תרבות עברייה: דתיות ולאומיות נוסח יעבץ

Getting your Trinity Audio player ready...

בחודש שבט האחרון מלאו מאה שנים לפטירתו של ההיסטוריון הציוני-דתי זאב יעבץ. את המאמר המוגש לפניכם הוא פרסם בשנת 1903 בכתב העת 'המזרח', ביטאון סיעת 'המזרחי' שזה מקרוב נוסדה.

זאב יעבץ (1847–1924) נולד בעיר קולנו שבצפון מזרח פולין. אביו זוסמן יעבץ היה סוחר אמיד ונודע כמתנגד חריף לחסידות ואדוק במצוות הדת. בשנת 1865 עברה המשפחה לוורשה. האב דאג שבנו ילמד תנ"ך ולשון עברית, ואף שכר לו מורים שילמדוהו שפות אירופיות: צרפתית, פולנית וגרמנית. מחוץ למסגרת רחבה זו של לימודיו הסדירים עוד הוסיף הנער זאב והרבה לקרוא ספרי גיאוגרפיה והיסטוריה. בן שמונה-עשרה נכנס לחופה, אך אשתו נפטרה בצעירותה, ובשנת 1871 נשא יעבץ בן ה-24 לאישה את גולדה, אחותו של ההוגה הציוני-דתי יחיאל מיכל פינס. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים: שפרה, אסתר, יהודה, שרה רחל ויצחק דוד.

בשנת 1882 החל יעבץ לפרסם בכתבי-עת עבריים מחקרים קצרים בתולדות ישראל. בשנת 1887 עלה לארץ ישראל והתיישב ביהוד הסמוכה לפתח-תקווה. כעבור שנתיים נתמנה לרב ומורה בזיכרון-יעקב.  בתום שנה וחצי של מאבקי כוח עם פקידי הברון פוטר ממשרת ההוראה, ואז עבר לירושלים והתגורר בה שבע שנים. בירושלים המשיך בעבודתו הספרותית, שהשתרעה עתה על פני שלל סוגות: ספרות ילדים, עיבוד של אגדות חז"ל לעברית, חידושים בלשון העברית וספרי לימוד בהיסטוריה כללית ויהודית. באותה עת אף החל לשקוד על מפעלו ההיסטוריוגרפי המקיף – 'תולדות ישראל'. בשנת 1897 עזב את ירושלים ואת ארץ ישראל עקב קשיי פרנסה ועבר להתגורר בווילנה. כשמונה שנים שהה שם, ולאחריהן נדד בין גרמניה, בלגיה ואנגליה. הוא נפטר בתחילת שנת 1924.

פעילותו הספרותית והציבורית של יעבץ הקיפה למעשה את רוב ההיבטים המרכזיים של התרבות, ובכולם הטביע את חותמו: הוא עסק בהיסטוריה, בלשון, בספרות ובפדגוגיה. יעבץ הגיע להכרה שתקופתו היא תקופת מעבר מצורת חיים אחת בגולה לצורת חיים אחרת במולדת, הטומנת בתוכה בעיות מורכבות לצד הזדמנויות נדירות. הוא שאף להתאים את האורתודוקסיה לחיים המתחדשים והולכים בארץ ישראל, בין השאר על ידי מיזוגה עם הלאומיות היהודית המתעוררת.

את ההיסטוריה, כמוה כלשון, הוא תפס כאחד הקניינים הלאומיים המבטאים את האופי הלאומי הייחודי. לדעתו, הבנה אמיתית של תולדות ישראל יכולה להיות רק למי שקשור קשר אימננטי לעם היהודי ולתרבותו העתיקה. עמדה זו נבעה מתפיסתו העקרונית בדבר היות עם ישראל עם סגולה, שתהום פעורה בינו לבין שאר העמים מבחינה לאומית ותרבותית. תנא-דמסייע מדעי לתפיסה זו מצא בתחום מחקר חדש שהחל להתבסס בזמנו, הנזכר במאמר שלפנינו: פסיכולוגיית העמים. למעשה הוא תפס את היהדות כתרבות סגורה שמספקת את עצמה על כל המשתמע מכך. דווקא משום כך הבין שהעם החוזר למולדתו זקוק לתרבות לאומית רחבה ועמוקה ואינו יכול להסתפק עוד בד' אמות של הלכה. על כן הוא ניסה ליצור תמונת עבר מסורתית, ספרות פוזיטיבית ולא חתרנית, ופרוגרמה חינוכית דתית חדשה – שיספקו את הצרכים הרוחניים הללו מבלי ליצור קרע עם העבר.

את כל זאת ניסה לקדם גם במסגרת הפוליטית של סיעת 'המזרחי' בהסתדרות הציונית. הוא היה בין מייסדיה, ושימש עורך ביטאונה 'המזרח'. בוועידה המייסדת של המזרחי, שנערכה בווילנה (כ"ה-כ"ו באדר-ראשון תרס"ב), נבחר יעבץ להנהגה הראשית.

העמדה הרשמית של המזרחי, שהכתיב מנהיגה הרב יצחק יעקב ריינס, הייתה שהציונות הינה תנועה "חומרית" טהורה שאין לה נגיעה כלל לשאלות תרבותיות. יעבץ התנגד לדעה זו וסבר שמן ההכרח לפעול גם בדרך העבודה התרבותית ברוח המסורת. עם זאת, משהוטל עליו, מתוקף היותו סופר, לנסח את ה"קול קורא" הראשון של התנועה החדשה, הוא נקט גישה של פשרה בין הדעות השונות. מסמך פרוגרמטי זה פונה גם לציבור האורתודוקסי, שנרתע עד עתה מהתנועה הציונית בשל מה שכּונה סוגיית הקולטורה.

