפעולה של מקסיקו עם הסכם הסחר החופשי הצפון-אמריקני (NAFTA), התיר לקצץ בפנסיות והניח לממשלה להפריט את שירותי הרכבת – מהלכים לא אהודים כלל, ואולי גם לא חוקתיים, אבל נאמנותם של השופטים הייתה נתונה לא לעם כי אם לנשיא. "שילובה של מקסיקו בכלכלה העולמית היה תהליך מאוד בלתי דמוקרטי", כותב רוחאס.

הרפורמה של אוברדור ושיינבאום, מנגד, נבנתה לאחר שנלמדו לקחי הרפורמות הכושלות הללו. "מועמדים לשיפוט במקסיקו ימונו בידי בית המחוקקים, הנשיא והרשות השופטת, במידה שווה", מסביר רוחאס. הם יידרשו לעמוד בבחינות ולהציג ניסיון של חמש שנים בתחום המשפט, ויערכו מסע בחירות פומבי שיאפשר למצביעים להתרשם מעמדותיהם ומיכולותיהם. למשל, שאלה חשובה תהיה מהי עמדתם לגבי קיצוץ משכורות השופטים. ב-2018 קיצץ אוברדור את משכורתו ב-60 אחוזים, ולפי החוקה שום עובד ציבור אינו יכול להשתכר יותר מהנשיא; השופטים הפדרליים פסלו את הקיצוץ באופן בלתי חוקתי, וכך שופטי העליון המשיכו לקבל שכר של כ-240 אלף דולר בשנה, פי שלושה ממשכורתו של הנשיא. האם ציבור המצביעים יסכים לקבל ניגוד עניינים כזה? לפי רפורמת אוברדור, ניגודי עניינים כאלה יטופלו בבית דין למשמעת, שגם שופטיו ייבחרו בידי הציבור.

רוחאס מודה שהרפורמה אינה חפה מפגמים. גם ביקורת ציבורית לא תמנע משופטים להיענות לאיומים של קרטלים ולשוחד מפושעי צווארון לבן, כל עוד כל חבריהם לכס המשפט יעשו אותו דבר, וכל עוד המשטרה והפרקליטות לא יצליחו להגן על השופטים מפני איומים כאלה ולהטיל עונשים על נותני שוחד ומקבלי שוחד. הדמוקרטיזציה של בחירת השופטים גם עלולה לפגוע במהלכים רגולטוריים וכלכליים בלתי אהודים, כמו הסכמי הסחר עם ארה"ב ועוד. מצביעים יידרשו לבחור כארבעים שופטים, מקומיים, מחוזיים וארציים, בשתי פעימות ההצבעה הראשונות שיתקיימו ב-2025 וב-2027, מתוך מספר בלתי נתפס של מועמדים.

את כל המעקשים הללו אפשר לצלוח ואת כל ההדורים הללו אפשר ליישר בהדרגה. אבל כדי שזה יקרה, בלי שהעם יתרגז מדי, ייפגע מדי או ילקה באדישות שתזיק לרפורמה, נדרש אמון ציבורי ניכר. באופן פרדוקסלי, הדרך הטובה ביותר להגביר את אמון הציבור הייתה להוסיף עוד תיקון קטן לחוקה, שמאפשר להעביר את הנשיא מתפקידו במשאל עם מיוחד, ברוב רגיל ובתנאי ששיעור ההצבעה גבוה מ-40 אחוזים. התיקון הזה הבהיר לציבור כולו שהרפורמה המשפטית לא נועדה להקים רודנות, אלא לאמץ את הדמוקרטיה ולחזק אותה. כך מבקריהם של אבורדור ושיינבאום לא יוכלו לטעון שהם מנסים להשתלט על הרשות השופטת, והם ייאלצו להתווכח איתם באמצעות דיון ענייני במסגרת ההליך הדמוקרטי שנחקק בתיקוני החוקה, במקום דרך האשמות בדיקטטורה.

