נזקים כבדים ואפס תועלת

אמנת איסטנבול מבקשת לכפות אינדוקטרינציה רדיקלית לביטול ההבדלים בין המינים ולהסיר את חסמי ההגירה לארץ

לפני כחודש ימים החליט שר המשפטים, גדעון סער, להביא לאישור הממשלה את הצטרפות ישראל לאמנת איסטנבול – או, בשמה המלא, "האמנה למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה". בתחילה נראה היה שמדובר בעניין סגור וחתום, שהלוא אם דנים אמנה זו על פי שמה – מובן שאין מי שיתנגד לקידום נושא חשוב כזה. מכאן הנתיב המהיר שבו כמעט עברה האמנה, בלי דיון ציבורי ובלי בירור בכנסת. אך לאחר שהתעוררה התנגדות ציבורית לאמנה, ובכלל זאת פעילותם של ארגוני חברה אזרחית ושל חברי כנסת שונים (ובראשם ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית, שיזם כנס מאיר עיניים בנושא); לאחר שחברי כנסת ממפלגות שונות, שהביעו בתחילה תמיכה בהצטרפות לאמנה, התוודעו לסכנותיה וחזרו בהם (ח"כ עמיחי שיקלי, ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן, ח"כ גדי יברקן); ולאחר שבעקבות הדיון הציבורי, גם שרת הפנים, איילת שקד, ושרת החינוך, יפעת שאשא-ביטון, ביקשו לעצור את המהלך – הודיע שר המשפטים, גדעון סער, על דחיית ההצבעה בממשלה.

מדובר בתוצאת ביניים מבורכת, אך חשוב לוודא כי זו תוביל לדחייה סופית של רעיון ההצטרפות לאמנה. שמה המטעה של אמנה זו עלול ליצור, בקרב הציבור ובקרב מקבלי ההחלטות, את האשליה כאילו מדובר במהלך רצוי או לכל הפחות בלתי מזיק. ולא היא. אמנת איסטנבול, אמנה שיזמה מועצת אירופה ואשר עד כה חתמו עליה רק מדינות החברות במועצה זו, אינה מילים יפות בעלמא. כפי שנראה להלן, היא מתבססת על הצהרות כוזבות וגורמת נזקים מעשיים.

עלילה נגד החברה

ההצהרה הראשונה נוגעת לאחראים לאלימות נגד נשים. לפי האמנה, מי שאשמים באלימות נגד נשים ומפיקים ממנה תועלת אינם רק העבריינים שמבצעים אותה אלא המין הגברי כולו והחברה כולה. הנה כך היא לשון האמנה: "אלימות נגד נשים היא אחד ממנגנוני החברה החיוניים שבאמצעותם נשים מוכפפות לגברים".

"מנגנון חברתי חיוני". לא פחות.

מיותר להסביר שמדובר בשקר נבזי. מיותר לומר שבכל הנוגע לאלימות, החלוקה הרלבנטית אינה גברים מול נשים אלא נשים וגברים כאחד מול עבריינים אלימים. מקורו של השקר בתיאוריות ביקורתיות, חסרות כל תוקף מדעי, המשגשגות בעיקר בתחומי דעת שאינם דורשים תיקוף שכזה. התפיסה כי הגברים כולם אשמים באלימות נגד נשים וכי אלימות זו היא חלק מובנה מהחברה שלנו, כלומר כי כולנו חיים בחברה מיזוגינית אלימה, הייתה עד עתה נחלתן של תיאורטיקניות-קצה ושל שומעי לקחן בלבד. הצטרפות לאמנת איסטנבול משמעותה אימוץ רשמי של תפיסה זו בידי המדינה.

זה לא נגמר בכך. ההצהרה מובילה לנזקים מעשיים, ובראשם התערבות בדיני ההגירה הישראליים הפותחת שער לגל הגירה מכוח עילת הפליטות. לפי אמנת הפליטים, פליט הוא מי שסובל מרדיפה מטעמי גזע, דת, לאום וכדומה. פליטות היא מעמד שתלוי ברדיפה על רקע השתייכות קבוצתית – מצד קבוצה אחרת.

על יסוד הרעיון המכונן שבבסיסה – שלפיו רצח נשים הוא פעולה של קולקטיב הגברים נגד קולקטיב הנשים – קובעת אמנת איסטנבול כי גם אלימות נגד נשים תוכר כעילת פליטות. לפי האמנה, די בכך ש"יש חשש" שאישה סובלת מאלימות – ובכלל זאת אלימות נפשית או כלכלית – כדי להעניק לה מעמד של פליטה ולאסור את החזרתה למדינת מוצאהּ.