בראשית המסמך מכריז יעבץ כי הרעיון הציוני "בעצם עצמותו לא פסק מישראל למימי הנביאים הראשונים", וכי באנטישמיות לבדה אין משום הסבר לשימת ציון במרכז. אין זה אלא שרבים "מאנשי הלב" הגיעו להכרה "כי בארצות הגולה אי אפשר עוד לנשמת האומה, שהיא תורתנו הקדושה, להתקיים במלוא כוחה, ולמצוותיה, שהן לבדן כל חיי רוחה, להשתמר בעצם טהרתן". כאן מכניס יעבץ את השקפתו שלפיה תחלואי הגלות מעוותים את דמותה המקורית של היהדות. לבסוף הוא מכריז כי "ציון ותורה הן שתי קדוּשות המשלימות זו את זו, והצריכות זו לזו", וכי "חיבת ציון היא המעצור האחד אשר יעצור את רגלי בניכם מִלֶּכת בדרכים זרות לרוח עמנו ואשר משהחזיקו בהן לא ישובו עוד אליכם לעולם חלילה וחלילה". שמירת הזהות היהודית היא אם כן, לפי יעבץ, ליבת ההצטרפות לציונות הדתית; היא ולא האנטישמיות.

בשנת 1903 החל יעבץ לערוך את ביטאון התנועה 'המזרח', שנכללו בו מאמרים פוליטיים לצד דברי הגות, ידיעת הארץ, ספרות, שירה ומחקרי לשון. עם הכותבים נמנו ראשי המזרחי: גיסו יחיאל מיכל פינס, קרובו אברהם שמואל הרשברג, הרב יצחק ניסנבוים, המזרחן אברהם שלום יהודה ואחרים. יעבץ עצמו תרם לפחות מאמר אחד פרי עטו לכל אחד מהגיליונות. בבמה זו הרגיש חופשי להביע את דעתו על תפקידו של המזרחי בעבודה תרבותית.

בגיליון הראשון פרסם יעבץ את מאמרו הפרוגרמטי "האחדות". המאמר פורס את ליבת ההגות הציונית-דתית שלו, שבמרכזה המשולש האחדותי תורה-עם-וארץ. האחדות, הוא גורס, היא העיקרון הבסיסי המייחד את היהדות מהתרבויות הלאומיות האחרות, והיא המושג המרכזי ביהדות. היהדות מיוסדת על אחדות האמונה (מונותאיזם), אחדות התולדה (התייחסות לאב קדמון), ואחדות הרוח (תרבות המושתתת על התורה). כשם שהאלוהות היא אחת, כך גם עם ישראל ותורת ישראל. ויותר מזה, קיימת אחדות בלתי נפרדת של עם ישראל ותורת ישראל, בדומה לאחדות הגוף והנשמה לפי השיטה המוניסטית.

עיקרון זה מסביר את התמדת הקיום היהודי למרות הפיזור הגיאוגרפי הנרחב והמתמשך של היהודים. ארץ ישראל היא חלק מאותה אחדות של העם והתורה: "האחדות הישראלית הזאת השולטת ברוח דתנו … היא הקושרת בקשר אחד את הדת ואת המולדת … כי אם אין ציון אין תורה". המסקנה המעשית של דבריו היא שארץ ישראל היא המקום המתאים לשמירה, פיתוח והעמקה של התרבות הישראלית ולחיזוק האחדות המוטבעת בתרבות זו. השיבה אליה הכרחית לבלימת המגמות התרבותיות הזרות השוטפות את ריכוזי היהודים בעולם מעת שתמה האוטונומיה הקהילתית שלהם.

"בארצות הגולה אי אפשר לנשמת האומה להתקיים במלוא כוחה" זאב יעבץ [מאוספי המשפחה]

השפעת משנתו של יעבץ ניכרה בסופו של דבר בעיקר בקרב חוגי המזרחי והקרובים אליהם. בדור הראשון לקיומה של התנועה הוא היה האידיאולוג המרכזי שלה, ועסקניה ביקשו את קרבתו ועצתו. מאמרו הראשון של הרב צבי יהודה קוק "התרבות הישראלית", שפורסם בשנת 1913 בקובץ בשם זה, מבוסס על התשתית הרעיונית שנפרסה במאמר "האחדות" של יעבץ. אולם לאחר פטירתו הלך יעבץ ונשכח ומשנתו לא זכתה לקיבוץ, ההדרה והוצאה מחודשת, המניבים לימוד ועיון, כשם שזכו כתביהם של הוגים ציוניים דתיים מאוחרים יותר. כותב שורות אלו פרסם בתשע"ו (2016) את הספר לגדל תרבות עִבְרִיָּה: חייו ומשנתו של זאב יעבץ בהוצאת מוסד ביאליק.

 

אסף ידידיה

פרופ' אסף ידידיה מלמד בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת אריאל ובחוג להיסטוריה במכללת אפרתה.

 

 

 

האחדות

זאב יעבץ

כלל גדול מסור בידנו, כי אי אפשר לדעת את העולם החיצון אם אין הדעת[1] את עולמנו הפנימי. לאמור, הדעת את נפשנו[2] קודמת לה. כי הנפש היא כלי המלאכה – והידיעה היא המלאכה עצמה. והאוּמן המומחה, כל זמן שאינו מכיר את כלי אומנתו ובקי בו היטב, אם ראוי הוא לתשמישו ומספיק בכל דקדוקי צורתו ויצירתו לתכלית מלאכתו המכוונת בכל פרטיה ותנאיה, איננו קָרֵב אל עבודתו אם חס הוא עליה שלא תתקלקל ולא תזדַייף בידו.