אנטי-ציונות כצורה של יהדות

כבר ב-13 באוקטובר 2023 פרסם הג'ואיש קורנטס, כתב עת אמריקני יהודי (ופלסטיני) היוצא לאור בניו-יורק, מאמר של ההיסטוריון פרופ' רז סגל, שכינה את התגובה הישראלית לטבח 7 באוקטובר "ג'נוסייד". בכתבה "עַם המגזין: החרדה והצער של הג'ואיש קורנטס" (הניו-יורקר, 16 בספטמבר 2024), שוחח הכתב גדעון לואיס-קראוס עם כמה מאנשי הרבעון הזה, כולל העורכת אריאל אנג'ל, כדי להבין את התחושות שם מאז מתקפת הפתע על ישראל ולאורך השנה הראשונה של מלחמת חרבות ברזל. הכתבה של לואיס-קראוס כתובה באמפתיה רבה לאנשי הקורנטס, יהודים רדיקלים מאוד – עדיין מיעוט בקרב יהודי אמריקה – שאיבדו את הציונות שלהם, כל אחד בזמנו, וצריכים כעת להמציא לעצמם יהדות וציונות חדשות, כשלצידם כותבים פלסטינים תומכי טרור, ששמחים במפורש על מותם של יהודים אחרים בני עמם.

אולי בגלל עמדותיו האנטי-ציוניות של כתב העת, מראשית הכתבה ועד סופה לואיס-קראוס מתעקש להדגיש אלמנטים יהודיים בקרב סגל המערכת של הג'ואיש קורנטס. למשל: הוא מספר על סדר הפסח ועל לימוד ליל שבועות שערך כתב העת, ומשווה את הקורנטס לגולם מפראג כשהוא מספר איך הרבעון קם לתחייה בעשור שעבר.

הג'ואיש קורנטס נוסד בשם "ג'ואיש לייף" ב-1946, בידי יהודים אנשי שמאל רדיקלי, חברי המפלגה הקומוניסטית באמריקה. העיתון חגג את ימי הולדתו של סטלין והכחיש את האנטישמיות השלטת בברית המועצות גם כש"משפט הרופאים" היה בעיצומו. לאחר מותו של סטלין וחשיפת פשעיו איבד כתב העת את רוב קוראיו, ואף ששינה את שמו לא הצליח לקום מן האסון במשך עשורים. רק ב-2018 הוא הצליח להתאושש שוב, כששכר צוות שלם של "מילניאלים", שיעזרו לו להתחבר לדור הצעיר. העורך הראשי היה ג'ייקוב פליטמן, אז בן 27. הוא שכר את אנג'ל, שגדלה בשמאל העמוק בעיר מיאמי והתחנכה באקדמיה בניו-יורק, אבל רק ב-2014, כשנחשפה לתעמולה פלסטינית בניו-יורק טיימס במהלך מבצע צוק איתן, התמוטטה יכולתה לעמוד לצד הציונות. היא ואחרים הקימו את 'אם לא עכשיו' (IfNotNow), קבוצת אקטיביסטים "נגד הכיבוש בעזה ובגדה המערבית".

את שיחותיהם של חברי הקבוצה היא מתארת בתור "טקס, כמו שאנשים מספרים על רגעי 'בואו לישו' שלהם … הדרך שלהם לדמשק". ב-2018, כשהגולם מפראג התנער בעליית הגג שלו וקם לתחייה, היא השתמשה בעיתון כדי לעבד את שינוי התפיסות שעברה. פליטמן מתאר זאת בשפה מערערת למדי. הרמיזות מחרידות. "ההשקה מחדש [של כתב העת] הייתה קמפף", מלחמה, לדבריו – אזכור לספרו של היטלר, רב מכר בעולם הערבי גם היום. "הוא התבדח עם אנג'ל שאם יצליחו, זה ימחק את השואה", מספר לואיס-קראוס. במסיבת ההשקה ניגנו כליזמרים, רקדו הורה והתחושה הייתה משיחית. לואיס-קראוס לא נרתע מהאווירה החלוצית הזאת, וגם הוא מתאר את אנג'ל במונחים כאלו. "מבע נבואי של קדרות יוקדת", הוא כותב עליה, "מיסטיקנית ימי-ביניימית", הוא מצטט את אחד מעובדי העיתון. דמות המשיח שלה הצליחה, יחד עם התרחשויות המציאות, להפוך את פיטר ביינרט, למשל, אחד הכותבים, מציוני שתמך במלחמת עיראק בראשית שנות האלפיים לאנטי-ציוני עיקש כיום.

