גיבורים אך חסרי הכשרה

״אז המצאנו ביחד, המפקדים הלוחמים בזרוע היבשה את אפשרות מס' 3: נעשה הכול, אבל בתמרון, במסמוס, ברגע האחרון ורק כשיסתכלו. נלך בין הטיפות ונירטב רק מעט. נגיע לישיבות באיחור, נסדר את המשטח רק כשהמג"ד יעיר, לא נהיה בשטח בגלל שצריך להכין מצגות אבל כְּשֶׁיִּקְרֶה אירוע בטיחות נכתוב במסקנות ש'נוכחות מפקדים יכולה למנוע אירועים מסוג זה', נגיע להשתלמות חיל האוויר ונתעפץ, או שפשוט נבריז כשנבחין שאף אחד לא שם לב והתוכן העובר כבר לא רלוונטי. ננהג עייפים גמורים ברכב, אפילו שהמח"ט אוסר, אבל נעצור בתחנת דלק לטורטית וקפה (כי למי בכלל יש נהג מ"פ בשיזפון), נארח את קצין השריון מארה"ב בתרגיל יבש ומשעמם ובצורה שאינה מכבדת, נכתוב מצגת לישיבה החשובה ב- 03:00 לפנות בוקר, נתעפץ על המקלדת ונהיה נבוכים כשיום למוחרת יופיעו השקופיות עם טעויות כתיב, נכין תחקיר לאלוף בהעתק-הדבק, נוציא את ההאמר לשטח עם כל הציוד, המזון והמים אבל גם עם צוערים במושב האחורי, ספונים בין רשתות צל ושולחנות כי הרי חייבים להוריד אותם ואין רכבים ואנחנו נעמוד במשימה בכל מחיר, נעשה לכל החיילים ראיון פתיחה אבל באורך של 3 דקות כי בכל זאת, יש 100 חיילים ואין זמן להכיר אותם באמת.

"לפחות בפקודות עמדנו. הכמות, העומס, 43 הכיוונים השונים אליהם נשאב, עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא ישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים".

המכתב הזה, שהתפרסם בשנת 2019 על ידי עידו פיוטרקובסקי, מ"פ מוערך בחיל השריון (ומפקדי הישיר במשך שלושה שבועות מרתקים), מכתב שניתן לתאר כמכתב התפטרות או מונולוג היוצא מהלב – הדהד במוחי ובמוחות חבריי תקופה ארוכה. בין תמרון למסמוס הגנבנו מבט והנהנו בהסכמה. המכתב הזה, שזכה בחתימה וירטואלית של עונדי דרגות רבים כל כך, עורר אפילו את דובר צה״ל להגיב את התגובה הלקונית הבאה: "המכתב המדובר הופץ בתפוצה צבאית פנימית על ידי קצין ששירת כמפקד בקורס קצינים בחיל השריון. תוכני המכתב מביעים ומשקפים את עמדתו האישית. צה"ל מעודד העמקה בתרבות התחקור וביקורת עצמית, זאת תוך חשיבה ביקורתית, סובייקטיבית וכנה".

המכתב והתגובה אליו הם שעוררו מתרדמה עמוקה את מסכת הדברים הפרוסה לפניכם. הדברים נכתבו והלכו לתוך שנות השירות בקבע ובמילואים, והגיעו לכדי סיום בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל. המלחמה, על כלל היבטיה השונים, עוד תיחקר רבות, אך בעמודים אלה היא תהיה רק מעין נוכח-נפקד. כוונתי היא להציב תחת אור הזרקורים בעיה אחת, שולית לכאורה, אשר פתרונה יוכל לגלגל את פתרונן של בעיות רבות נוספות הקשורות במוכנות וכשירות הצבא למשימתו – הגנה על מדינת ישראל. ובכן, בכל הנוגע להכשרת קציניו, צה״ל נטוע עמוק בימי אנו-באנו וקורס המ"כים של הפלמ״ח.

אפשר לתקוף את הנושא מזוויות רבות. אתמקד כאן בשלושה היבטים: כמות, קצב, ואיכות.