רק שני גויים היו בעולם, מיום היות גוי על הארץ, אשר אותם הכירה ההיסטוריה, לרצונה או לאונסה, לעמי המופת והמעשה; הלוא הם שני העמים השונים מאוד איש מרעהו, גם בצביונם גם בגורלם. האחד הוא ישראל, החי עוד כיום בתרבותו העתיקה שגלתה עמו מארצו, והשני הוא עַם בנֵי יוון אשר לא עלתה בידו להחזיק את תרבותו העתיקה אף היא, אף כי מארצו לא גלה מעולם. בהיות עוד התרבות היוונית בעצם תוקפה השכילה לרשום על פתח אחד ראשי היכליה: "דע את נפשך!" – כי בלי הדעת האדם את נפשו לא ידע את עולמו. ועַם בני ישראל, אשר לא שכח תורת מוריו עד כה, עודנו זוכר עד היום את התורה אשר שמע במקדש אלוהיו מפי מורהו הזקן, מפי הלל: "אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן"[3] – לאמור, אם האדם מרגיש ויודע ומבין את נפשו, אז כל העולם כולו נראה לו ופתוח לפניו, ואם אין נפשו מורגשת וידועה וברורה לו כל צורכה, אף אז עולם כמנהגו נוהג, אך לו אין חלק בעולם ולעולם אין תועלת ממנו, כי בכל דרכיו שהוא הולך הוא שוגה ותועה, ובכל מעשיו שהוא עושה הוא מתעוות ומשתבש עד כי העולם חשך בעדו וכל העולם הוא לו כאילו אינו.

בדורות האחרונים חידשו חכמי אירופה חידוש גדול בכלכלת ההיסטוריה, בבודקם ובמוצאם כי כשם שיש לכל אדם היחידי טיב מבדיל אותו משאר בני האדם "שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה"[4], ככה יש גם לכל עם ועם טיב מיוחד המבדיל אותו משאר העמים. והדעה הנאמנה הזאת הייתה למדע חשוב מרובה בסעיפיו, ומסודר בשיטה שלמה, אשר יקראו לו תורת-נפש-העמים.[5]

בגבול ישראל אין הדעה הזאת חדשה, כי רבים מאוד המאמרים, בדברי בעלי הנבואה והאגדה, על טיב כל אומה ואומה שהיה לה דבר עם ישראל בימיהם, ויותר הרבה על "אופיה של אומה זו", על טיב "הסימנים שיש באומה זו", לאמור, בעם בני ישראל.

אחד מראשי הסימנים המובהקים לעמנו, המבדילים אותנו מכל העמים והמייחדים אותו לעצמו, היא טבע האחדות, אשר התבוננו בה קדמונינו ויכירו אותה ויחליטו כי ישראל חטיבה אחת הוא בעולם כשם שהקב"ה הוא חטיבה אחת בעולם.[6]

ככל אשר התייחדה דתנו באמונת האחדות הצרופה, כן יש בידנו לייחד את אומתנו מתוך שאר כל חברותיה, בטבע האחדות המיוחדת לה במידה יתרה, כי באחדות הזאת יש כביכול מעין דוגמה של מעלה, שעליה נאמר: "לא כאחד הקנוי והמנוי, לא ישיגֶהָ לא ריבוי ולא שינוי"[7], כי לא רק חיצונה היא כי אם פנימית, יצוקה בקרבה וכנוסה אל תוכה, וטבע האחדות היחידה המיוחדת הזאת ייראה לעיני המתבונן בפנים הרבה.

מרבית כל העמים הם בני המון פליטי ארצות רבות ויציאי משפחות שונות, אשר התלקטו אחד אחד ויהיו לגוי ויירשו את הארץ אשר אותה שמו להם למושב. ותהי הארץ הקניין האחד המשותף לכולם, אשר מעט מעט נתן להם לב אחד ומשפט אחד בכל הליכותיהם; ויד השיתוף הזה חָזְקה עליהם בידי קדם-קדמתם, להפוך את מעט המילים השונות למיניהן, אשר העלה איש איש בפניו ממקומו, לשפה אחת נוחה ורחבה – ובכן לא היתה כל אחדותם בלתי אם תערובת מתלקטת משבטים זרים איש אל רעהו, וכל צירופם אינו אלא חיצון.

