הטירה / פרנץ קפקא

הטירה

פרנץ קפקא

מגרמנית: נילי מירסקי ורן הכהן

אחוזת בית, תש"ף | 392 עמ'

יש ותרגום מחודש של יצירה שכבר תורגמה, תרומתו העיקרית אינה בשיפור וחידוד נאמנות היצירה למקור, אלא בעצם סיפוקן של סיבה והזדמנות לחזור ולהתבונן ביצירה מנקודת זמן אחרת. כזה הוא בעיני המקרה של תרגומה של נילי מירסקי ל'הטירה' של פרנץ קפקא; כך לפחות בשביל הקורא הפשוט כמוני, שאינו בקיא בדיוקי השפה הגרמנית ובנבכי הספרות הקפקאית.

'הטירה' יצא לאור ב-1926, כשנתיים לאחר מותו של קפקא, על ידי ידידו הקרוב מקס ברוד. כמו שני הרומאנים הארוכים האחרים של קפקא, גם את כתיבתה של 'הטירה' לא הספיק להשלים, ולמעשה הספר נקטע ממש באמצע משפט. ב-1967 יצא תרגום ראשון לעברית מעשה ידיו של שמעון זנדבנק, ולפני כשנתיים הוציאה הוצאת 'אחוזת בית' את התרגום המחודש. גם אותו לא הספיקה המתרגמת להשלים בימי חייה, ורן הכהן השלים את שהותירה נילי מירסקי ז"ל.

גיבור הסיפור הוא ק' (שכנראה רומז לדמותו של קפקא עצמו), מודד קרקעות שזומן לבצע עבודה בטירה מרוחקת. הספר נפתח עם הגעתו של ק' לכפר שלמרגלות הטירה, ומתאר את ניסיונו של ק' להגיע לטירה ולבצע את העבודה שלמענה עשה את המסע הארוך. ק' מנסה להגיע בעצמו לטירה, ומשאינו מצליח בכך, מנסה להיעזר בבני הכפר כדי לבור את דרכו אליה, אך כל זאת ללא הועיל. התחושה היא שהוא הולך ומתרחק מהטירה מרגע לרגע.

הסגנון של קפקא ייחודי, ודרושים סבלנות וסוג מסוים של פתיחות כדי להיכנס לעולם היצירה שלו ולהצליח להפיק ממנה הנאה. כתיבתו דחוסה, ומאופיינת בפסקאות ארוכות שאינן מאפשרות מרווח נשימה בקריאה. נוסף על כך, העלילה תמיד מרובת סתירות – עד כדי כך שלא פעם ולא פעמיים שני משפטים עוקבים של אחת הדמויות אומרים דבר והיפוכו! כך למשל אחת הדמויות מצהירה: "מה אנו יודעים בכלל על מחשבותיהם של האדונים"? (עמ' 250) אך מייד מתחילה להסביר בדיוק את אותן המחשבות בביטחון רב מאין כמותו; וראש העיר טוען בחדות כלפי ק' שאין צורך בכל פיקוח על הרשות שכן "טעויות אינן קורות כלל", אך בפסקה הבאה הוא לפתע מודה בפני ק' כי הוא משוכנע בדיוק כמוהו שנפלה במקרה שלו טעות (עמ' 92). דבר זה מקשה על המעקב אחר ההתרחשות והבנתה.

אך מי שיצלח את הבלבול והתחושה הקלסטרופובית במקצת שיוצרת כתיבתו של קפקא, ימצא בטירה לא מעט פניני שנינות ואבסורד הנעים בין סאטירה מעולה על המציאות המודרנית, המעלה חיוך מר על שפתי הקורא – לבין שיקוף עגום של מציאות זו, המוחה באחת את בת-הצחוק.

כך, יש כמה קטעים העוסקים בסרבול ובגמלוניות של הבירוקרטיה המסועפת המורכבת של הטירה, שהיא כה מושלמת, עד שאיש מתושבי הכפר, ואפילו מעובדי הטירה, אינו יכול להבין אותה כלל. אך בכל זאת הם מנסים להסביר זה לזה כל העת כיצד בדיוק היא עובדת ומתפקדת למופת. הניסיון של כל תושבי הכפר להפגין בקיאות ולהראות כי הם מסוגלים להבין את המערכת ואת ההיגיון שעומד מאחוריה, היגיון שלא ברור כלל שקיים, מזכירים – ולא באופן מחמיא – את שינויי נוהלי הבידוד ובדיקות הקורונה מהשנה האחרונה, ומנֶגד את ההתיימרות של כל אזרח בישראל להראות שהוא מבין בדיוק איך צריך להתנהל במשבר – כאשר ברור שהיומרה חסרת כיסוי.

בצד השני של הסקאלה עומד בין היתר תיאור מדויק ומצמרר להפליא של תרבות הביטול המודרנית. אחת ממשפחות הכפר נידונה לנידוי מוחלט, לאחר שאחת מבנות המשפחה אולי עמדה על דעתה מול פקיד מן הטירה. החברים מנתקים קשר, הלקוחות עוזבים, ותעודת הכבאי של האב נשללת ממנו כדי לשמור על שמו הטוב של איגוד הכבאים. וכל זאת "לא … מתוך איזה שכנוע פנימי. כל מה שעשו לא עשו אלא מתוך פחד בלבד, ועכשיו חיכו עד שיתברר להם איך יתגלגלו הדברים" (עמ' 265). בלית ברירה בוחרים בני המשפחה באפשרות היחידה: להתחנן לרחמים לפני הטירה ולבקש את מחילתה, אף שהצדק עימם. בקשתם אינה נענית, והם נותרים באומללותם עד סוף ימיהם. אולי החלק הנורא מכול בא לאחר שבת המשפחה מציינת כי הנידוי אינו נעשה מכוונה רעה, אלא מתוך תחושת חובה מוסרית – וזאת מבלי שפרטי המקרה ידועים לאיש ובניגוד לצדק: "הלוא גם אנחנו במקומם לא היינו נוהגים אחרת" (עמ' 266).

אלו שתי אנקדוטות קצרות בלבד. הספר מלא באבחנות חדות והמחשות מדויקות של האבסורדים הקטנים והגדולים שבקיום המודרני. על כן כדאי להתגבר על הרף הגבוה שמציבים הכתיבה העמוסה והמחסור החמור באופטימיות, ולהיחשף לאחד התיאורים העדינים והדוקרים ביותר של חוויית העמידה מול מציאות לא מובנת. חוויה שכולנו קיבלנו  לא מכבר תזכורת לכך שהיא אנושית עד מאוד.