בעיה ראשונה: אינפלציה

בימי שגרה, בכל ארבעה חודשים, כמו שעון, צה"ל מעניק דרגות קצונה ללוחמים. במילים אחרות, בכל ארבעה חודשים מתווספים שני גדודים (!) למצבת הקצינים הלוחמים של צה״ל. שישה גדודים בשנה, שלוש אוגדות בעשור. זאת אינפלציה על פי הספר:[1] בית הספר לקצינים בבה״ד 1 הוא המדפסת, היחידות הן הצרכן, המשימות הן הטובין, והדרגות – מטבע עובר לסוחר. ככל שזורם יותר כסף למערכת כך ערכו הולך ופוחת. ככל שהצבא מתקתק יצירה של קצינים חדשים והזנתם למערכת – כך חל פיחות במעמדם.

ראשית, עדות אישית. לקראת סוף השירות ביצעתי תפקיד סמ"פ (סגן מפקד פלוגה, או 'סמ"ך'). כמו הרבה סמ"כים, הגדרת התפקיד משיקה ל"תעשה לי שֶקט". במהלך התפקיד ירדה פקודה להקים בכל פלוגה נשקייה מסודרת, במטרה לעצור גל גנבות שפשט בכל בסיסי הצבא. פתרון טקטי לבעיה מערכתית, כנהוג בצה"ל. מטבע הדברים, נשקייה דורשת נַשָּׁק. ומי הַנַּשק הזָמין? סגן מפקד הפלוגה, כלומר אני. מכאן החלה סאגה שכללה עשרות שעות בשבוע, עם אֶפס הכשרה מתאימה, תקלות יומיומיות ואפילו חקירת מצ"ח אחת לאחר מכן. כשהשתחררתי מתפקיד הסמ"ך ליוותה אותי תחושה קשה של חוסר מסוגלות ומוכנות לתפקיד נוסף, לצד תחושה ש"עבדו עלינו". רצינו להיות לוחמים, אך בפועל עסקנו בתחומים אחרים לחלוטין. את ההשפעה על הקצינים הצעירים מאיתנו אין לי דרך לכמת.

שנית, הכשרת הקצין. באופן רשמי, הכשרת קצין קרבי בזרוע היבשה אורכת שמונה חודשים. מחציתם להכשרה בסיסית (פלוגת 'להב'), ומחצית להכשרה פרטנית בהתאם לחַיִל שאליו יישלח הקצין. אך בפועל זו הכשרה הרבה יותר ארוכה: צה"ל לוקח לקצונה את המתאימים בעיניו, אבל רק את מי שכבר עברו הכשרה מלאה כלוחמים וקורס פיקודי. כיוון שבכל מקרה מי שמגיע לקורס קצינים עושה זאת כשבאמתחתו בעיקר שירות של הכשרה – ורק חודשים בודדים כלוחם או כמש"ק – נכון לראות את כל המסלול הצבאי של הקצין כהכשרה לקצונה. במילים אחרות, מדובר ביותר משנתיים של הכשרה, אך רובּהּ אינו הכשרה לקצונה עצמה (אלא כלוחם בחילות השונים); ובעיקר – אחרי ההכשרה הזו, אופק השירות קצר יחסית, מעט יותר משנה.

אם נפשט את הדברים ונקביל אותם למערכת אזרחית, קצין זוטר בצה"ל מקבל הכשרה של שנתיים וחצי (מבחינת זמן ברצף), שנה וחצי סטאז', ואז? הצבא מוציא אותו מהדלת ומכניס אחד חדש. מחליף יקר בזול ומשלים את הפער באמצעות הגדלה של מכסת הקצינים הכוללת. והתוצאה – אינפלציה. אחד ילך, יבואו שניים.

ברוב צבאות העולם קצינים הם בעלי תואר אקדמי, מכיוון שהדרישות מקצין הן נרחבות ומכילות היקפי חומר גבוהים. הוא נדרש לקריאה רבה, כתיבה והתבטאות בעל פה על בסיס קבוע וברמה גבוהה, ותפעול מערכות מורכבות כדבר שבשגרה. לעבודתו יש צדדים מנהיגותיים, טכנולוגיים ואדמיניסטרטיביים גם כאשר מדובר בדרגות ובתפקידים הזוטרים ביותר. בכל גוף אחר (ואף בגופים רבים בתוך הצבא עצמו) תואר אקדמי הוא חובה לעבודה בהיקף ובעומק כזה.