על פי האמנה, אסור להסתייג מן הסעיפים הללו (60 ו-61). ישראל אומנם תוכל להעביר "הצהרה פרשנית" שלפיה הסעיפים הללו לא ירחיבו את מחויבויותיה לפי אמנת הפליטים; אך בניגוד לנמסר מצד הארגונים שדוחפים את האמנה, הצהרה פרשנית זו היא הסתייגות לכל דבר ועניין ועל כן צפויה להיפסל.

הצהרה שנייה באמנה נוגעת לסיבות לאלימות נגד נשים. לפי האמנה, "יסוד מרכזי במניעת אלימות נגד נשים" הוא מימוש "שוויון דה-פקטו" בין המינים.

חשוב להבהיר: "שוויון דה-פקטו" אינו שוויון בין המינים בפני החוק, שוויון הזדמנויות או שוויון בערכם האנושי של גברים ונשים (כפי שניתן בטעות לחשוב). הללו הם מזמן עובדה מוגמרת בישראל ובמדינות מערביות בכלל. "שוויון דה-פקטו" או "שוויון מגדרי" אינם אלא שם קוד לשוויון בתוצאות בין נשים וגברים – בכל הנוגע לתחומי לימוד ותעסוקה ולאיזון בין עבודה למשפחה.

אפשר לצדד ב"שוויון מגדרי", כלומר בחתירה לשוויון בתוצאות בין גברים לנשים, או להתנגד לו; אין זה העיקר לענייננו. הנקודה אחרת: בין אם אנו שואפים לשוויון מסוג זה, בין אם לאו – על דבר אחד לא יכולה להיות מחלוקת: אין כל קשר בין בחירות שונות של נשים וגברים ובין אלימות.

האמנה מציירת קשר סיבתי כזה, פיקטיבי לחלוטין. היא משרטטת ציר שמתחיל בבחירות שונות ומסתיים ברצח; הכול אלימות על הרצף. אין אפילו ניסיון להניח בסיס אמפירי לקביעה זו. למעשה, נציגי הארגונים שדוחפים את האמנה מנו בדיונים בכנסת, בנימה של ייאוש, מדינות המצטיינות ב"שוויון מגדרי" ו"מצטיינות" במקביל גם בשיעורים גבוהים של רצח נשים. נראה שלא כולם שמעו על התיאוריה.

ההצהרה המופרכת הזו אינה סתם קישוט; מטרתה להעניק לגיטימציה לפעולות ממשלתיות פוגעניות. הרי אם בחירות שונות של נשים וגברים מסתיימות ברצח נשים, מובן שהמדינה חייבת להתערב בבחירות הללו. המחיר של פגיעה בחירויות הפרט נסבל למען הצלת חיים ממש. וזה בדיוק המהלך של האמנה: ניצול הזעזוע הכללי מאלימות נגד נשים כדי לקצור הישגים בתחום אחר לגמרי, תחום האמונות והדעות.

חופש הדת בסכנה

על בסיס זה, האמנה מחייבת את המדינות שקיבלו אותה להתערב בחייהם הפרטיים של אזרחיה, בבחירות של נשים וגברים, עד שנגיע ל"שוויון דה-פקטו". כך, האמנה קובעת כי המדינות "ינקטו את הצעדים הדרושים לקידום שינויים בדפוסי התנהגויות חברתיות ותרבותיות של נשים וגברים", במטרה "לבער" "מנהגים ומסורות המבוססים על רעיון נחיתות האישה או על תפקידים סטריאוטיפיים לנשים ולגברים".

מי שלא נחת אמש מן המאדים מבין היטב על אילו "מנהגים ומסורות" מדובר, והם שיהיו על הכוונת אם ישראל תצטרף לאמנה. "מנהגים ומסורות" מסוימים מאוד מותקפים באמצעות עתירות לבג"ץ, בטענה פטרנליסטית בוטה שהם מבוססים על רעיון נחיתות האישה. כזה הוא למשל "המנהג" או "המסורת" לקיים אירועי שירה וריקוד בהפרדה בין גברים ונשים; לשמור על הפרדה גם בלימודים גבוהים, כמקובל בציבור החרדי ולא רק בו; לקיים רחצה נפרדת, ועוד. נשים דתיות יכולות לצעוק אחרת בגרון ניחר – כפי שהן אכן עושות – אך זה לא משנה הרבה. משרד המשפטים כבר קבע בעבר כי "לא שואלים את פי המופלה אם הפלייתו רצויה בעיניו", ולרוח זו ניתן ביטוי לאחרונה גם בפסיקה וגם בהתנהלותן של רשויות שונות.

