איך לפרק את האוטונומיה החרדית

הדיון על חוק הגיוס חשף אמת ידועה: הקהילה החרדית בישראל חיה כאוטונומיה נפרדת בתוך המדינה. לאורך שנים, רבים התייחסו לכך כתופעה טבעית, שמשכה סקרנות תרבותית ואנתרופולוגית. סדרות טלוויזיה וסרטים הציעו הצצות אינטימיות לאורחות החיים החרדיים שהציגו עולם סגור, שונה ומרתק. ואולם מלחמת חרבות ברזל הוכיחה כי מערכת הציפיות שהחזיקו קבוצות שונות בישראל כלפי החברה החרדית לא התממשה. האכזבה מהיעדר התייצבות חרדית לצד הכלל בעת מלחמה, בצירוף הדיונים המחודשים על חוק הגיוס, חשפו מציאות בלתי-אפשרית. בעיני רבים, מערכת היחסים שנרקמה לאורך עשרות שנים בין המדינה לבין החברה החרדית אינה צודקת ואינה בת קיימא עוד. הנטל הצבאי והכלכלי והעוול המוסרי נהפכו לאתגר לאומי.

אשליית השילוב

ממשלות ישראל פועלות למעלה מעשור לשילוב חרדים בתחומים רבים, שהמרכזי בהם הוא תחום התעסוקה. תוכניות עתירות תקציבים הושקעו בשילוב נשים וגברים חרדים בשוק העבודה ובאקדמיה. תפיסה זו, תפיסת השילוב והחלחול, גרסה כך: המערכת (למשל האקדמיה) תייצר מסלולים ייעודיים לחרדים. המסלולים ינגישו לחברה החרדית חלקים מתוך האקדמיה (למשל, חוגי לימוד מסוימים). תמריצים כלכליים נדיבים יגדילו משנה לשנה את היקף החרדים והחרדיות המשתתפים בהן. כך תיווצר מסה קריטית שתאיץ תהליך שינוי – שיחלחל לחלקים נרחבים בחברה החרדית.

בבסיס גישה זו עמדו שתי הנחות: יש לכבד את נבדלותם הזהותית של החרדים; ויש לכבד את האופי המוסדי של ארגונים שונים. למשל, פתיחת מרחבי עבודה ("האבּים") נפרדים לנשים חרדיות שעובדות כמתכנתות בחברות הייטק אינה אמורה לשנות את אופי חברות ההייטק מחוץ למרחב. הוא הדין בקמפוסים אקדמיים נפרדים לחרדים, המניחים את הקיום העצמאי של קמפוסים מעורבים.

הניסוי נכשל. בחלוף עשור של עשייה, החלחול לא חלחל והחרדים לא שולבו. למדנו כי גם כאשר הורים חרדים משתלבים בתהליכי השכלה גבוהה או בתעסוקה מחוץ לקהילה החרדית, הדבר לא מקבל ביטוי אצל ילדיהם. למרבה הפלא, המאמץ העיקרי של אותם הורים ביחס לילדים מוקדש לשילובם במוסדות החרדיים ביותר. ההורה החרדי המשתלב אינו רוצה שילדיו יהיו כמוהו. הורים רבים רואים בתוכניות שילוב הזדמנות  לפרנס את המשפחה כך שזו תוכל להגשים את מה שאבי המשפחה לא הצליח לעשות: להיות אברך שנשאר בישיבה למשך כל חייו הבוגרים.

גם אצל העובד עצמו האפקט הכלכלי מוגבל. באחד המקרים שבהם פעלתי לקידום תוכנית תעסוקה לגברים חרדים, מצאנו שגברים חרדים שכבר משולבים בהייטק אינם מתקדמים לתפקידי ניהול. החסם לא היה מקצועי אלא אישי-תרבותי. כפי שהסביר לנו אחד העובדים שראיָינו, אין לו שום עניין להתקדם במקום העבודה. תוספת השכר שהוא עתיד לקבל כתוצאה מהקידום לא תפצה על המאמץ הנדרש בעבודה, מאמץ שהוא בעיקר זמן וקשב – שהוא מעדיף להקדישם לחיי הקהילה.