אם צה"ל היה ממסד את הכשרת הקצין בצורה תקנית (שנתיים וחצי הכשרה בעומסים גבוהים מאוד, ושנה וחצי סטאז'), דרגות הקצונה יכולות היו לבוא יחד עם תעודה המקבילה לתואר אקדמי אזרחי; תעודה שאיתה ניתן להמשיך לשירות המדינה, או למשרות אחרות במשק הדורשות תואר אקדמי כדרישת סף מחייבת – וכל זאת כפועל יוצא מהיקפו ואיכותו של החומר הנלמד. לאוזניים ישראליות, הרגילות לקצינים 'שלנו', זה נשמע מוזר. ככה זה כשיש אינפלציה.

וככל שהזמן עובר, הבעיה מחריפה. זהו למעשה מעגל שמזין את עצמו. אם קצינים הם משאב נפוץ ועלותו למערכת נמוכה, הרי שבאופן טבעי המערכת תדרוש עוד ועוד קצינים כפתרון זמין ומהיר. בהתאם, כמות הקצינים הנדרשת עולה, איכות ההכשרה יורדת כדי לחפות על הדרישה הגוברת (כמות לפני איכות), וממילא הביקוש ממשיך לעלות מכיוון שמוטת השליטה של כל קצין הולכת ופוחתת.

בעיה שניה: הקצב

מעגל החילופים של כל בעלי התפקידים בגדוד (למעט נגדים ואנשי מילואים מסוימים), ממפקד הגדוד ועד אחרון החיילים, מתרחש בפרק זמן שאורכו ימים ספורים עד שנתיים. המצב הזה הופך את הגדודים לתחנות רכבת. אין מודעות מספקת למשמעות של התופעה הזו. במקום שהיחידה תהווה מקום קבוע, יציב ומנרמל בחייו של איש הצבא, היא הופכת לעוד תחנה בדרך, עוד נ"צ בניווט לילה ארוך.

ההשלכות של העניין הקטן הזה עצומות. קודם כול, לחייו האישיים של הקצין: אזרחים מן השורה יקימו בית (קרוב לוודאי) בקרבת אזור העבודה שלהם, אך מה יעשה אדם שכל הזמן נדרש להחליף מקום? על זאת ניתן להוסיף את הקושי ביצירת קשרים אנושיים. כל הנוף האנושי של קצינים קרביים מתחלף ללא הרף. גם הקצין כפרט מחליף מיקומים כל הזמן, אבל גם במהלך השהייה, הפרצופים לא מפסיקים להתחלף. ובעקבות כל החילופים הללו מתחלפים עשרות דברים אחרים – נהלים, שיטות עבודה, הרגלי בילוי, שגרה, תכנים מקצועיים וכו'.

אינני פסיכולוג, אך בצבא למדתי שמטרת המִשמעת ליצור לחייל יציבות ובהירות. כשהכול מסביב יתפרק בסערת הקרב, ליציבות שהוקנתה בפעולות שגרתיות תהיה חשיבות מכרעת. לקצין יבשה קרבי (וגם מאוכלוסיות אחרות) היציבות הזאת אינה קיימת. זה משליך עליו, על משפחתו, על הסובבים אותו, על פקודיו וכן הלאה.

בעיה שלישית: איכות

תאר לעצמך, קורא יקר, שאתה פותח את היומן שלך בתחילת השבוע בידיעה מוחלטת שהוא לא שווה את הנייר (או הפיקסלים) שעליו הוא נכתב. בידיעה שהוא עומד להשתנות אחת לשעה.

תאר לך שהשינויים הם רק קצה הקרחון. תאר לך ישיבות שנקבעות ל-22:00 בלילה, רק כי עובדת חדשה וצעירה בחברה פספסה מייל אחד בין מאות המיילים שהיא מעבדת ביום. תאר לך שנתפס כלגיטימי לצפות שתשהה במשרד בשעות שאחרים קוראים להן השעות הקטנות של הלילה, ותתייצב עוד לפני ארוחת הבוקר לפגישות "סופר דופר" (כך במקור) חשובות עם עשרות משתתפים הנמשכות עד אין קץ.