האנטי-ציונות, במובן מסוים, היא לב היהדות של אנשי הג'ואיש קורנטס. המאבק בישראל, מפי כותבים יהודים ופלסטינים כאחד, הוא להערכת לואיס קראוס העיקר בזהותם היהודית של אנשי המערכת. זה כולל מאמר נגד כיפת ברזל ש"מפחיתה את המחיר של התגובה הפלסטינית", קריאה להתנגדות "בכל האמצעים הדרושים", ושיחה עם ידיד המערכת העזתי חליל אבו-יחיא (שבועיים לפני שנהרג בידי צה"ל) שאמר שב-7 באוקטובר, "כששמעתי שהגדר נפרצה, הרגשתי תקווה. הרגשתי שזה הצעד הראשון לשחרור פלסטין".

אחד מכותבי הקורנטס, ג'ושוע לייפר, איש שמאל קיצוני, פרש מהעיתון כמעט מיד לאחר 7 באוקטובר. הוא רצה אז שעמדת כתב העת תהיה "גינוי של רצח הישראלים החפים מפשע לצד התגובה הישראלית הבלתי-פרופורציונלית". אחד מהכותבים הפלסטינים בקורנטס, דילן סאבא, הביע את תחושתו בבוקר 7 באוקטובר במילים "אני לא יכול להתגאות בעמי יותר משאני גאה בו היום", ולייפר לא היה יכול להמשיך להופיע לצידו בעמוד הקרדיטים. כשלואיס-קראוס ביקש מלייפר להסביר את פרישתו, הוא ציטט את אלבר קאמי: "אנשים מטמינים פצצות על מסילות החשמלית באלג'יר. אִמי עלולה לעבור על אחת המסילות הללו. אם זהו צדק, אני מעדיף את אִמי".

בחודש אוגוסט בוטל ערב ההשקה של ספרו של לייפר בחנות ספרים בברוקלין: מנחה הערב היה ציוני, לטענת בעל החנות, ולכן הוא נאלץ לבטל את האירוע. לייפר כנראה לא קיצוני מספיק. גם ביינרט כנראה אינו קיצוני מספיק. הוא מתעקש לכנות את עצמו כיום "ציוני-תרבותית", דהיינו שואף לנוכחות יהודית בציון בלי ריבונות; חבריו הפלסטינים בקורנטס מוכנים לקבל את ההגדרה כעמדה טקטית לצורך קירוב יהודים מבוגרים שהמילה "ציונות" יקרה לליבם, אבל לדעתם "ציונות היא רק דבר אחד", ויש להשמיד אותו. גם הקורנטס עצמו אינו מספיק אנטי-ציוני, או אולי לא מספיק אנטישמי, בעיני האנשים שהוא שואף לכאורה לרצות. בספטמבר ביטל ברוקלין קולג' פסטיבל שביקש הקורנטס לערוך בתחומו, בשל "חששות בטיחות" לכאורה.

אין פלא, אולי, שהקורנטס עוסק לאחרונה יותר ויותר, לדברי לואיס-קראוס, ביהדות וב"תרבות גלותית מטושטשת יותר". בלימוד ליל שבועות שערך העיתון לכמאה לומדים (כאחוז ממנויי העיתון), מיין הרב אבי גרליק חטאים לפי התגובה היהודית הנדרשת אליהם – מחילה, נזיפה או נידוי. אחד המשתתפים היהודים אמר שהוא חש חרדה עמוקה לאחרונה כשהוא ניצב מול מחלוקת מוסרית בין יהודים, אבל גם חש אהבה רבה יותר כשהוא מצליח בכל זאת להתחבר ליהודי שמולו. אבל גם אמירות מעורפלות כאלו לא ממש מעודדות שלום בין אנשי כתב העת. כותבת פלסטינית בקורנטס אמרה ללואיס-קראוס, אחרי שחזתה במתח ובחרדה שהביע המשתתף ההוא בליל שבועות, שהיא מרגישה שאלו "מותרות" להיות פלסטינית ולא יהודייה ברגעים כאלה של מחלוקת בעולם היהודי. אבל אז היא הוסיפה, במחשבה שנייה, ש"מחלוקת עם חצי מהמשפחה שלך היא כלום לעומת לאבד חצי מהמשפחה שלך".

הג'ואיש קורנטס וחבריו – כותבים וקוראים – נתונים תחת לחץ פסיכולוגי מתמיד מהשמאל ומחבריהם הפלסטינים. הם נדרשים לא רק להכחיש כל קשר לישראל ולציונות, אלא גם להכפיש אותן, ובקול גדול. וגם זה לא יספיק. איש מהם אינו עומד בלחץ. איש מהם לא ניצב איתן. כתבתו של לואיס-קראוס מסתיימת באזכור התאבדותו של אביה של אנג'ל, בן לניצולי שואת יהודי סלוניקי, שלושה חודשים אחרי טבח 7 באוקטובר. "אני לא יודעת עד כמה שני הדברים קשורים", מסייגת אנג'ל, ומוסיפה: "בעוד 75 שנה, אולי יתאבד הבן של מישהו שנמצא עכשיו בעזה". דרך המחשבה ההכרחית – השוואת ישראל לנאצים – מנצחת אפילו את האבל על מותו הטרגי של אביה שלה.