לא כן עַם ישראל. הוא קהל בני המשפחה העתיקה המתייחסת לאב אחד, אשר לא גבולות ארץ מכורתם החזיקו אותם בראשיתם, ככלי המחזיק את מימיו בתוך דפנותיו לבל ישתפכו – כי אם מולדת בית אביהם, אשר בה היו דבֵקים וסבוכים ומעורים בכל גידיהם, משכה אותם בכוחה האיתן אל שורשה, אף כי תחלת גדילתם הייתה בְּארץ לא להם. משמרת המולדת ההיא עלתה עם משפחת יעקב ביום עלותה ממצרים, ותהי לגוי גדול יושב על אדמתו ימים רבים, אשר גם הם ארכו כמעט משנות חיי סתם גוי אחר; וּבִגְלוֹת הגוי הזה מעל אדמתו לארצות רחוקות ושונות גָלתה אף היא עימו. תפוצות ישראל נבדלו אישה מעל רעותה לפְלָגות ארצות גלותן אשר באו שמה, ולפלגות לשונות העמים אשר נאחזו בתוכם וילמדו לדבר בהן, ולפלגות חוקי הממלכות אשר באו שמה ויחזיקו בם; ובכל זאת נצרו את מולדתן המשותפת לכולן כאישון בת עינָן. ובכל היות פליטינו אובדים ונידחים בכל קצות הארץ, זה אלפי שנים, יתוודע כְּרגע היהודי מקצה המזרח אל אחיו אשר מסוף מערב, כאיש אל אחיו אשר ברחם אחד כוננו. ובכל הדרכים השונות אשר החזיק כל אחד בארץ מגוריו, ובכל הדמיונות אשר נטפלו אליו מיד הגוי אשר בקרבו הוא יושב, הנה – אם רק בני גיל אחד הם – בעיקר תכונת מִזגם מייד הם מתאחדים, בעיקר רגשותיהם מייד הם משתתפים ובעיקר טעמם מייד הם מסכימים; ולא עוד, אלא שכל אחד מוצא בחברו כמעט תמיד פרט אחד המשלים לכלל עוצמתו הישראלית שבידו, פרט אשר זה עתה הוא מוצא כי היה צריך לו כל ימיו ואליו היה נכסף בסתר ליבו. אִם אֶל הדבר הנפלא הזה נתבונן, כי בכל הגלויות הנוראות למקומותיהן משותפות תפוצותיהן האלה שיתוף עז והדוק עד מאוד בשורש מולדתן האחת המיוחדת המשומרת ובאה בטהרתה מראשיתה ועד היום, וכי כל התפוצות מתאימות הן לִתְיוֹמֶת[8] אחת ומתלכדות ונקלטות כאחד גם בכל דבר שבעומק הלב ושבמרומי הרוח – נחליט על כורחנו כי האחדות היא הסימן הרֹאש לאומתנו, לאמור, הוא עיקר טבעה שבה היא נבדלת מכל העמים.

אל אחדות האומה הזאת – המַתחֶלת מן השורש האחד ממשפחת האבות, אשר שלושת דורותיהם הראשונים בני נפש אחת היו, והמסתעפת כיום אל הענפים הרבים הנפוצים בכל ארצות תבל – אל אחדות גוף האומה הזאת תקביל אחדות מיטב רוחה, לאמור, אחדות ספרותם הקדושה שהיא התורה. ככל אשר מוסדות מרבית כל העמים הם המון יציאי משפחות שונות אשר התלקטו אל מקום אחד, כן גם ספרותם תערובת תורות שונות היא.

נקבילה נא אל עמנו הגולֶה את העם האספמי[9] היושב על אדמתו והמִתחזק ביותר להשתמר בעינוֹ באחדותו לכל דבר שברוח: הֲתִמצָא ידו לקיים את האחדות? והיא מעולם לא הייתה ולא נבראה, כי ככל אשר מולדתו ושׂפתו ערב-רב הן של הקָלטים הרומנים, והוֶוסְתגוֹתִים[10] והערבים, כן גם תרבותם היא תערובת פרי רוח עמים רחוקים, אשר לא יהיה לאגודה אחת: תורת דתם היא בילול דעות עבריות מהול בחזיונות בני הודו; טעמם בכל דבר מלאכת מחשבת יווני היא; תורת ממלכתם ומשפט עמם פלֵטת תרבות בני רומי; והליכותיהם ומשפט ביתם פרי נימוסי עמים שונים. ובאין שלום בין האיתנים הזרים האלה, הצוררים איש את רעהו, תהיה התרבות לשדה המערכה, אשר היום תרום יד איתן זה לשלוט על כל התרבות, ומחר תעלה יד רעהו עליו והוריש אותו מפניו, ושָפך הוא את ממשלתו על תרבות האומה המקולעת מרשות לרשות. גורל זה הוא גורל תרבות כל העמים, על כן נראה את ספרותם שהיא כלי מִבטאהּ ודמות דיוקנה של התרבות כעין שכבת שדרות מעל לשדרות, משטיחין על גבי משטיחין. תורת הדעה והטעם הצומחת בדור ההוא, וזנה את כל העם בפרי תבואתה, נובלת ונדחפת מפני שיטה אחרת הנבדלת ממנה בעיקרה הקמה תחתיה לרשתה וזנה את עולמה בדור הבא בדעה אחרת ובטעם אחר. ועל כן אנו רואים כי מרבית סִפרֵי כל עם, אשר בימיהם הרעישו את העולם, כבר הם מתיישנים בדור שלאחריהם, עבר זמנם בטל ערכם וחלק אין עוד לבנים בדעות ובהרגשות אשר היו למשיבת נפש לאבותיהם; וגם הספרים הקדמונים המעטים אשר זכו להתקיים בכבודם, לא יחזיקו בהם רק[11] בגלל חלקת צורתם, לאמור, בגלל מליצתם היפה, טעמם הנאה וסדרם המשובח, ולא בגלל הערך הפנימי של דעותיהם שכבר נשכחו מפני הצעירות מהן ותהיינה כמטבע שאינה מהלכת. סוף דבר: ככל אשר הריבוי נוהג בתולדות העמים בדורותיהם הראשונים, ריבוי של "זה אצל זה", כן נוהג בספרותם בכל דורותיה ריבוי של "זה אחרי זה".