נזכיר כי כבר היום, בלי האמנה, נשים דתיות אינן חופשיות לנהוג במרחב הציבורי לפי אמונתן. זה לא מכבר, תיאטרון מכובד בישראל ניסה למנוע מבנות אולפנה להעלות מופע אצלו, משום שעל פי דתן הן אינן רוקדות ושרות בפני גברים. יוצרות דתיות מופלות לרעה בתקציבים ציבוריים, ובקשותיהן לשכור מועדונים מסוימים לטובת מופעים לנשים – נִדחות. ברשויות מקומיות מסוימות, נשים דתיות – יהודיות בלבד – מתקשות לקבל הקצאה תקציבית לפעילויות לנשים. פיילוט של רשות הטבע והגנים שיאפשר שעות ספורות בשנה לרחצה נפרדת, בברֵכה קטנה אחת באתר אחד בארץ, הוקפא. חלק משופטי בית המשפט העליון קבעו כי רחצה נפרדת – אפילו רחצה! – היא פגיעה בשוויון, ומותרת רק כחריג צר.

כבר היום, בלי האמנה, מאמצי הממשלה לשלב חרדים בשוק ההשכלה והתעסוקה, לטובת החברה הישראלית כולה, נתקלים בהתנגדות עזה. רק לאחרונה, המשרד לשוויון חברתי הביא לביטולה של תוכנית שתחשוף חרדים לשירות הציבורי, מפני שהמשתתפים ביקשו לקיימהּ בהפרדה, לפי אמונתם. כיוצא בזה, המסלולים הנפרדים לחרדים באקדמיה יצאו מבג"ץ בשן ועין ושרדו במתכונת רזה על חודו של קול.

כבר היום, בלי האמנה, מבקשת ממשלת ישראל להתערב בבחירותיו של כל תא משפחתי בישראל ולקבוע כיצד יחלקו ביניהם ההורים את חופשת הלידה. השרה לשוויון חברתי, מירב כהן, יחד עם שרת התחבורה, מרב מיכאלי, מקדמות חקיקה שתאפשר לגברים בלבד לקבל תשלום על שבועיים עד חודש נוספים – בתום חופשת הלידה המשולמת היום (עד שבוע 15 מהלידה). לפי היוזמה, אישה שתבקש להישאר לטפל בתינוקה בתקופה נוספת זו תצטרך לצאת לחל"ת, כלומר לשלם עליה בעצמה. גבר, לעומת זאת, אם יישאר, יקבל תשלום מלא מהמדינה. היוזמה נולדה על רקע תוצאות מאכזבות, בעיני השרות, מצד הורים עד היום: אף שהחל משנת 1997, האב והאם רשאים להתחלק כרצונם בחופשת ההורות בתום שישה שבועות מהלידה, שברירי אחוזים מהאימהות בוחרות לחזור לעבודה ורובן בוחרות לנצל את חופשת ההורות עד תומה בעצמן. כאן נכנס לפעולה מיניסטריון השוויון. השרות כהן ומיכאלי מקדמות חקיקה ש"לא תשאיר מקום למשא ומתן" בין האב לאם, כלשון אחד הדו"חות בנושא.

הסללת-נגד חובה

אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין מה תעשה האמנה לחירות הפרט, לאוטונומיה ולחופש הדת והמצפון. הארגונים שנאבקים בבחירותיהם של נשים ואנשים בוגרים – למשל הבחירה ללמוד בהפרדה או לשבת בנפרד במופעי שירה וריקודים – יקבלו רוח גבית נכבדת. הלחץ מצידם על הייעוץ המשפטי לממשלה ועל רשויות מקומיות לשלול תקציבים מציבור שמבקש לעצמו הפרדה רק יגבר; וכך גם המוטיבציה שלהם לגרור מחלוקות ערכיות לבג"ץ. לצד זאת, חזיתות חדשות עלולות להיפתח. בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות, ישיבות ואולפנות, תנועות נוער נפרדות – כל אלה עלולים להיות מוקדי המאבק של מחר. בתי ספר שיסרבו ללמד את התכנים שהאמנה מחייבת עלולים להיפגע, מבחינה תקציבית או אף יותר מכך. אין סיבה שההפרדה בבתי כנסת, או בכל בית תפילה שהוא, לא תהא אף היא יעד למתקפה. ואם לא מחר – אז מוחרתיים. האמנה מחייבת הרי "לבער" "מנהגים ומסורות" כאלה.

