הנשמה שיש לחומרים / דבורה פוגל
Getting your Trinity Audio player ready... |
הנשמה שיש לחומרים
דבורה פוגל – מבחר כתבים, מהדורה דו-לשונית
מיידיש: יעל לוי
עירובין, תשפ"ב | 209 עמ'
עדנה פוקדת לאחרונה את תחום תרגומי שירת יידיש לעברית. סנונית גדולה שבישרה אותה הייתה האסופה האלבומית הדו-לשונית 'גבוה מן הפחד אשיר', בהוצאת כתב העת משיב הרוח, בעריכתם של וועלוול טשרנין, יורם ניסינוביץ ויעל לוי. עתה מגישה לנו יעל לוי כרך שלם של מבחר משיריה ומשיריה-בפרוזה של משוררת יידיש לא ידועה במיוחד, וייחודית מאוד: דבורה פוגל (לבוב, 1900–1942).
החסות המו"לית הפעם היא של כתב העת 'עירובין', ולא במקרה: כמו כתב עת עכשווי זה, אך תשעים שנה לאחור, פוגל היא משוררת אוונגרד אולטרה מודרניסטית. שיריה היו נחשבים פורצי דרך גם לו נכתבו כיום. פוגל, שנספתה בשואה, הייתה בעלת דוקטורט בתחום הפילוסופיה של האומנות. שיריה, כפי שמרמזת כותרת הספר, קרובים לאומנות הציור, ובפרט לקוביזם: הם מתבוננים בחפצים דוממים, ומתארים אותם באיזה מין פירוק שמוסיף להם ממדים; בפיוטיות הבוקעת מתוך יבשושיות כמעט טכנית של התבוננות אנליטית; בטכניקת כתיבה "רזה", של מילים פשוטות המרבות לחזור על עצמן ושל מוזיקליות מזערית, שואפת לאפס, המבקשת לתת מקבילה מילולית למראות השגרתיים – ולתארם כפלא, כחי.
פוגל מסבירה את הפואטיקה שלה, כלומר את התפיסה המדריכה את כתיבתה הספרותית, במסה עיונית קצרה הכלולה בספר שלפנינו, בתרגומה של שירי שפירא. היא כותבת, למשל, "מכיוון שמספר האובייקטים היציבים הוא מוגבל והמבנה שלהם פשוט בבסיסו, השירה המשתמשת בהם עלולה להיראות 'ענייה וצוננת'. אולם שירת הסטטיות הקרירה תזכה לממש את זכויותיה השוות, בדיוק כפי שעשתה בזמנו השירה הלירית של הדינמיות והמטפורות הצבעוניות, משום שהפואטיות שבשירה אינה תלויה בסגנון הדינמי-מטפורי". את נטל ההוכחה לכך מעמיסה פוגל על שכמה.
אלה הם באמת שירים המתבוננים בסטטי ומוצאים בו נשמה ומשמעות. ובאמת יש בהם משהו צונן, ואפילו עני מבחינה דימויית ולשונית. אומנם, דווקא יש מטפורות, ואפילו אי אפשר לומר על המטפורה הפוגלית שהיא מתה-אפורה. הגם שהאפור, גרָא ביידיש, הוא מן המילים השכיחות ביותר בספר – אולי פחות מ"כן" ו"לא", אבל בטח יותר מ"שחור" ו"לבן" ועוד יותר מצבעי הקשת – המטפורה והדימוי של דבורה פוגל צבעוניים ומפתיעים. כל פתיחה אקראית של הספר, בכל עמוד שהוא, תניב כמה כאלה. "בַּבַּנְק וּבְחַדְרֵי הָעִסְקָאוֹת גַּעְגּוּעִים מְתוּקִים מְסֻדָּרִים בַּעֲרֵמוֹת" ('אגדה על ספינות זהב'); "הֵיכָן שֶׁרַכָּבוֹת דְּבִיקוֹת הֵן כְּמוֹ תָּמָר מָתוֹק" ('פריז: בלדה נחותה'). "הַפַּח הוּא חֲסַר-אוֹנִים וּבוֹדֵד. כְּמוֹ פִּרְחֵי נְיָר בְּכָחֹל-חָלָב בְּבַיִת מְסֻיָּד רַאַוְתָנִי" ('הנַפח'). "תְּהִלָּה לַחַיִּים, שֶׁהֵם כְּמוֹ עֲלֵי יָרָק גְּדוֹלִים שֶׁל שִׁעֲמוּם" (בלי כותרת).
