כאן

כאן

נעמה שקד

הקיבוץ המאוחד, 2025 | 99 עמ'

כמוטו לספרה החדש של נעמה שקד – השני בלבד של משוררת ותיקה וידועה לטוב – אפשר לבחור שורה מתוך מחזור השירים 'אקליפטוס' שבתחילתו: "לָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַף יָדָהּ שֶׁל הֲוָיָה". ודוק, לא לשים נפשי בכפי שלי, כביטוי הרווח, אלא להינתן בידי היש. כי אכן, את כל העושר הנפשי-חווייתי שלה, את כל הקדחת החזיונית הבוערת בה, היא מפקידה בשירים אלה בידי הטבע, הארץ, האדמה, השמיים, האל; וזאת מתוך אתיקה, יהיו שיאמרו נשית, של נפעלוּת קולטת, ניזונה, מתאחדת, שתנובתה היא עדיי מילים מצלצלות ומסורות.

וכתמונה לשער – לו הונהגו כאלו בסדרה לשירה של הקיבוץ המאוחד – אפשר היה לשים עץ: הסמל המתמיד בספר הזה לדבר הנתון בכף ידה של ההוויה. כמו למשל בשורות "לִבִּי אִילָן חוֹגֵג / גִּיגִית שֶׁל מֵי גְּשָׁמִים", אחד מ"גרגירי שירים" המוגשים בספר. ברוח זו אומרת המשוררת למשל, "פִּתְאֹם הָיִיתִי פֶּרַח וְרֹאשׁוֹ נִפְתָּח גָּבִיעַ / גְּבִיעַ אֱ-לֹהִים, יַיִן יִשָּׁקֵנִי בּוֹ נִמְזָג" ('מסע תרשיש שהם וישפה'). המשוררת היא כלי-קיבול לאין-סוף של ההוויה. או כך: "בַּלַּיְלָה אֲנִי גְּדֵלָה / חֶשְׁכַת גּוּפִי מִתְמַלֵּאת כּוֹכָבִים / לִוְיָתָן בְּחֵיק מַיִם עֲצוּמִים". וכן עוד הרבה. אף כי רבים השערים בספר, אות כי רבו נושאיו, הכול הולך והכול בא מן העמדה הזאת ואליה.

היות-עץ מעידה על מלאות או על חסר. תלוי היכן. מחוץ לארץ ישראל, "הָיִיתִי סְרָק מוּזָר, / אִלֵּם, הָפוּךְ. נְטִיעָה מוּצֵאת וְשָׁרָשֶׁיהָ בָּאֲוִיר / מִכְוָה" (בשיר 'ארצות'). העצים הם לה, לכל הפחות, מודל ובני שיח מועדפים. רצונה "לִשְׁאֹל אֶת נֶפֶשׁ הַיּוֹנְקִים מֵעָפָר וּמִשָּׁמַיִם / לְהַעֲמִיק שְׁאָלָה", שאָלה מלשון שאֵלה ולא שאוֹל כבביטוי המוכר – בשיר 'אל הישישים' שבו הישישים הם האילנות. ההיגד השירי המפורסם ביותר של נעמה שקד עד לצאת ספר זה הוא כנראה הכמיהה "'לָשׁוּב בִּשְׁאֵלָה / שְׁלֵמָה / לְפָנֶיךָ" (בשיר 'בגוף הנפתח משתאה', בספרה 'נחושת ונהר'). התנועה שלה כלפי האל, תנועה שבה התשובה היא שאלה, מתגלה כאן שוב כתנועה של העמקה ונסיקה.

כי אכן, העמדה הנפעלת-מקבלת איננה עמדה אדישה וגם איננה עמדה פסקנית. בשיר הסיום של הספר, 'כאן', ששמו כשם הספר ושורות הפתיחה שלו נשלחו אל שערו, ונהרות הנחושת של הספר זורמים אליו, מרגישים היטב כמה פעילה-נפשית היא הנפעלוּת, במיוחד כשמובנה של זו הוא הזדהות מתמזגת עם אדמת הארץ. השיר עשוי כתשובה לשאלה, שמי יודע מי שאל והיכן, "מה תיקחי איתך במזוודה אם תהגרי מהארץ". אחד הסעיפים בשיר זה, שיר של סירוב לעצם האפשרות לעזיבה, אומר כך: "אֲנִי אָמוּת. אֲנִי אָמוּת וְכָל הַמִּלִּים הָאֲהוּבוֹת הַחַיּוֹת יִהְיוּ לְאֵפֶר בְּמֵעַי / מָה תַּעֲשֶׂה בִּי אָז אֶבֶן צִיּוֹן הַשְּׁקוּפָה כְּנֵטֶף מָן, כִּבְדֹלַח, כְּדִמְעָה / כְּשֶׁאָמוּת הַרְחֵק מֵעַפְרוֹתֶיהָ". כמו עימדה תמוּת הארץ. הרחק מעפרות הארץ, המילים החיות הן אפר מת בתוכה. ואבן ציון שקופה כנטף מן המן שירד מחוצה לה, במדבר, המן שעינו כעין הבדולח, וכדמעה.