אם היום מדינת ישראל מתכוונת לשלול מנשים את תוספת חופשת הלידה המתוכננת, אחרי הצטרפות לאמנה ייתכן שתקופת חופשת הלידה לנשים תיפגע יותר – בקיצור התקופה או הפחתת התשלום. אין לדעת. האמנה הרי מחייבת "לבער" "תפקידים סטריאוטיפיים" לנשים וגברים, ומה לנו סטריאוטיפי יותר מטיפולה של אֵם בילדיה?

ומכאן להצהרה השלישית באמנה. על פי הצהרה זו, ההבדלים בבחירות של גברים ונשים הם – במלואם – תוצאה של הבניה חברתית. נשים וגברים הם סך "התפקידים, ההתנהגויות, הפעילויות והמאפיינים המובְנים-חברתית, שחברה נתונה רואה כהולמים נשים וגברים". גם זו הצהרה חסרת יסוד, העומדת בסתירה לממצאים מדעיים ותיקים שאינם שנויים במחלוקת.

מתוך הנחה זו – וכדי לקדם "שוויון מגדרי" שאחד ממובניו כאמור הוא ערעור הקטגוריות "גבר" ו"אישה" – מורה האמנה למדינות להיכנס למוסדות החינוך ולבצע "הסללת-נגד": לכלול בחומרי הלימוד – החל מגיל גן – נושאים של "תפקידי מגדר לא סטריאוטיפיים". כבר היום מקיימים המשרד לשוויון חברתי ומשרד החינוך פיילוט ברוח זו בגנים מסוימים. כדי לקבל תקציב ל"תוכנית לשוויון מגדרי" (5,000 שקל לכל גן), הרשות המקומית מתחייבת לקיים סדנת חשיבה מגדרית לכלל הגורמים מקבלי ההחלטות בתחום החינוך הקדם-יסודי ולרכוש ציוד מתאים לכל גן, כולל ספרים המעודדים חשיבה לא סטריאוטיפית. 'האריה שאהב תות', למשל, הוא ספר בעייתי באותם גנים, שכן הוא מציג אם המבשלת ומטפלת בבנה; ו'מלך האריות' לא מומלץ, משום שמופאסה "מאיים או מפגין כוח פיזי ככלי להצלחה"[1] (במקום לבקש מהצבועים באדיבות לא לאכול את סימבה).

עד היום רשויות בחרו אם להשתתף בפיילוט. אם ישראל תצטרף לאמנה, האינדוקטרינציה הזאת תהיה חלק מ"תכניות הלימוד הרשמיות בכל רמות החינוך". פעוטות שעוד לא נגמלו מטיטולים ישמשו שפני ניסיונות של תיאוריות חברתיות רדיקליות, מבלי שלהוריהם תהיה מילה בעניין.

מקסם שווא

עד כאן, רשימת נזקים חלקית בלבד. אפשר היה לקוות כי למולה עומדות תועלות כלשהן. אלא שהאמנה לא תועיל למניעת אלימות נגד נשים, וגם תועלת אחרת כלשהי לא תביא בכנפיה.

כלים שהאמנה מציינת למניעת אלימות נגד נשים קיימים בישראל זה מכבר (הקמת מקלטים לנשים מוכות, קווי סיוע טלפוניים, תיאום המאבק באלימות ועוד) ואילו הוראות אחרות שלה בפירוש לא רלבנטיות לישראל (כגון ההוראה שבה מתחייבת המדינה לחדול מהשתתפות במעשי אלימות נגד נשים [!]).

בעקבות ההתנגדות הציבורית לאמנה – בדגש על הטענה כי האמנה לא תועיל למאבק באלימות נגד נשים – פרסם מרכז רקמן רשימה של כלים שהאמנה תוסיף לכאורה למאבק. המסמך מדבר בעד עצמו, בבחינת מש"ל. נדגים.