מה בדבר תעסוקת נשים? בעשור האחרון אכן נרשם גידול ניכר מאוד בשיעור התעסוקה של נשים חרדיות: שיעור השתתפותן בשוק התעסוקה שווה כיום לשיעור השתתפותן של יהודיות לא חרדיות. גם השתלבותן בתוכניות הכשרה ואקדמיה גדלה בהתאמה. ואולם השפעת תעסוקתן על החברה החרדית דלה. בניגוד לדברי שר האוצר סמוטריץ' כי תעסוקת הנשים והעלייה ברמת החיים שהיא מאפשרת עתידות להדביק עוד ועוד חרדים, נשים חרדיות אינן מתעניינות ברווחה חומרית. הן לא מבקשות  להתקדם בקריירה או לאמץ את תרבות התחרות הכלכלית וההגשמה העצמית המאפיינת את החברה הכללית. מטרתה של האישה החרדית אחת: להביא פרנסה שתאפשר לבעלה להישאר כאברך בישיבה ולילדיהם לקבל את מיטב החינוך החרדי השמרני ביותר.

השורה התחתונה עגומה, אך עלינו להכיר בה באומץ: בכל התוכניות, גם המוצלחות ביותר, לא הצלחנו לעשות את השינוי שחיפשנו. חרדים שהשתלבו במסלולים ייעודיים לא הפכו ל"חרדים מודרניים" ולא ל"חרדים פרגמטיים". הזהות והערכים המובילים אותם לא השתנו, וגם לא סדרי העדיפות.

למעשה, תוכנית השילוב על דרך החלחול השיגה את ההפך ממה שציפתה לו. היא אפשרה לחברה החרדית ליהנות מתמריצים, מלגות והקלות רבות כדי להיטיב את מצבם האישי של בניה – במסווה אשלייתי של התקדמות. המדינה משקיעה משאבים ניכרים בתוכניות לקידום תעסוקה ולשילוב אקדמי של חרדים, אך בידה השנייה היא מממנת בהיקף נרחב את התשתיות הקהילתיות החרדיות הנבדלות: מוסדות חינוך, ישיבות, תכנון ובנייה ומערכות רווחה מותאמות. זרם תקציבי זה האחרון, ולא תוכניות השילוב, הוא המנגנון הכלכלי המרכזי המשפיע על משק הבית החרדי.

התוכניות המתקבלות על ידי החברה החרדית אינן תוכניות שילוב, אלא תוכניות שימור. מס שפתיים של שותפות מדומה שהחברה החרדית משלמת כדי לקיים את התקציבים המשמרים את האוטונומיה שלה.

מנגנוני התיווך כבעיה

הקהילה החרדית מבוססת ביחסיה עם המדינה על שדרה עסקנית שאמונה על מלאכת התיווך. מבנה זה מיטיב עם מערכות המדינה בכך שהוא חוסך להן את כאב הראש הכרוך בעבודה ישירה עם משפחות ופרטים חרדים. מהצד החרדי, מבנה התיווך מאפשר לשמור על ריחוק מרבי ממוסדות המדינה. חשוב לא פחות, הוא מאפשר לראשי קהילות להחזיק במשאבים ובכוח שהיה נתון בידי המדינה.

דוגמה מובהקת לכך היא סוגיית הפטור מגיוס. בניגוד לאוכלוסייה הכללית, המתנהלת ישירות עם הצבא בכל תהליכי הגיוס והמיון מהצו הראשון ואילך, במקרה החרדי המדינה האצילה לקהילה את הסמכות להעניק דחיית שירות באמצעות אישור ראש הישיבה. זהו מנגנון "תורתו אומנותו". צעירים חרדים לא קיבלו צווי גיוס (עד השנה האחרונה, שבה בוטל הסדר זה) אלא חתמו על הצהרה המכונה בעגה החרדית "פתק מהישיבה". ההצהרה קיבלה את חתימת ראש הישיבה, וערמת ההצהרות הועברה ישירות לעמותת 'ועד הישיבות'. זו הוסיפה את חתימתה, ומשם הועברו הטפסים ל'מיטב', זרוע הגיוס של צה"ל, והתלמידים קיבלו דחיית שירות.

הסדר ייחודי זה העביר את יכולת האכיפה והכוח השמורה למדינה – לאלפי ראשי ישיבות הפזורות בארץ. לצה"ל, מנגנון זה חסך מערכת יקרה של שליחת צווים, אכיפה ובקרה על הסדר תורתו אומנותו. לאוטונומיה החרדית הוא העניק תלות עמוקה של הצעירים בראשי הישיבות שלהם, בהוריהם ובכלל הקהילה החרדית.

היגיון התיווך אינו מוגבל לעולם הגיוס. הוא מתקיים גם במערכת הבריאות. קופות החולים בארץ מחזיקות "רכזי קהילה". מטרתם לתת מענה ישיר למבוטח החרדי בלי שייאלץ לעבור את תהליכי הבירוקרטיה הנתונים לשאר האוכלוסייה בישראל. בכך משתמשת החברה החרדית בכוח הקנייה שלה לא רק כלפי גורמים פרטיים אלא גם לקבלת הטבות מגורמים ממשלתיים.