לא כך היא המידה בתורתנו. הנה תחילת תחילתה היא דעת ה' ותורת החסד, אשר נגלתה לאבות ולא הועלתה על ספר – ראשית תולדותיה, למעשה קצוב ומסוים, נכתבו באצבע אלוהים על שני לוחות האבנים ביד משה בהר סיני, ושאריתן בחמשת חומשי התורה בהיות ישראל במִדבר. ברוח תורת ה' זאת, ובתוך מצרֵי גבולותיה ולא מחוץ לה, ניבאו כל הנביאים וידברו כל משוררי הקודש וסופרי הקודש עד סתום החזון,[12] כמאמר רבותינו הנאמן והנכון החוזר לא רק על גוף מעשה המצוות, כי אם גם על רוח התורה האומר: "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להן לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה" (מגילה יד ע"א). ועל כל דברי התורה הזאת, אשר "לא הותירו" הנביאים עליה, אמרו קדמונינו: "כללים לִמדהו הקב"ה למשה" (שמות רבה מ"א, ו). והכללים האלה אשר משה רבנו היה "כונסם" החל עזרא וסיעתו להוציאם פרטים. והמלאכה הזאת, לפרוט את כלל התורה לפרטיה ופרטי פרטיה, הולכת ונעשית באמונה רבה עד היום הזה. וכל רבבות הספרים שנכתבו בדברי תורה עד כה ושנתקבלו באומה עד היום "לא פחתו ולא הותירו" גם הם "על מה שכתוב בתורה", והעיקר הקַיָם העולה מדברי כל ספר המקובל באומה אינו אלא פרט אחד, או כמה פרטים, מן "הכללים שלמדהו הקב"ה למשה". וכל חידוש הנראה בהם אינו חידוש כלל וכלל, כי אם גילוי אחר גילוי לדבר אחד נעלם, או בירור מתוך בירור לדבר אחד סתום, שעיקרו הוא פרט אחד מתורת משה – יהי דְּבר הפרט הזה מצווה או חזון, הלכה או אגדה – ואם נמצא שני ספרים אשר למראית עין רחוקים הם בטעמם ובצביונם, אם רק שניהם בענייני ישראל ותורתו הם עוסקים וברוחו הם מדברים, ייגלה לנו על כורחנו צד שווה בשניהם ואשר אולי, גם בהיותו נעלם ומועט, יגבר בכוח שוויוֹ על השינוי הנראה בם גלוי ומרובה, ואשר אולי יש בכל אחת משיטות שני הסופרים הנראים שונים כדי להתמלא כל אחת מחברתה וכדי למצוא ברִיח אחד פנימי המבריח את שתיהן.

סוף דבר: ככל אשר רבבות אלפי ישראל, אחרי עבור על מולדתם ארבעת אלפי שנה, בנֵי בשר הם לאביהם האחד הראשון, ואיש איש מהם ימצא באחיו, הרחוק ממנו מקצה השמים ועד קצה השמים, קורטוב דם מדמו – כן ימצא כל חוזה וכל חוקר בישראל במחזהו ובמחקרו של חברו הנראה שונה ממנו מן הקצה אל הקצה – אם רק שניהם עוסקים בתורתם לשמה – רוח מרוחו וצביון מצביונו; והפרט המִתדמה הזה הוא אחד מן השרטוטים המובהקים בקלסתר פניה של התורה העתיקה שניתנה למשה מסיני, שהוא השורש האחד הקיים והקבוע, המפרה והמצמיח, והמשקה משִפעת מקור חייו, שהוא שותה מברכות תהום רבה, את כל גבעול דק ואת כל עלה נודד, אשר בקצה נטישותיו[13] העולות ויורדות, ההולכות ובאות, הֵנָה והנה, אשר בכל נדודיהן טלטוליהן ודלדוליהן לא הפך עינן ולא נָס ליחן.

הנה טרחנו להבהיק את סימני אחדות האומה וסימני אחדות ספרותה הקדושה, שהיא התורה ההולכת וגדלה ומסתעפת בכוחה ובמלוא איתנה הראשון עד היום. אך באמת ככל אשר אין הגוף, אשר האחדות ניכרת בכל פרטי יצירתו, ואין הנשמה, באחדותה המופשטת, הוויות נבדלות עומדות בפני עצמן, כי אם בהתלכדם לנפש אחת,[14] אז זה משמר את זו וזו מחיה את זה, כן גם האומה הישראלית ותורת משה לעצמן אינן כלום כי אם בהיותן קלוטות יחד לעוצמה אחת, אז הן אחדות שלמה ומסוימת. כי באמת אין כל ערך היסטוריוּת האומה הישראלית, וכל עצם כוח עלילותיה בעולם, בלתי אם התורה, כדבר זְקַן פילוסופינו רב סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה, אלא בתורותיה". ואין מקום לרוח התורה הזאת לחול ולשרות בעולם ההיסטורי בלתי אם באומתנו המיוחדת בטבעה ומשונה בקורותיה.

ובכן מַתכּונת הרוח אל הבשר היא מתכונת תרבותנו המיוחדת לנו, שהיא התורה אל אומתנו. וככל אשר ייאמר לגוף אשר נשמה נפוחה בו ונִבְזֶקֶת בכל אחד מאבריו "נפש חיה", כן יאמר לעם אשר תורתו בקרבו ותרבותה נבלעת בדם כל אחד מבניו הדבקים בו "אומה חיה". והנה סימן אחד מסימני הטבע החיים הוא הרציפות, לאמור: חיי כל יציר מראשית זמן קיומם עד סופו רצופים הם ואינם פוסקים אף רגע אחד כי אם נובעים ושופעים הם כל ימיהם במלוא זרמתם, ופסיקתם זוהי מיתתם. ומי מיודעי תולדותינו לא יתבונן, כי לא היה עוד דור בדורותינו מימי משה רבנו עד הנה אשר קמה בו רוח ישראל לדממה, כדבר חכמנו ומשוררנו רבי יהודה הלוי אשר הביע את הדבר הברור המבואר הזה בימיו, באומרו[15] על ישראל ועל תורתו כי "לא פסקה החוכמה – רוח התורה – ולא תפסוק מן הסגולה ההיא – ישראל – ". וכי הביטול הגמור של התורה הוא-הוא מיתת עמנו חס ושלום, הסביר רבי עקיבא זקננו במשל "השועל והדגים" אשר איך ערוך ליופיו ולאמיתו.