תועלת אחת, לפי מרכז רקמן, היא זו: "האמנה מחייבת לחקור ולאסוף ראיות. לא ייתכן שהמדינה תסגור תיקים שוב ושוב מחוסר ראיות". הידעתם? גם היום משטרת ישראל מחויבת לחקור ולאסוף ראיות. למעשה, זהו חלק מהגדרת תפקידה ממש. לביקורת קונקרטית במקרה מסוים קבועים אפיקים מיוחדים בדין הישראלי, ובהם עררים על סגירת תיקים ועתירות לבג"ץ. כמו כן, בשיטת המשפט הישראלית דרושות ראיות כדי להעמיד אדם לדין, כל שכן להרשיעו. ברי אפוא כי לעולם ייסגרו תיקים שאין בהם ראיות מספיקות – אלא אם ההצעה היא לוותר על ראיות בכלל. המצב בלי האמנה זהה בדיוק למצב שיתקיים עם קבלתה.

תועלת נוספת, לפי מרכז רקמן, היא זו: "מערכות החוק והרווחה ימנעו מהאשמת קורבן: אישה שמגיעה להתלונן לא תואשם שהיא מגיעה 'מאוחר מדי'". ובכן, מערכות החוק והרווחה לא "מאשימות את הקורבן". זו, בפשטות, הוצאת דיבה.

עוד תועלת הועלתה על ידי מרכז רקמן: "יינקטו סנקציות מרתיעות כנגד עבריינים". החמרת הענישה היא עניין לדין הפנימי הישראלי. אין צורך לשם כך באמנה בינלאומית, על כל הצפרדעים שבה.

שופטים, שוטרים ועו"סים "יעברו הכשרות מיוחדות" בנוגע לעבירות אלימות במשפחה. כבר היום מועברות הכשרות מיוחדות בנושאים שונים, ואם יש מקום להוסיף עליהן – אין צורך באמנה לשם כך.

תועלת נוספת: "עבירות אלימות במשפחה יטופלו ללא שיהוי מיותר". אם יש "שיהוי מיותר" בטיפול באלימות במשפחה היום – והדבר טעון ביסוס – צריך ואפשר לטפל בו במישור הפנימי. אין צורך במועצת אירופה. וכן הלאה.

באלימות נגד נשים, ובאלימות בכלל, מטפל הדין הפלילי הישראלי ומטפלת ממשלת ישראל, בין היתר באמצעות התוכנית הבין-משרדית לטיפול באלימות במשפחה. ודאי שיש לחפש דרכים להתייעלות כל העת ואולם אין לכך דבר וחצי דבר עם אמנת איסטנבול, המקדמת מטרות שונות בתכלית. האמנה תעמיד את ישראל בפני אתגרי הגירה חדשים ותחשוף אותה לביקורת בינלאומית קשה. נוסף על כך, היא תוביל להתערבות המדינה בבחירות פרטיות ותחזק התערבות כזו במקומות שבהם היא כבר קיימת, וכך תפגע באופייה הליברלי ובזכויות היסוד של אזרחיה.

על מדינת ישראל להמשיך לטפל באלימות ביד קשה, ובידה השנייה להסיר באורח סופי את אמנת איסטנבול מסדר היום.


 

צפנת נורדמן היא עורכת דין עו"ד, מתמחה במשפט מנהלי וחוקתי.


 

תמונה ראשית: "סוס טרויאני" בצ'נקלה, טורקיה. serdarbasak/BigStock.


[1] ראו נספח ז' במסמך "קריטריונים לתקצוב רשויות מקומיות עבור הפעלת תוכנית פיילוט לחינוך לשוויון מגדרי והטמעת חשיבה מגדרית בגיל הקדם-יסודי – שנה"ל תשפ"ב ואילך", 6.10.2021. זמין במרשתת.

עוד ב'השילוח'

מחאה מסורתית ומוצדקת
עדה, לא גזע
מפוליטיקה ימנית לפוליטיקה שמרנית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. Avi

    20.07.2022

    סקירה מצויינת.
    אציין שההסתייגויות מההצעות של מכון רקמן, אינן במקומן.
    ברוב הנושאים שהוא הזכיר אכן יש טיפול פגום ולוקה בחסר ברשויות.
    אכן, אין צורך לבלוע 'אמנת צפרדעים' ע"מ לטפל בנושאים אלו, אך אין לכותבת להפחית מחשיבותם.

    למשל, מתלוננות שנשאלו מדוע הן באו 'מאוחר מידי', אלו מקרים שקרו, והתפרסמו.
    הטיפול של משטרת ישראל במתלוננות שהן נפגעות של עבירות מין, בעייתי ממש.

    אדרבא. יקום הימין השמרני בישראל, ויעביר אמנה ספציפית לישראל, שבה יפורטו כל הנושאים הלוקים בחסר, והמדינה תתחייב לקדם נושאים אלו.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.