כזה הוא גם שילוב החרדים באקדמיה ובתעסוקה. המדינה הקימה מרכזי הֶכוון מסוגים שונים להכנת הצעירים החרדים לעולם התעסוקה. ביקור במרכזים אלה מדגיש את תפיסת התיווך בפועל. המרכזים מעסיקים נציגים מתוך הקהילה. הללו מזמינים צעירים חרדים לסדנאות, הכשרות, ימי חשיפה למעסיקים וכדומה בערים חרדיות – הכול תחת מעטפת חרדית שמורה. על הצלחת התוכנית כבר דיברנו.

המסקנה צריכה הייתה להתבהר מזמן. ככל שהמערכות נשענות על פרדיגמת התיווך ולא על מגע בין הרשויות לאזרחים עצמם, כך מתחזק שימור החברה החרדית כחברה אוטונומית ונחלש מעמדה של המדינה.

אשליית ההכרעה

כישלון גישת השילוב על רקע מלחמת חרבות ברזל הוליד פרדיגמה אחרת: פרדיגמת ההכרעה. באין שילוב מתוך דיון ושכנוע ציבורי, חברת הרוב תאלץ את החברה החרדית לשנות את אופייה על ידי שימוש במגוון רחב של מַקלות. משלילת זכות ההצבעה ממי שלא משרת בצה"ל עד לסגירת כל תקציבי החינוך החרדי.

שיאה של תפיסת ההכרעה התבטא באחד הדיונים בבג"ץ בנושא אכיפת הגיוס. אחד העותרים נתפס אומר "נפרק את עולם התורה". אמירה זו, שמאז הודהדה פעמים רבות בפי חברי כנסת ופעילים חרדים, חשפה אמת מסוימת של העותרים: רצונם אינו רק לגייס חרדים, אלא להפסיק את החרדיות בישראל. חרדיות איננה בת קיימא עוד במדינתנו. היא איבדה את הצדקתה המוסרית.

אינני מאמינה שגישת ההכרעה תסייע להשיג תוצאות טובות לעתידה של מדינת ישראל. הבסיס המוסרי שלה רעוע, מחירה עצום והיתכנותה מפוקפקת. הכרעה דורשת השקעת משאבים כבירה, קיפוח ערכי יסוד של הדמוקרטיה הישראלית, ויצירת רוב פוליטי ארוך טווח הרואה בכך את משימתו המרכזית. זו שאיפה לא ריאלית במדינת ישראל.

ועוד, למרות הכעס המוצדק כלפי החברה החרדית, יש להכיר בכך שלטנגו צריך שניים – ושניים היו גם היו: האוטונומיה החרדית היא יציר כפֶּיה החברה הישראלית כולה. שותפות חרדית ישראלית יצרה מערכת מתוחכמת היודעת לשרוד בכל שינוי ולנצל כל פתח כדי להתפתח. ממשלות ישראל לדורותיהן בחרו שלא לעסוק בבעיות העומק המתפתחות מהיווצרות האוטונומיה החרדית. הן העדיפו לשלם כל סכום ובלבד שיוכלו לקבל את קולות החרדים במאבק הפוליטי.

ועוד: ליברלים רבים לא נתנו את דעתם ברצינות מספיקה לסוגיות מורכבות שיעלו כאשר שילוב החרדים יהפוך להיות עניין רציני. איך ישתנו המערכות שלנו? אילו דילמות נפגוש ואיך נכריע בהן? איך זה ישפיע קדימה על ילדינו?

פרדיגמת החיכוך

דמיינו שתי עגלות מלאות נעות זו לכיוונה של זו. אף אחת מהן לא תיסוג מפני רעותה. עליהן להצטופף בשביל. להתחכך זו בזו. החיכוך בין העגלות יצריך הכרות קרובה והשתנות כתוצאה מהמפגש.

החיכוך הוא צורה של התמודדות עם שאלות זהות אמיתיות. האם החרדיות בישראל מיטיבה עם המדינה? איך עליה להשתנות כדי להיות בת קיימא? אילו חלקים של החרדיוּת בישראל היום מסוגלים לעשות את השינוי הנדרש? אילו לא? מה עושים איתם? מהצד השני, אם החברה הישראלית רוצה שותפות חרדית רצינית, איך תיראה מערכת ממלכתית מעתה? איך ייראה צה"ל כשיהיו בו 25% חרדים בכל מחזור גיוס? איך תיראה המשטרה? איך תיראה האקדמיה? איך ייראו מקומות עבודה שבהם קבוצות חרדיות גדולות? איך עובדים עם חרדים ולא בשלוחה חרדית?