אך מלבד סימן הרציפות הזה יש עוד סימן לטבע החיים – הלא הוא האחדות הפשוטה והנעלמת, המתוודעת והמתבארת בטבעה האחד בכל חלקי הגוף הרבים ובכל חליפות עלילותיה השונות הנראות בו, והאחדות המעמדת את כולם היא הקיימת והעומדת בעינה והמכוונת את עיבור[16] שאֵר החי ואת רקמת מסכת עורה ובשרה על פי צורך קיומו, עד כי הוא פולט מתוכו ברוב כוח את הדבר אשר נהפך לו למשחית וקולט הוא אל תוכו, בתורת מזון, את הדבר הראוי לו אחרי עבּרו את צורתו הראשונה בלעיסה ועיכול "והופכו בקרבו לבשר ודם", עד כי ייאמר כי הרוח, שהיא-היא כל עצם האחדות הנעלמת, יוצרת לה את הגוף הנראה, בהוסיפה עליו את הראוי לקיומו ובגורעה ממנו את המזיק לקיומו. גם את אומתנו החיה אנו רואים שומרת התפקיד הזה, כי את הנכסף אליה אספה אל תוכה ותהפוך אותו לבָשָׂר מבּשרה, אחרי עַבּרה את צורתו, כגון בית מלכי חַדְיָב הכוזרים והשבט החִמְיָרי משבטי ערב – ואת המסוכן לה, כגון הכותים, לא נתנה להבקיע אליה מעולם, תחת אשר הדפה מקרבה את כל הנגעל ממנה, הלא הם ההמונים הרבים של בני אפרים, הקראים, השבתאים והפרנקיים מבלי פרוץ פרץ בבנין גופה.

והתולדה המוכרעת מטבע אחדות האומה הזאת בגופה וברוחה היא האחדות בחייה, לאמור בדעותיה ובמעשיה ובכל צביונה בעולמה: הנה ראש מחשבות האדם והגיוניו הוא האדם, ומתוך המשפט אשר כלכלו אבותינו את דבר האדם בפרטו ובכללו נדע לעמוד על דרך רוחם ועל משא נפשם. כל העמים אשר התערובת הייתה ראשית מכורתם, היה הריבוי נוהג והולך בכל דרכיהם, כי לא חשבו את כל בני עמם לבשר אחד ולא יָקְרָה בעיניהם הנפש היחידה, וכאשר מָטָה יד איש ולא יכול לעמוד על נפשו, שָׂם אותו אחיו בן עמו התַקיף ממנו לעֶבד-עולם לו. וכגורל הנפשות היחידות היו גורל המשפחות, כי קמו המשפחות התקיפות ותדכאינה את המשפחות החלשות ותגזולנה את משפטן ותקפחנה את זכיותיהן ותאכלנה לבדן את חֵלב הארץ ותהיינה הן למפלגות משפחות שרים, ואת יתר המשפחות שמו למפלגות סרות אל משמעתן או למפלגות עבדים נחרפים. ומיד בני העמים האלה, אשר לא דבקו אל אחיהם, הלא אין לבקש כי יָחוסו על עם אחר. על כן הייתה להם המלחמה לא רק לאונס כי אם גם לעונג ולששון, לכבוד ולמשא נפש. וכל אלה אינן בלתי אם תולדות נאמנות לדבר ריבוי מכורותיהם של כל אחד מן העמים האלה.

לא כן משפט האומה אשר מכורתה אחת הייתה. את הנפש האחת היא מַכֶּרֶת בערך אהדותה הפנימית הפשוטה גם במתכונתה אל האחדות שלמעלה ממנה בזיקתה שהיא זקוקה אל משפחתה; והיא הדין במשפחה, בעֵדה, באומה ובמין האדם בכללו, אשר את כל אחת מהן היא מַכֶּרת בערך אחדות עצמן ובזיקתן שהן זקוקות אל האחדות שלמעלה מהן. כי האחדות רואה מתוך כל פרט את הכלל כולו, ואת הכלל במתכונת רוממה ונאדרה, אשר כל פרט ופרט עֶצם הוא מעוצמַת יסודתו. פרט בלי כלל היא לה כטיפה הנבלעת במקומה, וכלל בלי פרט שֵם בטֵל הוא שאין בו שום ממש. ועל פי הדברים האלה הייתה "תורה אחת ומשפט אחד" לכל העם מקצה, וחירות כל איש ישראל מן העבדות הנחרפת היתה דבר מוכרע מתוכו, ולביכּור שבט על פני שבט ומשפחה על פני משפחה במשפט אזרח לא היה בתוכה מקום ותקומה מעולם. האחדות הזאת הספיקה ביד ישראל להכיל בליבו את חיבת כל יחיד ויחיד ודעת ערכו וקדושת משפטו, בצד חיבת כלל האומה וכלל מין האדם כולו ובצד דעת מלוא ערכם ויִקְרַת אחריתם המתבארות בכל טהרתן ורוממותן בדברי הנבואה, האגדה והתפילה (בייחוד של ראש השנה) מבלי הַסֵּג אישה את גבול רעותה, ועל כן הייתה רוח העם הזה האחת בעולם אשר שמה בפי נביאיה את חזון שלום כל העמים וברית אהבתם ואת חזון שלום היקום כולו באחרית הימים, אשר "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה",  ואשר גם "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד" (ישעיהו ב', ד; ס"ה, כה),  כי פרי האחדות היא השלום, על כן יאמרו חכמי ישראל על אלוהיהם האחד ששמו "שלום".