היהודים נדחקים מהאוניברסיטאות באמריקה

כתב עת יהודי-אמריקני אחר, ספיר ג'ורנל, מציג מחשבות לאומיות יותר מאלו המובעות בג'ואיש קורנטס. הרבעון, שנוסד ב-2021 ועורכו הוא העיתונאי ברט סטיבנס, פרסם גיליונות שעסקו בין השאר בצדק חברתי, בציונות, בחינוך, בתרבות, בטכנולוגיה, במלחמה בישראל, באמונה ועוד. גיליון סתיו 2024, שיצא בנובמבר, מוקדש לאקדמיה: הוא כולל מאמרים וראיונות על שורשי האוניברסיטאות ותפקידן בחברה המודרנית, על ויכוחים, מגוון וחתירה לאמת, על הפוליטיקה של האקדמיה ועל חרמות אקדמיים והדרך להתמודד איתם.

אחד המאמרים, "עלייתם ונפילתם של היהודים בקמפוסים" מאת פרופ' אמריטוס צ'רלס ליפסון מאוניברסיטת שיקגו, מבקש דווקא לנצל את כוח החרם למאבק באנטישמיות המפעפעת באקדמיה האמריקנית. לדבריו, האנטישמיות הזאת נובעת בין השאר מההעדפה המתקנת על בסיס גזעי, שנוסדה באקדמיה האמריקנית בשנות השישים של המאה שעברה, ממש במקביל לביטול "מכסות היהודים" בקבלה לאוניברסיטאות ולסגל המרצים.

היהודים היו אז בתור הזהב שלהם באקדמיה האמריקנית: רבים מהם היו בני הדור השלישי והרביעי למהגרים, והפכו למעשה לאמריקנים לכל דבר. אבל במקביל עלתה בהדרגה פוליטיקת הזהויות, תחת הלחץ מתנועת הכוח השחור – וזאת חתרה בהתמדה נגד מקומם של היהודים באקדמיה.

וכך זה עבד, לפי ליפסון. האוניברסיטאות הובילו העדפה מתקנת לשחורים, דרך "מכסות חיוביות", שהתקבלו על דעת הציבור האמריקני בגלל האפליה הממושכת נגד שחורים, בין השאר באמצעות חוקי ג'ים קרואו. "האמריקנים האמינו, בטעות, שההעדפה הזאת תיסוג", כותב ליפסון, במקביל לנסיגת האפליה הגזעית עצמה. המטרה הייתה מיסוד של חברה עיוורת לגזע, באמצעות הכרה זמנית בעוולות העבר. אבל האפליה המתקנת לא נסוגה, ולוחמי "צדק חברתי" התעקשו לשמר אותה לאורך עשורים. ב-2023 פסק בית המשפט העליון נגד "האפליה החיובית" הזאת, ועדיין האוניברסיטאות עושות ככל יכולתן כדי לשמר אותה באופן כלשהו. בעיני ליפסון, זהו שינוי ערכים יסודי: בשנות השישים נפתחו האוניברסיטאות ליותר אנשים בשם ההתנגדות לאפליה, אבל היום האוניברסיטאות מעדיפות אפליה, "כל עוד היא מועילה לאנשים הנכונים. והן לבדם יחליטו מי הם 'האנשים הנכונים'".

איך זה הוביל להתמוטטות תור הזהב היהודי באוניברסיטאות האמריקניות? ראשית, אידאולוגיית השמאל כוללת התנגדות חריפה לישראל, שמובילה ל"התקפות על היהודים ולדיכוי התבטאויות פרו-ישראליות", ולכן לפגיעה בזכותם של סטודנטים ואנשי סגל לביטחון אישי ומקצועי ולחופש הבעה וביטוי בקמפוסים. מלבד זאת, האפליה המתקנת צמצמה את חשיבותן של היכולות האקדמיות בקבלה לאוניברסיטאות ולמשרות בסגל האקדמי, ויהודים נפגעו מכך רק מעט פחות מאמריקנים-אסייתים. לבסוף, החלוקה ל"מדכאים" ו"מדוכאים" על בסיס גזע דוחקת יהודים מהאוניברסיטאות שהם נחשבים בהן ל"מדכאים".