דמיין שבין כל אלו, אתה צריך לנהל עשרים או ארבעים או שמונים עובדים. עובדים צעירים וחסרי ניסיון שכל נשימה שלהם בשליטתך: מתי והאם יאכלו, מתי והאם יישנו, לעיתים גם מתי והאם ילכו לשירותים.

דמיין שאתה צריך להיות תמיד בשני מקומות בבת אחת. דמיין שתודעתך מפוצלת בין עשרות משימות באופן קבוע, והפתרון היחיד שלמדת הוא לישון פחות. ואז עוד פחות. ואז לבקר פחות בבית. ואז עוד פחות. דמיין שהפתרון היחיד הוא לשחוק את הגוף עד קצה גבול היכולת בידיעה שעוד רגע, עוד קצת – זה נגמר. ואז, כשזה ייגמר, הכול יתחיל מהתחלה, רק במקום אחר.

תאר לעצמך שאתה לוחם קשוח. שלעולם לא תודה בקושי, כי כך חונכת ובצדק. אתה לעולם לא תישבר, לעולם לא תוציא תלונה מהפה. אתה תסתגל. תפגין גמישות. תשתחל בין שני קירות הסוגרים עליך, תוריד שני מחבלים במטח מדויק ותסחב את הפצועים עשרות קילומטרים במעלה ההר הקרוב ושפתיך חשוקות.

תאר לעצמך שהמנטליות הזו נכנסת למשרד, לתוכניות עבודה, קובצי אקסל וישיבות תכנון. דילוגי יחידים בין קובצי וורד, החלפת טבלאות בדירוג, מכת אש והסתערות על שורות לקחים אינסופיות… הסגן יחפֶּה מול פקידה מס' 1 ואתה תאגף לכיוון נַגד מס' 2 – רק תחבולה נועזת תאפשר עמידה במשימה. רק תחבולה נועזת תאפשר מקסימום מצגת במינימום זמן ואפס הערות. דמיין שזו מציאות חייך היומיומית. גם כשאין סיבה מלבד רשלנות מערכתית בכל הדרגים.

למעשה, כאן טמונה הבעיה.

"אגרסיביות מחפה על טכניקה" הוא מושג שלקחתי מעולם הלחימה המיקרו-טקטית. ההנחה המובלעת כאן היא שברמות מסוימות של תפעול אמצעי לחימה ואירועי לחימה טקטיים, הפעלה של מספיק אגרסיביות תגשר על מחסור בטכניקה טובה. לפעמים נדמה כי לפחות בדרגים הזוטרים, המשפט הזה הפך ממנטרה של מדריכים בקורס לוט"ר (לוחמה בטרור) לעיקרון מלחמה, וחמור מכך, לעיקרון בתורת הניהול.

כך, למשל, קרה לקביעה המטכ"לית כי "אַפְטר בצבא ההגנה לישראל הוא הנורמה", כלומר שיש לאפשר למפקדים לשוב הביתה לאחר הפעילות. צה״ל, כמו צה״ל, ביצע – אף שכולם כמובן ידעו שלוחות הזמנים והתרבות הארגונית של רבות מהיחידות הקרביות לא מאפשרים זאת באמת: ישיבות עד שעות מאוחרות, עומס אימונים, מרחקים גדולים בין הבסיס לבית, תפיסה ערכית מסוימת של מוסר עבודה וכן הלאה. הרמטכ"ל כמובן ידע זאת, ולכן השתמש בתעלול ניהולי:[2] הוא דרש שנסיעה הביתה אחת לשבוע תהפוך לעוד משימה שעליה יידרשו היחידות להסתער.

במקום להתאים את התרבות הארגונית, במקום לטפל ב'טכניקה' של המערכת הצה"לית, המערכת שידרה לקציניה שהם אמורים להוסיף את זה למשימות שלהם. כלומר, 'אגרסיביות'.

וכך, מפקדים "הסתערו" הביתה. הם נסעו שעות שיכורים מעייפות; נכנסו לבית בשעה שהילדים כבר ישנים – ויצאו שעות ספורות אחר כך כדי לעשות את כל הדרך חזרה. דרך אגב, "קצין פנתר הוא קצין מאלתר", אז הם דפקו כמה שעות שינה על הספה בסלון או שיפצו את השקופית לישיבה של מחר. ואללה, פעמיים כי טוב. גם וי על פקודת רמטכ"ל וגם וי על פקודות היחידה.