הספר כולו כפול: מקור יידי מול תרגום עברי. כל שיר, כל שיר-בפרוזה, וגם המסה העיונית. רק אחרית-הדבר של יעל לוי, הכתובה עברית מלכתחילה, אינה כזאת. שיבחנו על דבר דומה את הספר שסקרנו לעיל, 'תחיית המילים', שכלל בכל הציטוטים את המקור היידי ואת תרגומו, ונשבח על כך גם את הספר הזה. לא זו אף זו, השוואת היידיש והעברית המזומנת כאן לקורא היא כלי עזר ללימוד השפה. גם את זאת אמרנו על 'תחיית המילים'; אך נקודה זו, שנאמרה שם לשבח, נאמרת פה באמביוולנטיות. קל ללמוד יידיש בעזרת התרגום הזה כי הוא מילולי למדי, ובתרגום שירה אין זה שבח גדול. אומנם, שירתה של פוגל אינה כתובה במשקל ובחרוז, ולשונה עניינית ופשוטה, ולכן אין צורך מובהק לשנות מילים בתרגום. ועדיין, דומה שבמקור זרוי על היבשושיוּת התיאורית איזה דוק קל של חן מוזיקלי, שהנאמנות התרגומית המופלגת ללשון המקור עלולה לקלף.
נציץ בכמה שורות מ'השיר על החלב' (באורח פלא הוא נמצא אגב בעמוד 52, ממש על פי שורותיו של אלתרמן מ'כוכבים בחוץ' בן אותה תקופה "אשרי אשר גמע מחלָבהּ הקר, אי-שָמה בפרסה החמישים ושתיים"). כותבת פוגל: "פֿון דעם טרויעריק-שטיַיפן מילך-פּאַפּיר, / וואָס ליגט איַינגעשלאָסן אין גראָדע קאַנטן פֿון אַ קאַן / קאָן מען לערנען די זיסע שטיַיפֿקייט פֿון אַן אָפּזאָג". שימו לב לחזרה הצפופה על הצליל קאַן וקאָן (קמץ א מבוטא כחולם שלנו) בסוף השורה השנייה ותחילת השלישית. נדרש איזה משחק צלילים מקביל בעברית, והיות שמדובר כאן במכל חלב אפשר אפילו להשתמש באותם צלילים ממש: כאן קנקן. אך התרגום קפוא: "מִן הַנְּיָר-חָלָב עָצוּב-נֻקְשֶׁה, / אֲשֶׁר מֻנָּח כָּלוּא עַל הַזָּוִית הַיְּשָׁרָה שֶׁל הַמְּכָל / אֶפְשָׁר לִלְמֹד אֶת הַנֻּקְשׁוּת הַמְּתוּקָה שֶׁל הַסֵּרוּב".
אני נכנס לפינה הזאת מפני שדווקא במקרה של פוגל, הכותבת על דברים יבשושיים במופגן כדי למצוא את הנשמה שביובש, חשוב שהתרגום ייתן ביטוי לכל טיפת טל-תחייה של פיוט, של חן צלילי ושל משחק מילים, לכל נשמה שיש בחומר המילולי הצחיח. כך יהיה לנו שיר. ועדיין – נכנסתי לפינה, ואין זה העיקר. שכן העיקר אכן קר. ושורש נשמתם של השירים, נשמת שיריותם, הטמונה דווקא בתחפושת האמירה הפרוזאית, עובר יפה בתרגום המדויק הזה.