כך ארץ הקודש, וכך הקדוּשה עצמה. הנפש-שבכף-ההוויה, הגוף-הארץ, הם מִשכּן לה. "נְתוּנָה בְּיָדֶיךָ הָרְחָבוֹת נְתוּנָה / הָאֵבָרִים הַפְּנִימִיִּים עַכְשָׁו מֻנָּחִים בִּמְקוֹמָם: / הַשֻּׁלְחָן וְכֵלָיו זָהָב, לֶחֶם פָּנִים לְפָנֶיךָ […] כְּבוֹד י-ה-ו-ה מָלֵא אֶת הַגּוּף הַמִּשְׁכָּן" ('לפניך'). ההימלאות הזאת דומה, אך גם הפוכה, לזו שבשיר המפורסם של הרב יצחק הוטנר, 'בלבבי משכּן אֶבנה', שבו אש העקדה היא נר התמיד והנפש היא קורבן. עובדת-ה' הפסיבית מתמלאת בגופה באלוהות, בעוד עובד ה' האקטיבי מקריב ומאכל את תוכו.

הנביא הנוכח ביותר בספר הוא, שלא במפתיע, המיסטיקן והציורי שבנביאים, זכריה. באחד האגפים האקטואליים בספר, בלקט של "טיוטות מהשנה הזאת", היא שנת המחלוקת והפירוד והפרעות, נמסך עם זכריה גם יחזקאל, מבשרה המוקדם של הנבואה החזיונית-ציורית במקרא. "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדַי / הַשְּׁבוּרוֹת", היא מייחלת לַ"חַיּוֹת הַיְּרֻקּוֹת", צמחי עם ישראל המפורצים (עיין יחזקאל לז) – ולוקחת "בִּשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה יָדַי [כך] אֶת דַּם הַבְּרִית… שְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שְׁבִילֵי הַדָּם בְּעַצְמוֹתַי… מְשַׁקַּעַת זְרוֹעוֹתַי בָּאַגָּנוֹת". זהו מן המעשים האקטיביים המעטים בספרה של המשוררת-הנביאה הנפעלת, חריגה מזעזעת נדרשת בעת זעזוע על עמה.

מעורבות נפשית מוחלטת עם ההוויה ועם האומה, וכושר חזיוני-ציורי, ואחיזה במקורות הפחות-טריוויאליים, מתמזגים אצל שקד עם מאפיין שבדרך כלל נמצא אצל משוררים מאגף אחר, מיסטי פחות: הליטוש הצלילי. יש חריזה דקה ומצטנעת, ויש בעיקר תהום אל תהום קורא בהדהוד צלילים. ירושלים, "עִיר רַקֶּפֶת", "רֻקְּמָה / בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ וְעָלֶיהָ רְקוּעִים, קַרְקַע וְרָקִיעַ – / לֵב, וְרִידִים וְעוֹרְקִים". כמה ר-ק, מן הרקיע עד הקרקע, מתפתח מתוך הרקֶ-פת. והמשפט הבא כבר נוגע במסורת המקראית על אורך הגלות ועל שנות השמיטה שהיא צריכה לכפר עליהן: הרקפת, "שְׁבִיעִיּוֹת הַרְבֵּה אוֹגֶרֶת / אֶל הַפְּקַעַת" ('ארצות'). מצויה אצלה במיוחד טכניקת התעבּות המילים, נוסח 'נ נח נחמ נחמן', כגון ברצף המילים המפתיע, בשיר 'ים המוות', "מַיִם מָרִים מְרַפִּים אֶת עוֹרָהּ".

זמן רב חיכו שוחרי השיר לספרה השני של נעמה שקד. בבואו יתרחב ליבם, ואולי תתרחבנה גם שורות  שוחרי השירה החדשה.