אין צער גדול מהצער שבשמיעה על נישואים מתפרקים, פרק אחרי פרק, סדרת דרמה בחינם בחסות מגורי הקצינים. אומנם, ברוב המקרים זה הפוך: קריירות צה"ליות מפוארות מתפרקות לגורמים כתוצאה מהעימות הבלתי פוסק בין הבית לצבא.

זו דוגמה לקושי של הדרג הזוטר הנובע מחוסר היכולת והידע הניהוליים של הדרג הבכיר. הרמטכ"ל כוכבי, שהגדיר את הפקודה הזאת, לא סתם השתמש בטריקים. הוא לא ידע להתאים את המערכת ולהוביל אותה לאופן הפעולה הרצוי בעיניו. ואם בעניינים של ניהול משאבי אנוש אלה הם הכלים שבהם משתמש הרמטכ"ל, אלה הם גם ככל הנראה הכלים ששימשו אותו בבואו לערוך רפורמה בבניין הכוח ובהפעלתו.

מושג נוסף שלא אאריך בו הוא "חתירה למגע". מונח טכנו-טקטי שנועד לתת מסגרת לפעולה אגרסיבית על מנת לפתור סיטואציות במצבי לחימה שונים. בתרבות הצה"לית, הוא חלחל אל עולמות הניהול ויצר את 'הקצין החותר', טורף-משימות תחבולני שמתייחס לכל ישיבה כמשימה או מלחמה.

אכן, צה"ל וקציניו אינם יודעים לעשות הפרדה בין תורת הלחימה שמקומה באימונים ובקרב, לבין ניהול. כדי לנהל צבא נדרשת הפרדה מושגית, תודעתית ויישומית, כך שכל קצין וחייל יידע מתי מתחיל שדה הקרב ומתי הוא נגמר. יש לכך השלכות ניהוליות-פרגמטיות אך גם השלכות פסיכולוגיות-נפשיות על המשרתים ככלל.

"אגרסיביות מחפה על טכניקה" זו אמירה התואמת שדה קרב מסוג מסוים, ודאי שלא משרד. "חתירה למגע" הוא מונח לתיאור אופן פעולה רצוי ביחס למחבלים, לא כלפי קצינים עמיתים. לי, כקצין, ואני מאמין כי גם לחבריי, הייתה חסרה ההפרדה הזו. לא הוכשרנו כך ולא פעלנו כך. ניהול שגרה וניהול לחימה חפפו במוחותינו הצעירים, ולדעתי גם במוחותיהם הוותיקים יותר של מפקדינו.

*

שורת הבעיות המוצגת כאן חלקית. כל אזרח ישראלי עם רקורד של חודשיים בצה"ל מכיר בעיות דומות. הקושי האמיתי הוא להגדיר מתוך בליל הנושאים את השורשים שמהם צומחות הבעיות. הרי לכאורה, לפחות בדרג הטקטי הזוטר, תפקוד הצבא מוצלח למדי. מפקדי המחלקות והפלוגות עושים עבודתם מתוך שליחות ואחריות המובילות את הצבא לשמש דוגמה לצבאות בכל העולם.

צה״ל אכן מכשיר מפקדי מחלקות באופן מוצלח למדי, ככל הנראה גם מפקדי פלוגות. אבל, זוהי הכשרה המתאימה לתפקידים הבנויים בעיקר על מנהיגות, אומץ ויכולת טקטית. הכישורים האלה חשובים מאוד בהובלה של יחידה קטנה בשדה הקרב, אבל ניהולה של מערכה מחייב כישורים רבים נוספים, ידע, רוחב דעת וסוג של מקצוענות – שאינם יכולים לצמוח רק מתוך שורות החיילים. הם מחייבים טיפוח מוכוון מראש של שדרה מקצועית הנעדרת למעשה מצה"ל – שדרת הקצונה. נכון, יש בצה"ל קורסי מ"פ, מג"ד, פו"מ ועוד – אך למרות כל המערך הזה, גם הקצונה הבכירה בצה״ל צומחת כהמשך ישיר של ההכשרות השטחיות והחלקיות של הקצונה הזוטרה.