וכאשר תתייחס כל נפש בישראל יחס רצוף אל אבי עמה הראשון, וכל פרי רוח עם ישראל מתייחס יחס רצוף אל מקור הרוח הראשון לעם הזה, לספר התורה – כן לא יהיה גם כל מעשה אשר יעשה העם הזה ספיח אשר מאליו יעלה ויצמח, כי אם פרי נאמן לזרע האמת שגם היא אינה אלא אחדות. כי מה היא פועַל אמת? – הלא פועל אדם אשר עניין אחד לו מראשו ועד סופו בכל שלוש תקופותיו, בתקופת המחשבה והדיבור והעשייה, הוא פועל אמת. והנה תורת ישראל תרבות שלמה ומלאה היא לו, תורת חוכמה אשר תורהו דעה לדעת איככה יכלכל דברו בכל גבולי החיים ובכל דרכיהם, למן קטון צורכי גופו עד מתכונתו אל נפשו, אל משפחתו, אל עדתו, אל עמו, ועד החזון הגדול אשר יחזה על כל יושבי חבל לאחרית הימים, וכל הדעות היו לו לשיטה, אשר היא-היא גופה של תורה, אשר היא תשׂיחהו זה אלפי שנים, אשר בה ידבר בשבתו ובלכתו, בשוכבו ובקומו ואותה ילמד את בניו; ואת אשר יהגה ליבו ואת אשר ידבר פיו ימלא בידו במעשה המצווה אשר היא תהפוך את הדעה הנעלמת למראה עיניים ולפועל כפיים, ואשר היא תיתן לה שארית ומחייה והליכות עולם בארץ החיים, עד כי התורה הזאת בידיעתה בלימודה ובמעשה מצוותיה מוצק אחד היא של תרבות שלמה ומלאה כלולה בכול ומותאמת בכל ידותיה ויסודותיה. והאחדות הזאת של המחשבה, הדיבור והעשייה בחיי האומה היא המעמדת אותה לנצח נצחים, ורק האחדות הזאת עמדה לאומתנו בשורש האחד אשר לה בתורה השלמה של משה רבנו, עושה את תרבות ישראל לחטיבה אחת בעולם, נבדלת מכל תרבות אחרת זולתה, שיסודתה תערובת דעות ושיטות הצוררות אישה לרעותה, כגון תרבות העם האספמי אשר אותה שׂמנו למשל זה מעט.[17]

ומי הנחיל את תרבותנו את האחדות הזאת? ומי שם אותה לסימן מובהק לה? הלא היא אמונת אל אחד, שהיא רוחה ונשמתה. לאמונה הזאת היו לתולדות תכופות אחדוּת מין האדם ואחדות העולם כולו. ובהיות ראשית פרי תורת אלוהים זאת הדעת כי "בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", הייתה היא ותורת האדם לתורה אחת ולרוח אחת, עד כי הייתה אהבת הבריות לעיקר הדת כלה, כאשר הוכיח הרמב"ן ז"ל, מדעת רבותינו, בדברים נכוחים ונמרצים מאוד. כי גם כל המצוות שבין אדם למקום ניתנו רק לטובת האדם בלבד (רמב"ן על דברים כ"ב, ו), כמאמר רבותינו הרם והנעלה עד מאוד: "אמר להם הקדוש ב"ה: 'בנַי אהובַי: כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה ומכבדין זה את זה'" (תנא דבי אליהו דברים כ"ח). אחדות הישראלית הזאת השולטת ברוח דתנו, הכונסת אל תוכה את תורת האדם בכללו והעושה אותה לכל עַצמה ועיקרה, היא הקושרת בקשר אחד את הדת ואת המולדת, שבכל מקום זולתנו שתי רשויות הן, כמאמר אשר אין ערוך לאמיתו "אורייתא וקוב"ה[18] וישראל חד הוא". והעד על האחדות הזאת אינו בלתי אחד, הלא היא התורה – שבכתב ושבעל פה — מתחילתה עד סופה.

ואל יאמר איש על האחדות הזאת בכללה כי אינה אלא עראי, או סימן טפל, לאומתנו. אין הדבר כן! כי כינוס זה שכל נפשות בניה מתכנסים אל הנקודה האחת של ראשיתם מולדתם העתיקה, וכיווּן זה שכל כוחותיהם מתכוונים אל מרכז-הרוח האחד של תורת משה נתן להם לב אחד חזק משמיר ומצור, אשר עליו ייאמר באמת "נְתָנוֹ במים ולא נמחה, באש ולא נשרף, בריחיים ולא נטחן, נתנו על הסדן והכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש" (קהלת רבתי י"ב, ה) וממנו לא נפרק אף רסיס אבק דק.

אולם זאת אין לנו לשכוח אף רגע, כי הנשימה לרוח העם הזה הייתה תמיד הדעת את ספרותו ולימודו, והווסת (סדר כלכלת הגוף) למשמרת תפקידי גופו היתה התרבות המכוונת על פיה. ושתי אלה –  לאמור: התורה בידיעתה ובעשייתה – צריכות להיות משומרות בגבולן וברשותן המיוחדת להם, אשר שמה לא תפרוץ רוח קשה וגסה ממנה אשר תדכאה בכובד משאה, ואשר שמה לא תתגנב וסת ערֵבה ורבה ממנה, אשר תדיח את העם אחריה. והנה כל עוד אשר נסגרו אבותינו במסגר הגֵרוּת (גטו), אף כי גופם לקה בכל מיני ייסורים ורוחם דוכאה עד מאוד, בכל זאת השתמרה בתוכם נשמת עמנו בעצם תומה ובטהרתה. כי מוסר התרבות הישראלית היה לה למבצר ולמשמר. לא כן בדורותינו, למן היום אשר נפתחו לנו שערי התרבות האירופית – אשר בפנים רבים הרבתה להטיב לנו – פרץ אלינו עם השטף הזה ערב רב של סִיגים, העתידים לעכור את טהרתנו ולהכשיל את כוחנו לאין מרפא ולאין תקומה. והתרבות הזאת קשה היא, כי כוח הזרוע היכולה להשפיל ולרומם, להצר ולהרחיב בעולם הזה, לה היא; והתרבות הזאת משכרת היא בנחל עדניה, וכל השותה מיינה קשה לו לפרוש ממנה עוד. וכיום מעטים הם בני-עלייה המעמיקים להכיר כי אין לתרבות זאת כי אם השעה המשחקת, ותרבותנו העתיקה – לה הראשית ולה האחרית. על כן ירבו על כורחם מיום ליום המניחים חיי עולם ותעודתנו ומזלזלים בדתם, במולדתם, בשפת עמם ובחוכמת חכמיהם, ורצים ומריצים את בניהם אל התרבות אשר עמה מקור חיי השעה ומשתקעים ונטמעים בה מבלי יכולת כמעט להתחזק ולעלות ממנה ולשוב עוד אל עמם.