דחיקתם של יהודים החוצה מהאוניברסיטאות הללו היא גם הדרך לפתרון, לפי ליפסון. יהודים צריכים להימנע מללמוד באוניברסיטאות שהיחס בהן ליהודים גרוע במיוחד, להפסיק לתרום להן, ולתבוע אותן על כל פגיעה ונזק. כדי להיאבק ב"התקפות אנטישמיות באוניברסיטאות העילית, עטויות בגלימת הצדק החברתי, שמובילה קואליציה של שמאל קיצוני, סטודנטים מוסלמים, אנשי סגל ומסיתים חיצוניים", נחוצה "דחיפה שלווה שתלחץ על האוניברסיטאות לחזור לערכים שהן שאפו להם בעבר. המשך המסלול הנוכחי אינו פוגע רק בסטודנטים יהודים ובזכויותיהם. הוא מזיק גם לעצם יושרתה של ההשכלה הגבוהה".

בשבח בית הלורדים

בריטניה צריכה שינטו, כותב הסופר שון תומס בכתב העת ספקטייטור (15 בנובמבר), ימים ספורים לאחר העברת החוק שמבטל את מעמד הלורדים היורשים בבית הלורדים. במאמרו הוא מציג מחשבה מעניינת על ההבדל בין התרבות היפנית לתרבות הבריטית, שני איים הנמצאים כל אחד בעבר אחר של אירואסיה, שונים זה מזה במובנים רבים כל כך אבל גם דומים באורח מוזר.

ביפן, הוא מספר, עדיין יש כוח רב לדת השינטו. הדת הזאת, ששורשיה בני אלפי שנים, משפיעה עדיין על ניקיון המרחב הציבורי והפרטי ביפן, בשל ההבחנה החדה שהיא עורכת בין הטהור לטמא. מאפיין אחר של דת השינטו הוא הקשר ההדוק שלה לקיסרות: עד הכיבוש האמריקני ב-1945, היה ברור ומקובל שהקיסר היפני הוא צאצא ישיר של אלת השמש של השינטו, אמטרסו. תומס מספר שביקר באמצע אוקטובר במקדש איזֶה, סמוך לאוסקה, שנחשב למרכז השינטו, וראה את אחותו של הקיסר נארוהיטו בעצמה צועדת בראש תהלוכה דתית, בתור הכוהנת השאמאנית של המקדש, ומובילה את טקס מנחת האורז השנתית של אוקטובר. העובדה שזה קרה לנגד עיניו בשנת 2024 הפליאה אותו. אבל יותר הפליאה אותו העובדה שאיש לא מחה על כך או לעג לכך.

בריטניה וגם יפן, כותב תומס, "אוהבות תה, רוגבי, טקסים, תורים. שתיהן, חשוב לציין, היו מעצמות אימפריאליות … שתיהן הודפות תמיד את כוח הכבידה של שכנותיהן היבשתיות הגדולות יותר". שתי האומות הן גם ממלכות עתיקות מאוד, שעברן לוט בערפל מיתי, אבל שרדו עד המאה ה-21 בזכות "זיכרון משותף ומומצא" שרוקם קשרים בתוך האוכלוסייה עצמה ובינה ובין מוסדות השלטון, ומאפשר ליצור עם. אבל נדמה לו שביפן מכבדים יותר מאשר בבריטניה את העבר המלכותי ואת כל המתקשר אליו – מיתוסים לאומיים שמתבטאים באומנות, בשפה ובסמלים.

"מונרכיה עתיקה היא כמו קתדרלה גותית שנמצאת בחצר האחורית שלך", כותב תומס. "לא היית מקים אותה עכשיו, לא תוכל לעשות כזה דבר, אבל איזה מזל שהיא קיימת, ובוודאי לא תמוטט אותה". אך בניגוד למתחולל ביפן, בבריטניה יש תחושת זעם עמוקה כלפי הקתדרלה בחצר האחורית. מחשבות על פירוק המלוכה נשמעות תכופות, בעיקר מצד שמאל של המפה הפוליטית. והצד הזה הוא גם מי שמוביל לאורך שנים את המהלכים לפירוק מוסד הלורד היורש.