ישנו קונצנזוס נרחב ונדיר למדי בין המדינות והצבאות השונים כי הקצין אינו רק מפקד יחידה לוחמת או תומכת לחימה כי אם אדם שמקצועו ואומנותו הם המלחמה. בצה"ל, התפיסה הזאת לא חצתה את השי"ן-גימ"ל. אם נסכום את אורך ההכשרה של קצין בדרגת אלוף, שעשה קורס מח"טים וקורס מפקדי אוגדות (קורסים שחודשו רק בעשור האחרון), והוסמך לתואר ראשון במסגרת צבאית (ביבשה מדובר רק בקצינים שביצעו קורס מפקדי פלוגות במכללה לפיקוד טקטי) נגיע לפחות מארבע שנים של הכשרה צבאית נטו. זה פחות או יותר משך הזמן להכשרה בסיסית של קצין כמעט בכל צבא אחר על הפלנטה. אם נוסיף תואר שני, שאינו מתחייב מן הפקודות ולרוב אינו מתבצע במסגרת צבאית כי אם במסגרות אזרחיות לחלוטין, נקבל שש או שבע שנות הכשרה כוללת.

כך, הצבא מקבל מצוינות טקטית (עד רמה מסוימת) בקרב הדרגות הנמוכות – ובתמורה מקבל שדרת פיקוד צבאית שאיננה מבינה דבר בתחום עיסוקה המרכזי, שהוא תופעת המלחמה.

אומנם, צה"ל עצמו מציג יתרונות רבים הנובעים משיטת פיתוח הקצינים שלו. הצמיחה מבין השורות, פיקוד מלפנים, דוגמה אישית וכן הלאה מהווים מופת גם לצבאות אחרים ויש להם השפעה חיובית על תפקוד הצבא בשגרה ובחירום. אבל כידוע הצטיינות בתחום אחד אינה מחפה על כשל בתחומים אחרים, וכשם שאנו יכולים להתגאות בצה"ל בשל הישגיו הרבים בשדה הקרב, אנו יכולים ואף צריכים להכיר בהתנהלותו הכושלת בשורה של היבטים בשגרה – המתגלים כמובן גם בשעת המלחמה. מלחמה מוכרעת לא רק על פי חתירה למגע, מסירות ואומץ לב.

צבאות העולם אולי נעדרים את הניסיון הקרבי של צה"ל, אבל יש סיבות טובות לדרך שבחרו להכשרת קצינים. הקשחת התנאים להכשרה, הארכת משך ההכשרה והעמקה שלה ייצרו פחות קצינים, אך לכל אחד מהם תהיה מוטת שליטה רחבה יותר ומנהיגות ניהולית וצבאית מוצלחת יותר. זו תוביל את המערכת כולה להתייחס לקצינים כאל מוצר יקר ערך שיש לטפחו בזהירות ולדאוג כי ישתמר וישתבח. הדבר ימנע את התופעות המתסכלות שפתחנו בתיאורן, ואף יביא את המערכת לייצר קריירות רלוונטיות יותר.

הגיע הזמן שצה"ל ומדינת ישראל יתחילו להתייחס ברצינות רבה יותר לקצינים שלנו. אנו זקוקים לקצינים טובים, למנהיגים ומנהלים צבאיים, והקצינים שלנו ראויים ליחס אחר ולמסלול מקצועי אמיתי, כזה שבו יסוד השליחות אינו מוחק את היסודות האחרים, המקצועיים, האישיים והמשפחתיים.

סרן (מיל') יותם נאמן, סטודנט לכלכלה, עשה את רוב השנה האחרונה בחזית, כקצין בחטיבת מילואים של יוצאי גולני.

תמונה: דובר צה"ל, באדיבות ויקימדיה

[1] ראו יובל בזק, "צה"ל – הדרך לצבא מקצועי יותר", צבא ואסטרטגיה 1 (3), דצמבר 2009.

[2] כוכבי, בתקופתו כרמטכ"ל, אהב מאוד תעלולים ניהוליים כאלה. דוגמה נוספת היא הפקודה שחייבה מפקדים לקרוא ולפרסם רשימות קריאה מחייבות לפקודיהם. פקודה ללא מערך בקרה, ללא הדרכה כיצד לקרוא אותם, לאנשים שמעולם לא הוכשרו לקריאה מסיבית של טקסטים צבאיים. אבל את הבאז הוא קיבל.