פרדיגמת החיכוך חסרה כרגע דוגמאות טובות. יש לנו דוגמאות תיווך בשפע, ויש רעיונות רבים בתחום ההכרעה. אבל מצב הביניים החדש הזה טרם נוסה. בכל זאת נוכל להצביע על כמה מאפיינים בפרדיגמת החיכוך שנדרש ליישם במדיניות ממשלה:

צמצום מתווכים. כל שירות או פעולה שבין אזרח לבין המדינה ייעשה באופן ישיר.

בנייתה של  מערכת חינוך ממלכתית-חרדית מלאה. המערכת תקבל תקצוב מלא, כמו יתר מערכות החינוך הממלכתיות בישראל, ותהיה ברירת המחדל לפי אזור הרישום של כל ילד וילדה, מגיל גן ועד לסיום התיכון. במקביל, התקצוב לחינוך עצמאי ולחינוך שאינו ממלכתי יצטמצם למינימום האפשרי.

חיוב כל ארגון ממלכתי לפתח את תפיסת עולמו ביחס לשילוב החברה החרדית בכל חלקי הארגון, ולתת דעתו לשאלות כגון – כיצד הארגון יאזן בין ערכים סותרים? אילו תהליכי למידה צריכים להתקיים ברמת הבכירים, ואילו ברמת השטח? כיצד נמדד ארגון שמצליח לשלב חרדים בצורה איכותית? המערכות הציבוריות בישראל צריכות לבנות עם נציגים חרדים את "פקודת השילוב הראוי" של חרדים בתוך המערכת. משטרת ישראל, מערך הכבאות, משרדי הממשלה, בתי החולים והאוניברסיטאות: כל המערכות הללו יצטרכו להימדד על פי פעילותן עם החברה החרדית, בשאלות של שילוב ושל התחשבות. אוניברסיטה, למשל, תישאל: כמה סטודנטים חרדים משולבים בתוך הקמפוסים הכלליים? איך האוניברסיטה פועלת כדי שחרדים ירגישו בבית, ואוכלוסיות אחרות לא יידחקו?

תיקון מערכת הרווחה. מערכת הרווחה בישראל הותאמה יותר ויותר לאורח החיים החרדי. כך נוצרו הטבות ייעודיות לחרדים כגון הבטחת הכנסה ללומדי תורה, סבסוד מעונות יום, הנחות בארנונה ומעמד מיוחד בביטוח הלאומי. במקביל, הטבות אוניברסליות כגון קצבת ילדים וסיוע בשכר דירה עברו התאמות לחברה החרדית. לכלל הטבות הרווחה יש להצמיד תנאי זכאות בהתאם למבחני מיצוי הכנסה ובקציבת הסיוע בזמן.

עידוד מדינתי לקהילות חרדיות הפתוחות להשתלבות. למשל, תמיכה רק בקהילות מקדמות תעסוקה או שירות בצה"ל; הצבת תנאי סף שלפיו כל רב הנבחר לתפקיד רשמי במוסדות המדינה והרשויות המקומיות מחויב בשירות צבאי מלא; פרסום קולות קוראים לכתיבה ופיתוח רעיוני לקולות המעודדים שילוב של חרדיות במדינה ומציעים תפיסות עולם ותאולוגיה תומכת. בהיבטים של תכנון ובנייה, על המדינה לעודד פיזור מגורים ולהימנע ממכרזים להקמת שכונות חרדיות סגורות, קרי לשאוף למקסימום שילוביות של חרדים ברחבי הארץ.

פרדיגמת החיכוך אינה פשוטה. בעיניים חרדיות,  ההצעה מאיימת, יוצרת תחושה של גזרות קשות ומעוררת רצון למאבק. בעיניים חילוניות ליברליות ההצעה נדיבה מדי. ההתנגדויות מובנות, אך שתי החלופות האחרות שהוצגו התגלו כחסרות טעם. נרצה או לא, מדינת ישראל משתנה – החברה החרדית גדלה, וביחס אליה החברה החילונית מצטמצמת. החילונים לא יכולים להתעלם מהאופי והתרבות החרדית. החברה החרדית חייבת להתעורר משנת היופי שלה. גודלה מאלץ אותה לקחת אחריות על גורל המדינה. היא לא תוכל להמשיך להסתגר בתיבת נוח ולצפות להתגייסות מלאה של המדינה לכל צרכיה.

ענבר הרוש-גיטי היא ממייסדי מפלגת 'ישר!' וממוביליה. הייתה מנכ"לית תנועות 'אחריי!', 'פנימה' ו'תיקון'. שימשה מנהלת מתווה השירות במשרד הביטחון, וייסדה את תוכנית קודקוד ותוכניות נוספות לגיוס חרדים לצה"ל.