בפרלמנט הבריטי שני בתים: בית הנבחרים, שחבריו נבחרים מדי כמה שנים בבחירות בידי העם, ובית הלורדים, שחבריו ממונים לכל חייהם. בית הלורדים מספק למערכת הפוליטית בית עליון יציב ושמרן יחסית, בעל אינטרס ארוך טווח המשתנה לאיטו ואינו נכנע בקלות לרוח התקופה. בבית ישבו בעבר, כפי ששמו מרמז, לורדים – בעלי אדמות ותארים שניתנו מאת המלוכה הבריטית. את התואר וגם את הכיסא בבית העליון של הפרלמנט הם הורישו לילדיהם (כמעט תמיד לבן הבכור).

כוחם של הלורדים היורשים פחת בהתמדה במאה שעברה, בין השאר באמצעות מינוי מאות חברים נוספים בבית הלורדים בידי הממשלות. גם הלורדים החדשים היו יכולים להוריש את הכיסא לילדיהם, וכך להצטרף למעמד המיוחד הזה; זאת עד הרפורמה שהוביל הלייבור של טוני בלייר ב-1999: היא הוציאה מבית הלורדים מאות לורדים-יורשים, והתירה רק לתשעים מהם לכהן. גם הם הפכו לחברים נבחרים במובן מסוים: הם מכהנים כל ימי חייהם, אך מי שיירש אותם לאחר מותם לא יהיה בהכרח בנם או ביתם אלא לורד יורש כלשהו שאינו מכהן עדיין, שייבחר בידי חבריו למעמד, ועליו לשמור על השתייכותו הפוליטית של הלורד שקדם לו בכיסא.

כעת הלייבור, בעלת הרוב בבית הנבחרים, מסיימת את הפרשה הבלתי-דמוקרטית של הלורדים היורשים, ומבטלת את מעמדם המיוחד. החוק שעבר בראשית נובמבר יגרום לשינוי קל בהרכב הפוליטי של הבית העליון – שיעור הגברים יפחת מ-70 ל-67 אחוזים, שיעור השמרנים ירד מ-34 ל-32 אחוזים, ושיעור חברי הלייבור יגדל מ-23 ל-25 אחוזים (רבים מהלורדים אינם מחויבים מבחינה מפלגתית, ורבים מהם גם אינם מצביעים ברוב הסוגיות הפוליטיות).

חיסולו של מוסד הלורד היורש הוא מהלך דמוקרטי ראוי, עקרונית. גם תומס מודה בזה. "יש טיעונים טובים לסיום תפקידם של לורדים יורשים בפוליטיקה שלנו", הוא כותב. אבל בזמן שביקר ביפן הוא קרא ציוץ של חבר פרלמנט בריטי שהתפאר בהצבעתו בעד הרפורמה: "נשבר קו שנמשך אלפי שנים מאז הוויטן", כתב האיש. הוויטן – צורה ארכאית של "אנשים חכמים" (wise men) – היה מועצת האצילים של המלכים האנגלו-סקסיים מן המאה ה-7 עד המאה ה-11. "האיש הזה", כותב תומס, "מתמוגג … על ההרס המופקר והסתמי של דבר עתיק להפליא. אלו מילותיו של שוטה, או ונדל, או שניהם".

לבריטניה, לפי תומס, אין שינטו המספק הערכה עצומה לעבר גם כשאינו רלוונטי כלל; גם כשאי אפשר להסביר את הצורך בו; גם כשנדמה שהוא מטופש ומיותר, ואפילו מזיק. אבל תרבות זקוקה לעבר לא רק בגלל תפקידיו המעשיים, אלא גם בשביל האחדות הנובעת ממנו, הקשר ההדדי בין הפרטים הנשען על המיתוס ועל הקשר ההיסטורי. גם מה שאנכרוניסטי ומוזר, יקר ולעיתים מטריד, כמו בית הלורדים ובית המלוכה או שיטת בחירות ארכאית וחלוקת מחוזות אקראית (ואם להתייחס לצרות ישראליות: חבלי ארץ קשים להחזקה, ציבורים שקשה לתקשר איתם ותפוצה מאתגרת) עשוי להיות חיוני לחלוטין לקיומו של עם אחד שלם. לא מוכרחים לשמר את כל המוסדות האלה, ובוודאי לא מוכרחים לשמר אותם ללא כל שינוי, אבל הלעג להם ופירוקם המבזה אינם בריאים לעם חפץ חיים.