ומן הסכנה הגדולה הזאת אין מרפא ומפלט בלתי אם בציון, לאמור: בשֶבת המון רב ממנו בֶּטח בדד בארץ אבותינו. רק שם ורק אז אפשר לתורתנו להסתעף על פי דרכה בלי מעצור, כי שם תהיה היא הגבירה בהיותה מכוונת ומשוערת בכל פרטיה לטבע הארץ ההיא ולחיי יושביה. על האדמה הזאת, אשר כולה אומרת כבוד לישראל ולזיכרונות גדולתו, תתחדש בליבו חיבת מולדתו, ואז יגבה ליבו להחזיק בקודשיה בכל עוז. והמעט כי כוח תרבות התורה יגדל שם מאליו, רבים שם התנאים אשר יניאו את הנימוסים ואת הצביונות הצוררים לה להכות שם את שורשן ולהרחיב את גבולן. ורק הארץ הזאת לבדה המיוחדת במכונה, בטבעה, בהיסטוריותה ובמכוּנתה העזה אלינו, היא המקלט האחד בכל ארצות תבל לנו ולרוחנו. רק שם תוכל תורתנו לשוב ולחיות ולהחיות את עמה חיים של ממש, חיים של אחדות שלמה ומתוכנת.

על כן אם נאה לכל ישראל וביותר לאחינו הציונים לכל מפלגותיהם להקדיש את חייהם ואת כוחם, רוחם וממונם, לשיבת ציון, נאה ביחוד לנו בני "המזרחי", אשר רוח התורה קיבצתנו אל תחת דגלה, ואשר היא ראשית ואחרית לכל מאוויינו. אם אנחנו מחשים – ומצָאָנו עוון וחטאנו כל הימים לא רק לציון לבדה כי אם גם לה' ולתורתו, כי אם אין ציון אין תורה, כדבר הנביא "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". ושם תשתמר ותתגדל ותתחזק בקרבנו האחדות הגמורה שהיא מיטב סגולתנו, ואל אחדות זו של התורה והאומה העתידה להתחדש בציון כלתה רוח בחירי עמנו מארצות גלותם – כאשר קרא אחד ממשוררי קודשם[19] זה כתשע מאות שנה:

שכינתו עִמנו להתאחד

ואותנו יעשה לגוי אחד.

 

המזרח: ירחון ציוני – מזרחי,

חוברת א, שנה ראשונה

קראקא תרס"ג


תמונה ראשית: יהודים בחצר בית הכנסת הגדול בווילנה, צילום מ-1915; בית כנסת הגר"א וספריית שטרשון נמצאים מעבר לשער. בירושלים-דליטא זו שקד יעבץ על כמה מחיבוריו החשובים


[1] הדעת: כלומר דעת, ידיעה, הכרה. על פי ירמיהו כ"ב, טז, הושע ד', ו, ועוד.

[2] נפשנו: עצמנו.

[3] סוכה נג ע"א.

[4] ברכות נח ע"א.

[5] תורת נפש העמים: המחבר מבהיר בהערה שהכוונה היא למונח Völkerpsychologie, או פסיכולוגיה אתנית. מונח זה נטבע על ידי הומבולדט ופותח בהרחבה בראשית המאה העשרים, בייחוד על ידי וילהלם וונדט. כיום אין הוא  בשימוש, בשל הרתיעה מהכללות על בסיס אתני או לאומי.

[6] חטיבה אחת בעולם: על פי ברכות ו ע"א.

[7] "לא כאחד הקנוי" וגו': לשון ר' שלמה אבן גבירול, "כתר מלכות" ב.

[8] תיומת: הקצה העליון של העלה האמצעי בלולב, המחבר יחדיו את שני חצאיו.

[9] אספמי: ספרדי.

[10] וסתגותים: ויזיגותים.

[11] רק: אלא רק.

[12] עד סתום החזון: עד שנסתלקה נבואה מישראל. על פי דניאל ח', כו.

[13] נטישה: ענף נטוע, לרוב של גפן.

[14] לנפש אחת: "נפש" היא הסובייקט החי, כלומר המופע של הנשמה בתוך הגוף.

[15] באומרו: ספר הכוזרי א, סג.

[16] עיבור: תהליך כימי. הערת המחבר.

[17] זה מעט: לא מזמן. באחת הפסקאות הקודמות.

[18] אורייתא וקוב"ה: התורה והקדוש ברוך הוא.

[19] אחד ממשוררי קודשם: בסוף השיר הנשגב המתחיל "ציון יקנא בקנאתו" (קרובות לשביעי של פסח). הערת המחבר.

עוד ב'השילוח'

המהפכה המתונה
החזון כבר נכתב
ברית איתנה של אינטרסים

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה